פרשת השבוע, פרשת קורח, מבארת בפנינו שאף על פי שכל היהודים שווים מצד שורש נשמתם בקב״ה, המטרה היא לא השוויון אלא השלמות! הפרשה נפתחת בפסוק ״ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן״, וצריך להבין את משמעות שמו של קורח ומכאן להבין, מה זה שלקח ? ומי אלו שמיד חברו אליו למחלוקת שאותה עורר ?

שמו של קורח מבטא את היכולת של המים להפוך ממצב צבירה נוזל למצב צבירה מוצק, על ידי הקיפאון והפיכתם לקרח. צריך להבין את ההבדל שבין נוזל למוצק וכך לעמוד על טעותו של קורח, כאשר לקח לעצמו צד ונחלק בפילוג מתוך העדה. התורה משולה למים דווקא משום נטייתם הטבעית לחלחל ולהיכנס בתוך הסדקים של האדמה היבשה, ובכך להפרות אותה שתוכל להצמיח. לעומת זאת, כאשר המים קפואים במצב צבירה מוצק, לא רק שאין באפשרותם לחלחל ולרדת אל המקומות הנמוכים ביותר, הקרח גם יגרום למוות בכל מה שכבר צמח מעל פני האדמה.

קורח העלה טענה שכל ישראל קדושים, אם כך מדוע צריך את החלוקה הזו, בה הכהנים מתנשאים מעל כל העם ? בטענה זו הוא בעצם עורר מחלוקת נגד משה וטען לקיפוח של העם, שהרי כולם בו קדושים ובתוך כולם חלק אלוקה מהקב״ה ממש, אז למה זה שצריך להבדיל בין הכוהנים ליתר העם ? לכאורה שאלתו של קורח הינה שאלה לגיטימית שנדרש לה הסבר, אך בעצם זה שקורח חלק על משה רבינו, הוא עורר את דותן ואבירם הרשעים, שמיד החריפו את המחלוקת והעצימו את הפילוג בעם, בכך שהתנגדו להידברות עם משה, שביקש להוכיח ולהסביר את הטענה בדרכי שלום. כך הטענה של קורח, שלכאורה נדרש לה הסבר, הפכה לקצה החוט בו יכולים הרשעים לתפוס, וממנו לעורר התנגדות לדרך ה׳, אותה מטווה משה לעם, והיא הדרך לשלמות ולגילוי אלוקות בעם ישראל.

קורח הוא צאצא לקהת, ובני קהת חלק להם הקב״ה כבוד בעבור תפקידם לסחוב את ארון הקודש בנדידת המשכן במדבר. בני קהת מסמלים את בחינת הנפש האלוקית, אם כך כיצד יתכן שקורח טעה ועורר מחלוקת כנגד נשיא הדור, ועל כך נענש בעונש חמור שהאדמה בלעה אותו ואת עדתו ?

צריך להבין שמהותו של עם ישראל היא היכולת להגיע לשלמות ולתפקד כגוף אחד, בו תשרה שכינתו של הקב״ה. והרי שהגוף אף על פי שיש בו חלקים שונים ולכל חלק תפקיד אחר, כוחו נמצא באחדותו!
אם תבוא יד ימין ותטען לקיפוח על כך שאת התפילין מניחים על יד שמאל ועל הראש בלבד, והרי שהרגל גם היא חלק מהגוף ולכן למה יתנשאו מעליה היד והראש? הרי שאין יד ימין מעלה טענה אלא בפני הראש, ממנו יוצאת ההוראה והחלוקה לכל איברי הגוף, לשמש את תפקידם בקיום הרצון האלוקי. והרי שבלי יד ימין לא קיימת האפשרות להניח תפילין, שבעצם קיום המצווה נמשך האור האלוקי לגוף כולו, וכך הגוף מבטא את שלמותו בהגשמת הרצון האלוקי לקיום תורה ומצוות.

כדי להבין את שייכות עניין זה בקורח ומכאן להבין את ההוראה הנצחית שבדבר, כפי שהיא תקפה לכל יהודי, נדרש להבין שביהודי קיימות 5 בחינות של אלוקות והם: נפש, רוח, נשמה, חיה, ויחידה. הנפש היא הנמוכה ביותר ובה מתלבשת העצם, שמחייה מלמטה למעלה, והיחידה גם בה מתלבשת העצם, כאשר החיות האלוקית פועלת בה מלמעלה למטה. היחידה והחיה הם כוחות עליונים שפועלים ככוח חיצוני שמקיף לגוף. והנשמה, הרוח, והנפש, הם כוחות תחתונים שמתלבשים בגוף ופועלים ככוח פנימי שממלא בו. הנשמה מהווה כממוצע מחבר בין הכוחות התחתונים והכוחות העליונים, בעצם עניינה ככוח שמלובש בתחתון אך יש בו את היכולת לקבל מהעליון.

בחינות אלו באות לידי ביטוי גם בפן הכללי שלהן בעם ישראל כולו, כאשר משה רבינו הוא גילוי בחינת היחידה ואהרון הכהן הוא גילוי בחינת החיה. בשבט לוי, שכלול משלוש משפחות, הנפש, רוח, ונשמה, באים לידי ביטוי כפי ששלושתם מתלבשות בכל יהודי ומהן נכללות הנפש האלוקית, היא בני קהת, הנפש המשכלת, היא בני גרשון, והנפש הבהמית, היא בני מררי. וזה מה שנכתב ״יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים״, על כך שמשה רבינו הוא המים העליונים, אהרון הכהן הוא הרקיע שמבדיל, ושבט לוי על שלושת הבחינות שבו, הוא המים התחתונים. אם כך כיצד יתכן שדווקא קורח, שהוא הבחינה הגבוהה ביותר במים התחתונים, מעורר מחלוקת ופילוג ?

הביטוי של הנפש האלוקית, הנפש המשכלת, והנפש הבהמית, הוא דרך שלושת לבושי הנפש, הם - מחשבה, דיבור, ומעשה. בשלושת לבושי הנפש ישנה חלוקה שמצביעה על הדרך שבה האור האלוקי יורד ממקומו הגבוה ומתלבש במקום הנמוך. זאת לפי שהמעשה הינו שווה בכל יהודי! כולם נדרשים בקיום אותם המצוות בפועל, אך התוכן הרוחני שבמעשה, נמדד דווקא על ידי המחשבה והדיבור, שהם שונים בכל יהודי, והם הכוונה והרגש שבקיום המצוות. קורח שמייצג את הכוונה, אך מעצם היותו כמים תחתונים בלבד, מבין ומזדהה גם עם עניין השוויון ששייך בכל יהודי מצד המעשה, מפספס את תפקידו כמי שאמור לחבר את הכוונה העליונה שמתלבשת בו, אל המקומות הנמוכים שבהם היא חסרה. זאת בגלל שהוא חולק על משה רבינו ובכך מפריד בין הרצון העליון לבין הגילוי שלו בתחתונים. קורח למעשה מקדים את זמנו ויוצא מתוך נקודת הנחה שמאחר והמעשה הוא העיקר, אין בכוונה חשיבות יתירה, ולכן הוא מהווה ממוצע שמפסיק את המשכת הכוונה העליונה אל המקומות התחתונים, ובכך מאפשר את תחושת היישות שבנפש הבהמית, זו שמאפשרת לכוחות הטומאה לתפוס את מקום התחתונים, ובכך לגרום להעלם והסתר על המקום הנמוך, שהוא התכלית ובו נדרש להיות גילוי האלוקות שנמשך ממשה לאהרון, ומאהרון לכל שלושת הבחינות שבשבט לוי, שתפקידם לעורר את העם, הוא הגוף שבו רוצה הקב״ה להתגלות.

קורח טוען בפני משה שגם הרגל היא חלק מהגוף, אם כך למה רק יד שמאל והראש זוכים להנחת התפילין ? והרי שבלעדיו אין אפשרות לקיים את המשכת המצווה על הגוף כולו! ובעצם המחלוקת שהוא מעורר על ראש בני ישראל, מתעוררת מיד גסותה של הרגל שבלעדי שיתוף הפעולה שלה, הגוף כולו משותק וחסר יכולת ללכת בדרכי ה׳. טענתו של קורח מתכסה ברצון לשוויון ולכן הוא משתמש בטענה שמתיימרת לייצג את כל העם, אך למעשה זהו רק תירוץ וטענתו של קורח נובעת ממצב הקיפאון שמתקיים בו. הוא נאחז בעצמו כדבר נפרד שמסוגל לגילוי אלוקות, ולכן הוא טוען שאותה המסוגלות קיימת בכל אחד מבני ישראל ע״י המעלה היתרה שיש למעשה על הכוונה. אך מעלתו של המעשה היא רק בעתיד לבוא כשתעבור רוח טומאה מן הארץ ולא יוכלו כוחות הטומאה להתלבש עוד בתחתונים. וכדי להגיע לנקודת הגאולה שבה מצב זה מתקיים, עם ישראל חייב לדבוק בדרכו של משה, לפי הסדר וההדרגה שהוא מציג ע״י ההבדל שיש בין הכוהנים, הלווים, וישראל. הם גילוי בחינת אברהם, יצחק, ויעקב, שכן הכוהנים הם בחינת החסד, שמשפיע מלמעלה למטה, הלווים הם בחינת הגבורה, שיתגברו על רצונם להיות כמו הכוהנים וישמשו את תפקידם ככלי לקדושת הכוהנים ובכך יוכלו להעביר את הכוונה וההרגש שבקיום המצוות אל יתר בני ישראל, באופן שמשפיע מלמטה למעלה, וישראל הם בבחינת תפארת, היא השלמות שבה מתגלה שכינתו של הקב״ה בגוף כולו ע״י גילוי העצם כפי שהוא מתלבש מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. דבר שמתאפשר רק כאשר הבחינה הגבוהה ביותר שבנפש האלוקית (קורח) נשארת במצב צבירה נוזל ומתבטלת באופן מלא לנשיא הדור. ונשיא הדור הוא גילוי בחינת היחידה, בה מתקיים מצב של נשיאת הפכים כאשר הצורך הכללי של העם והצורך הפרטי של כל אחד מבני העם, משתלב יחד באופן שמוביל למעשה ולקיום הרצון העליון, מתוך כוונה והרגש שהולכים ומוסיפים בחיבור כללי ופרטי לגילוי עצמותו ומהותו של ה׳ יתברך, וכך מגלים את אורו בכל המקומות כולם. זה עניין המטה של אהרון שפרח בו פרי השקד, על כך שהקב״ה שוקד על מלאכתו שתצמח ותפרח, וחלילה שהקרח הקפוא שאינו מחלחל לאדמה לא יחרב וימנע את הצמיחה.

קטגוריה: אקטואליה, חסידות, יהדות, פרשת השבוע

תגיות: הרבי מליובאוויטש, חסידות, פרשת השבוע, פרשת קורח, שי דיבו כהן