מדי שנה בשנה אנו מתאבלים בימים אלה, ימי ספירת העומר, על המגיפה שפגעה בעשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. השנה המילה 'מגיפה' מקבלת משמעות אחרת, מוחשית, מצמררת. לא עוד סיפורים על ימים רחוקים, אלא מציאות עכשווית כואבת.

חכמינו הציבו את האירוע הזה כתמרור לדורות. הם לימדו אותנו כי המגיפה פגעה בתלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה. ומכאן הלקח, עד כמה חשוב לכבד איש את רעהו, לאהוב זה את זה, להתרחק ממחלוקת, ממריבה, משנאת חינם.

למה לא הפוך

למרבה הצער, יצר המחלוקת אינו מרפה מאיתנו לרגע. הוא חודר לכל פינה, לכל ציבור, לכל קהילה. הוא תמיד מוצא סיבה למריבה, ועוטף אותה בנימוקים המתאימים. הוא יודע לדבר עם כל אחד בשפתו ולהפילו ברשתו, רשת המדון והפירוד.

אחת הטכניקות המוצלחות שלו היא ההכללה. לקחת אירוע חריג ושולי ולצבוע בצבעיו ציבור שלם. כולנו נופלים בפח הזה, ולא תמיד מצליחים להתרומם מהנטייה להכליל, להשחיר. והרי בכל ציבור, מגזר וקהילה יש חריגים ויוצאים מן הכלל, שאינם מלמדים על הכלל.

למה זה לא עובד באותה מידה בכיוון ההפוך? מדוע כשאנחנו רואים אדם ממגזר כלשהו עושה מעשה טוב ונאצל איננו ממהרים לקבוע ש'כולם כאלה'? מדוע איננו מזדרזים להשליך ממנו על כל הציבור שממנו בא? מדוע במקרה כזה הנטייה היא לומר: 'יש אצלם גם אנשים טובים'?

זו ההוכחה שאין זה שיפוט אובייקטיבי, אלא דרך ראייה הנובעת מעמדה מוקדמת. כשיש בך עוינות בסיסית לציבור כלשהו, כל מקרה חריג לרעה יהפוך למייצג הציבור כולו, ואילו אירוע חיובי יתפרש כמקרה מקומי ונקודתי, שאינו מעיד על אופי הציבור כולו. עמדה מוקדמת זו היא יצר המדון והמחלוקת השוכן בתוכנו.

בימים האלה כולנו נדרשים לעשות עבודה עצמית בתחום הזה. לנקות את עצמנו משנאה לציבורים אחרים ולבני-אדם אחרים. לראות את הטוב שבזולת. להאמין שבכל יהודי, יהיה מי שיהיה, יש אוצרות של טוב, אמונה, אהבה, אכפתיות. צריך רק לחשוף אותם.

הכרת תודה גדולה

בימים האלה כולנו נדרשים להכרת תודה גדולה למי שעומדים בחזית המאבק במגיפה הקשה. לצוותים הרפואיים, העושים עבודת קודש במסירות שאין מילים לתאר אותה. רבים מהם נדבקים בנגיף, או נשלחים לבידוד, וחוזרים למלאכת הצלת החיים.

אנחנו רואים את פניהם המותשות. את עיניהם האדומות מחוסר שינה. את כאבם על כל מקרה שבו נכשלו ולא הצליחו להציל את חיי החולה. הם החיילים המחרפים את נפשם במערכה הזאת.

ולצידם השוטרים, שעליהם מוטל תפקיד כפוי טובה. הם נשלחים להציל את חיי האנשים, למנוע מהם להידבק בנגיף, ובמקום דברי תודה והוקרה הם מקבלים תגובות כעוסות ולפעמים אף קללות. אבל הם ממשיכים במלאכתם ומוסיפים להגן על חיינו ועל ביטחוננו.

הבה נהפוך את הימים האלה לימי אחדות ואהבה, לימי תודה והערכה, לימי חיבור ולימוד זכות, והקב"ה יאמר דיי לצרותינו וישלח לנו את משיח צדקנו.

להפוך את הימים האלה לימי אחדות ואהבה (צילום: מאיר דהן)

קטגוריה: