שישים ילדים: "יש לי ארבעה ילדים ביולוגיים ועוד חמישים ושישה ילדים מאומצים שזכינו, רעייתי מיכל ואני, לגדל"
כששואלים את נפתלי בוימן כמה ילדים יש לו, הוא משיב בשיא הרצינות: "שישים". הוא כבר רגיל למבטי התדהמה. למי שממש מתעקש לקבל תשובה מורחבת יותר, הוא עונה בחיוך: "יש לי ארבעה ילדים ביולוגיים ועוד חמישים ושישה ילדים מאומצים שזכינו, רעייתי מיכל ואני, לגדל".
בחג הסוכות אנו מתכבדים באושפיזין, באורחים, הסועדים יחד. כל משפחה מארחת יודעת כמה כוחות צריך כדי לארח. עכשיו תחשבו איך זה לארח במשך שנים, יום-יום, ילדי אומנה, תינוקות וילדים, מרקעים וממצבים מגוּונים.
כתובת למקלט מיידי
חייו של נפתלי (56), תושב מודיעין, סופר סת"ם ומורה לפיזיקה, מתחלקים לשניים: עד השלב שבו החל לקבל לביתו ילדי אומנה, ומרגע זה ואילך. לפני למעלה מעשור התוודע בהשגחה פרטית לארגון 'אור שלום', המטפל בילדים ונוער בסיכון, שלא הייתה ברירה אלא למצוא להם בית חליפי. הוא ורעייתו החליטו לפתוח את ביתם ואת ליבם ולקלוט את הילדים האלה.
במהרה זכו בני הזוג להערכה גדולה של גורמי המקצוע, והמשמעות היא שהם נהפכו כתובת למקלט מיידי, בכל שעה. "התפקיד מחייב זמינות מלאה, עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע", מסביר נפתלי. "בכל רגע נתון היו בביתנו שלושה-ארבעה תינוקות, בני 6-0". חמש שנים פעלו במתכונת זו, ולאחר מכן נעשו הורי 'מעון משפחתי', שהוא בעצם בית חם ומסגרת משפחתית תומכת לילדים ובני נוער שהוצאו מבתיהם.
רגע העזיבה קשה תמיד
מאחורי כל ילד שהגיע למשפחת בוימן, סיפור קורע לב. "היו לנו שני ילדים שעברו התעללות, והגיעו אלינו עם כאב גדול", מתאר נפתלי. "הם בקושי דיברו. בסייעתא דשמיא ובהשקעה גדולה הצלחנו לגרום להם לחייך, להתפתח ולממש את הפוטנציאל הטמון בהם. היה אצלנו ילד שאיבד את הוריו. הוא לא הסכים לשתף פעולה, או ללכת לבית ספר. רק לאחר תקופה אצלנו הצליח להשתקם, גדל לתפארת, וכיום הוא ממלא תפקיד בכיר. כל ילד שהיה אצלנו הוא בעבורנו כילד לכל עניין".
קליטת הילדים האלה חייבה התמודדות עם אתגרים חינוכיים ונפשיים. "לא נכנענו אף פעם לקשיים שעמדו בדרכנו", הוא אומר. "ראינו בכל ילד עולם ומלואו. תמיד תמכנו, דיברנו בגובה העיניים וחינכנו לערכים ולדרך ארץ, באהבה גדולה. לוקח זמן להתחבר לילד חדש, אבל תמיד מצאנו בסוף את המפתח לליבו".
גם אחרי שכל ילד פרש כנפיים ועזב את הקן המשפחתי החמים, הקשר נמשך, כמו קשר בין הורים לילדיהם הבוגרים. "אנחנו מוסיפים לשמור על קשר עם כל ילד וילד, ומעניקים תמיכה וסיוע בכל עת שאנחנו מתבקשים. רגע עזיבה של ילד תמיד קשה לנו, אבל אין שמחה גדולה מלראותו עומד על רגליו ויוצא לעולם יציב וחזק".
