תקציב 2015, שעלי להגיש לממשלה בעוד תשעה ימים בדיוק, נושא בחובו את דילמת חיינו: איפה לשים את הכסף? אם לא נשים אותו בחינוך, לא נגדל את הדור הבא של 8200, אם לא תהיה לנו 8200, הקסאמים ימשיכו לפגוע בבתי הספר של נחל עוז ושדרות ולא יהיה לנו חינוך.
--
בנסיבות האלה, עומדות בפנינו שתי אפשרויות. שתיהן לגיטימיות, שתיהן מגובות בלא מעט כלכלנים העומדים מאחוריהן. האפשרות הראשונה היא לשמור על המסגרת התקציבית בכל מחיר. אם צריך לתת עוד כסף לבטחון או לשירותים האזרחיים, הפתרון הוא להעלות מיסים ולשמור על גירעון נמוך.
בעיני, זו אינה האפשרות הנכונה. כבר לפני המבצע הורגשה האטה בצמיחה במשק, והמערכה החריפה את המצב. הדבר האחרון שהכלכלה הישראלית זקוקה לו עכשיו הוא עוד מיסים ועוד קיצוצים.
--
מעמד הביניים הישראלי מרגיש היום שהמדינה מתייחסת אליו כמו אל פרה חולבת. בכל פעם שיש בעיה, חולבים אותם עוד יותר. אין כבר מאיפה לחלוב.
--
מה שמוביל אותי לאפשרות השניה, והמועדפת עלי: לא להעלות מיסים, מפני שעברו הימים שבהם בכל פעם שיש בעיה באופן אוטומטי מטילים אותה על האזרחים. במקום זאת עלינו להרחיב את הגירעון, לתת מענה לצרכים הבטחוניים ההכרחיים ודווקא בעת הזו לשפר את השירותים החברתיים וליצור מנועי צמיחה חזקים למשק.

קטגוריה:

תגיות: ,