פרשת השבוע, פרשת בהעלותך, מביאה בפנינו את הדרך, כיצד כל יהודי יכול לעלות מחיל אל חיל, עד לגילוי עצמותו ומהותו של הקב״ה, בעבודה של כל אחד מבני ישראל כאדם פרטי, ובייחוד ע״י השייכות שיש לכולנו יחד כעם אחד, אך לשם התעלותו לגילוי זה - עליו להלחם.

הפרשה נפתחת בפסוק - ״וידבר ה׳ אל משה לאמור: דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״ - צריך להבחין בין החלוקה שיש בין הנרות ובין המנורה, שכן, הנרות הם נשמות ישראל, שתפקידן להאיר, ועל אף היותן שוות בשורשן בקב״ה, הרי שקיימים בהם סוגים שונים, והביטוי שלהן אצל כל יהודי הוא שונה, וכך הארת נשמתו היא לפי ייחודו של אותו היהודי. לעומת זאת, עניינה של המנורה, הוא שייכות עם ישראל כגוף אחד, שהארת הנשמה צריכה להיות מתוך אהבת ישראל והכרה בכך שעם ישראל הוא אחד! כפי שהמנורה עשויה ״מקשה זהב״ - מקשה אחד, ללא חלקים מולחמים, וכולה זהב טהור.

מהם שבעת הקנים שבמנורה ? וכיצד הארת הנרות שבה גורמת להתעלות ?

נשמות ישראל נחלקות לשני קווים עיקריים, הנשמות ששורשן ממדת החסד, והנשמות ששורשן ממדת הגבורה, ובעבודת התשובה, כאשר היהודי מקדש את עצמו, יש בכוחו להגיע להתכללות שני הקווים ובכך למקם עצמו בקו האמצע, הוא התפארת, שהוא חסד וגבורה, שכאשר היהודי בקדושה הם בהתכללות. לכן במנורה שבעה קנים, שלושה מצד ימין, והם הנשמות ששורשן מאיר במדת החסד, דרך הגבורה, אל התפארת. ושלושה קנים מצד שמאל, הם הנשמות ששורשן מאיר במדת הגבורה, דרך החסד, אל התפארת, וכל ששת הקנים, מימין ומשמאל, פונים אל עבר הנר, שעולה מגוף המנורה, והוא נשמת משה רבינו, הנשמה הכללית שממנה נמשכות כל נשמות ישראל, והיא זו שמאירה להן את כוחן להגיע מהמדה שבשורשן, אל מקומן בקו האמצע - בקדושה. לכן בנשמות ישראל ניתן למצוא שבעה סוגים, הנשמות שבחסד, הנשמות שבגבורה אך הגיעו מהחסד, הנשמות שבתפארת והגיעו מהחסד, אלו שלושת הקנים שבימין. ושלושת הקנים שבשמאל הם - הנשמות שבגבורה, הנשמות שבחסד אך הגיעו מהגבורה, והנשמות שבתפארת והגיעו מהגבורה. והסוג השביעי הוא הנשמה הכללית, נשמת נשיא הדור, היא בגוף המנורה, שנמשכה מצד האמצע, ונבחרה ע״י הקב״ה להיות ממוצע מחבר בין כל נשמות ישראל אליו יתברך. זה מה שפירש רש״י על ׳בהעלותך׳ - על שם שהלהב עולה כתיב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. ועל ׳אל מול פני המנורה׳ - אל מול נר האמצעי, שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה.

הציווי על עשיית המנורה ניתן כבר בפרשת תרומה, ובפרשתנו הציווי הוא על הדלקתה, שבציווי זה הטבת הנרות וההכנה לקראת הדלקתם, חייבת להיעשות ע״י כוהן. ומה הוא עניינו של הכוהן ?
לכוהנים אין נחלה משל עצמם, הרמב״ם מתאר את הכוהן כאיש "אשר נדבה רוחו... להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו", הרי שזהו צדיק שמובדל מכל ענייני העולם, שמכסים ומעלימים על גילוי האלוקות, והוא בדבקות מוחלטת לעבודת ה׳. בכל יהודי קיימת בחינה זו של כוהן, והיא הנפש האלוקית, שבכוחה להכין את מה שנדרש להדלקת הנר שיאיר, הוא נשמת האדם, כאשר הלהבה שבנר היא הנפש האלוקית, שרוצה לעלות מעלה ולהיכלל במקורה, הפתיל שדרכו היא נדלקת הם המצוות, והשמן שמאפשר לפתיל את הבערה הוא התענוג. אם כך, כוחה של הנפש האלוקית, כמו גם כוחו של הכוהן, מצוי בגילוי התענוג שבקיום המצוות, כך כל יהודי ימצא את הדרך ללכת בדרך ה׳ ולהאיר את אור הנשמה בגופו. והגוף, כפי שהתבאר לעיל, הוא המנורה עצמה, שעשויה זהב, והיא מעידה על עבודת התשובה, כפי שניתן ללמוד מהביאור שמובא בפרשת תרומה (שם ניתן הציווי על עשיית המנורה) בהבדל שבין זהב, כסף ונחושת - (ז)ה (ה)נותן (ב)ריא, מסמל את עבודת בעל התשובה, שמעלתו גבוהה, על שניצל את מקומו התחתון בחטא לעבודת ה׳ והתגבר על ייצרו, כמו הזהב, שלמרות מקומו התחתון כחומר, גילה מעלה גבוהה ויקרת ערך מעל כל המתכות. כמו כן, בעל התשובה יפחד ליפול אל ייצרו ולחטוא שוב, כדי שלא יאבד את החיבור אל ה׳, כך גם המחזיק בזהב ישמור עליו מפאת יוקרו ויפחד לאבדו, והוא מסמל את עבודת ה׳ מיראה, היא הכלי לאור ה׳, כפי שנכתב "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג, כ').

בהמשך הפרשה מובא בהרחבה עניין עבודת התשובה, שחייבת להיעשות ע״י החיבור אל נשיא הדור כמוביל הדרך, שהרי הוא זה, שמתוקף היותו כממוצע מחבר, מסוגל להקנות לעם ישראל את הכלים שנדרשים להם, כדי להילחם בייצר ובנפש הבהמית, שמעכבים את גילוי האלוקות ומסתירים על אור הנשמה, שרוצה להאיר את מה שנפח בה הקב״ה מתוכו ממש, ועל כן מילא בה מתוך פנימיותו, אותה נדרש היהודי לגלות ולהאיר, ע״י עלייתו מחיל אל חיל בעבודת התשובה.

תחילת עבודת התשובה דורשת את מציאת בחינת הכוהן שבכל יהודי, ע״י שתאיר בו הנפש האלוקית, וכפי שמובא בהמשך הפרשה, לאחר מכן - מתאפשרת יציאת מצריים! שכל עניינה הוא ההליכה אחרי משה רבינו, נשיא הדור, מתוך אמונה שלמה, שהוא מוביל הדרך ליציאה מעבדות לחירות, זאת ע״י ביעור החמץ הרוחני וניקיון הלב מכל תאוות העולם הזה. ואם גודל ההסתר, שמעלימה הנפש הבהמית על אור הנשמה, לא יאפשר לאותו יהודי לצאת מעבדות לחירות יחד עם כולם, תינתן לו הזדמנות נוספת, לפנים משורת הדין, לקיים את מצוות ״פסח שני״, כי ׳אין דבר אבוד׳ ואיש מישראל לא מופלה לרעה. כאשר הוא מבקש מהקב״ה הזדמנות אמיתית לעשות תשובה, ה׳ יחרוג ממנהגו ואף יוסיף לתורתו מצווה, שתאפשר ליהודי את המענה לבקשתו - לעשות תשובה ולהוציא את נפשו האלוקית ממאסר הגוף, כדי שתוכל לגלות בו את אור האינסוף.

וכיצד יוכל היהודי להתגבר על תאוות ליבו ולרתום את נפשו הבהמית לגילוי אלוקות ?

חיבור הלב והשכל למהות אחת, באופן של ׳שכל שליט על הלב׳, עד שמתגלה פנימיות הלב, שמעל השכל, הוא מסע שמורכב מהמון תחנות. לעיתים לאחר חנייה של כמה ימים, ניתן כבר להמשיך ולצעוד לעבר המטרה, אך לעיתים יכולה להידרש חנייה של כמה שנים. כדי לדעת מה הוא הקצב הנכון, צריך היהודי לדעת לשלב בין ההוראה הכללית שבתורה, היא ההלכה שמפרטת כל דבר ודבר, כיצד לעשותו באופן המתוקן ביותר, ובין ההוראה הפרטית של ליבו, שבוער ומאיר בתוכו את החלק שבו הוא שייך, החלק שגורם לו להרגיש חי. כך ע״י שילוב שני אלה, ההוראה הכללית וההוראה הפרטית, ימצא את האות, מתי לצאת למסע ולטפס במדרגות ההשגה באלוקות, ומתי עליו להקים מחנה ולהכיל את המצב הקיים, עד שיחקק בו ויהיה איתו כאחד.

רמז לכך ניתן למצוא בחצוצרות הכסף של משה, ששימשו אותו לאסוף את העם ואת הנשיאים, או באם היה רוצה להודיע על היציאה למסע! בחצוצרות טמון הסוד לישועת היהודי, מכל מה שמכסה על הארת הנשמה שנפח בו הקב״ה.

בחצוצרה, כמו גם בשופר, או בכל כלי נשיפה, נשמעת רוחו ונשמתו של האדם. כפי שהקב״ה האציל באדם את נפיחת רוחו, מתוך פנימיותו, כך האדם מעביר את אותה הרוח מתוך פנימיותו לכלי הנשיפה, ובו הוא מבטא את פנימיותו. אך צריך להבין את אופני הנשיפה השונים ואת מה שהם מבטאים, כפי שמובא פרשה - כאשר משה רצה לסמן לכל ישראל להתקהל, היה תוקע ״תקיעה״ בשתי החצוצרות. באם היה רוצה לקרוא רק לנשיאי העדה, היה תוקע ״תקיעה״ בחצוצרה אחת. ובאם היה רוצה לסמן את היציאה למסע, היה תוקע ״תקיעה״ ו״תרועה״ ו״תקיעה״ בשתי החצוצרות. התקיעות היו כמובן נעשות ע״י הכוהנים.

צריך להבין מה היא התקיעה ומה היא התרועה, וכך נוכל להבין את הקשרם בדברים האמורים. התקיעה היא קול פשוט, אין בה תיבות ומקטעים שמבטאים צירוף כלשהו, היא מתפרצת מעומק הלב, ללא מבנה שמעיד על מורכבותה. כל עניינה הוא האחדות הפשוטה שבה. ותרועה, היא קול ההתעוררות בבכיה, יש בה מבנה בעל תיבות וצירופים, מה שמעיד בה על שייכותה לשכל, שכדי לבטא את עצמו, הוא מתלבש באותיות, שיש בהן תיבות וצירופים, לא כמו הלב, שהביטוי שלו הוא הצעקה לה׳, צעקה שיוצאת מעומק הלב, ולכן גם חודרת לעומק ליבו של השומע אותה.

תקיעה - אותיות ׳עתיקה׳, ותרועה - אותיות ׳עתורה׳, שורש המילים ״עתק״ ו״עתר״ מובא בקול החצוצרה כעתיקה ועתורה, כדרך ״חקיקה״, על כך שהם אותיות החקיקה, והם שתי הבחינות שבכתר עליון, הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים.

עתיקה - היא התקיעה שמעוררת את בחינת ׳עתיק יומין׳, היא פנימיות כתר עליון, שנקרא כך משום שנעתק ונבדל מבחינת יומין ומבחינת ימות העולם. הוא הבחינה האחרונה שבמאציל, שחלקיו העליונים (חכמה, בינה ודעת שבו) אינם באים לידי גילוי, אך חלקו התחתון (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שבו) מתלבשים בחיצוניות הכתר, בבחינה הראשונה של הנאצלים. כדוגמת הצעקה לה׳, שיוצאת מעומק הלב, מפנימיותו של היהודי! וצעקה זו שמבטאת כלפי חוץ את הביטוי הפנימי, יש בה רק העתקה של רחשי פנימיות הלב, כפי שהם, כשהם נבדלים מבחינת ענייני העולם, לפי שהם ביטוי של הנפש האלוקית שצועקת על רצונה באלוקות, מצד שורשה, שהוא חלק אלוקה ממעל ממש, אך אינו בא לידי גילוי, ורק חלקו התחתון כפי שהוא מתגלה במה שמאירה הנפש האלוקית, מתלבש בבחינה החיצונית, היא הרצון לדבקות בקב״ה, כפי שהוא מתגלה בצעקת הלב, שמעל הלב עצמו (בחינת שברים) וגם מעל לשכל, הוא בחינת התרועה.

עתורה - היא התרועה שמעוררת את בחינת ׳אריך אנפין׳, עתר משמעו קילשון בארמית, שהקילשון מבקש ופונה להבין, כדי להפוך ולגלות את שמכוסה, כפי שתפילתם של צדיקים מהפכת את דעתו של הקב״ה - "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, כי עקרה הוא; ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו". וכפי שמובא ביבמות ס"ד. ״אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים. אמר רבי יצחק: למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכת מידותיו של הקדוש ברוך הוא ממידת רגזנות למידת רחמנות״. ותפילתן של צדיקים היא צעקת הלב, שמעל הלב עצמו וגם מעל השכל, אך משום צעקה זו ״ויעתר לו ה׳״, משמע שהביטוי התחתון (החיצוני) של צעקת הלב (תקיעה) של הצדיקים עורר את בחינת עתיק, וממנה נמשך לרצון, ונתהוותה בחינת החקיקה בהאור הפשוט לחקוק את שרשי עשר הספירות, כפי שתפילתו של יצחק לקב״ה נתלבשה בכך שנעתר לו ולאישתו, וביתו זה אישתו, והרי שהמלכות נקראת בית, ושורש המלכות הוא בפנימיות הכתר. כפי שב״תרועה״ מתגלה מבנה בעל תיבה וצירופים, שהוא גילוי חלקי ותחתון ממה שיש ב״תקיעה״.

ולמה נעשו התקיעה והתרועה בחצוצרה ולא בשופר ?

החצוצרה משמשת לתרועה במצב מלחמה, כמו גם בשעת הקרבנות, ובימי חג וראשי חדשים! וכפי שמובא במעלתו של השופר, שמעורר את התחדשות החיות מפנימיותו ועצמותו של הקב״ה, ובדומה להיותו כלי נשיפה, בו מאציל היהודי את הרוח שנפח והאציל בו הקב״ה, בחצוצרה זה באופן של מלחמה, היא המלחמה ביצר הרע, ובשעת הקרבנות, על הכפרה שמכפר על עוונותיו, ובימי החג וראשי החדשים, בהם מתעלה לדרגה חדשה בתשובה, שעולה מחיל אל חיל, ומגלה עוד ועוד מעצמותו ומהותו של הקב״ה, וכפי שסדר הדברים מובאים בפרשתנו : כשירצה להקהיל את כל ישראל יתקע בשתי החצוצרות, היא צעקת פנימיות הלב, שיקרא לנשמות שממדת החסד ולנשמות שממדת הגבורה. כשירצה לקרוא לנשיאי העדה, יתקע בחצוצרה אחת, היא צעקת פנימיות הלב לנשמות שממדת התפארת, להשפיע ולהמשיך אור חדש ונעלה יותר בעם ישראל. וכשירצה לסמן על יציאה להמשך המסע, ימצא את האות לכך בצעקת הלב, שתוביל להשגה שכלית, וממנו תרד אל הלב ותנסה לחדור אל פנימיותו שוב, כדי שיתאפשר המשך המסע ולא תתעכב החנייה למשך זמן מרובה, כך יתקרבו אל התכלית ונקודת היעד - גילוי עצמותו ומהותו של ה׳ יתברך, בשייכותן של כל נשמות ישראל כחלק אחד שבטל לנשיא הדור, ומאיר דרך גופן הגשמי, שזוכך לכדי זהב טהור ע״י עבודת התשובה, את עצמותו ומהותו של ה׳ יתברך.

קטגוריה:

הזמנה של מצווה לכבוד 'אור החיים' הקדוש זיע"א!