הפה שאסר הוא הפה שהתיר
הסיפור הראשון שסיפר הרב אליהו על הבבא סאלי התרחש בראשית עבודתו כדיין בבית-הדין בבאר-שבע. בראש החודש הראשון לכהונתו שם, בכניסתו לאולם הדיונים, הוא הבחין באישה בשנות השלושים לחייה, שיושבת ומתפללת מתוך ספר תהלים שבידה.
הרב חשב שאותה אישה תיכנס במהלך היום לדיון, אבל היום כולו עבר והאישה יושבת בחוץ ולא נכנסת לבית-הדין לדיונים. תמה על כך הרב, אבל אמר לעצמו שכנראה היא אמרה תהלים על מישהו אחר שנכנס באותו יום לבית-הדין. אלא שבראש החודש הבא הוא שוב ראה אותה באולם ההמתנה של בית-הדין יושבת וקוראת תהלים.
הרב התעניין עליה אצל מזכיר בית-הדין, וזה השיב לו שבמרוקו היא נישאה לנהג מונית, ושבוע אחרי החתונה הוא יצא לנסיעה לעיר מרוחקת ולא חזר. חקירה שנעשתה בעניין העלתה שהוא עבר תאונה, אבל גופתו לא נמצאה. מאחר שלא היו עדים למותו של בעלה, בית-הדין בקזבלנקה לא התיר לה להינשא, ולכן החליטה האישה הצעירה להגיע לבית-דין בישראל ולבקש כאן היתר להינשא. דא עקא, שגם כאן לא מצאו הדיינים אפשרות להתיר אותה, על כן היא מגיעה כל ראש חודש לקרוא תהלים באולם ההמתנה והולכת.
הרב ביקש שאותה אישה תיכנס לחדר הדיונים, כי רצה לשמוע ממנה על השתלשלות הדברים. היא אכן סיפרה לו את אשר אירע, וסיימה: אחרי שבית-הדין בישראל אמר לי שהוא לא יכול להתיר אותי, קבעתי לעצמי לומר כל ראש חודש תהלים כאן בבית-הדין. אני קוראת ואומרת לקב"ה: הם אסרו אותי, והם יתירו אותי.
הרב שמע את הדברים ואמר לעצמו: לא ייתכן שכל התהלים שהיא אומרת ילכו לשווא. אם הדיינים שיושבים פה לא יודעים, אולי הבבא סאלי, בהשגות שלו, יודע. קם הרב ונסע במונית לבבא סאלי בנתיבות ושאל אותו האם יש דרך להתיר את אותה עגונה.
אמר לו הבבא סאלי: אחי, הבבא חאקי, מכיר את כל הקברנים במרוקו. סע אליו ותשאל אותו. הרב אליהו המשיך ונסע משם לבית הבבא חאקי ברמלה, כדי לשאול אותו אם הוא מכיר את הקברנים באזור ההוא.
שני קברנים היו בעיר הזאת, אמר לו הבבא חאקי, תוך שהוא מציין את שמותיהם. שניהם עלו לארץ. אחד גר בדימונה והשני בקריית-אתא.
הרב לא אמר נואש והחליט להמשיך משם לדימונה על מנת למצוא את אותו קברן. ואולם כשהגיע לכתובת של הקברן ממרוקו, חשכו עיניו! על הקירות ראה מודעות אבל ועליהן שמו של אותו קברן שהרב מחפש. הרב הצטער על כך, אבל אמר בלבו: אם הגעתי עד לכאן, אכנס לנחם את המשפחה.
נכנס הרב לבית האבלים ומצא אותם מתפללים תפילת מנחה. ראו האבלים והמנחמים שחכם לבוש בבגדי רבנים נכנס לביתם וביקשו ממנו לומר דברי תורה אחרי התפילה. הרב אכן נשא דברים, ותוך כדי כך סיפר לנוכחים את הסיפור שהביא אותו לשם.
המשיך וסיפר הרב: עוד אני מדבר, והנה קם מישהו מבוגר מאוד מבין האבלים, ואמר: אני קברתי את החתן הזה שהרב מחפש. אני מצאתי אותו הרוג בתוך המונית שלו בין ההרים. היו שם מורדים שנלחמו בשלטון המרכזי, והם ירו על הרכב שלו והרגו אותו. אחר כך הם דרדרו את המונית לתהום. חברי ואני הוצאנו אותו מהמונית וקברנו אותו בעיר שלנו. הקברן הוסיף ואמר: אני לא בן משפחה של הקברן שנפטר, אני גר בקריית-אתא, אבל באתי לכאן היום לשבת שבעה כאילו הייתי אחיו, כי אהבתי אותו מאוד.
הרב אליהו קרא מיד לרב של דימונה, הרב אלמליח זצוק"ל, שהיה תלמיד חכם גדול, וביחד עם תלמיד חכם נוסף הם הושיבו בית-דין לגבות עדות מאותו קברן ולהעלות אותה על הכתב.
על העובדה שהעדות הזאת ניתנה בשעת לילה אמר הרב אליהו: חכמינו אמרו כי מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. לא רציתי להזמין את הקברן הזקן לבית-הדין בשביל לגבות ממנו עדות. אולי יקרה חלילה משהו. אולי לא יוכל להגיע. אולי יעבור זמן רב עד שהדבר יקרה, והאישה כבר מחכה הרבה שנים. אסור לענות את הדין. לכן הושבתי במקום בית-דין וגביתי ממנו עדות מסודרת. העלינו אותה על הכתב והחתמנו את השניים שישבו אתי. כך חזרתי באותו יום לבאר-שבע עם העדות שמורה בכיסי.
למחרת בא הרב אליהו לבית-הדין והראה לשני הדיינים האחרים שישבו שם את העדות שגבה מאותו קברן. הם הסכימו אתו שזאת עדות מספקת על מנת להתיר את האישה מעגינותה, הזמינו אותה מיד לבית-הדין והתירו אותה מעגינותה.
אחרי שהסתיים הדיון בבית-הדין, הגיע הרב אליהו אל הבבא סאלי וראה שהוא מלא אור ושמחה. סיפר הרב אליהו: מסתבר שהבבא סאלי ידע את הכול ולא היה צורך שאספר לו דבר. אמר לי הבבא סאלי בחיוך: ריחמתי עליך שלא תצטרך לנסוע עד קריית-אתא והבאתי לך את הקברן לדימונה, כדי שתוכל להתיר את העגונה המסכנה באותו יום.

קטגוריה: ,