הערב פורסם כי לטענת הרשות הפלסטינית, מדינת ישראל שוקלת לשחרר 400 מחבלים נוספים – בתמורה להמשך קיום המשא ומתן. ישראל המסוכסכת עם זהותה אינה מסוגלת להצדיק את קיומה כמדינה יהודית ולהתמודד עם טענת ה "צדק הפלסטיני". ראש הממשלה וראשי האופוזיציה אינם מסוגלים להכריע בשאלת הזהות הפנימית ולכן אינם מסוגלים לפתור את הקונפליקט החיצוני.

התוצאה היא תשלום במטבע קשה של הקפאת בניה או שחרור רוצחים בתמורה למייצג של תהליך שנועד כביכול לתת מענה לדרישת הצדק הערבית.
מובן שההתדרדרות המוסרית, הביטחונית והריבונית הזו לא תוביל בסופה לשום התקדמות משום שהיא מתחמקת מיסוד הסכסוך במקום להתמודד עמו.
כפי שנהגתי בעבר - כשהצבעתי נגד התקציב בניסיון לעצור את זוועת שחרור המרצחים, אמשיך ואפעל ככל יכולתי על מנת לעשות זאת.

אני מביא בפניכם מאמר שכתבתי המסביר את העניין לעומקו:

מקובל לחשוב שהמטרה היא השגת שלום ושהבעיה היא בעיה ביטחונית, בעיה דמוגרפית, בעיית הלאומיות הפלסטינית המתחרה על אותה כברת ארץ, בעיית הלחץ הבין לאומי ובמיוחד האמריקני – ויש מוסיפים גם בעיה כלכלית.

אולם בחינה שטחית למדי מראה שלא אלו הבעיות הדוחקות בנו לפתרון מדיני.

ה'שלום' לא יכול להיות מוגדר כמטרה של מדינה. שלום הוא תוצאה של הגדרת מטרה נכונה והשגתה. אם השלום הוא המטרה, אפשר להשיגו בייתר קלות בטריטוריות אחרות, בוויתור על ריבונות או בהתבוללות.

ה'ביטחון' אינו הבעיה, שהרי ככול שאנו מתקדמים יותר ב'תהליך השלום' – רמת הביטחון יורדת. פיצוץ אוטובוסים ומסעדות על ידי מחבלים מתאבדים, וטילים על תל אביב וירושלים, לא נראו במקומותינו קודם ל'תהליך המדיני'. על פי הניסיון המצטבר, השאיפה לביטחון צריכה להרחיק אותנו מכל תהליך מדיני. אם אנו ממשיכים להקריב קורבנות 'למען השלום' – כנראה שלא ה'ביטחון' הוא הבעיה שלנו.

גם ה'דמוגרפיה' כבר אינה הבעיה. האישה התל אביבית כבר לא יולדת פחות משכנתה ברמאללא – אלא להיפך. ע"פ המכון האמריקני/ישראלי לדמוגרפיה AIDRG : "המשך המגמה הנוכחית, בתוספת סבירה של כחצי מליון עולים בשני העשורים הבאים, ישדרגו את הרוב היהודי מ-66% ל-80% ב-2035." כלומר בלי שום תהליך מדיני, צפוי הרוב היהודי בין הירדן לים – כולל ערביי יו"ש - להגיע ל 80% בתוך כ 20 שנה. תהפוכות נוסח אוקראינה ומשברים כלכליים עשויים בהחלט להאיץ את התהליך.

בעיית הלאומיות ה"פלסטינית" נוצרה באופן מלאכותי כתגובה לציונות. אין שום בעיה "פלסטינית" כשבארץ קיים ריבון ערבי, ירדני, מצרי, סורי או לבנוני. בשנייה בה תיעלם חלילה ישראל מהמפה, תיעלם גם "הלאומיות הפלסטינית". "מטרת היהודים בארץ ישראל היא להקים מדינה יהודית בארץ ישראל - מטרת הערבים בארץ ישראל היא - שהיהודים לא יקימו מדינה יהודית בארץ ישראל" (פב' 1947, ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי, מסביר במעמד החזרת שאלת ארץ ישראל לאומות המאוחדות, את יסוד הסכסוך). דבר לא השתנה מאז הסברו הממצא של אבי ה'ספר הלבן' ותומך הצד הערבי - בווין. אין באמת לאומיות "פלסטינית" יש לאום ערבי שאינו מקבל את הריבונות היהודית בארץ כולה. לכן פתרון ה(אין) בעיה ה"פלסטינית" לא יפתור את יסוד הסכסוך, כלומר את התנגדותם לכל ריבונות יהודית שהיא בארץ ישראל. זו גם הסיבה שמדינה "פלסטינית" עדיין לא קמה ולעולם לא תקום, על אף שמעולם לא הוגשה לקבוצה כל שהיא מדינה על מגש כסף שכזה. מדינה - זה פשוט לא מה שהם רוצים.

ה'לחץ הבין-לאומי' גם הוא אינו הבעיה שכן תמיד הוא גובר ביחס ישר לכניסתה של ישראל לתהליכים מדיניים. החרם הכלכלי שהיה ברובו חרם ערבי קודם שהכרנו בקיומו של העם ה"פלסטיני" וובזכותו על לב הארץ, הפך לחרם עם דגש אירופאי לאחר שהחל תהליך אוסלו. ערב הסכמי אוסלו ריחף סימן שאלה גדול מעל הלגטימיות של אש"פ ומנהיגיו. שום סימן שאלה שכזה לא ריחף מעל זכותם של היהודים למדינה משלהם. כיום – אחרי 20 שנה של 'תהליך מדיני' התהפכו היוצרות. אנו מכירים בהם, הם לא מכירים בנו והאמריקנים לא מוכנים לחייבם לעשות זאת כתנאי לפתיחת משא ומתן. כלומר תהליך מדיני מגביר את הלחץ, לא מפחית אותו ולכן לא יכול לשמש עילה לקיומו.

גם בעיה 'כלכלית' לא בא התהליך המדיני לפתור. נהפוך הוא. המשך התהליך המבוסס על הסכמי אוסלו שואב כ 10.5% מתקציב המדינה בכל שנה ולפחות 854 מליארד ₪ מאז נחתמו ההסכמים (לא כולל סעיפים שאינם ניתנים לחישוב כגון השפעת התהליך על עלויות הדיור). בשנים האחרונות צועדת ישראל אל מעמד של מעצמה כלכלית – לא בזכות התהליך המדיני אלא למרות התהליך הזה. תקציב המדינה לשנת 2014 הוא 406 מליארד ₪. אילולי התהליך המדיני היו כיום לכאורה בקופה הציבורית יתרות בסדרי גודל של יותר משתי שנות תקציב(!) מדובר בסכום שהוא פי שתים וחצי מעלות מבצע אפולו האמריקני לכיבוש הירח...

אז אם זה לא 'השלום', ולא ה'ביטחון', לא ה'דמוגרפיה', לא ה"לאומיות הפלסטינית", לא הלחץ הבין לאומי ולא הכלכלה – מה המטרה שלשמה אנו מבקשים תכנית מדינית?

התשובה האמיתית והעמוקה היא שאנו מבקשים לגטימיות לזהות הישראלית.

וכך מסביר את הדברים, לא אחר מאשר אדריכל אוסלו – ד"ר רון פונדק:

"אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליוּת'. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל". (רון פונדק – ינואר 2014).

אנו מבקשים להגדיר את עצמנו באמצעות שכננו. אנו שואפים למצב בו שכננו יקבלו את קיומנו באזור, ומתוך כך יאמצנו העולם כולו אל משפחת העמים. אנו שואפים למצוא את מקומנו בין האומות (Place Among the Nations"") שואפים למצב בו הפכנו ל'עם ככול העמים' – ובקיצור – אנו שואפים לייצר ליהודים זהות לאומית רגילה, זהות הבאה ככל העמים, מתוך ריבונות בארצם, במקום הזהות הנבדלת מכל העמים, זו הנובעת מן הברית העתיקה החרותה בבשרם.

ובמילים פשוטות – אנו שואפים לישראליות במקום יהודיות, להגדיר עצמנו על יסוד האזרחות במקום על יסוד הלאומיות. כל עוד שכננו נלחמים בנו ולא מקבלים את הישראליות החדשה הזו כלגיטימית' אנו מוטחים שוב לנקודת המוצא היהודית ממנה יצאנו (ברחנו) לדרך. לכן אנו זקוקים לערבים. לא בשל כל התירוצים הדמוגרפיים והאחרים, אנו זקוקים לערבים כדי להיות ישראלים.

אלפי קורבנות הטרור, מסירת חבלי מולדת, עקירת יישובים על יושביהם, טילים בשמי תל-אביב, אבדן הלגטימיות הקיומית, אבדן של כ 10% מתקציב המדינה בכל שנה - ונזקים רבים נוספים – כל אלה מודה ד"ר 'פונדק' – אינם מחיר ה'שלום' או פתרון ה'בעיה' הדמוגרפית, אלא מחיר שיש לשלם במסגרת המאבק הפנימי על זהותה של המדינה.

עמדת הנחיתות הבסיסית, זו התולה את הזהות הישראלית בשכנינו, מתעלת אותנו למשחק סכום אפס, המבוטא במדויק בסיסמא: "שטחים תמורת שלום".

לאורך ההיסטוריה, תמיד הצד המנצח במלחמה, הוא זה המציע שלום תמורת נכסי היריב. אולם אצלנו מתקיים מצב ייחודי בו הפקדנו בידי הצד החלש – צבאית וכלכלית – את הנכס החשוב מכל, את מפתחות הזהות הישראלית. הנכס הזה אינו תלוי כלל בתוצאת המלחמה. נהפוך הוא – אם באופן תיאורטי, יושמד האויב לחלוטין, נמצא עצמנו שוב 'עם לבדד ישכון' – בדד עם זהותו היהודית. לכן אסור לנו לנצח - ואכן, מעולם לא באמת ניצחנו. אף לא מלחמה אחת ממלחמות ישראל נסתיימה בכתב כניעה ללא תנאי כמקובל במלחמות קיומיות בין העמים המסתיימות בתבוסה מוחלטת בשדה הקרב. משבר הזהות הפנימי שלנו מוביל לכך שהמושג 'ניצחון' אינו בנמצא כלל בלקסיקון שלנו. צה"ל מצליח בדר"כ לנצח במערכות אך לא מעלה על הדעת ללכת את ה'מייל' האחרון ולהוביל את מדינות האויב לכניעה. כשבאופן אינהרנטי לא ניתן לנצח, המלחמה לעולם אינה נגמרת. וכשהמלחמה אינה נגמרת השלום לעולם לא יכול להתחיל...

מי שעיניו בראשו מבין שהתהליך שאנו עדים לו אינו תהליך שלום, אלא המשך המלחמה באמצעים אחרים. התוצאה של התהליך מקבילה לתוצאה של מערכה צבאית מוצלחת – אבדן שטחים ולגטימיות, נזק כלכלי ודמורליזציה פנימית. ההכרה (באוסלו) בצדק ה"פלסטיני" והוויתורים הטריטוריאליים שבאו בעקבותיו, לא הובילו לייתר השלמה עם קיומה של ישראל אלא בדיוק להיפך – לתהליך חמור של דה-לגיטימציה במדינות המערב.

חמורה מכך הוא הדה לגיטימציה בתודעת הדור הישראלי החדש. הצעיר הישראלי שעמד על דעתו לאחר תחילת התהליך המדיני (גילאי 30-40) כבר אינו רואה עצמו כיליד הארץ אלא כאורח בארצו. מלח הארץ וסלע קיומה הוא האדם הערבי. הישראלי שכבר מבין ש 'שלום' לא יקבל, מקווה כי לפחות באמצעות 'בקשיש' בדמותם של שטחים ש"גזל" מן הערבי ב 67, ייאות הערבי להתעלם מגזלת 48.

כל התכניות המדיניות שמוצעות לציבור בישראל על ידי הקשת הפוליטית על כל גווניה, באות מתוך תודעת ה – " 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה" – כלשונו של רון פונדק.

בכדי להגיע לשלום חייבת מטרת היסוד הישראלית להשתנות מן היסוד. לא תהליך מדיני שמטרתו מיסמוס הזהות היהודית אלא תהליך שמטרתו חיבור אליה. תהליך שמשרת את חיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל

קטגוריה: דעות