הקצין ניסה לדבר עימו בגרמנית, ופינק זיהה מייד שהאיש בעצם מדבר יידיש. "אתה אזרח גרמני?", שאל הקצין. "אני גרמני בדיוק כמו שאתה רוסי", באה התשובה

באיזו שפה לדבר עם החיילים הרוסים? הם אינם דוברים את שפתו, והוא אינו מבין מילה ברוסית. אבל סאת הסבל כבר בלתי-נסבלת. "הביאו את המפקד שלכם!", צעק בכל כוחותיו בגרמנית.

הרשל פינק היה נער צעיר כשפרצה מלחמת העולם השנייה. מביתו שבאנטוורפן, בלגיה, נדד לצרפת, ואחרי כיבוש צרפת בידי הנאצים שולח למחנות עבודה בגרמניה. הוא התגלגל ממחנה למחנה, עבר סבל לא יתואר, ופעמים רבות ראה את המוות לנגד עיניו וניצל בניסי ניסים.

סיום המלחמה מצא אותו במחנה גרליץ. רעמי ההפגזות של הצבא הרוסי המתקרב נשמעו היטב במחנה. ככל שגברו ההפצצות, ניכרה בהלה בקרב הנאצים, ומספרם פחת והלך.

מלאי המזון במחנה אזל, ופינק ועוד אסירים קיבלו רשות לצאת לחפש מזון במחנה שבויי מלחמה שפוּנה בימים האחרונים. הם יצאו מלוּוים בשמירה קלה.

עם תחילת החיפושים במחנה החלה הפגזה רוסית כבדה. השומרים הגרמנים נעלמו. פינק וחבריו החליטו לנצל את ההזדמנות ולברוח.

הדרך אל החופש הייתה ארוכה וקשה. הם היו רעבים, ולגופם מדי אסירים. לא רחוק מהם שכן עוד מחנה שבויים נטוש, והם פנו אליו. במחנה מצאו מדי חיילים צרפתים ובלגים נקיים, שנדמו להם כבגדי חג.

הם לבשו את המדים הבלגיים, ופתחו בהליכה מהירה לעבר העיר הקרובה, דרזדן. בדרך נקלעו להפגזה ונשכבו בצד הדרך. לצידם שכבו שם חיילים גרמנים. "אתה שבוי בלגי?", שאל חייל גרמני את פינק. "טוב, זו חצי צרה", הפטיר, בלי להמתין לתשובתו, "אבל היהודים הם הצרה של העולם...".

ההפגזות נמשכו בלי הרף, אולם באוזני האסירים נדמו למוזיקה הערבה ביותר. לא היה אכפת להם למות, אם בתוך כך יוכה השטן הנאצי.

בדרזדן הפנו אותם התושבים למבנה בית ספר. שם גילו עוד יהודים שנמלטו מידי הנאצים. בבוקר 7 במאי 1945 התעוררו הפליטים בבהלה למשמע צעקות רמות. התברר כי כוחות הצבא הרוסי נכנסו לעיר. כעת הם בני חורין!

אבל אחרי חדוות הניצחון החלו הפליטים להפנים את מצבם העגום. משקל גופם היה בין 30 ל-40 קילוגרם. לא היה להם מושג מה עלה בגורל בני משפחותיהם. אמנם המלחמה הסתיימה, אך מסע השיקום רק החל, והוא עתיד להיות ארוך וקשה.

הכיבוש נפל על הרוסים בבת אחת. הם לא ידעו כיצד להפוך לשליטים בשטח. לחיילים לא היו האמצעים והיכולות לשלוט על אוכלוסייה שאינה מכירה את שפתם ותרבותם.

תחילה הניחו הרוסים כי הגרמנים לא יוותרו בקלות, ונערכו למתקפות מצידם. הם החליטו לבנות ביצורים, ופליטי המחנות היו בעבורם כוח עבודה נוח.

הרוסים לא ידעו מה עוללו הגרמנים ליהודים, ועד כמה מצבם הפיזי והנפשי קשה. נתון נוסף שהקשה עליהם הייתה העובדה שמקצתם היו בני כפרים נבערים למדיי.

כך למשל נתקל פינק בחייל רוסי שהחזיק בידו שעון ענק שלקח מכנסייה. החייל הורה לו להרכיב ממנו עשרה שעונים קטנים, שאותם יוכל למכור בשוק. בקושי רב הצליח להסביר לו כי הדבר אינו אפשרי...

פינק וחבריו גויסו לעבודה. הם נצטוו לשאת אבנים כבדות לשם הקמת הביצורים, אך לא היו מסוגלים לעשות זאת. גופם היה מרוקן מכוחות. "איננו יכולים בשום אופן להרים את האבנים האלה", הודיעו למפקד הרוסי שפיקח על העבודה.

"אתם חייבים למלא את הוראותינו!", צרח המפקד, וכשהדיבורים לא הועילו, הורה לחייליו להכותם.

פינק חש כי איננו יכול עוד. "הביאו את המפקד שלכם!", צעק בגרמנית.

החיילים לא הבינו את דבריו, אך התבלבלו ולא ידעו כיצד להגיב. כעבור כמה דקות הגיע למקום קצין עונד דרגות ואותות הצטיינות. הוא קרא לפינק לגשת הצידה.

הקצין ניסה לדבר עימו בגרמנית, ופינק זיהה מייד שהאיש בעצם מדבר יידיש. "אתה אזרח גרמני?", שאל הקצין. "אני גרמני בדיוק כמו שאתה רוסי", באה התשובה.

הם הביטו זה בזה וכעבור רגע נפלו איש על כתפי רעהו, חבוקים ונרגשים.

"אני קולונל רבינוביץ' מהעיר אודסה", הציג עצמו הקצין. "אנא, שמור על זהותי חסויה", ביקש בשקט.

פינק סיפר לו על העינויים שעברו הוא וחבריו במחנות, ועל הסבל הנורא שהיה מנת חלקם, וכיצד שרדו בקושי ונותרו בחיים. הקצין היה המום. הוא וחבריו לא ידעו כלל מה עבר על היהודים במהלך המלחמה.

מאותו רגע השתנה יחסם של הרוסים לפינק מן הקצה אל הקצה. הוא נשלח להתאוששות במרכז רפואי קטן במחנה צבא רוסי. מדי יום בא הקצין לבקרו, ובעקבות זאת זכה פינק ליחס מיוחד מצוות הרופאים.

לאחר שהתאושש מעט דאג קולונל רבינוביץ' כי חייל יסיע אותו בג'יפ לקו הגבול, ומשם חזר לאנטוורפן שבבלגיה, עיר הולדתו. שם מצא את אחיו, שנותר בחיים, וכעבור זמן נשא את זוגתו והקים משפחה מפוארת.

קטגוריה: ,