הערב חל ערב יום פטירתו של מורנו ורבנו רבי שלום משאש זצ"ל.
זכיתי להיות מבאי ביתו של רבי שלום משאש ושל אשתו הרבנית ג'מילה ע"ה. איזו אצילות, איזו ענוה, איזו הכנסת אורחים, איזו הארת פנים לזולת... לא רואים הרבה דברים כאלה. ועוד ממי? מי שהיה מנהיגה של יהדות מרוקו הרב הראשי וראב"ד ירושלים, ולשעבר רבה הראשי של יהדות מרוקו המעטירה.
רבות נכתב ודובר על גדלותו בתורה וספריו, ואני רוצה דווקא לציין משהו מיוחד שחוויתי לא פעם בביקוריי אצלו.
לא פעם לאחר ביקור (כמעט באופן קבוע במוצאי שבת) ואחרי שהות של שעה-שעה וחצי בהם הוגשה תקרובת נאה, תה מרוקאי עם עוגיות נלוות והריבה המפורסמת של הרבנית, כשעמדנו לצאת הרב היה מפציר בנו, אנחנו הקטנים והצעירים יחסית, להישאר עוד ו"מה כל המהירות הזו?". למעשה, לרב לא היה זמן מיותר, אולם היה חשוב לו מאוד לתת הרגשה טובה לאורח שהביקור לא היה עליו לטורח.
ררב בישראל צריך לאהוב את המלאכה והעבודה למען הציבור ולנהוג באחריות חברתית ודאגה לצאן מרעיתו, ולשנוא את השררה שברבנות והכבוד וההטבות האישיות הנובעים מתפקידו.
ובאמת, נאה דורש נאה מקיים. תמיד היה שומע זעקת הדלים ושוועת העניים. כמה עגונות התיר, כמה העמיס על עצמו ופסק בכוחא דהיתרא, כמה דאג לתלמידיו כבניו ממש.
והוא נתן דוגמא אישית בבניו שיבדלו לחיים - חלקם עסקו ברבנות וחלקם במקצועות חופשיים רפואה, הנה"ח וכיוצא בזה...
קטגוריה: דעות