על מותה של הצרה הארורה ביותר לישראל – מאז קום המדינה הציונית (ואלי אף מקום הציונות...), יש לערוך משתה שמחה שהנה הושענו וסר הקטרוג מעל עם ישראל. בליל שישי האחרון – ערב שבת פרשת משפטים תשע"ד, התפגרה שולמית אלוני, מגדולי שונאי היהדות ו- ה' שקמו לעם ישראל במסגרת "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". היתה זו התגשמות האזהרה התורתית בדבר "הצר הצורר אותך בארצך". להויי ידועה התמיהה בעניין פסוק זה , שהרי צר צורר בא מחוץ לארץ הקודש אך האזהרה כאן היתה במישור הרוחני ולא הגשמי ואין ספק שהקמת המדינה הציונית היתה תחילת התגשמות האזהרה הזו (שהרי זו הפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית שלמתיוונים היהודים יש מדינה של ממש עם מוסדות שיפוט אנטי דתיים ומערכת שליטה וענישה הפועלת נגד דת אש למו, ופועלים באופן הגרוע ביותר, גם משפעלו הקשות שבאומות העולם כיוון של אנטיוכוס, רומי של אדריאנוס ובריה"מ של סטאלין) והאישה הרעה הזו היתה המשך התגשמות האזהרה מבחינת עליית דמות אישיות אנטי דתית.
כשמת מנהיג זה או אחר – מבין רשעי ישראל הפוקרים, תמיד ישנם לא מעט המקללים אותו במותו ושמחים על מותו , אך לא משום הסיבה האמיתית: היותו שונא ה' צבאות. על רבין ועל שרון שמחו בימין הציוני – ובגרוריהם מהמזרחי" ומחב"ד, על כך שהללו הסכימו לפשרה עם הערבים או פינו חלק מהמתנחלים. ויש שגם משומרי המצוות שעלזו ושמחו עם מותם של מועמר קאדפי , סאדם חוסיין ואוסמה בן לאדן. אבל עפ"י ההשקפה התורתית הפרשיות הללו הן בבחינת "פילגש בגבעה". לא לחינם כועס ה' הטוב על ישראל שלא מיחו בפרשת הלוי ושבט דן על העבודה הזרה שהחטיאם מיכה ואילו על פילגש בגבעה כמעט ונמחק שבט שלם מישראל, רחמנא לצלן. בפרשת "ויגש" מצליח יוסף הצדיק להשתיק את אחיו במשפט הפשוט:" אני יוסף, העוד אבי חי"? דהיינו, יוסף הצדיק מבטל את טענתם על פחדם ממה שיארע לאביהם יעקב אם בנימין לא יחזור, שהרי הוא – יוסף, היה יקר לאביו מבנימין ובכל זאת האחים לא חשבו אז מה תהיה תגובת אביהם יעקב. דהיינו, יש עיקר ויש טפל. אין ארץ ישראל לעם ישראל ואין גם עם ישראל ללא תורת ישראל. כל רשעי ישראל שפגעו בארץ ישראל, בעם ישראל, ביהדות החרדית וכו' הם כאין וכאפס לעומת מי שנלחם בתורת ישראל ומנסה – חס ושלום, למחוק את שם השם. כזו היתה שולמית אלוני ואם צריכים לשמוח במותם של רשעים כמו שרון – שהיתלו בעם ישראל, הרי שלבטח צריכים לשמוח על מות הרשעה שהכריזה על מלחמה ב- ה' ובתורתו, ומי שאינו עושה זאת במקרה שלה אלא עושה זאת במקרים פחות חמורים הרי הוא מבזה את שם ה' הטוב ומביא עלינו דין קשה משמים.
במחיית עמלק נאמר כי "לא שלם כיסא יה" עד למחיקת עמלק. בספר שמות ההיכר והשנאה לעמלק הוא בגלל היותו "מקרר המים". עמלק היה העם הראשון שיצא נגד עם ישראל – בצאתם ממצרים, ולאוו דווקא כנגד העם עצמו אלא משום שזהו עם ה' ועמלק יצא נגד ה'. בהמשך ההיסטוריה המן הרשע - מזרע עמלק, שוב "מקרר את המים" נגד ישראל בצוותו לאבד ולהרוג את כל היהודים משום אמונת דתם. ואילו הנאצים ימ"ש "קררו את המים" כאשר החלו בהשמדה המונית למחוק את עם ה' גם כמלחמה נגד כל אמונה , ובעקבות כך הצטרפו אליהם כל העמים האנטישמיים של אירופה כפולנים, סלובקים, ליטאים, אוקראינים, הונגרים וקרואטים. שולמית אלוני היתה "מקררת המים" נגד דת אש למו במאה השנים האחרונות ואלי אף יותר מכך, ובמיוחד עשתה זאת כנגד ה' צבאות ב"במסגרת הקמת ישראל החדשה". נכון שהיו עוד לפנייה – ואפילו מאז קום המדינה, גם אחרים שהרימו את נס המרד בדת ישראל וב- ה' ובמשיחו כמו למשל אורי אבנרי , יונתן רטוש, הקומוניסטים , אנשי מפ"ם ועוד רשעים לא מעטים ונכון שגם בימייה ואף אחריה עלו רשעים שהצרו ומצרים לדת ישראל ומורדים ב- ה' כמו אברהם פורז , האב והבן לבית לפיד השנאה ועוד רשעים לא מעטים אבל אלוני עלתה על כולם. היא מיקדה את המלחמה העיקרית שלה בדת ישראל ובקב"ה ולאוו דווקא ב"חרדים" וכו'. להבדיל מרשעים אחרים היא העמידה את מלחמתה בדת ישראל ובשם השם מעל כל סדר העדיפויות האחרות. היא זו שהחלה ראשונה להיאבק בנישואים כדת משה וישראל והיא זו ש"קררה את המים" לכל אלה שבאו אחריה כדי שיחוקקו חוקי תועבה של סדום ועמורה בארץ הקודש עד שהאסור יהפוך למותר והמותר לאסור. אם היה מדובר במנהיג אחר ממר"צ הייתי שוקל את דברי אלף פעמים כי לרוב רובם יש גם סדר עדיפויות אחר וכי היא זו שגרמה לח"כים ממר"צ כמו רן כהן, יוסי שריד, דדי צוקר ואמנון רובינשטיין להפוך יותר ויותר אנטי דתיים למרות שבתחילה נרתמו לנושאים כמו שיויון חברתי, שלום ושיויון אזרחי (לימים נמאס גם לחלק מהם מהמלחמה הבוטה שלה ביהדות וב-ה'). אפילו הגר"ע יוסף טען בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, כי "יש לערוך משתה ביום מותה של הרשעה הזו". איש מבין שאר שונאי דת ישראל לא העז לבזות את קודשי ישראל ולומר כפירה ב- ה' יתברך כפי שהעיזה הרשעה הארורה הזו.
להבדיל מאחרים – מבין שונאי דת ישראל, היא הייתה ישירה ויש לומר לזכותה גם ישרה במלחמה בדת ישראל אך גם ברגעים שבהם היא כביכול היתה "מתונה" בקשריה עם היהדות החרדית נראו בה סימני שנאה שהיו אף יותר קשים מאלה שגילתה ברגעים שבהם לחמה בדת ישראל. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 היא כמעט הסכימה לפשרה עם עיתון ה"מחנה החרדי" של חסידות בלזא ( במגרת משפט דיבה שהיא וחבריה הגישו נגד העיתון "המחנה החרדי") אך מתוך הנימוק הגזעני ומלא השנאה ש"אני לא יכולה יותר לראות את הגרביים המגעילות שלהם מול העיניים שלי". או כמו שכותב שורות אלה ראה את הבעת הגועל מלבושו החרדי כאשר הסכימה לשתף עימו פעולה ולאשר לו בע"פ עובדות כנגד ח"כ דדי צוקר ממפלגתה. גם ניסיונה להעיף – באותן שנות ה-90, את השתדלן דאז של חסידות בלזא במשרד החינוך , מנחם מוזס (כיום ח"כ של חסידות ויזני'ץ באגו"י שב"יהדות התורה"), היה ניסיון של התעמרות ביהודי רק משום חזותו החרדית שהיתה לה לזרה ולמלחמה בהיותו לובש את מדי ה'.
כאשר רשע מעיז נגד התורה הרי שזה עונש כנגד קלות הדעת שנהגו ישראל בתורה ובהלכה ובכבוד ה'. וכאשר רשע כזה נסתלק מהעולם הרי שזהו סימן להקלה בדין לישראל אך בתנאי שישראל ישישו וישמחו ויגילו בגלוי על כך ויראו בעולם כמה ישראל הם שונאי שונאיו של ה'. אך אם ישראל מעדיפים לשתוק ו"לא להיות קיצוניים" הרי שהם מוכיחים כי לא סרו מדרך הרע ו- ה' עלול לתת לקטרוג עליהם המשך של פורענות , רחמנא לצלן. כך היה מאז ומעולם. הגאון רבי אלחנן ווסרמן הי"ד מסר כי אם עם ישראל מוכה פיזית ע"י אויב הרי שזה רצונו של ה' הטוב, כדי שישראל יחזרו לדרך התורה ואת הגוי כבר יעניש ה' במסגרת "וגם את הגוי ההוא אני דן", אבל כאשר המכה היא רוחנית הרי ש- ה' מצפה שעם ישראל יתקומם נגד המכים כי אין רצון ה' שמכה רוחנית תבוא על עם ישראל. וכך גם הפעם – הקב"ה מצפה שמותה של הרשעה יהפוך ליום משתה לישראל וימי אבלה (בין שבעה לחודש ימים) יהפכו לימים טובים, יותר מאשר אותם ימים שהרבה שמחים במותו שרון למשל. עד לאישה הרשעה הזו לא קמו בעולם הכופר היהודי ובמדינה הציונית מפלגות שכל מצען היה במלחמה אך ורק בדת וב-ה' ובתורתו, אלא היו אמנם מפלגות שגם הן התבטאו ואף לחמו בתורת ישראל אך עשו זאת מתוך עוד סעיף במצע המפלגה , שעיקרו היה בנושאים אחרים אבל העמלקית הזו בנתה מפלגה עפ"י מצע של שמד מהתורה ולחימה ב-ה' הקדוש והטוב וממנה ואילך החלו לקום מפלגות פוליטיות שכל מטרתן לפגוע בדת ישראל ובאמונה בהשם הטוב, רחמנא לצלן. היא הרשעה ש"קררה את המים" ופתחה בית חרושת למפלגות נגד תורת ישראל ונגד ה' הטוב במסגרת "כל המצר לישראל נעשה לראש". היהדות החרדית חייבת – ללא מורא ופחד וללא שום "אבל" או "חבל", לשמוח על ההתפגרות הזו בקולות צהלה ממש של "כה יאבדו אויבך ה'", ולציין את מעלליה הרעים בבחינת "זכור את עשה לך עמלק בצאתך ממצרים".
אינני חותם ב"יימח שמה וזכרה" משום הסיכוי לתשובה בקרב צאצאיה אך אחתום במשפט "שם רשעים ירקב".
קטגוריה: דעות
תגיות: שולמית אלוני
תגובה אחת על “"באבוד רשעים ברינה" / הרב אליהו קאופמן - טור דעה”
הרב קאופמן,
אתה כותב לעניין, כתיבתך חשובה מאד.
תמשיך.
תודה רבה