לידידנו היקר הרב אריה דרעי שליט"א.

אנו ילדי ה"חיידארים" של שנת 92, אשר ספגנו על בשרנו ונפשנו, השפלות וגידופים בשם "ההשקפה הטהורה", ויכולנו.
אנו תלמידי הישיבות קטנות של שנת 96, אשר עמדנו כצוק איתן מבית ומחוץ כנגד קעקוע דמות מרן זצוק"ל, ושרדנו.
אנו בחורי "הישיבות הגדולות" של שנת 99, אשר הבטנו בלב רותח, כיצד דברי תורתו של מרן זצוק"ל מושחתים ומבוזים בהשפלה לארץ, ודמענו.
אנחנו הילדים של העלייה לרגל, בחצר ישיבת חזון עובדיה, בחפצדי, יד אליהו וגן סאקר. אנו "ילדי המהפכה" אשר חווינו על בשרנו את גודל המהפך הרוחני והלאומי, זקיפות הקומה והובלת המחנה בראשות מרן זצוק"ל ורבותינו יבדלו לחיים טובים, העומדים לצדו.
רצינו לומר מילה אחת "תודה!". על הנהגה ללא חת, ללא השפלת פנים וללא סתימת חורים!
אנו ציבור בני התורה האיכותיים בחורים, אברכים, ר"מים ומגידי שיעורים, אשר עברנו יחדיו את מאורעות השנים האחרונות, גאים ומאושרים בניצחון התנועה, במנהיגותה! וכפי שחונכנו בעולם הישיבות, ניצחון אינו דווקא בתוצאה אלא בעצם ראיית המטרה, בדרך, באידיאולוגיה, ובזה ניצחנו!
נלחמנו על זכות קיום התורה בארץ! על הגדלת כבוד התורה, על עתיד הדור ומסורת הציבור הספרדי.
וכשכווולםםם דברו על כישלון, אנחנו חשנו כצוק איתן בניצחון!
כבוגרי קרבות השקפה רבים, עומדים אנו בתקופה האחרונה מול גל עכור ומצחין בעיקר מתוך הבית פנימה מכלי התקשורת הכתובה והמשודרת. פרשנים ו"מושכי קולמוס" אשר מנסים להלך עלינו אימים שוב ושוב על קריסת ההנהגה, סיום הדרך, מותו וקבורתו ברוב עם של "השד העדתי", והנה הנה, קרקע פוריה העלולה להצמיח פילוג כואב וצורב בתוכנו.
כמי שמקושר לרבים רבים מבני התורה המובחרים, עמדתי השבוע בפני גל עצב ודכדוך. שיחה רודפת שיחה, האכן? שאלו. הפסדנו?! נכשלנו! וכבשו פניהם בקרקע בבושה. הרי כך אמרו ב... וכתבו ב... ובסודו המפורסם של...
כאחד שמשוכנע ובטוח בצדקת דרככם המנהיגותית עמדתי ובסייעתא דשמיא, הצלחתי לשנות דעתם מקצה לקצה ולסחוף גם אותם לעבר המהפכה האידיאולוגית המחודשת הבאה עלינו לשלום.
ואנו עומדים ושואלים: עד מתי ימשך הבלבול וחוסר הידע בהיסטוריה ובעובדות העבר בקרב מחננו? מתי נזכה גם אנו לדוברים וכותבים רהוטים אשר יידעו גם לתת דרך תקווה להמונים ולא להיסחף אחר הזרם השלילי השולט לצערנו בדעת הציבור היום?
המהפכה כבר התחוללה ויש תוצאות! יש לנו בית! בת"תים בסמינרים המצוינים וברבבות ילדי מעיין החינוך הזוכים ליהדות! והכול במסירות נפש בל תתואר של הפעילים בשטח תוך מאבקים בלתי פוסקים בכוחות הטומאה.
ולסיום, עמדתי כמו רבים בהלוויית מרן זצוק"ל "עין במר בוכה ולב שמח" מחד, איבדנו בעוונותינו הרבים את מאור עינינו, אבינו, משוש נפשנו, מורה דרכנו, אביר הרועים. ומאידך, מי מאתנו חלם שכה רב התגדל כבוד מרן זצוק"ל וכבוד שמים? ראינו את צאן עמך בית ישראל כמהים לתורה, מוקירים ומעריכים את ההקרבה של מרן למעננו, כמה סבלנו על שכמנו ביזיונות וגידופים?
עמדתי בין ההמון בעצרת השבעה. לבי ריחף בקרבי ובמיוחד בנאומך על מה היה פעם ומה היום?
חשתי את עצמי חוזר שנים אחורה לשנות הילדות, לנאומים חוצבי הלהבות ולמחרת, כששמעתי בין שתיים לארבע את אותו שדרן שואל בזלזול מי מהספרדים סבל בישיבות האשכנזיות, הבנתי את גודל השבר ורפיסות המחשבה.
עמדתי בין האלפים ביום ראשון בעצרת באלעד, הבטתי ימין ושמאל וידעתי! נצחנו במערכה זה מה שחסר לנו האש! האמונה! הדרך!
בליל הבחירות כשכולם בהשפעת הבחירות דברו על "כישלון דרעי", אני וחברי ידענו שכאן עיצומו של הניצחון!
"חזק ואמץ אל תירא ואל תחת כי ה' עמך!", בשם הרוב הדומם ובשם כל חברי בכל רחבי הארץ.

א. ח.
ר"מ בישיבה בבני ברק

(מכתב שפורסם הבוקר בעיתון יום ליום)

קטגוריה:

תגיות: ,