אם תשאלו את הישראלי המצוי מהו תשעה באב, אולי ימלמל משהו על חורבן בית המקדש, אך היום הזה רחוק מאוד מעולמו. אין הוא מצליח להבין את הקשר שלו לבית מקדש שחרב לפני אלפיים שנה.

יש כאן כשל עמוק של מערכת החינוך הישראלית, שלא הצליחה להטביע בתודעה את חשיבותו של תשעה באב בתוך מערכת הערכים של הקיום היהודי. יש מרכיבים של מסורת בסיסית המחברת את העם רובו ככולו – ברית מילה, בר-מצווה, יום הכיפורים, חגים ומועדים, מזוזה וכדומה. בלי כל אלה, מה משמעות היותנו יהודים? ובכן, לרשימה הזאת יש להוסיף את תשעה באב. יום זה תורם להוויה היהודית את החיבור להיסטוריה רוויית הסבל של עמנו ואת התקווה לגאולה.

רשימת הצרות

תשעה באב מנקז אליו את כל הכאב שעבר העם היהודי באלפי שנות קיומו.

המרגלים, שהוציאו את דיבת הארץ רעה, וגרמו לעם לבכות בליל תשעה באב. חטא זה עיכב את הכניסה לארץ ארבעים שנה וגרם בעקיפין למותו של משה רבנו.

חורבן שני בתי המקדש. רדיפת התרבויות הזרות ושנאת החינם, שגרמו את החורבן, עדיין מלוות אותנו ומשמשות תמרור אזהרה לצורך לתקן זאת על-ידי דבקות בזהות היהודית ואימוץ אהבת חינם.

בתשעה באב נפלה העיר הגדולה ביתר. ביום הקשה הזה נחרשה ירושלים, כדי להשמיד אפילו את שרידיה. תשעה באב הוא גם יום גירוש ספרד, שפתח תקופה של סבל ורדיפות לעם היהודי.

על הרשימה הקשה הזאת אפשר להוסיף בימינו עוד אסון – החרבת יישובי חבל עזה, בעקבות החלטה אומללה של ממשלת ישראל. אף החורבן הזה וגירוש עשרת-אלפים יהודים מבתיהם נקבע, למרבה האירוניה, לתשעה באב.

בתשעה באב אנחנו מתחברים לסבל של העם היהודי. על פנינו חולפים פרקים מעברנו הכואב. ההפכפכנות של הגויים. יום אחד הם ידידים, ולמחרתו שונאים מושבעים. ספרד, למשל. היהודים הגיעו בה לשיא ההשתלבות החברתית ולצמרת השלטון. ופתאום באו האינקוויזיציה והגירוש האכזרי.

הזיכרון ההיסטורי מקפיץ אותנו קדימה. מסעי הצלב, פרעות ת"ח-ת"ט, הפוגרומים והגירושים, רוסיה הקומוניסטית. ואחר-כך השואה האיומה, שהכחידה שליש מעמנו באכזריות שטנית שלא היה לה אח ורע בתולדות האנושות.

מתוך היגון תצמח הישועה

הסקירה הזאת מולידה תחושות צער על הסבל הנורא שעבר עלינו, אך יש בה גם תקווה גדולה. דווקא ההיסטוריה היהודית מוכיחה שאחרי כל ירידה באה עלייה, ומתוך היגון והייסורים צמחה תמיד הישועה. מהיום זה אנחנו שואבים גם עוצמה אדירה, ומתחברים לנחישות היהודית עתיקת היומין, להוסיף לחיות, להוליד ילדים, לבנות ולנטוע.

תשעה באב נושא עימו את האמונה והתקווה שבסוף כל המסע הארוך נגיע בקרוב אל הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.

התחברות לעצמנו ולעברנו ברחבת הכותל (צילום: שימי קוטנר(

יש חדש

ועידת המחנכים ה-32

בימים ראשון-שלישי, י"ב-י"ד במנחם-אב, תתקיים הוועידה השנתית השלושים ושתיים של המחנכים, שמארגן המרכז החינוכי-חסידי. הרב נפתלי רוט, מנהל הוועידה, אומר כי השנה תיערך הוועידה בשידור חי, במתכונת של שלושה ימי ועידה מלאים, עם מיטב המרצים והמחנכים מהארץ ומחו"ל. פרטים והרשמה באתר chabad4u.org.

תורונה – הרמב"ם היומי

עם תחילת לימוד המחזורים החדשים של 'הרמב"ם היומי' מפעילים צעירי חב"ד שידור יומי חוצה יבשות, מלוּוה מצגות ועזרים ויזואליים. לצפייה בשידור החי מדי ערב, בשעה 21:30, באמצעות תוכנת זום או לקבלת הסרטון מדי יום, שלחו הודעה ל-0527707384, או חפשו 'שידור הרמב"ם היומי'.

מתנדבים בקורונה

שליחי חב"ד במרכזים הרפואיים ברחבי הארץ, הפועלים במסגרת צעירי חב"ד, מגייסים מתנדבים שהחלימו מהקורונה, כדי לסייע למאושפזים במחלקות הקורונה. פיילוט ראשון מתקיים במרכז הרפואי שיבא, והמתנדבים נדרשים לעמוד בשורת תנאים, ולעבור בדיקה חודשית, לוודא שיש בדמם נוגדנים לנגיף.

שלחן שבת

כוח לנצח ב'כיבוש' הארציות

בפרשתנו פונה משה רבנו אל שבטי גד וראובן ומזכיר להם את הדרישה שהציב לפניהם, תנאי לקבלת עבר הירדן: "חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל". בתוך כך אומר משה כי ציווה את יהושע שלא לחשוש מהמלחמה בתושבי הארץ, שכן הללו יובסו לפניו כשם שהוכו סיחון ועוג. ומשה מסיים: "לֹא תִּירָאוּם, כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם".

הזכרת דברי משה ליהושע בתוך הדברים שהוא אומר לשבטי גד וראובן דורשת הסבר. מה עניינם לכאן?

צורך בדברי חיזוק

ההסבר טמון בדברי רש"י (במדבר לב,יז), המתאר את גבורתם יוצאת הדופן של בני גד וראובן: "הרוגיהן היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת", שנאמר "וטרף זרוע אף קודקוד". מפני גבורתם זו נדרשו לצאת בראש העם למלחמת כיבוש הארץ.

ועדיין יש מקום לחשש. אמנם הם גיבורים, אך עליהם להילחם בשלושים ואחד מלכים ששלטו בארץ כנען. מה תועיל אפוא גבורתם מול מלכים רבים וחזקים כל-כך?! לכן הם נזקקו לדברי חיזוק.

עידוד למנהיג

גם יהושע נזקק לחיזוק כזה. אף הוא נדרש לעמוד בראש החיל ולהוביל את המערכה. בפרשת פינחס ביקש משה מהקב"ה שימנה "איש על העדה" במקומו, ורש"י מפרש: "לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם במלחמה, אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ועוג". לכן משלב משה בדברי העידוד גם את יהושע, שאף הוא זקוק לחיזוק מיוחד.

את החשש מכוחם הרב של מלכי כנען הפיג משה באומרו "לֹא תִּירָאוּם, כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם". אל לכם לפחד מאויביכם, כי הקב"ה נלחם בעבורכם. אלא שהקב"ה ביקש להנחיל את הניצחון בדרכי הטבע, ולכן נדרש עם ישראל להציב בראש הצבא את הלוחמים הגיבורים ביותר.

מול ההפרעות

כיבוש הארץ מסמל את 'כיבוש' הגשמיות והפיכתה לקדושה. אף כאן נדרש יהודי לגלות גבורה פנימית, בבחינת "וטרף זרוע אף קודקוד". עליו להתגבר על ההפרעות שיכולות לבוא מה'זרוע' ומה'קודקוד'.

ההפרעות מה'קודקוד' הן הפרעות של השכל. האדם עלול לחשוב, שהואיל ו"אתם המעט מכל העמים", אין לו סיכוי 'לכבוש' את גשמיות העולם, ומוטב שיסתגר בארבע אמות של תורה ותפילה. כמו-כן יש הפרעות הנובעות מה'זרוע', המייצגת את הגשמיות: הדברים הגשמיים קורצים לאדם ומפתים אותו להשתעבד אליהם במקום לעסוק ב'כיבוש' הארציות. על כך ניתן כוח מיוחד ממשה רבנו – לא לחשוש מהאתגר, אלא לצאת למלחמה על 'כיבוש הארציות', ויש הבטחה שהקב"ה יעזור לאדם לנצח במלחמה זו.

(תורת מנחם תשד"מ, כרך ד, עמ' 2319)

מן המעיין

תוכחת משה

לכל אחד ואחד

״אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל״ (דברים א,א). דבריו של משה רבנו היו מכוּונים "אל כל ישראל" – אל כל אחד ואחד על-פי מדריגתו והשגתו.

(ה'אמרי ברוך' מוויז'ניץ)

שתהיה אחדות

הדבר העיקרי שדרש משה מבני העם הוא שיהיו ״אל כל ישראל״ – שתהיה אחדות שרויה ביניהם, שיהיו אומה אחת, כלל ישראל.

(הגר״א)

נחמה לכושלים

כאשר משה רצה להוכיח את בני ישראל דיבר ״אל כל ישראל״, אל כלל ישראל, והכלל הוא תמיד קדוש ונעלה. זו נחמה לכל מי שנכשל בחטא, שאף-על-פי שחטא, בכל-זאת לא נותק מן השורש, כי הוא חלק מכלל ישראל.

(רבי יהודה-לייב אייגר)

אזכור ברמז

״לפי שהם דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל" (רש״י). דברי משה נאמרו לדור החדש, הדור שנכנס לארץ. דור זה לא היה בו מגוף החטא, אלא זכר ורמז לחטאי אבותיו, לפי שלא תוקנו עדיין כל החטאים. לכן הזכירם משה ברמז בלבד.

(חידושי הרי״ם)

סדר התוכחה

זו הדרך שיש ללכת בה בשעה שבאים לייסר ולהוכיח: תחילה פותחים ברמז דק, ורק לאחר שרואים שהשומע נוטה לקבל את דברי המוסר, אפשר לפנות אליו בדברים גלויים וחריפים ולומר: ״ממרים הייתם עם ה׳״.

(אלשיך)

בלי דקירה

יש ללמד זכות על כל יהודי, ואסור שתהיה מחלוקת. אין הכוונה שיש להימנע מלהוכיח את הזולת, אלא שיש לעשות זאת בדרך קירוב, ובלי 'דקירה'. צריך להסיר מהתוכחה כל עוקץ, או רמז לעקיצה, שגורם כאב לשומע.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

הוכח עצמך תחילה

״הוכח תוכיח״ הוא כמו ״הִמֹל יימול״. כשם שבמצוות מילה דרשו רז״ל (מנחות מב,א) ״המל – יימול״, היינו שרק מי שנימול בעצמו יכול למול אחרים, כן בתוכחה – תחילה "הוכח" את עצמך ולאחר מכן "תוכיח את עמיתך״.

(הצמח צדק)

אמרת השבוע

הזמן המתאים

נוהג היה הצדיק רבי רפאל מִבֶּרְשִׁיד (תלמידו של רבי פינחס מקוריץ) לעסוק בהבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. בכל פעם שהיה שומע על סכסוך או מחלוקת, מייד היה ממהר ומשתדל להשכין שלום.

פעם אחת, ביום תשעה באב, שמע שבבית אחד יש סכסוך ומריבה. עזב רבי רפאל את כל העניינים שעסק בהם והלך לאותו בית, להשכין שלום. שאלוהו לאחר מכן: "וכי לא יכולת להמתין יום אחד, עד אחרי תשעה באב?".

השיב רבי רפאל: "אדרבה, הלוא בית המקדש נחרב בעוון שנאת חינם, ומה יכול לתקן את סיבת החורבן יותר מעשיית שלום!"...

פתגם חסידי

לשם מה קינות

"לוּ היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את ה'קינות' בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא" (רבי מרדכי מלכוביץ')

מעשה שהיה

המציל האלמוני

את המתח באוויר אפשר היה לחתוך בסכין. דממה דרוכה עמדה באזור היהודי בעיירה בייץ'. זה קרה בשנת תרנ"ה (1895). התקוממות איכרים גדולה הבעירה את המדינה, והזעם כלפי השלטון האוסטרי התנקז, כמו תמיד, אל היהודים.

זו הייתה שעתם הגדולה של מסיתים אנטישמים למיניהם. בחסות המחאה הכללית שילהבו את האיכרים הנבערים בדברי ארס כלפי שכניהם היהודים, ועודדו אותם לפגוע ביהודים. השנאה התלקחה במהירות בכל רחבי פולין, אך מי שסבלו בעיקר מנחת זרועו של האספסוף היו יהודי העיירות הקטנות, חסרי הכוח להדוף את המתקפות.

גם גורלם של יהודי בייץ' נועד להיות דומה. איכרי הסביבה התאספו והחליטו להתנפל על היהודים ביום שלישי בשבוע, לבוז את חנויותיהם ולהסתער על בתיהם. העיר נערכה למהומות הצפויות. השוק שמם והחנויות ננעלו. פחד גדול נפל על היהודים.

תחילה פנו לבקש עזרה משלטונות העיר. אלה חששו מההמון האלים והעדיפו שלא להתערב, בהפקירם את היהודים לגורלם. פקידי הדואר אף עיכבו בזדון את המברקים הבהולים ששיגרו היהודים לשלטונות המדינה. היהודים גילו לחרדתם שזעקותיהם נופלות על אוזניים ערלות. הם נותרו לבד במערכה, ממתינים בייאוש לסוף המר.

ברגע האחרון, וכצעד נואש, התארגנה קבוצה מצומצמת של יהודים להשבת מלחמה שערה. זה היה צעד של הקרבה וגבורת נפש גדולה מצידם, שכן הקרב נראה אבוד מראש. איזה סיכוי יש לחבורה קטנה מול אלפי איכרים גברתנים, חמושים בחרבות וקלשונים, תאבי רצח ואחוזי שנאה יוקדת!

הגיע רגע האמת. הלוחמים היהודים אחזו את כלי הנשק המאולתרים שלהם בעמדות ההגנה. הם נשאו מבט חרד אל האופק, מצפים לענני האבק המיתמר משעטת הסוסים הקרבים ובאים. שפתותיהם נשאו תפילה אחרונה. בתוך המרתפים והבתים הסתתרו היהודים מאחורי חלונות מוגפים ודלתות נעולות.

השעות נקפו, ושקט מוזר שרר בעיירה. המגינים היהודים החליפו ביניהם מבטים תמהים. הלילה ירד, יום חדש עלה, והעיר שבה לשגרה. האיום נעלם כלא היה. אט-אט החלו היהודים מגיחים בחשש ממקומות המסתור, משפשפים עיניים בחוסר אמון ולוחשים: "נס, נס!".

באותה שעה הגיעו סוף-סוף לעיר כוחות הצבא. הללו באו במתכוון לאחר הסיום המשוער של הפרעות, שכן כל מטרתם הייתה העמדת פנים כאילו ביקשו להגן על היהודים.

היהודים קיבלו את החיילים בשמחה גדולה, ראו בהם מושיעים והרעיפו עליהם מתנות. הם אף פינו לפניהם את בתיהם ואירחו אותם בחדווה. הם סברו כי הללו גרמו את נסיגת הרוצחים. החיילים הפשוטים נהנו במשך שבועיים מהשפע שניתן להם.

רק כעבור זמן התברר הסיפור האמיתי.

חודשים אחדים קודם לכן בא לבייץ' קצין צבא חדש. שבת אחת פקד את ביתו של הרב בשעת התפילה שנערכה בביתו, ואמר כי הוא יהודי המבקש להתפלל. מאז נעשה בן בית במקום. הוא סעד על שולחנו והשתתף בכל התפילות.

בימי האימה נעלם פתאום. איש לא ידע מה שמו ולאן הלך. אך למעשה תכנן הקצין כיצד לקדם את פני הרעה ולהגן על אֶחיו. בליל הפרעות המתוכננות יצא הקצין הצעיר אל נקודת המפגש וההתארגנות של האיכרים.

מולו התגודדו אלפי פורעים צמאי דם, שקראו סיסמאות בגנות היהודים ושלהבו זה את זה. באומץ לב בלתי-רגיל פרץ הקצין ברוכבו על סוסו אל תוך הקהל וירה לעבר האספסוף. במקום פרצה מהומה. המרצחים נאחזו פחד גדול ונסו לכל עבר בזעקות שבר. בתוך רגעים התפזרו ולא נותר מהם איש.

הקצין לא זכה להוקרה על מעשהו. להפך, הוא ננזף על-ידי מפקדיו, על שפעל בלי סמכות, והועבר למקום לא ידוע. יהודי העיר נשאו את זכרו בהערצה, אולם מאחר שלא ידעו את שמו – רבים סברו שלא היה זה אלא אליהו הנביא.

ישועתם של היהודים הושלמה כשהתברר סופו של הרשע טשפנסקי, ראש מכבי האש בעיר, שעסק בתיאום תכנית הפוגרום עם פורעי הסביבה. בליל הפשיטה המתוכננת הלך לחגוג את חיסול היהודים הקרב, ושתה לשוכרה כל הלילה. למחרת בבוקר מצאוהו חבריו מתגולל מת בין פחי האשפה. הללו ראו בכך אצבע אלוקים, ונשמטו ממזימות הרשע כנגד שכניהם היהודים.

עשרים שנה חלפו. יום אחד, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הזדמן בן העיר, פינחס זיסקינד שמו, לעיר בודנבך שבצ'כיה, לרגל מסחרו. הוא נכנס לחנות סיגריות, ובעלת המקום האירה לו פנים וקראה: "אינך מכיר אותי, מר זיסקינד?".

האיש הופתע. כשהשיב בשלילה אמרה המוכרת: "אני אשתו של הקצין היהודי קרוה, שפעל בעיר בייץ' והיה מבקר בפונדק של אביך, נתן". היא קראה לבעלה, והשניים החליפו חוויות מאותם ימים מתוחים. סוף-סוף נודעה ליהודים זהותו של המציל האלמוני.

(על-פי 'ספר זיכרון לקדושי עיירתנו בייטש')

לומדים גאולה

תכלית החורבן – בניין

השבת הזאת נקראת 'חזון', על שם הפטרת 'חזון ישעיהו', העוסקת בנבואת החורבן. ואולם ידועה אִמרתו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, שחזון הוא מלשון מחזה, והשבת נקראת 'חזון' מפני שמראים בה לכל יהודי את בית המקדש השלישי מרחוק. מכאן שהמילה 'חזון' רומזת הן לחורבן הן לגאולה.

דבר דומה מופיע במאמר המדרש (ילקוט שמעוני רמז רנט): "עלה אריה (הוא נבוכדנצר) במזל אריה (בחודש אב) והחריב אריאל (בית המקדש), על-מנת שיבוא אריה (הוא הקב"ה) ויבנה אריאל". גם כאן החורבן והגאולה מכונים באותו כינוי – 'אריה'.

מה ההיתר להרוס?

ההסבר יובן (ראו לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 9 ואילך) בהקדמת שאלה עקרונית על עצם החורבן. על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", אומרים חז"ל שהקב"ה מקיים כביכול את המצוות שהוא מצווה את עם ישראל. אם כן, איך היה רשאי להחריב את בית המקדש, והלוא לאו מפורש בתורה הוא "שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות"?!

אי-אפשר להסתפק בהסבר שחורבן הבית בא כעונש לעם ישראל. וכי העובדה שבני ישראל איבדו את זכותם לבית המקדש יש בה צידוק לעבור על איסור מפורש בתורה? הקב"ה היה יכול לגנוז את בית המקדש, כשם שגנז את המשכן, ולא להחריבו.

ההיתר היחיד להריסת בית כנסת הוא "אם עושה על-מנת לבנות" – כאשר ההרס הוא כדי לבנות באותו מקום בית כנסת גדול ומפואר יותר. עלינו לומר שגם חורבן בית המקדש נכלל בסוג זה של "סותר על-מנת לבנות". הקב"ה רצה לבנות את בית המקדש השלישי, שהוא "בניינא דקוב"ה" (בניינו של הקב"ה), בניין נצחי העומד לעד, ולכן נאלץ להחריב את בית המקדש.

הרי כל עניינו של החורבן אינו אלא בניין. החורבן הוא תיקון, שמביא לידי בניינו של הבית השלישי. לכן יש בחורבן הבית שני מוטיבים מקבילים: צער ואבל על החורבן עצמו, ובה בעת – תקווה וציפייה לבית השלישי.

בחורבן נרקמת הגאולה

וכך נאמר במדרש שברגע החורבן "נולד מושיען של ישראל", שכן זו כל הכוונה העמוקה והפנימית שבחורבן – להביא את הבניין של הבית השלישי ואת הגאולה על-ידי משיח צדקנו, ומייד ברגע החורבן מתחילה להיבנות הגאולה. לכן הגלות והגאולה מכוּנות בכינויים זהים ('חזון' ו'אריה', כנ"ל) – כי בעומק הדברים החורבן הוא חלק מהבניין והגלות חלק מהגאולה.

כך עולה גם מסיפור המדרש (פתיחתא דאיכה רבה ט), שכאשר נכנסו האויבים לקודש הקודשים ראו את הכרובים שעל הארון, ופניהם איש אל אחיו. מצב זה של עמידת הכרובים ("פניהם איש אל אחיו") רומז, על-פי הגמרא, לשעה "שישראל עושין רצונו של מקום". ונשאלת השאלה: הלוא שעת החורבן הייתה לכאורה ההפך משעת רצון, ולמה עמדו אז הכרובים ופניהם איש אל אחיו?!

אלא שזה התוכן הפנימי שבחורבן ובגלות: מבחינה חיצונית – קרו אז צרות נוראות והיה הסתר פנים איום; אך מאחר שהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד, לא ייתכן שייצא ממנו רע. עלינו לומר שבתוך הסתר פנים זה מוסתר טוב נפלא ונאצל – בתוך הגלות נרקמת הגאולה, שהיא גילוי אור חדש לגמרי.

עמידת הכרובים בשעת החורבן ממחישה את פנימיות הדברים: אין זה עונש וחרון אף בלבד, אלא יש כאן ביטוי לאהבתו העצומה של ה' לעמו, ועל-ידי החורבן הוא מכין את אור הגאולה. דווקא על-ידי הגלות נבנית הגאולה האמיתית והשלמה, שתתגלה תיכף ומייד ממש.

חיים יהודיים

לגעת בימי הבית השני

התיאורים שלו מעבירים אותך כמו במנהרת זמן להיסטוריה היהודית של ימי בית המקדש, וגם מספקים הצצה נדירה לנעשה מאחורי הקלעים של מנהרות הכותל, במקום שאליו מורשים רק יחידים להיכנס בשלב זה.

הכירו את הד"ר ברק מוניקנדם-גבעון (40), ארכיאולוג בכיר ומנהל שותף בחפירות ברחבת הכותל המערבי מטעם רשות העתיקות. בשנה האחרונה הצטרף לחפירות במקום הקרוב ביותר לבית המקדש, מטעם הקרן למורשת הכותל. החפירות מתפרסמות רק כשמתגלות תגליות היסטוריות, ואחת כזאת הייתה לפני זמן קצר.

מערכת חצובה בסלע

מתחת לפני השטח נחשפה סמוך לכותל מערכת תת-קרקעית, חצובה בסלע, המעניקה מוחשיות לשגרת החיים בסוף ימי הבית. על-פי הערכות הד"ר ברק וצוותו, המתחם היה בשימוש תושבי ירושלים בתקופה הרומית הקדומה, ערב חורבן ירושלים. המערכת נחשפה מתחת לרצפת מבנה גדול מתקופת התלמוד. היו בה חצר פתוחה ושני חדרים, בשלושה מפלסים, וביניהם מקשרים גרמי מדרגות חצובים.

"זו הייתה הפתעה עצומה", הוא מספר. "כל ממצא שנחשף באותם חדרים קשור ישירות לעבודת המקדש: שברי כלי אבן, שכידוע אינם מקבלים טומאה ושימשו לעבודת הכוהנים, או לבני העם שהביאו תרומות ומעשרות. מצאנו גם את ה'קלל', סוג של כלי, שהמשנה אומרת כי שימש להתזת אפר פרה אדומה. מצאנו גם כוס אבן למדידת נוזלים ונרות שמן".

ליהודים כלים משלהם

כיצד יודעים לזהות שהמתחם הוא מימי הבית השני? הארכיאולוג מסביר: "בכל דור יש 'אופנה' של החפצים שבהם השתמשו. להמחשה, עד שנה מסוימת מכשירי הטלפון הסלולרי היו בעלי מקשים, וכיום יש בהם מסך מגע. אם נמצא אתר שבו מכשירים עם מקשים, נוכל להעריך את התקופה שבה השתמשו בו.

"כך בתגליות שלנו: יש שכבות חורבן – מבנים שלמים שנחרבו כאשר הרומאים החריבו את בית המקדש ואת ירושלים. בזירות השרופות אנחנו מוצאים כלים ששימשו את היהודים באותה תקופה. באותה מערכת שחשפנו, בחדר מתקופה מאוחרת יותר, מצאנו כלים ששימשו את הגויים. רואים שהיו להם כלים אחרים משל היהודים".

אי-אפשר להישאר אדיש

הד"ר ברק מתאר איך נחשפה המערכת: "בסביבות חנוכה חשפנו מבנה מתקופת התלמוד. פירקנו את הפסיפס, כדי לחשוף שרידים קדומים יותר. כאשר פגענו בסלע המקורי התאכזבנו לראות שאין כלום, ואז מצאנו פתאום חריץ בסלע. לפנינו התגלתה הכניסה לאותה מערכת חצובה. ראינו מדרגות, ואז דלת, ושוב מדרגות ופתח. הגענו לחדר השלישי והאחרון, שחשף את החיים היהודיים מתקופת הבית השני".

הידע של ברק במקורות מעשיר את העבודה המקצועית שלו. "המשנה מדברת על ה'קלל' ששימש במצוות פרה אדומה, והנה אני נוגע בו וממשש אותו", הוא מתאר בהתלהבות. "המשימה שלנו עכשיו להעביר את החוויה גם לקהל הרחב, שיראה את הדברים מקרוב. כשמגיעים לתגליות האלה אי-אפשר להישאר אדיש. זו תחושה מיוחדת להביא מתוך החורבן את תפארתה של ירושלים לעולם כולו".

הד"ר ברק במערכת החצובה (צילום: יניב ברמן, רשות העתיקות

קטגוריה: ,