פרשת השבוע, פרשת שמות, מציינת בפנינו את שמותם של בניו של יעקב ואף מבארת בפנינו את שמו של המלך האמתי, מלך מלכי המלכים, הקב״ה שתמיד במצב של רעה לבנו, בכורו ישראל, ישלח גואל ויביא ישועות ונחמות, עד שכל המיצרים והרעות ישברו ונוכל לצאת לחופשי, נוכל להשתחרר מכל מגבלות העולם הזה ולאפשר לקב״ה לגור בגופנו המוגבל והגשמי.

בתחילת הפרשה נמנים שמות בניו של יעקב שבאו למצרים, בני יעקב הם הרי ישראל וכפי שכתוב בספר הזוהר הקדוש, ישראל, התורה והקב״ה, הם כולו חד, הם אותו הדבר בדרגות שונות, לכן ניתן להבין שבעומקם של הדברים תחילת הפרשה מציינת בפנינו כיצד הקב״ה, שאין לו סוף ואין לו גבול, צמצם והגביל את עצמו, על ידי כך ששם את עצמו בשנים עשר השבטים שבאו למצריים. באותו האופן שהוא שוכן בהם והרי שהם בעלי גבול, כך הם נכנסו לארץ מצריים, ששמה מסביר את מהותה כארץ מוגבלת בעלת מיצרים.

גוף האדם נמצא במלחמה מתמדת כששני מלכים נלחמים לכבוש אותו, אלו השכל והלב, או אם תרצו הנפש הבהמית והנפש האלוקית שקיימות בכל יהודי. הלב מטבעו מוגבל ומלא במיצרים, כפי שניתן לראות מאופן פעולתו כשהוא פועם ומחסיר פעימה. לעומת זאת השכל, שאמנם נמצא בגוף גשמי ומוגבל, אינו פוסק לרגע מלתת את אותותיו ויש לו את היכולת להתחבר למעוף חסר גבולות באמצעות הכוח המדמה. בלילה כשאנו ישנים והכוח הבהמי שקיים בנו נמצא במצב של מיתה חלקית, אז כוחו של השכל נכנס לפעולה ביתר שאת, אז המגבלות ששמה עליו הנפש הבהמית לא מפריעות וכך אנו מסוגלים לחלום חלומות ובהם אפילו לעוף כמו ציפור.

הגעתו של יוסף ולאחר מכן של יעקב ויתר בניו למצרים, התאפשרה כשארץ מצרים הייתה במצב של כמעט מיתה, ממש כמו הגוף שישן בלילה. המלך של ארץ ההגבלות והמיצרים, פרעה, לא מצא פתרונות שיתנו לו מזור ומרגוע וברגע זה כשכוחו ירוד ושליטתו במצב רופפת, הגיעה יוסף, שמסמל את היסוד (התכללות כל המידות אל מקום מאוחד שממנו הן זורמות אל מידת המלכות), והציל את המקום המוגבל מבצורת ורעב, דווקא על ידי השימוש בכוחו הבלתי מוגבל, היכולת לפרש את משמעות החלומות!

בתחילת הפרשה אנו נמצאים בתקופה שבה הדור של יוסף ואחיו כבר איננו, בני ישראל שיצאו מהם התרבו ועוצמתם מילאה את הארץ, אך קם פרעה חדש שלא ידע את יוסף ולא הכיר טובה לגאולה שיוסף הביא לארץ מצרים ומטבעו המוגבל חש מאוים והפך את בני ישראל לעבדים, הטיל עליהם מיסים קשים ואיפשר מציאות שבה העם המצרי מתאכזר אליהם. פרעה האמין שזה יגרום לבני ישראל להפסיק להתרבות בקצב גדול וכך כוחם יחלש, אך תפיסתו המוגבלת אינה פועלת בעולמם האינסופי ולמרות הקשיים הם רק הוסיפו להתרבות בקצב גדול יותר, הרי כששמים גבול על דבר שאין לו גבול, מעצם העניין יתפרץ ויתרבה הכוח האינסופי וישבור את כל הגבולות, כפי שעשה הקב״ה כששם את עצמו בבני ישראל, כפי שהשכל שם את דרכו הישרה בלב הסורר, וכפי שבני ישראל שמו עצמם לעם גדול ועוצמתי בארץ מצרים.

הלב הסורר והמוגבל בעל כוחות בהמתיים חזקים מאוד והוא לא יוותר בקלות לשכל, שעוצמתו אינה מתבטאת בכוח הבהמה, אלא בכוח אינסופי של השכלה מתוך רעיון וחכמה, שאותם הבהמה (הלב) תצטרך לבצע מתוך קבלת עול. באותו האופן הגזירות במצרים ממשיכות לבוא והפעם גוזר מלך הפורענות להרוג את כל הבנים שנולדים לבני ישראל והוא שם לביצוע המשימה את המיילדות העבריות יוכבד ופועה, שכמובן לא מקיימות את דברו וממשיכות להחיות את הילדים העבריים. פרעה שחש את אבדן השליטה ודבריו אינם מתקיימים כפי שהוא מצווה, מרגיש בבואו של הגואל, שעתיד לשים סוף למוגבלות המיצרים, לכן הוא מצווה על כל העם להרוג את הבנים הבכורים, גם לעבריים וגם למצרים, כך ימנע מהסיכון שאולי הגואל שעתיד לשים סוף למלכותו יבוא מהמצרים, הוא הרי אינו יודע מהיכן יגיע הגואל, כי תפיסתו היא תפיסה צרה של מוגבלות, אך הוא כן יודע שהגואל עתיד לבוא, כי הוא מרגיש שהגבלותיו אינן מתקיימות ומתפרץ דרכן הכוח הבלתי מוגבל.

הגואל אכן הגיע, שליח ה׳ שעתיד לפרק את מלכות הפורענות ולרתום את הבהמה לצרכי השכל. הוא נולד תחת הגבלת הגזירות ולאחר שלא יכלו להחביאו עוד, הוא נשלח בתיבה על מי נהר היאור ואת עתידו וקיום שליחותו בארץ המוגבלויות, הוא עתיד לקיים דווקא בזכות זה שנשלח באופן לא מוגבל בתיבה ביאור ואת דרכו אל המקום בו יוכל להגשים את חזון הגאולה אותו יכתיב ה׳ כשיוביל את דרכו וינחה אותו לפעול את רצונו העליון יתברך. אכן כך היה ואת התיבה משתה מן המים הבת של פרעה, שירדה לרחוץ ביאור, כשתענוגות העולם הזה מסתירים מפניה את המציאות הקשה שסביבה, אך מציאות זו פוגשת בה דווקא בזמן ההתעסקות שלה באותם תענוגות בהמתיים וליבה חומל על הילד העברי.

אחותו של הילד, שהשגיחה מרחוק כדי לראות מה יעשה לו, הציעה לבת פרעה שתקרא למינקת מהעבריות וזו שנחסך ממנה מאמץ הקושי בגידול הילד קיבלה את ההצעה, כך היא תוכל להמשיך וליהנות מענייניה ואת המאמץ שכרוך בגידול הילד תעשה מישהי אחרת. אחותו של התינוק קראה לאימו הביולוגית, זו שילדה אותו, וזו קיבלה שכר מביתו של מלך הפורענות, כדי לגדל את בנה, שעתיד לגאול את בני ישראל ממצרים. שמו נקרא משה על שנמשה מן המים ובהמשך הפרשה, כשגדל משה, פרעה הבין שהוא הגואל שבא לגאול את עבדיו ולפרק את מלכותו ולאחר שקרא להורגו, משה בורח מפניו ומגיע למדיין, שם הוא נישא לציפורה, ביתו של כהן מדיין, ושם נגלה אליו ה׳ בסנה הבוער וקורא אליו לצאת ולגאול את בני ישראל.

מצוינים בפנינו שני יסודות, המים שמהם הגיע משה, והאש שממנה מתגלה הקריאה למשה לצאת אל השליחות. המים הם מיסוד התענוג והאש היא מיסוד הגאווה אך כפי שהם באו לידי ביטוי בצורתם השלילית בארץ מצרים, כשביתו של פרעה רחצה במי היאור מצד תענוגות העולם הזה ופרעה נלחם להשמיד את כל הבנים הבכורים, אפילו של בני עמו, מתוך גאווה, כך במשה מתגלה שורשם בקדושה של יסודות אלו הנמוכים כל כך, תענוגות העולם הזה והגאווה, שהיא המקור לכעס. מהמים מתגלה השורש האלוקי שבתענוג וזה משה, שמוותר על כל תענוגות העולם הזה שהוצעו לו בביתו של פרעה, לטובת התענוג האלוקי והוא היציאה מההגבלות והחיבור הרוחני לכוח האינסוף. מהאש מתגלה השורש האלוקי שבגאווה כשהקב״ה גאה במשה ובבני ישראל ומחליט לשלוח את הגואל להצילם מידי מלכות הרשע של פרעה.

כשהקב״ה קורא אל משה מתוך הסנה הוא קורא בשמו פעמיים, ״משה משה ויאמר הנני״, בשימוש הכפול בשמו של משה ניתן לראות את גדולתו של השם, גדולתו של מלך מלכי המלכים שבאה לידי ביטוי בגואל, שבחציו העליון אלוקים ובחציו התחתון אדם, מעלתו של מלך ישראל היא מעלה לאין קץ ומטה עד אין תכלית, הוא נמצא בשליטה מוחלטת על חייו ושני המלכים שנלחמים בכל אחד מאיתנו, הנפש הבהמית והנפש האלוקית, נמצאים אצלו באחדות גמורה שבטלה לאלוקות. לכן כשהקב״ה קורא אל משה, הוא קורא בשמו פעמים, הוא דורש ממנו שיגאל את בנו בכורו, ישראל, ושלשם כך יגייס את שתי הנפשות שפועלות בו, האלוקית והבהמית. הנפש האלוקית שווה בדרגתה בכל אחד מישראל, שכן היא חלק אלוקה ממעל ממש, אך הנפש הבהמית אינה שווה וכל אחד לפי דרגתו מצליח לרתום את הנפש הבהמית להתבטל לנפש האלוקית. משה שהוא נשמה כללית, נשמת הגואל שקיימת בכל דור ועתידה לגאול את ישראל כשתגיע העת בה ישלח הקב״ה את הגואל לעשות זאת, היא הנשמה המזוככת ביותר שבה הנפש הבהמית נמצאת בביטול גמור לאלוקות ומלך מצרים שקיים בכל אחד מאיתנו וקיים גם בה, כנוע למלך מלכי המלכים ואינו מורד בו מתוך ההכרה שהוא אינו מלך מצרים אלא עבדו של המלך האחד והיחיד, הקב״ה.

כל אחד מאיתנו צריך לעורר את ניצוץ משיח שנמצא בו ולהפוך את מלך מצרים לעבדו של הקב״ה, כך נוכל להגיע איש איש לגאולתו הפרטית, ויחד כולנו כעם אחד בלב אחד, לגאולה השלימה עם התגלות מלך המשיח שנשלח לגאול אותנו בקרוב ממש.

למאמרים נוספים בקרו בבלוג של שי דיבו כהן

קטגוריה: פרשת השבוע