. בפרשת השבוע כתוב דבר פלא גדול בעניין סוטה, התורה אומרת: אשה שסטתה תחת בעלה, הבעל מביא אותה לכהן גדול והוא מקלל ומזהיר אותה, שאם היא חטאה, הבטן שלה תתנפח והיא תמות במיתה משונה, ואם תודה שחטאה תנצל, אבל תהיה אסורה על בעלה ועל מי שחטאה אתו. וחשבנו להקשות, למה הקב"ה משנה את סדרי בראשית וגורם לאשה למות בדרך ניסית - אשה שסטתה הבטן שלה תתנפח ויהיה לה דברים קשים, לכאורה יותר טוב שהקב"ה יחייב את הדיינים להשתדל לחקור את האשה חקירה גדולה יותר - אם סטתה או לא. אלא התשובה היא כך, בדר"כ לפני שהקב"ה עושה נס, הוא רוצה שנעשה השתדלות, כל אחד לפי המעשים שלו, אבל בעניין של סוטה שזה עניין של שלום, הקב"ה עושה ניסים מעל הטבע ולא צריך השתדלות. הקב"ה אפילו מעדיף שימחה שמו במים בשביל שיהיה שלום בין איש לאשתו, הקב"ה מוכן לעשות ניסים בלי השתדלות ובלי טבע בשביל שיתברר ודאי שלא חטאה ויהיה שלום בין איש לאשתו. כמה אדם צריך להיזהר ולדעת את מעלת השלום - מעלה גדולה וחשובה ביותר.

ב. הנביא בספר שמואל מספר לנו על חנה שלא היו לה ילדים, והיא הייתה מצטערת שלפנינה צרתה היו ילדים, מה עשתה חנה – הלכה למקדש ואמרה: "רבונו של עולם, אם תתן לי ילדים - טוב, ואם לא - אני אלך ואסתתר תחת אלקנה בעלי, והוא יחשוד בי ויקח אותי לכהן גדול, וכיוון שלא חטאתי אתה תתן לי ילדים, כי התורה אומרת שאם באמת האשה לא חטאה, הקב"ה פוקד אותה בילדים", שואל החתם סופר – איך חנה רצתה לעשות כזה דבר, הרי כתוב בתורה שקללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת, ולפני שהאשה שותה את המים המאררים, הכהן הגדול מקלל אותה קללות קשות ביותר אם היא סטתה. צריך לשאול, למה חנה לא פוחדת מקללה של כהן גדול שאפילו על תנאי מתקיימת. אלא יש יסוד גדול, אין כזו מציאות שירד קללה מהקב"ה, הקב"ה אל רחום וחנון, מתי שנתעמק בקללה, שאנחנו חושבים שהיא קללה, נמצא לבסוף שהיא ברכה, אבל צדיק או חכם שמקלל, הקללה שלו כן קללה, בשר ודם שמקלל זה מסוכן. וע''פ זה מובן העניין של חנה - אם הכהן יקלל אותה זה קללה של הקב"ה שצווה בתורה לקלל, לכן הקללה בסוף תהיה ברכה גדולה ביותר.

ג. מסופר על קדש הקדשים בעל התניא, שהיה לו מנהג להיות בעל קורא בפרשת בחוקותי, באחת מהשנים נסע בעל התניא לעיר אחרת, ובבית כנסת שלו נתנו לבעל קורא אחר לקרוא את הפרשה. אחרי שקראו את הפרשה, אחד מהצדיקים שהיה בבית כנסת התחיל לבכות, שאלו אותו: מדוע אתה בוכה, ענה להם: מפני הקללות שבפרשה, שאלוהו: הרי כל שנה קוראים "בחוקותי" וזה הפעם הראשונה שאנחנו רואים אותך בוכה בפרשה הזו, ענה ואמר להם: כשבעל התניא היה בעל קורא, הוא היה הופך את הקללות שבפרשה לברכות, אבל כשאותו בעל קורא קרא את הקללות הוא השאיר אותם להיות קללות כמו שהן. ממעשה זה רואים, שצדיק יש לו כח להפוך את הקללה לברכה, כי בדברים של הקב"ה אין קללות, אלא הכל בסוף זה ברכות.

ד. לעולם ה' לא מוריד רע לעולם, האנשים הם מורידים רע לעולם, אין מציאות של רע מהקב"ה, מה שהקב"ה עושה, אפילו שרואים רע כביכול, עמוק יש בו טוב, אבל תלוי איך אתה רואה את זה. מתי שבא לך זמן קשה, תדע שזה מהקב"ה. ואפשר ללמוד מהסיפור על נחום איש גמזו, שבזמנו המלך גזר גזירה קשה להרוג את היהודים, מה עשו היהודים - שמו תיבה בבית כנסת ואמרו שהנשים יביאו תכשיטים וזהב ונשלח למלך שוחד שיסלח לנו, ושלחו את נחום איש גמזו שיביא למלך את התיבה עם הזהב, בדרך לארמון המלך נכנס נחום איש גמזו לבית מלון לישון ואנשי המלון היו גנבים וראו שיש כסף בתיבה, לקחו את מה שבתיבה ושמו חולות בפנים והחזירו את התיבה מתחת למטה של נחום איש גמזו, כשקם בבוקר לקח את התיבה עם החולות והלך למלך. כאשר שמע המלך שרב יהודי מגיע, חשב שיביאו לו בתיבה הרבה כסף וזהב, פתאום המלך פותח את התיבה ורואה חולות, אמר המלך - חוצפה גדולה! לא מספיק שגזרתי שמד על היהודים, הם גם מביאים לי חולות. מה עשה נחום איש גמזו – אמר: גם זו לטובה, בא אליהו הנביא למלך וסיפר לו על הכח של אברהם אבינו שזרק חולות על צבאות שלמים וניצח אותם, בקש המלך לנסות וראה שהחולות האלו עשו ניסי ניסים, וכך נצלו היהודים מהגזירה הקשה. נחום איש גם זו לא התפלל שהמלך לא יכעס וכדומה, אלא אמר בפשטות גם זה לטובה, ועל ידי שחיכה - בסוף ראה את הטוב של הקב"ה, דברים של הקב"ה הם הטובים ביותר.

ה. פרשת נשא זאת הפרשה הגדולה ביותר בתורה במספר הפסוקים, ואחד העניינים בפרשה זה קרבנות הנשיאים. היו שתים עשרה נשיאים וכל יום נשיא אחר הקריב קרבן, התורה הקדושה מפרטת וחוזרת על כל קרבן של נשיא. צריך לשאול, הרי כולם הקריבו אותה בהמה וגם אותו מספר של קערות כסף, א"כ למה התורה חוזרת שתים עשרה פעמים על מה שהביא כל נשיא. אלא אפשר לפרש יסוד גדול, הקב"ה נתן לנשיאים רשות להקריב קרבנות, כל שבט יש לו ייחודיות, כל שבט יש לו עבודת ה' בצורה אחרת, וכל נשיא שבט השפיע על העם שלו על ידי כוונות מיוחדות שכיוון בקרבנות לפי דרגת השבט שלו. ומתי שקוראים את קרבנות הנשיאים, אנחנו מעוררים בשמים את הייחודים שנשיא של כל שבט חשב בדעתו. לכן חוזרים על זה שתים עשרה פעמים, כדי לעורר את אותם מחשבות ודברים גבוהים של הנשיאים, שכל אחד חשב וכוון דבר אחר.

ו. אדם שעושה דבר בחיים שלו, חייב שזה יהיה בשלמות גדולה שאין כדוגמתה. המדרש מספר: מתי שהגיע זמנו של משה רבנו להפטר מן העולם, אמר הקב"ה למלאך המוות שירד לקחת את נשמת משה, וכששמע זאת מלאך המוות התמלא בשמחה, כשראה אותו משה שהוא בא בשמחה לקחת את נשמתו - הכה אותו בכל כוחו והתעוורו עיניו של מלאך המוות. צריך להקשות, הרי מלאך המוות הלך לעשות שליחות של הקב"ה ושלוחו של אדם כמותו, א"כ איך משה מתנהג כך? אלא אפשר לפרש ולומר, משה רבנו ראה שמלאך המוות היה במרץ ושמחה והייתה לו הנאה עצמית לקחת את נשמתו של משה, כי מלאך המוות היה מקנא במשה שבזכותו ירדה התורה לעולם, בזכות משה יש פחות עבירות ופחות דברים לא טובים, מלאך המוות חיכה שנים רבות לקחת את נשמת משה, והוא לא בא עם מחשבות לשם שמים, אלא עירב בזה גם רצונות שלו, לכן משה רבנו הכה אותו עד שהוא התעוור. אדם שעושה דבר צריך לעשותו בלב שלם בלי לקחת דבר לעצמו.

זכות הדברי תורה יהיו לרפואה שלמה וישועה של האדמו"ר עט"ר הצדיק רבי יאשיהו יוסף פינטו בן הרבנית זהרי שליט"א.

שבת שלום ומבורך,

קהילת קודש - שובה ישראל העולמית

קטגוריה: אקטואליה

תגיות: הרב פינטו פרשת נשא