האבסורד: דווקא האיש שנתן לפלסטינים הכי הרבה תמורת הכי מעט זוכה לחגיגות בעזה שם חגגו את מתו של שרון בחלוקת ממתקים לילדים ולעוברי האורח.

מנגד, גם בישראל אל מול מצעד המספידים שכולל אנשים מכל גווני הקשת הפוליטית נשמעו גם קולות מהימין הקיצוני נגד קבורתו המתוכננת ביום שני בגבעת הכלניות בחוותו של שרון בדרום. פעיל הימין נעם פדרמן הודיע כי הוא מתכוון לפנות לבג"צ בדרישה שלא לאפשר את קבורתו של שרון במקום, הנימוק: המקום לא הוכרז לקבורה ואסור לקבור שם על פי החוק. הסיכוי שהעתירה הקנטרנית תתקבל נמוך מאד.

היטיבה להעביר את התחושות של השמאל הישראלי, העיתונאית והסופרת מיכל אהרוני שכתבה בדף הפייסבוק שלה:

"הוא היה הבריון של הכיתה שיום אחד חתך מחבורת הבריונים. אנחנו רק חיפשנו מישהו שיחזיר למתנחלים, הבטנו בהם בחוסר אונים בזמן שהרגשנו שהם גונבים לנו את המדינה וצוחקים לנו בפנים. ואז הוא הגיע, אחד משלהם, גרר אותם על הרצפה, החזיר להם בשמנו. ובאותו רגע שמחנו לאידם וכן, אין שמחה כשמחה לאיד. רצינו לראות דם. רצינו בכי. רצינו אותם על הברכיים, רצינו נקמה. כל הפולסות דנורות והתגי מחיר והכבישים העוקפים וה "סמאלנים זבל" התנקזו לשם, לרגעים ההם. לא היה אכפת לנו מה יקרה מחר, להם, לנו, לישראל, חיינו את היום. איכשהו מחלנו לו. אבל איך מתעלמים מסברה ושתילה ורואים, רק, את ההתנתקות? איך מדחיקים את המימד המוסרי ומסתכלים, רק, על מה שנוח לנו להסתכל עליו. האם מעשה אחד מוחק את האחרים, מעמעם את עוצמתם? האם יש איזה צדק אבסולוטי שלאורו חייבים ללכת או שאפשר להניח דברים בצד? להפריד? לכעוס נקודתית? למפות את הזעם? והרי גם ההתנתקות הזאת לא ממש הוכיחה את עצמה, יצאנו, נעלנו, זרקנו את המפתחות לים. עזה נותרה בעיה. שבת בבוקר, וושינגטון, אריק שרון מת ואנחנו חיים. את הסתירות".

קטגוריה: