סוף סוף זה הגיע.

אחרי אין ספור סטטוסים, מאמרים, נאומי התלהמות נבובים, הגיע היום שבו ביצע שר האוצר את הקיצוץ המיוחל בתקציבי הישיבות ובקצבאות הילדים, הקיצוץ שאזרחי ישראל כה חיכו לו כאוויר לנשימה כדי שעדר הפרזיטים השחור שחי על חשבונם ומוצץ את כספי המיסים שהם משלמים (הם, לא אנחנו!) יוכל לסגור את הגמרות האלה, עם הכיתוב הצפוף. ללכת להתגלח, ללבוש ג'ינס, טריקו ונעלי אצבע ולהיראות כמו כל ישראלי מצוי ונורמלי...

בטוחני, כי הלילה ריקי כהן מחדרה יכלה לישון טוב יותר. אין ספק, ההרגשה של גוש חרדי שחור ומאיים שסוחט ממך את כספי היציאה לחו"ל, לא נותנת לך את האפשרות לנשום לרווחה. עכשיו כבר אפשר לישון טוב בלילה.

יאיר לפיד בטוח שחיים מירושלים שפתח את דפי העיתון בבוקר וגילה את הקיצוץ המיוחל, בוודאי כבר ארז לו קיטבג גדול לשהייה ממושכת בלשכות התעסוקה, האברכים כבר סגרו הבוקר את הגמרות והודיעו לראש הכולל בפנים מכורכמות כי מאחר וקיצצו בתקציבי האברכים הם יוצאים בהמוניהם ללשכות הגיוס, השירות האזרחי ולשכות התעסוקה.

אז זהו זה, טעית.

גם אם חשבת שהכוללים יסגרו בזכותך, הישיבות יסגרו את שעריהן, החרדים יסתובבו בהמוניהם ויחכו לכל עבודה מזדמנת וישתלבו בשוק העבודה הישראלי, אז אני רוצה לחדש לך. גם הבוקר, המשיכו אברכי הכוללים בלימודם בהתמדה, בחורי הישיבות קצת פטפטו עליך בארוחת בוקר, אבל המשיכו כרגיל לסדר א'. הכלל העתיק של 'כאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ' חל גם עליך...

אני רוצה לספר לך סיפור קצר, שיתאר מה חושבים על אנשים שכמוך בקרב הציבור החרדי.
מעשה בפריץ בעל השפעה ורב נכסים שהחזיק בבעלותו אחוזות רבות, מאות מתושבי הכפרים הסמוכים עבדו באחוזותיו. מנהג הגון היה לו לפריץ, כל ערב לאחר סיום העבודה השתרכו להם העובדים לחצרו, שם ישב הפריץ ולצדו מנהל החשבונות היהודי. העובדים חיכו בסבלנות לתורם, נגשו איש איש וקיבלו את משכורתם מידיו של הפריץ.

הסדר זה נמשך שנים, כשהפריץ שואב רוב נחת ממבטם המורכן של עובדיו כשהוא מעניק להם את מטבעות הכסף ויודע כי בלעדיו הם יוותרו רעבים למחרת. אילולי גורם אחר שהיה בתמונה, כלבו המסור של הפריץ.

הכלב היה קשור בשלשלת ארוכה לגדר האחוזה, חושף ניבים חדים ונובח נביחות מאיימות העובדים למרות שמדי יום נתקלו בו, מעולם לא השלימו עם העובדה שעליהם לרעוד מדי ערב מכלבו של הפריץ מחשש שיחליט לשסף אחד מהם. כיוון שכך, הגיע אחד מהאמיצים שבכפריים בדברים עם מנהל החשבונות היהודי, הסביר לו את הבעיה וביקש ממנו למצוא לה פתרון.

היהודי קלט את העניין ברגע, לחש באזנו של הכפרי תכנית פעולה כלשהי והסביר לו בפרוטרוט מה עליו לעשות. הוא הדריך את הכפרי מה עליו לומר וביקש ממנו להגיע לביתו לאחר שידבר עם הפריץ.

למחרת, כאשר התייצב הכפרי בפני הפריץ פנה אליו וביקש: "אדוני הפריץ, האם אני יכול להציע הצעה להוד מעלתו?!"

הפריץ הביט בו במבט משתאה, מעולם לא פתח כפרי את פיו יתר על המידה, כך שהצעתו של הכפרי עוררה את סקרנותו "דבר" אמר קצרות.
"אחד מקרובי משפחתי הינו מומחה גדול לאילוף כלבים" פתח הכפרי בדבריו. "מכיוון שכלבו המסור של הפריץ יושב כאן באפס מעשה ומביט משועמם לצדדים, אבקש להציע כי הכלב יעבור בין שורות האנשים ויחלק לכל אחד את משכורתו..."

הפריץ הביט בו כקשה הבנה "אתה רוצה להגיד לי שהקרוב שלך יכול לאלף את הכלב שהוא יוכל לחלק את הכסף לבד?"

"כן אדוני הפריץ, הוא יכול בהחלט" השיב הכפרי בהכנעה. "זה אדיר!" צווח הפריץ בגיל ושפמו התנדנד בפראות מעל מעגלי השומן שחשפו אך בקושי זוג עיניים סמוקות ואף פחוס ובשרני. "קח אותו מיד לאילוף!" ציווה על הכפרי. "אני רוצה לראות אותו אחרי שהוא מאולף, איך הוא מחלק את הכסף... אווו זה יהיה מדהים!"
"כן, אדוני הפריץ" גמגם הכפרי "אבל רק שתדע שזה לוקח זמן..." אמר במאמץ, הוא חשש ובצדק מזעמו של הפריץ. בליבו הוא כבר התחרט על שהכניס את עצמו לפלונטר הזה.

"כמה זמן?!" תהה הפריץ. "עשר שנים" השיב הכפרי. עיניו של הפריץ התרוצצו בחוריהן, מעודו לא שמע על אילוף שנמשך כה הרבה זמן, אבל לאור מה שמספר הכפרי יתכן וזה יהיה כדאי...

"בסדר, אבל אני רוצה לראות אותו אחרי עשר שנים!" צווח הפריץ. הכפרי הנהן בראשו, לקח את הכלב עם השרשרת והסתלק מתחומי החווה. בערב, כשהגיע לביתו של היהודי הורה לו האחרון לקשור את הכלב באחד האסמים שבכפר ללא שיוכל להזיק לאנשים.

"אתה לא לוקח אותו לאילוף?" זעם הכפרי. "הפריץ רוצה לראות אותו מאולף עוד עשר שנים, אם אני לא יביא אותו מאולף הוא יקרע אותי לגזרים..."

פרץ היהודי בצחוק אדיר, את הכפרי שלא הבין על מה צוחק היהודי, זה רק הרגיז יותר. אבל היהודי לא הפסיק לצחוק...

"אתה באמת חושב להחזיר לו את הכלב אחרי עשר שנים?" אמר היהודי בלעג. "אתה לא מבין, שעוד עשר שנים. או שהכלב ימות או שהפריץ ימות? בינתיים פתרנו את הבעיה..."

לפי משך החיים וקצב המנדט, שניתן עד כה לממשלות ישראל. זה ייקח הרבה יותר מהר מעשר שנים, קיצצת בקצבאות? הורדת בתקציבי הישיבות? זה בסדר, חביבי. תוך שנה מקסימום שנתיים הכול יסתדר, הישראלים לא אוהבים לראות פוליטיקאים חדשים שמבטיחים הבטחות ישנות הרבה זמן בשלטון. כך שגם אם חשבת שזה יגרום לנו לזנק לעבר שוק העבודה, אז לא. גם אותך אנחנו נעבור...

קטגוריה: דעות