כשהתורה מספרת לנו על מעשיהן של המילדות, אין היא מהללת את עצם ההצלה שהית הכרוכה במסירות נפש, אלא על מהותן של נשים אלו, ועל הגורם שהביא אותן למעשה נאצל זה: "ותראן את האלהים", שהיתה להן יראה מה' יתברך. וכן הכתוב אומר במתן שכרן של נשים אלו: "ויהי כי יראו המילדות את האלהים, ויעש להן בתים", (אלו בתי כהונה ובתי מלכות). משמע שעיקר מעלתן והשכר שאליו הן היו ראויות, הוא יראתן את האלקים, ולאו דוקא עצם המעשה שהיה כרוך במסירות נפש ממש, אלא שאותו המעשה נבע מכח יראת ה' שהיתה תקועה בלבותיהן.
כי אדם בעולם הזה, יכול לעשות הרבה מעשים טובים, אפילו מעשי מצוה ממש, צרכי ציבור, עזרה לזולת, ועוד ועוד, אך אם אין אדם עושה מעשים אלו מתוך אמונה ויראת ה', הרי הוא דומה לאומות העולם שעושים הרבה מעשים טובים, אך כוונתם היא רדודה ביחס למי שעושה מעשיו מתוך אמונה ויראת ה'. אדם שעושה מעשה מתוך יראת ה', מעשיו גודלים וערכם הוא לאין שיעור ממי שעושה מעשיו שלא לשם שמים.
וכמו כן מצאנו בגמרא במסכת שבת (לא.), שכשמכניסים את האדם להתדיין בבית דין של מעלה אחר יציאת נשמתו מהעולם, שואלים אותו, נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? וכו', ואפילו אם כל השאלות ענה בחיוב, אם יראת ה' היא אוצרו, זוכה לחיי העולם הבא, ואם לא, לא. עד כאן דברי הגמרא.
וההסבר בזה הוא פשוט, שאפילו אם אדם יעסוק כל חייו בתורה, וכל משאו יהיה באמונה, אם עשה דברים אלו שלא לשם שמים, אלא מתוך רגשות ירודים יותר, כמעט שניתן לומר כי אין ערך למעשיו, וחבל על כל ימיו שהעביר במעשים טובים שלא ידע לעשותם בכוונה הנכונה, "שיהיו כל מעשיו לשם שמים", כלומר, מתוך יראת ה' והאמונה בו.

קטגוריה: אקטואליה