אין פשרות, רק עמדות קיצוניות

כאשר אנחנו בעצם מסכימים לעמדה הערבית, ונאחזים בענייני ביטחון ובתביעות הנחזות כתירוצים – מה הפלא שהעולם רואה בנו מכשול לשלום?

מטבעם אין בני-אדם אוהבים להצטייר כקיצונים. נוח להם הרבה יותר להתמקם בנקודת אמצע, שבה יש מקום לפשרות. אבל לפעמים הנכונות לפשרה אינה אלא הולכה עצמית בכחש, כי בסופו של דבר הם ימצאו את עצמם בנקודה הקיצונית הנגדית.

המחשה ברורה לכך היא הדיון המתנהל בימים האלה על עתידה של בקעת הירדן. אחרי מלחמת ששת הימים התפתחה בישראל מגמה שדגלה ב'פשרה טריטוריאלית'. אסכולה זו הסכימה למסור לערבים שטחים נרחבים ביהודה ושומרון, אך לא הסכימה לוותר על בקעת הירדן. כזאת הייתה, למשל, תכנית אלון הידועה.

באותם ימים דובר על אוטונומיה לערבים, בשום פנים ואופן לא על מדינה. עברו שנים והעמדה הישראלית כורסמה, ורעיון העִוועים המסוכן 'שתי מדינות' נהפך לעמדה ישראלית רשמית. עם זה, ההסכמה להקמת מדינה פלסטינית הייתה מותנית בשליטת ישראל על הגבולות החיצוניים ועל המעברים, והוצבו עוד סייגים והגבלות.

אין אופצייה ל'מתינות'

העמדות האלה נראו מתונות, סוג של פשרה הכרחית. אולם המציאות מוכיחה שבכל הצעות הפשרה האלה רימינו את עצמנו בלבד. צדקו ה'קיצונים' שהזהירו כי לא יהיה אפשר למנוע מאוטונומיה להפוך למדינה עצמאית. צדקו מי שהתריעו כי לא תהיה אפשרות למנוע ממדינה עצמאית להסיר מעליה את המגבלות שאנו מנסים להשית עליה.

זה בדיוק התהליך המתרחש עכשיו לנגד עינינו. הערבים דוחים על הסף אפשרות של שליטה ישראלית על הירדן, והאמריקנים כבר מחפשים 'דרכים יצירתיות' כדי להוריד את ישראל מהדרישה הזאת. מדינות ערב והאירופים תומכים כמובן בתביעת הפלסטינים, וגם אצלנו נשמעים מיד הקולות המסבירים שזה בעצם מיותר, וש'השלום' יבטיח את הביטחון.

שוב מתברר שאין באמת אופצייה של פשרה ומקום ל'עמדות מתונות'. יש לפנינו שתי עמדות קיצוניות – או עמידה נחושה על זכותנו להחזיק בכל חלקי ארץ-ישראל שבידנו, לבנות בהם בלי מגבלות ולספח אותם לישראל, או כניעה מוחלטת לתביעות הערבים והקמת מדינת טרור עוינת בליבה של ארץ-ישראל.

אנחנו כועסים על העולם המאמץ את עמדת הערבים, אבל שוכחים שיש לנו חלק נכבד בסחף הזה. אילו היינו משמיעים קול ברור ונחרץ מול העמדה הערבית, היה מקום לצפות שאולי העולם יקשיב לעמדתנו. אבל כאשר אנחנו בעצם מסכימים לעמדה הערבית, ונאחזים בענייני ביטחון ובתביעות הנחזות כתירוצים – מה הפלא שהעולם רואה בנו את המכשול לשלום.

האם נתעשת?

המדיניות המגומגמת הזאת הופכת אותנו לבלתי-צודקים כמעט בכל עניין. שום מדינה נורמלית לא הייתה מסכימה לשחרר רוצחים, שטבחו באזרחיה. מאיתנו העולם תובע לעשות זאת, כי המרצחים האלה, ששפכו דם נשים וילדים, נתפסים כ'לוחמי חופש', שנאבקים על חירות עמם מעול ה'כיבוש'.

אין פשרות במאבק הזה ואין עמדות 'מתונות'. מי שאינו מוכן לדבוק בעמדות נחרצות וחד-משמעיות לטובת עמו, ימצא את עצמו נופל כפרי בשל לזרועות העמדות הקיצוניות של אויביו. אולי הגיעה סוף-סוף השעה להתעשת ולהתחיל לעשות מה שטוב באמת ליהודים?
מתוך עלון חב"ד פרשת וארא צילום דוקטור אבישי שטייכר

קטגוריה:

תגיות: , ,