בית המשפט העליון הכריע היום (שני) בפרשת ״ילד המריבה״ וקבע במסגרת דיון נוסף בדעת רוב (5 נגד 2) נגד החלטה שקיבל בחודש אוגוסט, כי הילד האתיופי בן השלוש שעל המשך אימוצו נלחמו משפחתו הביולוגית מול משפחת האומנה שלו יישאר בחזקת משפחת האומנה.

פרשת ״ילד המריבה״ הינה פרשיה סביב אחזקת ילד שעוד מעט ימלאו לו שלוש. הוא נולד לאם אתיופית שלוקה בנפשה וזהות האב אינה ידועה. הילד הוכרז בר-אימוץ כבר בפברואר 2012 ונמסר למשפחה שביקשה לאמצו. אולם בשלב מסוים ביקשה אחת מדודותיו, אחותה של האם, לאמץ את הילד יחד עם בעלה ועל כך התנהל קרב משפטי. טענת הדודה הייתה שיש להעדיף קשר דם.

סגנית נשיא בית המשפט העליון מרים נאור, שכתבה את דעת הרוב בפסק הדין, כתבה בהקשר זה, כי "לעתים התלוותה לכך בטיעונים לפנינו, לצערי, גם נימה עדתית". נכון כי עמדתה היא שככלל, בשאלות אימוץ יש עדיפות טבעית לקשר דם, אלא בנסיבות העניין ספציפי זה לא ניתן עוד לדעתי, ולאור חוות הדעת שהוגשו בתיק זה, להחזיר את הגלגל אחורנית ולקרוע את הילד מן המשפחה האחת שאי פעם הייתה לו במשך התקופה האחרונה, בני הזוג המועמדים להיות המאמצים. צעד כזה בעיתוי הנוכחי, ולאור חוות הדעת שבפנינו, אינו עולה בקנה אחד, לדעתי, עם טובתו של הילד".

הדילמות שעולות בפרשה כבדות משקל. האם ראוי שהדאגה לשימור מורשת תגבר על הכל?

יש הטוענים, כי תודעת זהות ושייכות נבנות גם בתנאים של אימוץ שלא בתוך העדה, ושהשוני החיצוני איננו מכריע. הקשר עם ההורים המאמצים נרקם בחוט עדין ולא בחבל, והוא עמוק ומשמעותי מאין כמוהו. יש בו חסד ייחודי משום שנוצר לא כדרך הטבע. ההשקעה הסיזיפית, הכמיהה למשפחה, הן מצד ההורים והן מצד המאומץ, תהליך ההיקשרות שנעשה בחשש ובהדרגה - כל אלה מולידים ברוב המקרים הורות אוהבת, מקבלת, צנועה, ועוצמתית; והורות כזאת יכולה ללוות את המאומץ במבוך הזהות.

בסיפור הזה אין אנשים רעים. יש אם ביולוגית חולת נפש, שבימים שבהם היא מאוזנת, מסורה לילד ומתקשה להשלים עם חוסר יכולתה לגדלו. יש הורים מיועדים שחיכו 20 שנה לילד ומשנמסר לידיהם גידלוהו באהבה, ויש דודה - דמות מרשימה, שלאחר שהתגבשה בה ההחלטה לאמצו, נאבקה עליו בכל כוחה.

אימוץ על ידי הדודה משמעו המשך קשר עם האם הביולוגית ולדעת המומחים, "תפיסת הגבולות המטושטשת [של האם], עשויה להוות קושי". עוד נכתב בחוות דעתם, כי "הסכנות לשלומו הפיזי ולבריאותו הנפשית כתוצאה מהמשך הקשר עם אמו, גם אם יהיה זה קשר מוגבל, מדאיגות. שאלת אפשרותה של הדודה לגונן עליו באופן הרמטי מפני סכנות אלו... לא נקייה מספקות”.

"כשהילד הגיע למשפחה”, נכתב באחד הדו”חות שהביאו להפיכת החלטת הבג״ץ, "זו הייתה הזדמנות ליצירת התקשרות ראשונית בטוחה שתיתן בסיס להתפתחות נפשית תקינה... למעשה, מחצית מחייו הוא נמצא במשפחה אשר מבחינתו היא משפחתו... ניתוק של הקטין ממשפחתו האומנת, אין ספק שיביא למשבר שיכול לכלול דיכאון ופגיעה ביכולתו ליצור התקשרויות בטוחות בעתיד ולהסתמך עליהם לצורך התפתחותו”. מהתסקירים עולה כי הקטין נמצא היום בחיק משפחה אוהבת, ושהוא מפותח, סקרן ומלא שמחת חיים. המומחים מסכמים בתסקיר העדכני: "אין לנו ספק כי ניתוקו ממשפחה זו עלול לגרום לו לנזקים בלתי הפיכים”.

כפי שעולה מחוות הדעת ומהתסקירים, ההורים המיועדים דאגו להשלים את החסכים של הקטין. הם נמצאים בקשר הדוק עם משפחות נוספות שאימצו ילדים ממוצא אתיופי, מתארחים אצלם ומבלים עמם, ומשתתפים בימי עיון שבהם עולות סוגיות הקשורות לטיפוח התרבות והמורשת האתיופית.

בתמונה השופטת נאור

קטגוריה: אקטואליה