ביום חמישי בשבוע שעבר נראה יעקב אדלשטיין, בן ה-82, חוגג 'בר-מצווה', באיחור של 69 שנים, ומניח תפילין במעמד מרגש. החוגגים והרוקדים סביבו היו שוטרים מתחנת חיפה. "לא האמנתי", אמר אדלשטיין בקול רועד. "כמעט שבעים שנה אני מחכה לזה, ועכשיו אני פשוט מאושר". ביקשנו להתחקות אחר סיפורו של האיש שמאחורי החגיגה הבלתי-שגרתית.

אדלשטיין נולד בעיר יאש שברומניה. הייתה שם קהילה יהודית גדולה, ובה כיהנו רבנים ודיינים מכובדים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הוטלו על היהודים סנקציות: נאסר עליהם לקנות בתים במרכז העיר או לעסוק בעבודות מסוימות.

ילד במחנה ריכוז

בשנת תש"א (1941) חוללו הרומנים פוגרום אכזרי ביהודים, בשיתוף פעולה עם הנאצים, לאחר שהעלילו על היהודים כי שיתפו פעולה עם ברית-המועצות, שהפציצה את יאש. לפחות 14,850 יהודים נהרגו בטבח, לאחר שהוכו, עונו והושפלו, השם ייקום דמם. מקצת הנרצחים מצאו את מותם במהלך הנסיעה ברכבות המשא הדחוסות, בדרך למחנה הריכוז טרגו ז'יו, מחוסר חמצן, או לאחר שניסו להימלט ונורו בידי חיילי הרשע.

יעקב היה אז ילד קטן והצליח להסתתר, עם אחיו הגדול ממנו, וכך ניצל ולא נלקח למחנה הריכוז. כשנתגלה, נלקח למחנה עבודה בעיר מוגילב, בגבול מולדובה-אוקראינה, ושם שהה תקופה ממושכת. "אני זוכר היטב את התקופה הנוראה הזאת", הוא אומר, ומנסה לתמצת קרוב לשנתיים של אימה. "הייתי שם לבד. לא ידעתי מה קורה עם אבא ואימא. קיבלתי מכות רצח. בקושי היה מה לאכול ומה לשתות".

האם התעלפה

לאחר שהרוסים הפציצו את העיר, היא שוחררה. יעקב הצליח לאתר את אחיו, והשניים יצאו למסע רצוף קשיים וחוויות שטלטלו את גופו הצנום. בדרך אף איבד את נעלו. הם הגיעו לווינה, ושם מצאו סוף-סוף את הוריהם. הרגע הזה צרוב בזיכרונו. "אימא התעלפה", הוא מספר. בווינה קיבל טיפול רפואי ראשון, לאחר שסבל מחבלות בגופו בעקבות המכות מהנאצים.

בשעה שהיה אמור לחגוג בר-מצווה היטלטל בספינת מעפילים שהייתה בדרכה לארץ ישראל. בשנת תש"ח (1948) עלה לארץ, פתח פרק חדש בחייו ולימים הקים משפחה. אך בכל פעם שנזכר בבר-המצווה שלא זכה לחגוג, התעצב לבו.

"בכיתי מהתרגשות"

שוטרי חיפה, העומדים בקשר עם ניצולי שואה במסגרת פעילות קהילתית, נחשפו לסיפורו והחליטו לחגוג לו בר-מצווה. "כששמעתי שרוצים לארגן לי בר-מצווה בכיתי מהתרגשות", אומר אדלשטיין.

במהלך החגיגה הניח עמו תפילין הרב אנשיל פרידמן, רב מחוז חוף, העלה אותו לתורה ואף בירך עמו שהחיינו. "עכשיו אני מרגיש יהודי", חותם אדלשטיין וחיוך של נחת מתפשט על פניו. הרב פרידמן מוסיף: "לראות יהודי מתייפח בבכי בהתרגשות, על שהחזירו לו את מה שנגזל ממנו לפני שבעים שנה, זה מחזה שלא רואים כל יום".

לעולם לא מאוחר מדיי. אדלשטיין חוגג עם הרב

קטגוריה: אקטואליה