פרשת ויצא מספרת על יציאתו של יעקב מעירו, באר שבע, אל מקום מושבו של דודו, לבן, בחרן. לאחר שאמו, רבקה, חששה שילך בדרכו של עשו ויינשא לבנות הארץ ואלו יגרמו לו לאבד את התמימות והיושרה, הוא מקבל את עצתה ואף מקבל את ברכתו של אביו, יצחק, ויוצא לחרן כדי למצוא לו אישה מבנות לבן בן בתואל, דודו. בדרכו לחרן הקב"ה מקצר את היום ויעקב נאלץ לחנות במקום הקדוש שבו עתיד להיות בית המקדש, שם הוא חונה באותו הלילה וחולם ש"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". על הסולם יעקב רואה מלאכים עולים ויורדים ולפתע מתגלה אליו הקב"ה שאומר לו "אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך".
נשאלת השאלה: למה כתוב שיעקב יצא ? למה לא כתוב שהוא הלך ?
היציאה המתוארת בפרשה מביאה בפנינו מצב בו האדם מחובר לאלוקות ומתקיים בו כל מה שנדרש מאדם בעולם הזה אך למרות החיבור העצום שיש בו, עליו לצאת מאזור הנוחות בו הוא נמצא ולחמוק מהסכנה שבנות המקום עלולות להציב בפניו, כך יוכל להבטיח את חזקתו באמת.
היציאה היא בעצם יציאה מהנוחות והתענוג האלוקי על מנת להגן על קיומו, יעקב יודע שברגע שהוא יעזוב את באר שבע תהיה ירידה רוחנית בעיר, אך מצד שני הוא יודע שהוא חייב לעשות זאת על מנת שיוכל לצאת מזרעו עם ישראל, שבו יתקיים הניצוץ שמאפשר להם את היכולת שהתאפשרה ביעקב, היכולת להגיע לרמה רוחנית שיש בה את מידת התפארת והיא החיבור לרחמים. יש פה איפה רמז ליציאה העתידית של עם ישראל לגלות שבזכותה תתקדש התורה ונשוב להיבנות בארצנו ולבנות את בית מקדשנו הנצחי. הדבר דומה גם ליציאה של הנשמה מהאור האלוקי כדי שתוכל להתגלות בעולם הזה ואף לגלות בו את האור העליון. היציאה היא היציאה לגלות שמטרתה היא השיבה אל הגאולה!
למה צריך לצאת לגלות כדי לשוב לגאולה ? למה אי אפשר מלכתחילה שתהיה גאולה ?
הדבר דומה לצייר בעל כישרון טבעי שמתוך חיבור תמים אל כישרונו הוא מצייר ויוצר טכניקה שמאפיינת את הקו האמנותי שלו, כשירצה להתפתח וללמוד טכניקות נוספות שנבעו מכישרונם של ציירים אחרים, הוא יצטרך ללמוד זאת ממקום מודע והשגה שכלית, שיאפשרו לו לשלוט בביצוע הטכניקה. לאחר שישלוט בטכניקה היטב, הוא ינסה לחזור אל החיבור התמים ולבצע אותה ממקום מחובר שמתנתק מההשכלה אך יודע לבטא אותה בתמימות כאילו הייתה השכלה טבעית שנבעה מהכישרון הבסיסי שלו ונוצרה ממנו ממש. זוהי בעצם היציאה לגלות שמטרתה היא השיבה לגאולה אך קודם לכן צריך שיהיה באדם הכישרון הטבעי וזה בדיוק מה שהקב"ה זיהה אצל יעקב ולכן הוא היה צריך לצאת לגלות כגי שממנו יצא עם ישראל שבכל אחד מהם קיים אותו ניצוץ שמסוגל להתחבר אל מידת האמת.
דבר זה מתקשר לנקודה מעניינת נוספת בפרשה, בדרכו של יעקב אל חרן, כשעצר לישון במקום שבו עתיד להיבנות בית המקדש, הוא חלם על סולם שבו המלאכים עולים ויורדים ואז גם התגלה אליו הקב"ה שהבטיח לו הבטחות וברכות רבות וביניהן גם ההבטחה שהארץ הזו שעליה הוא שוכב תינתן לו ולזרעו, הקב"ה בעצם מבטיח ליעקב את הבטחת הגאולה! גם המלאכים שעלו וירדו בסולם עשו זאת על פי כמה מהפירושים כי הם התפלאו לגלות שפניו של האדם העליון הם אכן פניו של יעקב שנמצא למטה בארץ. זה בהחלט לא מקרי שכל זה קרה במקום שבו עתיד להיבנות בית המקדש, הרי שבית המקדש הוא הצינור שממנו יורד האור האלוקי ובו הוא מתרגם את עצמו להלכה פסוקה שעמה השכינה ולפיה מתקיימת דרך האמת האלוקית בעם ישראל.
יעקב הגיע לשלמות הנדרשת כדי שממנה יוכל לצאת האור האלוקי ולבטא את עצמו כמידת תפארת מתוקנת, עתיד להוציא מזרעו את עם ישראל באותו האופן כפי שהוא עצמו יצא מבאר שבע, וכמו שממנו תתפצל מידת התפארת, שמאפשרת את ההשגה באמת, לניצוצות שלכשימצאו את דרכם לשוב ולהתאחד יקיימו את גילוי מידתו של יעקב כאור השוכן בכלי גדול יותר ולכן עצמתו גדולה יותר והיא מקיימת את מטרת הבריאה כולה לעשות לבורא דירה בתחתונים, תחילה כל איש בעצמו באופן פרטי ולאחר מכן כל משפחה, כל עיר ואז עם ישראל כולו באחדותו שהיא השבת אורו של יעקב והכנסתו ב"כלים" שיצאו לגלות וישובו להתאחד בעז"ה בגאולה השלמה.
קטגוריה: פרשת השבוע
תגיות: שי דיבו כהן
