מי מכיר את האיש שבתמונה?
זהו 'רובינשטיין הלץ'.

אף אחד לא זוכר בדיוק מי ומה היה עד שהגיעה המלחמה: הוא היה סתם אחד מהמוני היהודים בוורשה. ורק משהקדיר הענן, בלט פתאום בייחודיותו: כנגד הרעב, ההשפלות, ההתעמרות - הוא הגיב בחיוכים וצחוק.

מספרים עליו שהיה הולך ברחובות ושר שירים על המוות, מלעיג לו בַּפָּנים.
כשהיו השומרים הגרמנים מתעללים ביהודים עוברי אורח, והללו היו מעווים פניהם באימה, היה רובינשטיין מהלך לידם וצוחק ומקפץ עד שהפך לחביב הקהל והגרמנים היו מזמינים ממנו 'הופעות' במיוחד.

חשבוהו לטיפש, חשבוהו למשוגע, לאחד שנטרפה עליו דעתו, אבל רובינשטיין היה פיקח: 'אתה תלך לעבוד', היה סונט ביהודים במפעלים, 'עד שתגיע לדרגה הכי גבוהה במפעל: חומר גלם!!' והוא היה צוחק מכל הלב, מתגלגל על הרצפה וגם חוטף בעיטות, משותפים לעבודה או מכל מי שהזדמן...

את עינו החדה שם גם על הבדלי המעמדות בגטו: מהרחובות, בימת ההצגה שלו, הוא קלט את העשירים, הבוגדים, את משתפי הפעולה, אלה שלא ראו בצרת אחיהם.

'מזל שבא הקיץ', אמר פעם אחת, 'העשירים השמנים יימסו ויהיה לנו שומן לאכול.....' ושוב התגלגל בקולות מצחיקים שהיו מסיטים מעליו את כוונות הרובים ומאריכים את חייו המוזרים בדרך נס.

רובינשטיין ליווה את האקציות, את המשלוחים, את התרוקנות הגטו ואת המתים הרבים מרעב. הוא ראה את המרד הגדול בחיתוליו וסנט בעוברים ושבים גם כשלא נותרו רבים מהם. את קיבתו המקרקרת עשה לשחקנית בהצגה ואת מראהו המצטמק ניצל כדי להוסיף ולצחוק. אמרו שתמיד ראוהו ברחובות אבל אף פעם לא ראו אותו בוכה... בדיוק כפי שאתם רואים אותו בתמונה - כך היה, עד שביום מן הימים - איש אינו יודע היכן, איש אינו יודע מתי - נעלם ולא היה עוד.

יחד עם האלפים שנעלמו כל יום נאסף גם הוא אל הזכרונות, עוד אבן פועמת במדבר הגדול הזה שפעם היו בו מיליוני בני אדם.

רובינשטיין, רובינשטיין הלץ, מי היית? להיכן הלכת? היכן ניתן לבכות, לצחוק או לעשות כל דבר אחר על קברך?

ואולי הרוח היהודית היא זאת ובכלל לא משנה האדם? רוח הצחוק על אף האבל ורוח הלחימה ללא נשק, ללא אגרופים קפוצים, רק במצב רוח שאינו יודע לחדול.

ותמיד הייתי חושב עליו, כיצד הגיע לשמיים: 'לך לגן עדן' אמרו לו, 'לשם?!!' - התרעם - 'משעמם!! וחוץ מזה, אני רגיל לגיהנום!'
'טוב טוב, לך לאן שתרצה אבל אתה חוסם לנו פה את המעבר!'
'שייחסם!!' - לבטח ענה, 'אתם מקבלים כאן יותר מדי אלפים כל יום!' - ושוב הוא צוחק וקולו כמנבח...

אבל גזירה היא ורובינשטיין איננו לוחם: הן אף פעם לא התנפל, רק נבעט והתגלגל...
לכן מן הסתם - כך אומרים לי דמיונותיי - הוא נשאר שם, ביש-מזל כדרכו, מקביל את פני הבאים בבת שחוק ויועץ להם: 'כשאתם נכנסים לגן העדן, לפני שייגמר - חפשו את הפירות...' - וצוחק שנית כשהוא מאושר.....

לאיש הנפלא הזה קרא היטלר נגע ומחלה, אותו ואת בני עמנו המיוחד יצא לבער. אבל רובינשטיין הוא מעל הרעב ומעל האש: צחוקו ממשיך להתגלגל בעולם ואפילו אני ברגעים קשים נדמה לי שאני שומע אותו.

ואני יודע שאת כל הכאב אסף אל תוכו והראה בחוץ רק צחוק כי היה גיבור באהבה, וידע שכל עוד הנשמה באפנו אנחנו צריכים להיות בשמחה.

..

נכתב לזכרו של המופלא בעמי העולם, שלא הניחו לו לחיות אף פעם אבל מעולם לא מיגרו את צחוקו: בזכותך ליצן אלמוני אנחנו נישאר, וצוחק מי שצוחק אחרון.

- - - תנצב"ה - - -

קטגוריה: דעות