הוא נולד במוסקווה, במשפחה רחוקה מחיי תורה ומצוות. ילדותו עברה עליו במוסדות החינוך הטובים ביותר. "הכול ידעו שאני יהודי, אבל לא סבלתי מעולם מאנטישמיות", הוא מספר. "נראה שעמד לי הייחוס האקדמי של הוריי וסביי, הנושאים תארים מדעיים מכובדים".

התעניינות פילוסופית

עובדת היותו יהודי לא הייתה בעלת משמעות בעיניו. "הייתי מנותק לגמרי. מבחינתי זה היה רק רישום טכני בתעודת הלידה", הוא אומר. "בשנת תשנ"ג (1993), בהיותי נער צעיר, החלטתי לעלות לארץ. עד היום לא ברור לי מה הניא אותי לכך. הייתה אז עלייה גדולה, ורוסיה הייתה בלחימה בצ'צ'ניה. ידעתי שיש ליהודים בית ושמו ארץ ישראל, אז עליתי".

כאן החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. חבר סיפר לו על ישיבה לבעלי תשובה, וסקרנותו התעוררה. "אהבתי פילוסופיה, הגות, השקפות עולם. ריתק אותי לדעת מהי היהדות, אבל לא בהיבט של שמירת מצוות", הוא מסביר.

נענה לאתגר

אבל העולם החדש שנגלה לפניו משך אותו פנימה בעוצמה. באותם ימים פגש את הרב ירון עמית, שהקים ארגון לעידוד בריתות מילה לצעירים שעלו מרוסיה. יעקב היה אז בן תשע-עשרה, והחליט לעבור ברית מילה.

הקשר עם הרב עמית נמשך: "סייעתי לארגון בזמני הפנוי, כמו בהסעת נימולים וכדומה. ויום אחד אמר לי הרב עמית שאוקראינה זקוקה למוהל והציע לי את המשימה. החלטתי להיענות לאתגר. למדתי את המקצוע בבית ספר לרפואה, עברתי לאוקראינה, ושם גם הקמתי בית בישראל".

22 ילדים ביום אחד

כבר עשרים שנה הוא ממלא שליחות קודש זו באוקראינה, ובכלל זה בכפריה הנידחים. העובדה שהוא עצמו נימול בגיל מבוגר מאפשרת לו להבין לליבם של יהודים שטרם נימולו. "רק שלושים אחוז מהנימולים שלי הם בני שמונה ימים", הוא אומר. "כל השאר מבוגרים. אני מסביר להם שזה לא מפחיד ושאפשר לקיים את המצווה בכל גיל".

עבודתו מזמנת לו הרבה רגעים מרגשים: "לא מכבר מלתי יהודי בן 89. התרגשתי מאוד גם כשמלתי ביום אחד עשרים ושניים ילדים שהשתתפו במחנה קיץ של חב"ד. יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מיהודי המתגורר בעיירה המרוחקת אלף קילומטר מדניפרו. האיש אמר שרצונו להימול. השבתי לו שבעוד כמה ימים אעבור ליד עירו. למחרת בבוקר שוב התקשר האיש. 'אני כאן', אמר לי. 'נסעתי כל הלילה ברכבת כדי להגיע בבוקר לדניפרו'... בתוך זמן קצר כבר היה על שולחן הניתוחים במרכז הרפואי המשוכלל ב'מרכז מנורה', ונכנס לברית בשמחה רבה".

נימול בהיותו בן תשע-עשרה. המוהל של אוקראינה