רבים הזדעזעו מהקריאה הפומבית של חבר מועצת העיר תל-אביב להפר את החוק ולפתוח מסעדות בהתרסה בתשעה באב. אבל לא היוזמה הזאת היא המטרידה. קיצונים ופרובוקטורים תמיד היו ויהיו, במיוחד בעת בחירות. גם בציבור החרדי קיים אותו קומץ שעושה מעשים מתריסים, מתוך כוונה לפגוע ולהתסיס.
אכן, הפרובוקציות האלה יזכו לתהודה תקשורתית רחבה, שכן התקשורת מטבעה מחפשת את החריג, המרגיז, המחולל סערה. יש למעשים האלה גם השפעה על השיח הכללי. אבל הם נשארים בשוליים, ורוב הציבור יודע להתייחס אליהם בפרופורצייה.
הבעיה היא דווקא בתגובות המחאה ליוזמה התל-אביבית החריגה. המוחים דיברו על חוסר דרך-ארץ, על פגיעה ברגשות, על העדר התחשבות בדתיים. וכפי שכתב עורך באתר חדשות מרכזי: "אני לא מתנקם במגזר שלם (...) בכך שאני מכריז בבוטות שאני מזלזל באבל שלהם (גם אם, כאמור, אני לא שותף לו)".
נתק תודעתי
ההתבטאויות האלה כואבות הרבה יותר מעצם הפרובוקציות, כי הן משקפות את עומק הניכור והתלישות. אם תשעה באב, יום האבל היהודי, המקפל בתוכו את כל ההיסטוריה רוויית הסבל של עמנו, הוא "האבל שלהם" – הרי שצמח כאן דור מנוכר ליסודות הבסיסיים ביותר של הקיום היהודי.
תופעת הניכור קיימת למרבה הצער בכל המחנות. אולי האווירה המלחמתית שנוצרה בין הציבורים גורמת לחלקים מתוכם לאטום את הלב לרגשות בסיסיים. באותה מידה כאבה מאוד ההתבטאות של עיתונאי חרדי, שהגדיר את האבל על נפילת חיילים הי"ד – "האבל שלכם".
הנתק התודעתי הזה הוא שצריך להטריד אותנו יותר מכול, מפני שהוא פוגע ברקמה הבסיסית שעושה אותנו לעם אחד. כי מהו עם אחד אם לא מערך ערכים משותף, מורשת מאוחדת, תחושת אכפתיות וערבות הדדית. אם צמח כאן דור שיום תשעה באב הוא חסר כל משמעות בעבורו, הדבר מלמד על כרסום עמוק בעצם החיבור התודעתי לעם היהודי.
העם מעריך אחדות
מול הגורמים העוסקים בהחרפת הקרעים בין חלקי העם, ובהתססה מתמדת כנגד כל פעולה של הנחלת יהדות ומורשת לדור הצעיר – יש ברוך השם גורמים רבים העושים את הדבר הנכון: מחברים בין קצוות, מפגישים יהודים, מקרבים ליהדות באהבה, מבצרים את המכנה המשותף.
ובניגוד לרושם העולה מהעיסוק התקשורתי ב'סערות' היום-יום, העשייה הזאת זוכה להערכה רבה מכל הקצוות. אפשר היה לחוש בה ביום המיוחד שקיימה הכנסת בשבוע שעבר לכבוד הרבי מליובאוויטש. בדיונים האלה הופיעו נציגי כל סיעות הבית, וכל אחד ואחד דיבר על החיבור האישי שלו עם הרבי ומורשתו, ועל פעילותם המסורה של שליחיו וחסידיו.
פתאום מתברר כי מעבר למחלוקות ולהתכתשויות הפוליטיות העם צמא לרוח של אחדות, לתחושה שיש לנו בסיס משותף, לאכפתיות לכל אחד ואחד מבני עמנו. הציבור מבין שאלה היסודות לקיום יהודי איתן ובריא, וגם לכושר העמידה מול אויבינו. זה הלקח האמיתי שעלינו להפיק מתשעה באב – במקום שנאת חינם הגברת אהבת חינם.
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. קריאת 'איכה' בתשעה באב |