ביום שואה, בין אם הישראלי או הבינ"ל, עלינו לזכור כי האנטישמיות המנוגדת למוסר האלוקי, אותו מוסר שהעניק עם ישראל לתרבות האנושית, מופיעה לדיראון עולם כבר בתורה.

אנטישמיות בתורה? אתם בוודאי תוהים, אך בפרשת "בשלח (שמות י"ז 8) ופרשת "כי תצא" (דברים כ"ה 17) מופיעה המצווה – לזכור את מה שעשה לנו עמלק כדי שנדע לזהותו בעתיד ולהילחם בו. לצערנו, לא זיהינו בזמן את העמלק המודרני.

האירוע התרחש ברפידים. שם פרצה המלחמה הראשונה של העם שזה עתה שוחרר ממצרים, וה' ראה אותה כמסכנת את חוסנו של העם. עמלק, סמל הזדוניות והרֶשע האולטימטיבי – שאין לו אלוהים, אין לו שיקולי מוסר, ושפעל ללא התגרות – ניסה לנצל את חולשתו של עם העבדים העברי המתנהל לאיטו במדבר. עמלק מסמל את הכוח המזויין האלים, המבקש להטביע בנהרות של דם את כל מי שזר לו גם אם מדובר באנשי מוסר, רודפי שלום וחירות. הוא ראה לפניו הזדמנות לפגוע במי שמאיים כביכול על שלטונו בטריטוריה שלו ולשלול שלל. קצה המחנה הענק נראה בעיני עמלק כטרף קל והוא ביקש לזנב בנשים, בילדים ובמקנה המשתרכים בעייפות לאיטם ללא הגנה ממשית. הפושטים קיוו, שחוסר הידע והיכולת הצבאיים של בני ישראל ימנעו מהם מלהתגונן כראוי, וכי הם יוכלו לבזוז רכוש ונפש ולהבריח את ישראל מתחום המחיה שלהם.

במפתיע, העם הטירון לא נאחז בבהלה. החלטת ה' שלא להוביל את העם לארץ ישראל בדרך הקצרה הוכיחה את עצמה; בניסיון הזה עמד העם לאחר שנוכח לדעת בנס המן והשלו, כי ה' מגן עליו תמיד ודואג למחייתו יום יום, ולא רק להצלתו מרודפיו, כפי שהיה במצרים ובים סוף. אין אנו קוראים פה על תלונות כל שהן ועל דרישה לשוב מצרימה, שם הגנו האדונים על חיי העבדים; ולא זו בלבד, נמצאו אנשים בעלי ביטחון וכשירים לצאת למלחמה בשם ה'. משה, סמוך ובטוח בסיוע האלוקי, הורה לעוזרו, יהושע, שיבחר אנשים ראויים כדי שייצא בראשם למלחמה, למחרת בבוקר.

משה הבין כי הפגנת הביטחון בה' היא שתעמוד לעם. לפני תחילת הקרב הוא עלה לראש גבעה, כדי לראות את שדה הקרב וכדי שהלוחמים יראו אותו. שם הוא נשא את ידיו כלפי מעלה, אל ה', והמטה בידו. הנפה זו באה לציין, כי אין זו מלחמה רגילה, בדרך הטבע, אלא מלחמה ניסית.

ואכן, יהושע ואנשיו ניצחו כל עוד היו ידי משה מורמות אל ה' והעם ראה כי ה' נלחם לצידו, וביטחונו בה' לא התערער. כדי להבטיח שידיו של משה יהיו אָמונות (=ישרות, בטוחות ואיתנות) ומורמות כלפי מעלה עד סיום הקרב, הוא הושב על אבן פשוטה ואהרן וחור תמכו בידיו עד הערב. ה' כיבד את היזמה האנושית, המגובה בהפגנת בטחון בו, וסייע לעם לגבור על האויב. הברכה הכפולה ליעקב, ברכת החומר וברכת הרוח, עשתה את שלה.

עוצמתה של הרוח המשולבת עם החומר הוכיחה את עליונותה על העוצמה החומרית כאשר אין בה רוח, ואת כושרה להשתמש בחרב בעת הצורך. בעקבות המעשה הבזוי של עמלק, הנובע מכפירה אולטימטיבית בכל כח עליון מוסרי, הורה ה' למשה לכתוב איגרת – שתוקרא באזני יהושע ושתופקד בידיו למען מנהיגי העם מכאן ולהבא – ובה הבטחת ה', כי ימחה את זכר עמלק מתחת השמים.

משה בנה מזבח לה' וקורא לו "ה' ניסי" – ה' הוא דגל הניצחון של העם. הוא הצהיר שָׁם בשֵׁם ה', כי ה' שָׂם את ידו על כסאו, לאוֹת שבועה, כי ינהל יחד עִם עַם ישראל בדורות הבאים מאבק נצחי בעמלק, עד חורמה: תורת המוסר האלוהית תיאבק בכל דור ודור בכפירה, באלימות וברצח המאפיינים את עמלק, הרָשע המובהק.

בפרשת כי תצא, לקראת הכניסה לארץ, מופיעה כאמור המצווה לזכור לעולם את הארוע שהיה בתחילת הדרך. חובה על העם ועל כל יחיד בישראל לזכור את אשר עשה עמלק לישראל בצאתו ממצרים. עמלק הוא סמל הרשע, סמל למי שמתנהג בערמה ועושה רעה לשמה, ללא כל עילה, והוא האנטי-תיזה האנטישמית לעם ישראל, המְצֻוֶה להישמר מכל מעשה עוול – במיוחד כלפי החלש – כמודגם במצוות הקודמות שבפרשת כי תצא, בין השאר.

עמלק מייצג את הכופרים בכוח עליון מוסרי והשטופים באידיאולוגיה, הדוגלת בשנאת הזולת (מעשהו של עמלק נבע משנאה לכל זר העובר ליד תחומו) ובדיכויו – אידיאולוגיה דתית-פונדמנטליסטית, גזענית, או חילונית פשיסטית נאצית: כל אידיאולוגיה משעבדת, אלימה, רצחנית ולא-סובלנית. אידיאולוגיה כזו, גם אם היא פועלת בשמה של דת ובשם האל או בשמה של אידיאה נעלה כביכול, נובעת מאתיאיזם, או מדיאיזם מופקר, שאינו ירא באמת את האלוקים ואת השגחתו, או מכפירה.

עמלק, שבז לאלוקי ישראל ואת המוסר האלוקי הטהור שהוא מייצג וכפר ביכולת הקל להגן על עמו, התנפל ללא שום התגרות על הנחשלים במחנה ישראל, המשתרך לאיטו, עייף וצמא, בחום-המדבר הכבד, כדי להרוג בהם ולבוֹז את רכושם. אסור לשכוח מעשה כזה ואסור לסלוח לאכזרים עושי עוול, שאין להם זכות להאריך ימים על פני האדמה. העם מצֻוֶה, לאחר סיום ההתנחלות, להשמיד את עמלק ואת זכרו, שהוא סכנה לכל האנושות. עם זאת עלינו להבין, ועל כך מתריעים הרב שמשון רפאל הירש במקום, ושד"ל בחיבורו 'יסודי התורה', כי מצוות הזכירה חלה גם פנימה, אלינו, כאשר אנו בעלי הכח כלפי מיעוטים וחלשים, לבל ניפול חלילה או נתקרב אפילו לאמץ עמדה כחנית ואלימה.

המחבר הינו ד"ר אפרים חמיאל, מחבר הספר "לדעת תורה" בהפקת "מנדלי מוכר ספרים ברשת" ומרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.

קטגוריה: יהדות