הרב וילהלם: “אינני זוכר בחיי תפילה כזאת, עם בכיות כאלה, גם לא ב’נעילה’ ביום הכיפורים”

במטוס שהביא לארץ ביום ראשון השבוע את הילדים מבית הילדים בז’יטומיר שבאוקראינה היה גם הרב שלמה וילהלם, שליח חב”ד ורב העיר, שהקים את המוסד בעשר אצבעותיו. את הילדים שלח מהעיר המופגזת מייד בתחילת המלחמה, בעוד הוא נשאר שם עד הרגע האחרון. ביום רביעי, אחרי שהוציא מהעיר עשרה אוטובוסים של פליטים, ביקש להעביר מסר מצולם של עידוד לאנשים, אבל קולו נשבר: “למה, ריבונו-של-עולם, למה?! עד מתי?!”.

ביום חמישי בבוקר הבין שאין לו ברירה אלא לצאת. זה היה הרגע הקשה ביותר בעבורו: “נפרדתי בבוקר ממתפללי בית הכנסת שלנו, מהאחרונים שעדיין לא הצליחו לצאת. רק אחרי התפילה סיפרתי להם על נסיעתי. אינני זוכר בחיי תפילה כזאת, עם בכיות כאלה, גם לא ב’נעילה’ ביום הכיפורים. שרנו יחד ‘אני מאמין’ מתוך בכי. לאחר מכן רקדנו יחד, ריקוד של אמונה וביטחון”.

בהמתנה לעוד ילד יהודי

הוא יצא מז’יטומיר עם עוד עשרים יהודים מהעיר. מחסומים צבאיים עצרו אותם עשרות פעמים בדרך. “בחמישי בלילה הגענו לעיר צ’רנוביץ’, למחנה הפליטים היהודים”, הוא מספר. “חיכינו לעוד קבוצות של פליטים ולילד יהודי שנתקע בכפרו. ברוך השם כולם הצליחו לבוא, ועברנו יחד את הגבול. חצי שעה לפני שבת הגעתי לרומניה, למקום שבו שוכנו חניכי בית הילדים שלנו. היה מרגש מאוד לפגוש אותם, וכמובן את האישה והילדים וכל בני הקהילה”.

הרב וילהלם, בן למשפחה הנמנית עם חוגי היישוב הישן בירושלים, יצא לפני עשרים ושמונה שנים בשליחות הרבי מליובאוויטש לעיר ז’יטומיר האוקראינית. במסירות עצומה הצליח להקים עם רעייתו, בני משפחתו ועוד זוגות שלוחים שהביא לעיר ברבות השנים, מערכת מוסדות מפוארת – בתי כנסת שוקקי חיים, עם מערך תפילות ושיעורי תורה, בתי ספר לבנים ולבנות, ישיבה, מקוואות טהרה, כולל, מסעדה כשרה, מועדון לילדים ולנוער, מכוני לימוד לנשים, בית ילדים גדול, ועוד שורת מוסדות השוכנים בכפר החינוכי ‘אור אבנר’.

:
הרב וילהלם בדרכו לארץ עם ספר התורה

טלפון מהמשטרה באמצע הלילה

המילוט של מאה ועשרים הילדים, שחיו ולמדו בבית הילדים, היה סיפור שכולו ניסים. לרבים מהם לא היו מסמכים המאפשרים יציאה מהמדינה. אבל בחסדי שמיים הצליחו להציל את כולם.

“מאחורי כל ילד יש סיפור מיוחד”, אומר הרב וילהלם וקולו נשנק. “לילה אחד קיבלנו טלפון באמצע הלילה מהמשטרה, לבוא לקחת שני ילדים שהוריהם אינם מתַפקדים, בלשון המעטה”, הוא מספר. “סיפור אחר היה כאשר קיבלנו הודעה מהרשויות שאימם של שני ילדים שנמצאים אצלנו – נפטרה. נסענו עם הילדים לטפל בסידורי ההלוויה של האם, ואז התברר שיש בבית גם שני תינוקות, שאין מי שיטפל בהם. בבית היה מוצץ אחד בעבור שניהם, והיו נותנים להם אותו בתורנות… רק אז קלטנו איזו הצלה סיפקנו לילדים הגדולים”.

ריקוד הפרידה מהקהילה. אמונה וביטחון

האזעקות והבכי

כאשר החלו האזעקות בז’יטומיר, התחילו הילדים לבכות. “באותו רגע הבנתי שאני מוציא את הילדים מכאן”, מספר הרב וילהלם. “בתחילה העברנו אותם למקום ששכרנו, הרחק מאזורי הקרבות. אבל מיום ליום הבנו שמוכרחים להעלות את כל הילדים לארץ, ומייד”.

הילדים שוכנו במתקן של הקרן הקיימת בנס הרים. הרב וילהלם מוסיף לנהל מכאן מאמצי חילוץ של עוד יהודים מז’יטומיר וממערב אוקראינה. “כולנו צריכים להתעורר, להוסיף עוד ועוד בתורה ובמצוות ולזרז את הגאולה שתשים קץ לכל התלאות”, הוא אומר.

קטגוריה: , ,