הבוקר עליתי עם הוריי לבית משפחת יוסף ברחוב הקבלן לנחם את בני המשפחה ביום השביעי להסתלקותו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

במהלך השנים זכיתי לפגוש את הרב באירועים משפחתיים אבל לא ביקרתי את הרב בביתו. וכך יצא שהבוקר ביקרתי בבית הרב כשהכיסא יתום ומדפי הספרים המלאים בהערותיו בכתב ידו חסומים בדיקטים לבנים לבל יחמוד איש את האוצר.

כשחזרנו לסוכת האבלים וראיתי את אלפי אלפי המנחמים החולפים לשניות בודדות על פניהם של הבנים האבלים תהיתי בשאלה שמעסיקה בשבוע האחרון את אנשי התקשורת והציבור הרחב על סוד כוחו ומעמדו של הרב יוסף זצ"ל.

רוב הציבור מתייחס לדמותו של הרב באמביוולנטיות - תורתו האדירה מצד אחד ואמירותיו החריפות מהצד השני הובילו אותנו במסלול מטלטל וקשה.

האם אפשר להפריד בין שני צדדיו? האם נכון לעשות כן?

אין בכוחנו לפתור את השאלה המורכבת הזו, אבל אפשר לנו לחזור ולהביט אל סוכת האבלים אליה הגיעו הבוקר בזה אחר זה הרב הראשי לצה"ל רפי פרץ, ראש העיר באר שבע רוביק דנילוביץ', הרב חיים דרוקמן ושר הביטחון משה יעלון. לכל אחד סיבה מספקת להיעלב מדבריו של הרב על הכיפות הסרוגות, על חיילי צה"ל, על החילוניות.

אבל לא כך.

הרב אמנם שנא את התרבות החילונית, אבל לא את החילונים. כעס על חיילים מחללי השבת, אבל התיר את עגונותיהם. השתלח במפלגת הבית היהודי, אבל חיבק בחום את מצביעיה חובשי הכיפה הסרוגה. התבטא בחריפות כנגד שאינם יהודים, אבל עשה כל שביכולתו לסייע בגיור. נתפס בעיניי קטנים כגזען וחשוך, אבל היה מי שפעל נגד זרם הרבנים הכללי והכשיר את העליה הנפלאה של אחינו מאתיופיה.

ועוד רבות יסופר על דמותו שתיזכר לטוב ולפחות טוב, אבל תלווה אותנו לאורך שנים. איש על העדה. מנהיג.

הכותב: נריה כנפו. נין לרב יצחק אבוחצירא זצ"ל, חבר מרכז במפלגת הבית היהודי.

קטגוריה:

תגיות: ,