פרשת השבוע, פרשת ״שלח״, מבארת בפנינו את השליחות שעל היהודי למלא בעולם הגשמי. הפרשה נפתחת בפסוק ״וידבר ה׳ אל משה לאמור: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם״, וצריך להבין מה היא המשמעות בצירוף ״שלח לך״, למה לא היה מספיק שיכתב ׳שלח אנשים ויתורו..״ ?

משה רבינו הוא נשיא הדור ותפקידו של הנשיא לשאת ולרומם את בני ישראל, לתת להם את הכלים הדרושים להם, על מנת שימצאו את החיבור העצמי אל כוחות הנפש האדירים שטמונים בהם, וכך יוכלו להביס את כל המכשולים שהעולם החומרי ויושביו יעלו עליהם. כך יפעלו את מטרת שליחותם בעולם - קיום תורה ומצוות מתוך אחדותם כעם אחד, שמתבטל לנשיא הדור, הוא הממוצע שמחבר אותם אל הקב״ה.

הקב״ה ציווה על עם ישראל להגיע לארץ המובטחת ולכבוש אותה מידי הכנענים, לכן וודאי שאין כל ספק שזה מה שהם נדרשים לעשות! אך משה, שכל מחשבתו היא טובתם של בני ישראל, רוצה למצוא את הדרך הקלה ביותר לעשות זאת ובכך להקנות לבני ישראל את הכלים הטובים ביותר להצליח בשליחותם. לכן נכתב ״שלח לך״, כדי להדגיש ששליחת המרגלים לתור את הארץ היא שליחות שנועדה למשה, כדי שיבין ע״י חוות דעתם של נשיאי השבטים איפה מונחת תפיסתם של בני ישראל למצב הקיים, ולפי זה יוכל להתאים להם את ההוראה המדויקת ביותר שבאמצעותה יצליחו בשליחותם.

את מי משה שולח למשימת הריגול ? את הנשיאים שבהם, את ״ראשי בני ישראל״! והרי שכמו שתפקידו של נשיא הדור, הנשמה הכללית, לשאת ולרומם את כל העם מעל הקשיים שהעולם מציב בפניהם, כך תפקידם של נשיאי השבטים, לשאת ולרומם את השבט שעליו הם מופקדים. למעשה ניתן להבין שנשיאי השבטים מתפקדים כמרגלים עוד לפני שנשלחו לתור את הארץ! כפי שניתן ללמוד מפרשת יתרו, בה משה ישב מבוקר עד ערב לשפוט את העם וללמדם תורה וחוקים, עד שקיבל את עצתו של יתרו כיצד לבנות סדר מאורגן יותר בהנהגת העם, ע״י השימוש בשרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים, דרכם ירד השפע האלוקי שמתקבל אצל משה מהקב״ה, אל כל אחד ואחת מבני העם. זו הדרך הטובה ביותר לדייק את הוראותיו של משה, כאשר נשיאי השבטים משמשים כמרגלים שמביאים בפני משה את הבעיות שמתעוררות בקרב בני השבט, ועל פי הוראותיו של משה הם נותנים לכל אחד ואחת את הכלים, כיצד להתרומם מעל הקשיים ובכך להתקשר בנשיא הדור ודרכו בקב״ה. עניין זה ניתן ללמוד כבר מעצם תפקידם כ״מרגלים״, שהרי מרגל הוא רגלו של המלך, דרכו המלך, נשיא הדור, יכול להרגיל בעם את הלכותיו.

אם כך מה היא החשיבות שיש לפרשתנו להדגיש את עניין המרגלים דווקא לפני הכניסה לארץ ?

החשיבות היא ברמז שיש בכך לעבודתו של כל יהודי להכניע את הנפש הבהמית, שתתבטל ותתמסר לנפש האלוקית. הנפש האלוקית היא אלוקות ממש, היא מבוטלת כולה לקב״ה. לעומת זאת, הנפש הבהמית היא מצד הקליפה, היא מניעה את האדם לתחושת הישות, שמפרידה אותו מהחיבור לאלוקות. הנפש הבהמית היא המקום התחתון והיא בבחינת ארץ, שאותה עלינו להפוך מארץ כנען, היא קליפות וסטירא אחרא, לארץ ישראל, שהיא כלי לקדושה. וכיצד הנפש האלוקית תתלבש בנפש הבהמית ותהפוך אותה מכלי לקליפות לכלי לקדושה ? זאת ע״י שתשלח מרגלים שיתורו בה, הם תחושות רוחניות שיתלבשו בדברים הגשמיים, כמו התענוג שהאדם חווה מאוכל, או תחושת המשמעות והערך העצמי שיחווה מכסף ורכוש. והרי שהתענוג, כמו גם המשמעות והערך העצמי, הם דברים רוחניים שאינם תלויים בדברים הגשמיים כלל וכלל, וכל עניין ההתגלות שלהם בדברים הגשמיים הוא בבחינת ״שלח לך״, כדי שניצוץ משיח שבכל יהודי, ידע מה היא הדרך הטובה והקלה ביותר לרתום את הנפש הבהמית להתמסר לרצונותיה של הנפש האלוקית וכך להפוך אותה כלי לקדושה.

אם כך, למה נכשלו עשרה מהמרגלים ורק שניים מהם צלחו במשימה שאליה נשלחו ? ואיך עניין זה בא לידי ביטוי בפנימיות, כפי שזה מתבטא בנפש האלוקית והנפש הבהמית ?

את התחושות הרוחניות שבאלוקות האדם מקבל ע״י עשר הספירות שמהן כלולה הנפש האלוקית, אך זה לעומת זה עשה אלוקים ולכן גם בנפש הבהמית ישנם עשרה כוחות שמהם נובעות כל המידות הרעות. עשרה כוחות אלו שנקראים בספר התניא (פרק ו׳) ״כתרין דמסאבותא״ (כתרים של טומאה), מבטאים את אותו החיסרון שהיה בעשרת המרגלים שנכשלו במשימתם. דרגתם הרוחנית גבוהה ועל כן הם בבחינה של כתר, אך ישנו ניתוק בין דרגתם הרוחנית הגבוהה לבין רצונו של הקב״ה שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים. להפוך את ארץ כנען לארץ ישראל, וכמו כן, להפוך את הנפש הבהמית ככלי שבו תתגלה הקדושה שבנפש האלוקית. כישלונם של עשרת המרגלים הוא כישלון שנועד להתממש מלכתחילה, זו היא הדרך היחידה שיש להם למדוד את טיב הארץ, את חוזקה ואת גודלו של העם היושב בה. כמו שתחושת התענוג שמתלבשת בדברים הגשמיים היא המדד היחיד שיש לאדם לדעת כמה הוא מתקשר לדברים הגשמיים או במידה ואין לו תחושת תענוג רבה בהם, כמה הוא לא מתקשר בהם, דרך זה יוכל לדייק את עבודתו עד שימאס בגשמיות וישמש אותה אך ורק ככלי לגילוי אלוקות.

שני המרגלים שצלחו את המשימה הם בחינת הזכר ונקבה שיש בכוחות הנפש, הם בחינת משפיע ומקבל שמטבעם תמיד יגרמו להתעלות ע״י זה שהמשפיע יתן במקבל ודרך נקודת פנימיות המקבל יתעלה המשפיע וימשיך במקבל אור חדש ונעלה יותר (כמו בקדושה כך גם בטומאה). כך גם בעשרה כתרים של טומאה יש שבע מידות רעות שהן בחינת נקבה, והשכל שמולידן ונחלק לשלוש הוא בבחינת זכר. וע״י שהשכל ישפיע במידות את ההתקשרות אל החומריות והגשמיות, יוכל האדם להגיע אל המצב שבו האלוקות נעדרת ממנו והוא אינו מרגיש אפילו את התענוג שבאוכל או את תחושת המשמעות והערך העצמי שברכוש ובכסף. כך יוכל למאוס בעולם הזה ותתעורר בו אהבה עזה בבחינת געגוע וכיסופים אל הקב״ה, וכל הזדונות שנמשכו בו מעשרה כתרים של טומאה יהפכו לזכויות וימצאו את מקומם בקדושה. לכן עניין הכישלון שהיה בחוות דעתם של עשרת המרגלים הוא כישלון שנועד לקרות מלכתחילה, כמו שהצלחתם של שניים מהם אף הוא נועד מלכתחילה. אך עניין העונש שקיבלו עשרת המרגלים הוא בגלל שלא רצו להיכנס אל הארץ, וזו כפירה ברצונו של הקב״ה, שמצווה עלינו לפעול את גילוי האלוקות דווקא בכוחה של הנפש הבהמית שתירתם לשרת את הקדושה, זאת גם אם הנפש הבהמית תוריד אותנו נמוך למקום של העלם והסתר גדול מאוד, משם דווקא תתעורר התשובה הגדולה ביותר ויתגלה יתרון האור שבא מהחושך.

זאת עבודתו של היהודי בעולם, לקיים את הציווי האלוקי ולהחדיר קדושה בכל המקומות התחתונים, עד שהגשמי הופך כלי לאור האלוקי ומגלה בו את המורגשות של הקדושה האלוקית. וגם אם נדמה לו שאין בכוחו לעמוד בפני הפיתויים וייצרו מתגבר ככל שהוא מתעלה יותר בקדושה, שידע שיחד עם השליחות ניתן לו כוח מיוחד להצליח בשליחות זו. אלו הם כוחות הנפש שפועלים בו, שגם אם ירד למטה ע״י עשרה כתרים של טומאה, בסופו של דבר ימאס בענייני העולם הזה ובחינת שני המרגלים, בחינת המשפיע ומקבל שבו, תפריד את השייכות שהאדם קושר בין הגשמיות והרוחניות, עד שנפרדות זו תעורר בו את הגעגוע לדבוק באהבה לקב״ה וכך למצוא את הדרך חזרה אל הקדושה. ורק שלא יפחד מהמקומות הנמוכים שבנפשו, כי הם התכלית ובהם יתגלה הגילוי הנעלה ביותר שבו. אך כפי שניתן ללמוד מהמשך הפרשה, שלא יטעה בכוחם של תהומות נפשו ויצא לכבוש אותם בניגוד להוראותיו של משה, כי אז ינחל תבוסה מוחצת. כל מלחמה שהאדם נלחם חייבת להיות ע״פ הוראותיו של משה רבינו, נשיא הדור, שבכל דור ודור מתגלה עומק נוסף מתורתו ע״י אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא ועד לגילוי של תורה חדשה מאיתי תצא, היא הגילוי שיש בו את הכוח לחדש גם את המקומות התחתונים ביותר, שאין תחתון מהם, בהם יתגלה האור הנעלה ביותר הוא אור הנפש האלוקית שמתלבש בנפש הבהמית, אור הגאולה כפי שהוא בא לידי ביטוי ביהודי כפרט ובעם ישראל כולו ככלל.

קטגוריה: