אחרי הטבילה הדיינים אמרו לי: ‘עכשיו אתה כמו כולנו, בלי שום ספקות’. אינני אדם שנוטה לבכות, אבל ברגעים האלה זלגו מעיניי דמעות התרגשות רבות”

אין לו הסבר לטלטלה שעברה עליו בשעה שנכנס לבית הכנסת של המהר”ל, ‘אלטנוישול’, בפראג, בירת צ’כיה. זה היה ביום שישי, לפני כשלוש שנים. עד אותו רגע אלון סאקא בילה עם צעירים שהכיר במסעו באירופה, מנותק לחלוטין מכל חיבור יהודי.

אבל באותו בוקר פגש חבורת ישראלים, ומשהו בתוכו ניצת. “ביקשתי להצטרף אליהם”, הוא משחזר. “דיברנו, החלפנו חוויות. הם הזמינו אותי לבוא בליל שבת לבית הכנסת של המהר”ל. כשנכנסתי פנימה התרגשתי כפי שלא התרגשתי מעולם. פתאום התחלתי לקרוא ‘שמע ישראל’ ומעיניי זלגו דמעות. באותו רגע אמרתי לעצמי: יש בי משהו יהודי. אני רוצה לחזור לארץ, לחזור הביתה”.

תינוק בבית יתומים

סיפורו של אלון מתחיל בגואטמלה, לפני עשרים וחמש שנה. הוא היה תינוק בן שנה, שגדל בבית יתומים, כאשר בני זוג מראש העין, שלא התברכו בילדים, אימצו אותו. “האווירה בבית הוריי המאמצים הייתה מסורתית, אם כי התחנכתי במוסדות חינוך ישראליים כלליים”, מספר אלון.

בשיעורי התנ”ך בתיכון התחיל לשאול שאלות. “המורים לא חבשו כיפה ולא קיבלתי תשובות”, הוא נזכר. אלון ניסה להתעניין, לחקור ולקרוא. גם זהותו לא הייתה ברורה לו. היו שרמזו לו שעליו להתגייר, דבר שהחריף את הבלבול בקרבו.

ההורים היו מאושרים

כשהבין שעליו לעבור גיור, נשבר. “זה היה כמו ‘בום’ פתאומי”, הוא מתאר. “לא הבנתי מה אני אמור לעשות עכשיו. החלטתי לקחת פסק זמן ולטוס לאירופה. הייתי שם יותר משנתיים, מנותק לגמרי. ואז קרה הרגע המרגש בבית הכנסת של המהר”ל”.

אלון חזר לארץ. “זה היה בדיוק בתחילת תקופת הקורונה”, הוא מוסיף ומספר. “התחלתי להתחזק. לצפות בשיעורי תורה. קול פנימי אמר לי שוב ושוב: זה הזמן. לך להתגייר. עשה את זה! הלכתי לבית הדין של הרב קרליץ בבני-ברק. גוללתי לפני הדיינים את סיפורי. הם קבעו שעליי לעבור גיור. אמנם בהיותי בן שנה מלו אותי, וגם חגגו לי בר-מצווה בגיל שלוש-עשרה, אבל לא שאלו אותי אם אני מקבל עליי עול מצוות”.

הוריו המאמצים היו מאושרים. “אבא ואימא ממש התלהבו”, הוא מחייך. “באותם ימים פגשתי את השליח של חב”ד בשכונתי בראש העין, הרב נחום כהן. הוא לימד אותי להניח תפילין, ונכנסתי למדרשה שלו, ללימוד תורה יסודי לקראת הגיור”.

בדוכן התפילין

בדיוק לפני שנה, יומיים לפני חג השבועות, הושלם הליך גיורו. “באתי למקווה טהרה בבני-ברק”, הוא מספר. “התרגשתי מאוד. הדיינים שאלו אותי: האם אתה מוכן לקבל עליך את המצוות? עניתי להם: ‘נעשה ונשמע!’. הדיינים ביקשו ממני לומר שאני טובל לשם קבלת עול מצוות, ואחרי הטבילה אמרו לי: ‘עכשיו אתה כמו כולנו, בלי שום ספקות’. אינני אדם שנוטה לבכות, אבל ברגעים האלה זלגו מעיניי דמעות התרגשות רבות”.

על קביעות עיתים בתורה אלון אינו מוותר, על אף עבודתו האינטנסיבית בחברת ביטוח גדולה. “בכל בוקר יש לי שעה וחצי של לימוד. תורת החסידות, שאליה נחשפתי, מאירה לי דברים רבים בתורה. בעיקר, איך לחבר את הרוחניות עם החיים הגשמיים שלנו”.

בכל יום שישי אלון מצטרף לדוכן התפילין בראש העין. “אני פותח את הדוכן ומציע לעוברים ושבים להניח תפילין. מאוחר יותר אני מביא ברכבי כמה מתלמידי ישיבת חב”ד באלעד, לאיוש הדוכן אחר הצהריים. בכל פעם שאני מניח תפילין ליהודי, אני חושב שאולי הוא עומד בדיוק במצב שבו הייתי, וצריך רק זיק אחד כדי שהנשמה תידלק”…

קטגוריה: ,