אנחנו קוברים היום ילד.
לקבור ילד הוא מעשה לא טבעי. הורים אינם אמורים לצעוד בלוויות ילדיהם, סבים וסבתות אינם אמורים להזיל דימעה על קבר נכדיהם. זה אמור היה להיות להיפך.
כשאנחנו קוברים מבוגרים, על מותם אנחנו בוכים, על החיים שהיו להם, על הזכרונות שנותרו מאחוריהם.
כשאנחנו קוברים ילד, אנחנו בוכים על החיים שלא יהיו להם. אנחנו קוברים היום חתונה, אנחנו קוברים את ציווחת החיים הראשונה של תינוק, אנחנו קוברים היום שולחן שבת שלם שלא יבוא כבר לעולם.
ולפיכך בואו נזכור, בכל רגע, שאנחנו קוברים היום ילד. אנחנו קוברים ילד שיכול היה להיות של כל אחד מאתנו, ולפיכך הוא אכן של כל אחד מאתנו.
אנחנו לא קוברים מתנחל, אנחנו לא קוברים חייל בקרב הבלתי נגמר על הארץ הזו, זו לא הלוויה של חלק אחד בעם, לא קבוצה אחת קורעת קריעה, ואנחנו זקוקים אחד לשני ביום הזה.
אנחנו זקוקים אחד לשני. לא לכעס אנחנו זקוקים, לא לפיצול נוסף בינינו, לא לתחרות מי מביע זעם קדוש יותר ושנאה טהורה יותר. הזעם אינו קדוש, השנאה אינה יכולה להיות טהורה.
אני מבין כל מי שזועק לנקם - איך אפשר שלא להבין כשגם אני מרגיש כך, כשכל אחד מאתנו מרגיש כך - אבל ביום הזה, בלוויה הזו, מול המשפחה הזו, אנחנו זקוקים לאהבה, אנחנו זקוקים לשפה משותפת, אנחנו צריכים למצוא מחדש את השבילים זה אל זה.
אם אנחנו רוצים להעניש את אוייבינו, אין להם עונש גדול יותר מכך שהם מסתכלים עלינו ורואים שאין שום דבר שיכול להפריד בינינו.
אם אנחנו רוצים לנקום ברוצחים – ואנחנו נמצא אותם ונעניש אותם – הנקמה האמיתית היא היכולת שלנו לגשר על הפערים בינינו ולחבק אחד את השני למרות כל פגמינו והויכוחים בינינו.
אם אנחנו רוצים לקדש את זכרו של גיל-עד, עלינו לבחור מה אנחנו מקדשים: את האיבה לאחֵר או את האהבה זה לזה? את מה שמפריד או את מה שמחבר? את החשדנות או את האמון בינינו?
ילדים לא כותבים צוואות, אז אנחנו צריכים לכתוב ביחד את הצוואה של גיל-עד.
אם תרשה לי המשפחה וירשה לי הקהל, הייתי מציע שנתחיל את הצוואה הזו במילותיו של האר"י הקדוש:
הֲרֵינִי מקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: "ואָהַבְתָּ לרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". וַהֲרֵינִי אוֹהֵב אֶת כּל אֶחָד מִבּנֵי יִשְׂרָאֵל כּנַפְשִׁי וּמְאוֹדִי.

קטגוריה: אקטואליה

תגיות: אוהב ישראל, לפיד