מה עמדת התורה לגבי מסתננים שאינם יהודים הנמלטים על נפשם לתוככי המדינה העברית?

תשובה מענינת לשאלה זו אפשר למצוא בספר דברים, פרשת כי תצא, פרק כ"ג פסוקים טז-יז:

"לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו."

משמעות הדברים הקצרים האלה היא ברורה. התורה אוסרת להסגיר עבד נכרי, שברח לארץ ישראל מפני אדוניו הנכרי או אפילו העברי שבחוץ לארץ, או שבזמן מלחמה ערק למחנה ישראל. יש לאפשר לו לחיות חופשי בארץ, לדאוג שתהיה לו אפשרות קיום טובה במקום שיבחר, ואסור לנצל את חולשתו ולהונותו. התורה מכבדת את הפליט היחיד, הפרטי, שברח מחמת עינויים, או השפלה – ככל הנראה – ושהסגרתו משמעה גזר דין מוות. התורה חומלת עליו ואוסרת להסגירו, או לשַכּנו במחנה הסגר.

אין התורה מתיחסת למסתנני עבודה אשר עברו על חוקי המדינה כדי לשפר את מצבם הכלכלי, אלא על אלו שברחו משעבוד לא אנושי או מסכנה חמורה אחרת. כמו כן אין התורה מבחינה בין אדם אחד לבין קבוצה של אנשים בעלי רקע דומה.

רוב הפרשנים על הפסוקים האלו בדעה כי מדובר בעבד שאינו יהודי שברח מאדוניו שבחוץ לארץ. רב סעדיה גאון כתב: "אשר ינצל אליך מדתו אלא תן לו מקלט בטחון". רבי אברהם בן עזרא כתב: "כי הוא בא לכבוד השם הנקרא על ישראל, ואם העבד יסגירנו ישראל אל אדוניו, הנה זה חלול השם, על כן לא תוננו [=לא תלחצנו]."  רמב"ן מוסיף: "נראה שהוא מצוה שיהיה בן חורין ולא נעבוד בו אנחנו." פרשנים אלו, בהשפעת המדרש רואים לפניהם עבד שברח מסביבה עובדת אלילים אלימה ומבקש להסתופף בצילה של אומה מוסרית המאמינה ועובדת את האל היחיד, וקובעים כי התורה אוסרת להחזירו למדינה והדת ממנה ברח.

את משמעות הפסוקים האלה מסכם יפה שמואל דוד לוצאטו (שד"ל): "אין כאן גניבה, כי לא נחזיק בו כעבד, רק עמנו ישב כבן חורין. אבל יש כאן מידת רחמים, אחר מה שידענו ממצב העבדים בימי קדם. והנה 'עמך ישב...באחד שעריך', ראיה שמדבר בעבד הבא מחוצה לארץ, אם כן איננו של ישראל, כי יהודי בחוצה לארץ מנין?"

מה עלינו ללמוד מכך? את זאת אומר לנו הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' חלק שלישי פרק ל"ט (תרגום מיכאל שורץ): "נוסף לרחמים שבזאת, יש במצוות אלה תועלת גדולה, והיא שנסגל לעצמנו מידה נעלה זאת, כלומר שנעניק חסות למי שמבקש לחסות בנו, נגן עליו ולא נמסור אותו למי שברח מלפניו. ולא די שתעניק חסות למי שמבקש לחסות בך, אלא מוטלת עליך חובה כלפיו לדאוג לצרכיו, להשפיע עליו רוב טוב, ולא להכאיב ללבו באף מלה." כלומר קיום הנחיה זו של התורה ייטיב לא רק עם החלש האומלל והתלוש אלא גם לנו החזקים.

את יחסה של התורה לחלש ולעבד מציגה לנו התורה כבר בספר בראשית בסיפור יוסף. יוסף הובא למצרים לשוק העבדים ושם נמכר לפוטיפר שר הטבחים (הטבח-קצב הראשי, או שר הצבא הטובח באויביו) של פרעה. מוצג לנו לראשונה הצד המכוער של העבדות, שבה האדם מאבד את חירותו ואת עצמאותו והוא נתון לניצול, לשרירות הלב ולדיכוי של אדוניו. כאן מתחילה הגלות של המשפחה העברית הראשונה ממנה צמח  העם ומתחיל, בעצם, סיפור יציאת מצרים – הגאולה מן הגלות והשחרור מהעבדות. יש לפנינו שני סיפֵּרים ליציאת מצרים, האחד היסטורי והשני מוסרי. הסיפֵּר ההיסטורי: מכרנו את יוסף, ירדנו למצרים ונאחזנו בה, הפכנו לעם עבדים, ה' גאלָנו והוציאנו, לקח אותנו להיות עַמו, נתן לנו את מצוותיו, הובילנו במדבר והביא אותנו אל הארץ. הסיפֵּר המוסרי הוא סיפורו של האחר, החלש – העבד, הגר, היתום, האלמנה, העני והלוי, ובימינו – עולים מארצות נחשלות, אמהות חד הוריות, עובדי קבלן ופליטים מאפריקה. היחס לחלשים בחברה הוא נייר הלקמוס שהיא נבחנת בו. התורה אינה חדֵלה להראות לנו, לאור שעבוד מצרים, כמה נורא הוא השעבוד וכמה גדולה החרות, ומכאן – כיצד עלינו להתייחס לאחר החלש, מחוּסר הנחלה או רכוש ונכסים, מחוסר השרשים והקשרים או מחוסר התמיכה המשפחתית: "כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב כ'), "כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה כ"ג), "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא כ"ה נ"ה). כבר לאבות היו עבדים ושפחות – אליעזר, הגר, עבד אברהם, בלהה וזלפה; אך מלבד הארוע הקשה בין הגר לשרה, הייתה זו עבדות "דה-לוקס", שבה נצטוו אברהם וצאצאיו לָמוּל את עבדיהם והללו הפכו לחלק מהמשפחה המורחבת. בסיפור של יוסף אנו נתקלים בעבדות, שהיתה חלק מהמרקם החברתי של החברה האנושית באותה תקופה, על כיעורה ואכזריותה. יוסף הצליח להתמודד גם עם זאת. כמובן, שִעבוד ישראל במצרים הוא מקרה מובהק וקיצוני של עבדות-המונים. התורה מציבה לעבדות ולניצול החלשים והתלושים חלוּפה בעשרת הדברות ובמצוות שונות, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

הכותב הינו ד"ר אפרים חמיאל, מחבר הספר "לדעת תורה" (בהוצאת "מנדלי מוכר ספרים ברשת") ומרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. 

קטגוריה: דעות, יהדות