לשון הציווי למשה לעשיית כלי המשכן פותח בדרך כלל בלשון יחיד לדוגמא "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן". רק בציווי לבניית ארון הברית נאמר בלשון רבים וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים. חז"ל במדרש ראו בכך רמז: "אמר לו ה' (למשה) יבואו הכול ויתעסקו בארון כדי שיזכו כולם בתורה". לאמור התורה שייכת לכלל ישראל. לכולם יש חלק בה. ואין לאף קבוצה את הזכות לנכס לעצמה בלבד את התורה.
יתירה מזאת ניתן לומר שהתורה פונה לכל אחד מאיתנו שיעשה את עצמו כארון הברית.
מהתבוננות במבנה וצורת הארון נוכל ללמוד כמה עניינים הנוגעים לאישיות הפרטית שלנו.
נתחיל מלמטה: לארון אין רגליים (לדעת רוב המפרשים) הוא מונח על האדמה ממש. מה שמסמל ריאליות וחיבור לחיים מעשיים. יישום בחיי היומיום, לא רוחניות מנותקת ומרחפת. מאידך "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה" מלאי חלום ומעוף, כנפיהם פרושות כפרישת כנפיים בשעת הפריחה. השמיים הם הגבול. וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו ללמדנו שהרוחניות אינה עבודה לאני הפרטי. השגת רוחניות היא דרך האחווה והחיבור לכלל החברה. "אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים". פניהם מוטים כלפי מטה בענווה.
רוח הקודש היא פתיחת כנפי הכרובים שבנפש האדם. (על פי "פרקים בהצלחה" המיוחס לרמב"ם) רק עם פתיחות לקבל את מה שמגיע מחוץ לאדם יש אפשרות לרוח הקודש להופיע. הקול היה מדבר אל משה מלמעלה, מהמקום הפתוח שבכנפי הכרובים. כך שאם הכנפיים היו סגורים לא היה מעבר לקול. כמו כן הכרובים נמצאים באדם בצורת שתי האונות שבמוח ושפע רוח הקודש מגיע לשם דרך מקום תפילין של ראש. אם האדם פתוח לשמוע את זולתו שמחוץ לו יזכה לקבל את דבר ה'. אך אם אין לו פתיחות למה שמחוץ לו בחשבו שמקור החכמה ממנו הוא, הרי שהוא מלא בעצמו מבלי יכולת להשאיר מקום לרוח הקודש להיכנס בתוכו.
חכמים אמרו שהארון מכיל את הלוחות השניים ואת שברי הלוחות הראשונים. לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. כל אדם חווה הישגי שלמויות מצד אחד ומהצד השני כישלונות חולשות ופגמים. צריך להניח בתוך הארון האישי שלנו את שני סוגי הלוחות גם יחד. להכיר בכוח העצמי, בהישגים הנאים. ומאידך להתבונן בחסרונות, במה שלא השלמנו. התבוננות זו תהווה דחף ותסייע בידינו לשאוף לתקן ולהשיג שלמות.
קטגוריה: אקטואליה
