ביום חמישי האחרון בשעה 17:00 בערב החלטתי שאני יוצא מהבית שלי בגבעת זאב לעיר אשדוד כדי לנחם את חבר שלי אבשלום כהן על פטירת אביו הגאון הרב שמעון כהן בעיר אשדוד. מפעם לפעם שמעתי את הדיווחים בכלי התקשורת שבשעות הלילה יחל לרדת שלג בירושלים אבל אף אחד מהדיווחים לא אמר מפורשות ולא הכין אותי לקטסטרופה שאותה אני הולך לעבור בחמישים שעות הבאות.

הרמתי טלפון לידידי, יוסי בן עטר מהרדיו, ושאלתי אותו אם הוא רוצה להצטרף אליי לאשדוד לניחום אבלים, יוסי הגיע אליי לגבעת זאב ושם הוא השאיר את רכבו ויחד יצאנו אל העיר אשדוד. סיימנו לנחם בסביבות השעה שמונה בערב ושמנו את פעמינו חזרה לגבעת זאב דרך כביש 443.

הדרך הייתה חלקה ללא עיכוב מיותר עד כשלושה קילומטרים מהמחסום ליד היציאה מהכביש, שם נעמדנו יחד עם עוד מאות רבות של כלי רכב, בהתחלה לא נלחצנו כי לא כל כך הבנו איזה לילה מצפה לנו, האזנו לרדיו שם היו בינתיים תכניות רגילות לגמרי (גם רדיו קול חי, גם רדיו קול ברמה וגם רדיו גלי ישראל) השלג ירד ובעצמה רבה ולא הייתה שום תזוזה של מכונית קדימה, לאחר כשעה שבה לא התקדמנו אפילו מטר אחד התחלתי להילחץ והרמתי טלפון למוקד 100 של משטרת ישראל ששם אמרו לי "כמה דקות והכביש ישתחרר".

אחרי כחצי שעה שבה התקדמנו כמה מטרים ספורים התקשרתי שוב למוקד 100, שם אמרו לי "תתאזרו בסבלנות תוך כמה דקות הכביש ייפתח". עברה עוד שעה והתקשרתי עוד פעמיים למוקד המשטרה והתשובה הייתה שוב אותו הדבר תוך כמה דקות הכביש ייפתח, תוך כדי כל ההמתנה הארוכה הזו ראיתי שם אנשים שמתחפרים עם כלי הרכב שלהם בשלג, ילדים קטנים שבוכים להורים שלהם מקור אבל ההורים היו חסרי אונים.

בכל אותם שעות לא ראיתי ולו ניידת משטרה אחת לרפואה (לא משהו שיכל לעזור, אבל בהחלט דבר שיכל להרגיע ולתת לי להבין שמישהו מטפל בעניינים), השעה הייתה כבר 12:30 בלילה פנסי התאורה בכביש כבו והיינו בחושך מוחלט מטרים ספורים לפני המחסום. כשהגעתי למחסום חשבתי שזהו זה עוד כמה דקות אני בבית, אבל כאן התחיל הסיפור הגדול שאולי ממחיש במקצת את המחדל הגדול של הרשויות כאן, עברתי את מחסום 443 ובאתי לפנות ימינה לכיוון גבעת זאב אך השלג שנערם על הכביש לא נתן לי ולעוד עשרות כלי רכב שלידי להתקדם אפילו מטר אחד, ניסינו בכל דרך להתקדם אבל זה לא היה שייך.

הרמתי טלפונים כאזרח מן השורה למוקדים של משטרת ישראל שם עדיין אמרו לי שבתוך כמה דקות יבואו לחלץ אותנו, בעיריית ירושלים אמרו לי שתחום זה אינו תחת שיפוטם, במוקד של גבעת זאב ענו לי ואמרו שזה לא באחריותם ושזה באחריות המשטרה, התקשרתי שוב למוקד 100 שם ענתה לי מוקדנית שהסבירה לי שהיא בכלל בתל אביב ושאני צריך את מחוז שי, ביקשתי ממנה את הטלפון של מחוז שי היא לא רצתה לתת לי את המספר, רק כשהבהרתי לה שאני מתקשר כבר עשר פעם ואני מפחד שהולך לקרות לנו אסון גדול היא הביאה לי את מספר הטלפון של מחוז שי.

התקשרתי למחוז שי ושם שאלו אותי באדישות מה המיקום המדויק שלי הסברתי להם איפה אני נמצא ושם הם אמרו לי שאני בכלל שייך לתחום שיפוטה של משטרת ירושלים ביקשתי את הטלפון ושם אמרו לי שיש להם שימו לב: ״שלושה ג'יפים, אחד תקוע והשני בפעולה ושהם ינסו שהשלישי יגיע אלי״ שאלתי את השוטר אתה בטוח שהגעתי למשטרת ישראל, הוא אמר לי שכן וטרק לי את הטלפון.

בנתים הדלק הלך ואזל לו ברכב ופחדתי שתכף גם מזגן לחימום לא יהיה, התקשרתי בפעם המי יודע כמה למשטרת ישראל והסברתי להם שאני תקוע באמצע הנתיב הנגדי ושיסבירו לי אם אנחנו במצב חירום והם לא יכולים לחלץ אותי אז לפחות אני ישאיר את הרכב שם ואצעד ברגל עד הכניסה לגבעת זאב. במשטרת ישראל בשעה 1:00 בלילה התעקשו איתי לא לעזוב את הרכב עד שיגיע חילוץ. התקשרתי עוד כמה פעמים עד השעה 2:00 בלילה וביקשתי אישור להשאיר את הרכב שם וללכת ברגל ובמשטרה עדיין סירבו שאשאיר את הרכב באמצע הכביש, נטוש.

כן, השר לביטחון פנים, תקשיב לי טוב: שוטרי משטרת ישראל בשעה 2:00 בלילה של בין חמישי לשישי עדיין לא קלטו את גודל וחומרת האירוע, אז תפסיק להתרברב ששוטריך פעלו כראוי כי זה שקר. השיחות הרבות שלי למשטרת ישראל שוודאי מתועדות יעידו על כך.

לבסוף, לקראת השעה שתיים וחצי בלילה כשראיתי שאו שאני שומר על החוק ונישמע למשטרה ואז אני עלול לאבד את חיי תחת השלג הכבד שירד וכיסה את הרכב או שאני פשוט מצפצף על החוק ושומר על חיי. השארתי את הרכב שלי נטוש, לבשתי את המעיל החם וצעדתי יחד עם יוסי בן עטר ל"בודקה" של השומר בכניסה לגבעת זאב. שם הרמתי טלפון אל המוקד וביקשתי שייקחו אותי הביתה בג'יפ של המוקד,במוקד חירום של גבעת זאב הבינו את מצבי אחרי שש שעות של תלאות אבל הסבירו לי באדיבות שאין להם בכלל רכבים של ארבע על ארבע אבל הם ינסו לבדוק. באותו רגע נפל לי סופית האסימון שהרשויות שלנו בקריסה ואין עם מי לדבר, זה היה הרגע הראשון שבו עירבתי את קשריי עם אנשים טובים וחברים קרובים, אבי רוזן (מנכל רדיו קול חי וחבר קרוב שלי) הבין את המצוקה בה אני נמצא ואמר לי תנוח ב"בודקה" של השומר אני מטפל בך עכשיו.

ובאמת כך היה, תוך מספר דקות התקשר אליי חיים ויינגרטן מאירגון זק"א ושאל אותי היכן אני נמצא, הסברתי לו ואכן לאחר כעשר דקות הוא הגיע עם טרקטורון קטן ומיוחד ואסף אותי ואת יוסי ועוד אדם שביקש שכשמחלצים אותי שלא נישכח אותו וכך באמת קרה.

השעה 4:00 בבוקר ירדתי שני רחובות מהבית שלי מהטרקטור של חיים ויינגרטן (עד לבית שלי ממש, לא היה שייך להגיע) והלכנו ברגל תוך כדי שלג כבד שיורד עלינו בעצמה רבה צעד אחר צעד ובזהירות כדי שלא נחליק, פתחתי את דלת הבית שלי בתקווה שהכל מאחוריי אבל אז נפל החשמל והילדים התעוררו ובכו (יש לי שלושה ילדים קטנים בבית שיהיו בריאים), הבית היה בחושך מוחלט מיד הדלקתי נרות והתקשרתי לחברת החשמל אמרו שידוע להם ושזה בטיפול...

הלכתי לישון בשעה 5:00 בבוקר וקמתי בשעה 8:00 לקול צהלותיהם של ילדיי למראה החצר הלבנה המלאה בשלג.הילדים שיחקו במשך שעה שלימה עד שכבר נמאס להם, ואז התחלנו את ההכנות לשבת בלי חשמל בלי חלות ובלי מים חמים בבית, נכנסנו אל השבת בחושך מוחלט ובקור עצום וכך גם התעוררנו למחרת בבוקר, הבטחתי לילדיי שסבלו מהקור שהיה בבית שאם עד צאת שבת החשמל לא יחזור אנחנו נצא מהבית שלנו לא משנה לאן.

השבת יצאה הרמתי טלפונים לחבריי, יענקי דרעי ודודו עמאר, הסברתי להם את המצב והם אכן בזריזות נרתמו לעזור. חבר טוב שלי, טל ועקנין שגר בגבעת זאב בא ואמר לי בוא אליי הביתה בינתיים עד שיוציאו אותך מגבעת זאב. אחרי כשעה וחצי הגיע ידידי, איש התקשורת, אבי מימרן, בדרך לא דרך ובמסירות נפש נכנס לגבעת זאב ולקח אותנו לשכונת רמות בירושלים שם כבר חיכה לנו אמבולנס של זק"א עם בערלה יעקובוביץ' שלקח אותנו לעיר בני ברק לבית הוריי.

יש לי כל כך הרבה כעס על הרשויות שלא עזרו לאנשים בכלל ועוד יש להם את החוצפה לבוא ולומר שהמצב בשליטה ושהם מטפלים בהכל ושאנחנו האזרחים סתם מתלוננים, במקום שיעלו מול מצלמות הטלוויזיה ויודו שהיה כאן אסון טבע ושהם לא הצליחו להתמודד עם המצב. מה שאני ומשפחתי עברנו זה למרות היותי אדם מקושר אני לא רוצה לחשוב בכלל מה עברו עשרות ומאות אלפי אנשים שאין להם ״קשרים״...

קטגוריה: דעות

תגיות: דוד חכם, סופת השלגים