פרשת "וירא" מגלה בפנינו כיצד כל אדם יכול להגיע לדרגה שבה הוא זוכה להתגלות של הקב"ה, במעשה ברית המילה אברהם הסיר את הרעל שהקב"ה שם לו (אותיות ערלה) כמכשול, והוכיח שלמרות חולשתו האנושית יש בכוחו לעשות מעשה שנובע מבחירה חופשית וכל עניינה הוא עליונות המימד הרוחני של הנשמה על המימד הגשמי של הגוף.
רק לאחר שאברהם פעל את מעשה ברית המילה נוצר בו הכוח לשבת כאשר הקב"ה נגלה אליו ובכך הוא בעצם ראה את האור באופן נעלה יותר מבעבר, באופן שבו האור מיושב מספיק כדי להיכנס בכליו של אברהם, כפי שמפרש רש"י על המילים "ויפול על פניו"- "ממורא השכינה, שעד שלא מל, לא היה בו כוח לעמוד".
במהלך ההתגלות מגיעים אל פתח אוהלו של אברהם שלושה מלאכים מחופשים לבני אדם ואברהם במצבו הנוכחי כשהוא מבין את גדולתו של המעשה היוצר כלי לאור, לא היסס וקם לקבל את פניהם כי הרי ש "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".
לכאורה ניתן לחשוב שהתגלות הקב"ה היא הדבר החשוב ביותר ואין שום דבר בעולם ששווה לה ושווה לעזבה למענו, אך הפרשה מביאה בפנינו את רצונו האמיתי של הבורא ואת הדבר שהוא מצפה מאיתנו בפעולות היום יומיות שלנו - אל תתעסקו באורות ובהתעלות הרוחנית שאתם חווים, תתעסקו במעשים ועל ידי זה האור ימשיך ויתחדש מכיוונים אותם אתם אפילו לא מסוגלים להבין.
כאשר אברהם קם לקבל את שלושת האורחים שהגיעו לפתח אוהלו הוא שוב הוכיח שגדולתו היא על ידי המעשה. לכאורה ברית המילה הייתה מעשה קיצוני שכתוצאה ממנו אברהם ראה את האור הגדול כשהוא יושב אך הוא לא התבלבל ולא נתן לאור שהוא חווה להשכיח מפניו את המעשה אותו הוא רגיל לעשות מידי יום וזה הוא הכנסת האורחים.
אנחנו נוטים לחיות את חיינו בין אורות לכלים, בין שמחה לעצב ובין טוב לרע, אנחנו משתדלים לעשות כל מה שנדרש מאיתנו וברגעי הקושי כשאנחנו עומדים איתנים ולא מוותרים על מה שצריך להיעשות, אנו זוכים להארה מחזקת שמתגמלת שכר רוחני על המאמץ הגשמי. הפרשה מלמדת אותנו לא להפסיק, להמשיך ולהתמקד במעשים גם כשהאור גדול ועל ידי זה האור רק ילך ויגדל עוד ועוד, כפי שקרה לאברהם אבינו כאשר שלושת המלאכים גורמים לשלושה ניסים אלוקיים שמוסיפים אור על חייו של אברהם. מלאך אחד מחולל נס רפואי שגורם להחלמתו המידית של אברהם, המלאך השני מבשר על לידתו של יצחק והמלאך השלישי יהפוך את סדום ועמורה.
ניתן להבין שהאור שמביאים המעשים בעצם פועל בשלושה מישורים שהם שלושת הקווים שאנו צריכים לשמור במחשבתנו כשאנו עוזבים את ההתגלות לטובת הכנסת האורחים.
המישור הראשון הוא המישור האישי, אברהם החלים וכך גם האור הפועל במישור הזה יגרום לנו להחלים מכל חולי שמקשה על חיינו. המישור השני הוא המישור המשפחתי, שרה שהייתה עקרה מתבשרת שתוך שנה היא תלד את יצחק וכך האור פועל בדרך עקיפה על אברהם כשהוא מקבל מזור לצער שאשתו חווה. המישור השלישי הוא ההשפעה הכללית והרחבה יותר על כלל האוכלוסייה כאשר האור פועל להבאת גאולה כללית שבה הטוב מתעצם עם הטוב יותר והרע מתכלה.
אלו שלושת המעגלים העיקריים שבהם פועל אורו של ה' והם בעצם ההתגלות הגדולה והנעלית ביותר, בהמשך הפרשה אנו רואים שוב שלושה מצבים שמתארים לנו מעגלים פנימיים יותר שקשורים להתמודדות שבין האור למעשה. אברהם אבינו פעל בכוח אלוקי שהתקיים בו אך ניתן לראות מביתו של לוט כיצד רוב בני האדם חווים את הבחירה שבין אור למעשה. חתניו של לוט בחרו להישאר באורות (אורות התוהו שאין בהם כלים), אשת לוט נכנעה לסקרנות והביטה לאחור ומיד הפכה לנציב מלח ולוט ובנותיו שהתמקדו במעשה הבריחה כפי שציוו המלאכים הם אלו שניצלו.
השינוי שנגרם באזור כולו עכב חורבן סדום ועמורה מביא איתו שינויים גם אצל אלו שהיו רחוקים מהסכנה, אברהם שהיה רגיל לקבל בפתח אוהלו את העוברים והשבים ולהשפיע בהם אלוקות, נאלץ לעבור ממקום מושבו כי כבר לא הגיעו נוודים שהיו בדרכם אל סדום ולא היה לו במי להשפיע את דבר ה'. ניתן לראות במעשיו של אברהם המשך ישיר לקיום דבר הפרשה הקודמת "לך לך" אך הפעם אין זה "לך לך" רוחני שקורא ליציאה מהמגבלות הטבועות באופי ובצורת החשיבה אלא "לך לך" גשמי שמחבר את היציאה מהמגבלות הרוחניות אל היציאה מהמגבלות הגשמיות כפי שעשה במעשה הברית, כפי שעשה כשקם לקבל את פני האורחים שהגיעו לפתח אוהלו וכפי שיעשה בסוף הפרשה במעשה עקדת יצחק.
אברהם אבינו מלמד אותנו מה הוא חסד אמיתי שמחובר לרצון העליון כאשר הוא נותן מבלי להתחשב במצבו של המקבל ומפיץ את מעיינות האור החוצה אל העולם, על ידי מעשים פשוטים שפועלים גדולות ונצורות. כך מתחילה ההתגלות של הקב"ה בחיינו, בחיי האנשים שקרובים אלינו והיא מגיעה עד למקומות רחוקים שבהם היא בונה את הטוב ומתקנת את הרע, כאשר בכל מעשה שאנו פועלים ישנה תרומה אדירה ורבת משמעות שמקרבת את עם ישראל ואת העולם כולו אל הגאולה האמתית
קטגוריה: פרשת השבוע
תגיות: פרשת שבוע, שי דיבו כהן
