סגולות החנוכה – את האור הגנוז קיבלנו מהקב"ה בשמונת ימי החנוכה!

במשך התפילות להסתכל על הנרות ולשאוב את האור הגנוז, אחרי התפילות זאת שעת רצון גדולה ועצומה מאד. להתפלל לרפואה, זיווג, פרנסה טובה ולכל הישועות. בנר ראשון, נר שמיני וראש חודש שחל בחנוכה: לא לעבוד בכלל.

כ״ד בכסלו ה׳תשע״ו

כל יום לאחר הדלקת נרות חנוכה סגולה עצומה לנשים, לשבת חצי שעה ליד הנרות הדולקים: לא לעשות מלאכה, להסתכל על הנרות ולהתפלל, לשאוב מהנרות את האור הגנוז. בימי בראשית היה אור גנוז שהאדם הראשון השתמש בו לראות מקצה עולם עד הקצה השני. אחרי חטא האדם הראשון, הקב"ה גנז את האור והשאיר חלק בשמש, חלק בתורה וחלק בצדיקים הגדולים שלומדים תורה. ואפשר להבין מדוע צדיקים כמו הבעל שם טוב, אור החיים הקדוש, באבא מאיר אבוחצירא ועוד, יכלו לראות מקצה העולם ועד הקצה השני. אנחנו מקבלים מתנה את האור הגנוז בכל שמונת ימי החנוכה, לעתיד לבוא כשיגיע משיח צדקנו במהרה בימינו, ה` יתברך יחזיר לנו לתמיד את האור הגנוז.

*מצווה מן המובחר להדליק נרות חנוכה בשמן זית ובפתיליות*

לומר מזמורי תהילים לפי הסדר ליד הנרות:

מזמור צ`: הפסוק האחרון שבמזמור "ויהי נועם..."

מזמור צא`: כל המזמור שבע פעמים בקול ופעם אחת בשקט.

מזמור ל`: לקרוא פעם אחת את כל המזמור.

מזמור לג`: לקרוא פעם אחת את כל המזמור.

מזמור סז`: לקרוא פעם אחת את כל המזמור, להשתדל לקרוא המזמור בצורת המנורה (מופיע בכל סידור).

מזמור יט`: לקרוא פעם אחת את כל המזמור.

מזמור ק`: לקרוא פעם אחת את כל המזמור.

מזמור קלג`: לקרוא פעם אחת את כל המזמור.

בסוף כל המזמורים לומר: "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה, קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא, נא גיבור דורשי יחודך כבבת שמרם, ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם, חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך, יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך, שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד."

במשך התפילות להסתכל על הנרות ולשאוב את האור הגנוז, אחרי התפילות זאת שעת רצון גדולה ועצומה מאד. להתפלל לרפואה, זיווג, פרנסה טובה ולכל הישועות.

בנר ראשון, נר שמיני וראש חודש שחל בחנוכה: לא לעבוד בכלל.

נר שמיני של חנוכה: סגולה להתפלל לזרע של קיימא.

צריך לעשות תנאי בפרוש שאינה מקצה את השמן למצוות נרות חנוכה, אלא כשיעור המצווה (חצי שעה מזמן הדלקתם) ואז אפשר להשתמש בשמן לכל הדעות. את השמן שנשאר כל יום מהנרות שכבו, לשים בצנצנת ולשמור לסגולה לרפואה שלמה (ולמחלת השושנה למרוח על מקום החולי). את הפתילות לשים בשקית ולשמור לפסח ולשרוף אותם עם החמץ.רצוי מאד בחג הסוכות הבא, לתלות שמן זית בסוכה, להשאיר אותו עד סוף החג שישאב את כל קדושת האושפיזין הקדושים, ובשמן זה סגולה עצומה.

חנוכה שמח!

מקורות: ספר קו בעל הישר, הבן איש חי, פנימיות התורה, זוהר.

מתוך החוברת: "ישועות מסיני" - מפי הרבנית דוקטור מיקלה.

לקראת חג החנוכה הכנסו לכל הלכות חנוכה

מדליק נרות חנוכה, צריך לברך בלילה הראשון ג' ברכות, אשר קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר חנוכה, שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ושהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ובשאר לילות החנוכה מברך שתי ברכות הראשונות בלבד. ואינו מברך שהחיינו אלא בלילה הראשון שזכינו להגיע לזמן הדלקת נרות החנוכה. [ילקו"י מועדים עמ' רהכד. יחוה דעת ח"ו סי' מג]. ונתנו המפרשים סימן לסדר ג' הברכות בלילה הראשון, עשה לך "שרף" (לשון שריפה להדליק), ושים אותו על "נס" (שעשה נסים), וראה אותו "וחי" (שהחיינו). [מטה משה (סי' תתקפ). ואליה רבה ואדני פז (סי' תרעו), מועד לכל חי (סי' כז אות נט). ועוד. וראיתי בספר שיחת חולין של ת"ח סוף פרק כז שייחס הרמז הזה לרבי יצחק מוואלוזין, והרב רי"ל מימון בספר תולדות הגר"א (עמוד צה) ייחסו להגר"א. ונעלם מהם שכבר הובא בספר מטה משה וא"ר שקדמו להם].

כ״א בכסלו ה׳תשע״ו

הלכות חנוכה

סימן תרע - דברים האסורים והמותרים בחנוכה
א בתקופת הבית השני גזרו מלכי יון גזרות על ישראל, וביטלו אותם מדתם, ולא הניחום לעסוק בתורה ובמצות, ולחצום לחץ גדול, ופשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות, והיה צר לישראל מפניהם מאד, עד שריחם עליהם ה' אלקי אבותינו והצילם מידם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו את ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה המלכות לישראל, ונמשכה יותר ממאתים שנה עד חורבן הבית השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, היה זה ביום כ"ה בכסליו, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור להדליק המנורה שבבית המקדש, אלא פך אחד של שמן, שלא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו רבותינו שבדור ההוא, שיהיו שמונה ימים אלו, החל מיום כ"ה בכסלו והלאה, ימי שמחה והלל. ומדליקים בהם נרות בכל לילה משמונת הלילות לפרסם הנס ולגלותו. וימים אלו נקראים "חנוכה". [ילקו"י מועדים עמוד קצ. וכ"ז הוא לשון הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ב), דס"ל שנס הנצחון הסתיים ביום כ"ה כסליו. וכתב הפר"ח, שנקרא חנוכה, על שם שחנו בכ"ה בכסלו. והטעם שתיקנו שמונת ימי חנוכה, ולא "תשעה" משום ספקא דיומא, לפי שחנוכה מדבריהם לא החמירו כ"כ. ועוד, שרצו לרמוז על מילה שניתנה בשמיני].
ב נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה, כגון תפירה וסריגה, בעוד שנרות החנוכה שבבית דולקות, במשך חצי שעה מהדלקתם, והטעם הוא משום היכר להודיע שאסור להשתמש לאור נרות החנוכה. ואין להקל להן בחצי שעה הראשונה של הדלקת הנרות. אבל בבישול ואפיה וצרכי אוכל נפש מותרות. [ילקו"י מועדים עמוד קצ. וכ"ה בא"ר, דרך החיים, מ"ב אות ד'. ובמור וקציעה הביא סמך למנהג חומרת הנשים, כדי שלא יבאו להשתמש לאור נרות החנוכה, הילכך מנהג ותיקין הוא. וכתב האליה רבה (ס"ק יב), דהיינו עד חצי שעה. ע"ש. וזה דוקא במלאכה גמורה כגון תפירה, אבל לא בבישול וטיגון ושאר צרכי הבית. ויש אומרים שלא נהגו אלא במלאכות האסורות בחוה"מ ור"ח].
ג יש נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה בכלל בחנוכה, ויש לבטל מנהגן, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. ומכל מקום יש אומרים שטוב לנשים להמנע ממלאכות כבדות, כגון טויה וכביסה, שיש בהן טירחא, על כל פנים ביום ראשון ושמיני של חנוכה. [לפמ"ש ארחות חיים. וכ"כ בכנה"ג הגה"ט סק"ד]. אבל האנשים אינם נמנעים משום מלאכה. [כ"כ במטה משה, ב"ח ט"ז ופר"ח. וכתב בפר"ח (סי' תיז), שאם האנשים החמירו על עצמם שלא לעשות מלאכה בר"ח, הוי מנהג בורות, וא"צ התרה לבטלו. אמנם בספר חסידים (סי' קכא) מוכח שגם לאנשים יש להמנע ממלאכה. וכ"ה בב"ח בשם מהרי"ל. ונראה דאין הכי נמי אם נהגו האנשים להחמיר ישארו במנהגם. אבל מסתמא לא נהגו האנשים להחמיר בזה. וכ"ש כיום שיש אור חשמל, ואין חשש פן יבואו להשתמש לאור החנוכה].
ד נכון ללמוד הלכות חנוכה בחנוכה, כדי לדעת פרטי ההלכות. [ילקו"י שם. שלמת חיים].
ה כיון שחז"ל קבעו את שמונת ימי החנוכה לשמחה והלל, לכן אין להספיד בהם על מת, אלא לחכם בפניו. [דאיתא במגילה (ג:) ובמו"ק (כו:) אין מועד בפני ת"ח, וכ"ש חנוכה ופורים. וכ"פ מרן בש"ע (סי' תרע ס"ג). וכתב עוד בש"ע יו"ד (סי' תא ס"ה), שיום שמועה אפי' רחוקה כבפניו דמי]. וגם בזמן הזה יש דין תלמיד חכם לפי ערך הדור. [ילקו"י מועדים עמ' קצב. ומ"ש בחיי אדם (כלל קיח סי' ז), שבזה"ז אין להספיד לת"ח בר"ח, מפני שאין לנו דין ת"ח בזה"ז, הנה הרב עצמו בחכמת אדם (כלל קסט סי' ה) כתב להתיר הספד על ת"ח בין בר"ח בין בחנוכה ופורים. וכתב בברכ"י (חו"מ סי' טו סק"ג): ולדידן דנקטינן כפסקי מרן, הנה מרן לא חש כלל למ"ש מהרי"ו שאין דין ת"ח בזה"ז, שהרי כתב את כל הדינים שנאמרו בגמ' לענין ת"ח כמות שהן, והמהרימ"ט (חו"מ סי' מז) דחה ד' מהרי"ו מההלכה. וכ"כ באורח משפט (סי' ד אות יז) בשם מהרש"ל (פ"ב דב"ק), שאף בזה"ז יש דין ת"ח שיפתח בדורו כשמואל בדורו. וכ"כ בספר נזירות שמשון, ובערוה"ש, ובשער שלמה זוראפה (סי' קלה) דמ"ש המג"א (ס"ס תקמז) בדיני חוה"מ, שאין בזמנינו דין ת"ח, סברא יחידאה היא, שהרי כל הפוסקים והטוש"ע פסקו להתיר להספיד לחכם בפניו, ואין דרכם להביא הלכתא למשיחא. וע"ע ביביע אומר ח"ט (חיו"ד סי' מו). ובחזו"ע חנוכה].
ו מלמד תינוקות של בית רבן וקובע עתים לתורה, דינו כתלמיד חכם שמותר להספידו בפניו, דהיינו בעת ההלוייה. [כמ"ש בשו"ת שער שלמה זוראפה (סי' קלה). ע"ש].
ז אסור להתענות בחנוכה, ולכן אם חל יום פטירת אביו או אמו בחנוכה, לא יתענה בימי חנוכה, אלא יקדים להתענות קודם חנוכה, שבימים שלפני חנוכה או לאחריהם אין איסור תענית. [ילקו"י מועדים עמוד קצב].
ח מי שהתענה תענית חלום בחנוכה, צריך להתענות יום אחר לאחר ימי החנוכה, לכפר על מה שהתענה בחנוכה, כמו שכתב מרן בשלחן ערוך. (סי' תקסח ס"ה).
ט מה שנוהגים במלאת שבעת ימי האבל לעלות לבית הקברות, וכן ביום השלשים, וכמו שכתב בשלחן ערוך (יו"ד ס"ס שדמ), אין לעשות כן בימי חנוכה, וכל שכן בראש חודש, שהרי מתעוררים לבכי ולמספד על יד הקבר, כשרואים קברו של הנפטר ביום השביעי או השלשים. ולכן ידחו הביקור לבית הקברות לאחר ימי החנוכה. [כ"כ מרן הב"י ביו"ד (ס"ס שדמ) בשם הכל בו, שאם חל יום השביעי לאבלו בר"ח אין ללכת לביה"ק. וכ"ה בארחות חיים ח"ב (עמ' תקפא). וה"ה לחנוכה. ילקו"י מועדים עמוד קצב. ילקו"י אבלות עמוד תרלב].
י יש אומרים שמותר לבקר אצל קברי הצדיקים, התנאים והאמוראים, בימי החנוכה וחול המועד. [בן איש חי]. ויש חולקים. [מועד לכל חי]. והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך, שהרי אין רגילות לבכות שם כמו שבוכים ליד קבר ביום השבעה או השלשים. [גשר החיים. ילקוט יוסף מועדים עמוד קצב. וילקו"י על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד עמוד תרלב].
יא יש שנהגו שהאבלים על אב ואם, אינם אומרים קדיש בחנוכה, והוא מנהג גרוע, ואם אפשר לבטלו בהסברה נעימה, הנה מה טוב, ואם לאו לא יבטלוהו ביד חזקה מפני המחלוקת. [ילקו"י מועדים עמוד קצג. וע' ברכ"י סי' עתר סק"ח. ושיו"ב יו"ד סי' שעו סק"י].
יב מי שנפטר לו מת בימי החנוכה, נוהג בימים אלה כל דיני אבלות, וקורעים על הקרובים, וכן מבקרים ומנחמים את האבל בחנוכה. וראה להלן דין האונן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קצב].
יג אם חל יום השלשים בחנוכה, מותר לעשות סעודה ולימוד, כשאומרים שם דברי תורה ומוסר לעילוי נשמת המנוח, אבל לא יאמרו דברי הספד המעוררים לבכי.
יד יש נוהגים להרבות במאכלי גבינה בימי חנוכה, זכר לנס שנעשה על ידי "יהודית". ומנהג ישראל תורה הוא. [ילקו"י מועדים עמ' קצא. כתב הר"ן (פ"ב דשבת), נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס, שהיוונים גזרו על כל בתולות ישראל הנישאות שיבעלו להגמון תחלה, וע"י אשה נעשה נס, שבתו של יוחנן כהן גדול שהיתה יפת מראה הובאה להגמון, [ובחמדת הימים (הל' חנוכה פ"ב) כתב, שראש האויבים היה אליפורנו מלך יון. וייחס הנס ל"יהודית". וכמ"ש התוס' (פסחים קח:) ובתוס' מגילה ד.], והאכילה אותו מאכלי גבינה כדי שיצמא מאד, והשקתה אותו יין עד שנשתכר, וירדם, ואז בעזה"י חתכה את ראשו בסייף. כראות אנשי צבאו כי מת מלכם, נסו על נפשם, ולכן נהגו לאכול מאכלי גבינה בימי חנוכה. והביא כ"ז מרן הב"י בדפוס ישן, ס"ס תרעה].
טו נוהגים לאכול בחנוכה סופגניות מטוגנות בשמן, זכר לנס השמן של המנורה, וטעמם כצפיחית בדבש. וכל מעשיך יהיו לשם שמים. [כ"כ בקובץ שריד ופליט בשם רבינו מיימון אביו של הרמב"ם, שאין להקל בשום מנהג ממנהגי ישראל, ויתחייב לעשות משתה ושמחה בחנוכה לפרסומי ניסא, ופשט המנהג לעשות סופגניות הנקראים בלשון ערבי אלספינג, ומנהג קדמונים הוא].
טז יש אומרים שריבוי הסעודות שמרבים בהם בימי חנוכה, אינם אלא סעודות הרשות, שלא קבעום חכמים למשתה ולשמחה, [מהר"ם מרוטנבורג בתשובה (סי' תרה). טור וש"ע (סי' תרע). ומה שלא קבעום למשתה ולשמחה כבפורים, לפי שבפורים עיקר הגזרה היתה על אבדן הגופות, לכן תיקנו שיהיו ימי משתה ושמחה, אבל בחנוכה הגזירה היתה על שמירת המצות, וזהו אבדן הנפש, לכן קבעוה בנרות, כמ"ש נר ה' נשמת אדם. ואף שאמרו דגדול המחטיאו יותר מן ההורגו. היינו כשמחטיאו ברצון, אבל באונס לא]. ויש חולקים ואומרים שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות הללו. [כן משמע מלשון הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ג), שקבעום לימי שמחה והלל. וכ"ה בתוס' תענית (יח:). וכ"כ רבינו יונה, הרי"צ בן גיאת, והכל בו, ועוד. וכ"כ המהרש"ל ב"ק (פ"ז סי' ל)]. ונוהגים לומר זמירות ותשבחות לה' יתברך בסעודות הללו, ואז נחשבות לסעודות מצוה. [כמבואר בתשובת מהר"ם ובמרדכי. וכ"פ הרמ"א בהגה (סי' עתר ס"ב). ומהרש"ל]. ומה טוב ומה נעים לנצל מסיבות אלו לדרשות בדברי תורה ויראת ה' טהורה, לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ואז בודאי שסעודות הללו נחשבות לסעודות מצוה. [ים של שלמה (ספ"ז דב"ק). וחות יאיר (סי' ע). ודגול מרבבה (סי' שצא ס"ב). וכנה"ג]. ויהי רצון שהשי"ת יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. ישראל נושע בה' תשועת עולמים, ונזכה לביאת משי"ח צדקנו (ראשי תיבות: מדליקים שמונת ימי חנוכה), ונדליק המנורה בבית קדשנו ותפארתינו, מלך ביפיו תחזינה עינינו. במהרה בימינו אמן. [ילקו"י מועדים עמ' קצג. ועיין במגיד מישרים "שחנוכה ופורים אינם בטלים לעולם". וכ"ה ברמב"ם, והיינו כמ"ש במדרש תנחומא (ר"פ בהעלותך), לך אינה בטלה לעולם, דהיינו נר חנוכה].

סימן תרעא - סדר הדלקת נר חנוכה ומקום הנחתו
א צריך להזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, כי היא מצוה חביבה עד מאד, שיש בה משום פרסום הנס בהודאה לה' יתברך על הנסים שעשה לנו, והעושה כן זוכה לבנים תלמידי חכמים (שבת כג:). ואפילו עני שאין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, מוכר כסותו או נותנו בעבוט כדי להשיג דמי שמן או נרות שעוה להדלקת נרות חנוכה, כדי שיעור נר אחד לכל לילה. [כ"ה ברמב"ם (הל' חנוכה פ"ד הי"ב). וכ"פ בש"ע (סי' תרעא ס"א). ונלמד ממה שאמרו שאפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מד' כוסות, משום פרסומי ניסא. וכתב בחמד משה שא"צ לתת לו אלא רק נר אחד לכל לילה. ואינו חייב למכור כסותו בשביל ההידור. ולאפוקי ממ"ש האור שמח (פ"ד מחנוכה), וכ"כ הא"ר, והפמ"ג]. וכן חייב להשכיר עצמו לפועל שכיר כדי שיוכל ליקח שמן להדלקה, כדי שיעור נר אחד לכל לילה. [כן העלה האליה רבה (ר"ס תרעא), ודלא כמ"ש בעולת שבת]. לכן מצווים כל גבאי צדקה להשגיח על העניים, ולתת להם שמן להדלקת נרות חנוכה, אלא שאינם מצווים לתת להם אלא כדי נר אחד בכל לילה, כפי עיקר הדין של המצוה. [ילקו"י מועדים עמו' קצד].
ב אלמנה הניזונת מנכסי היתומים, צריכים לספק לה שמן להדלקת נר חנוכה, שתוכל לברך ולצאת ידי חובתה, כיון שאף הנשים חייבות בנר חנוכה, שגם הן היו באותו הנס. וראוי לתת לה שמן באופן שתוכל לנהוג כמנהג המהדרין, תוספת נר לכל לילה, כפי שנהג בעלה בעודו בחיים. [ילקו"י מועדים עמוד קצה. וראה שם בהערה יט, אם יכולים להוציא מהמוחזק ולכוף את היתומים ליתן לאלמנה דמים גם עבור נרות ההידור, או די בנר אחד לכל לילה כפי עיקר הדין. ובחזון עובדיה הל' חנוכה העלה, דראוי ליתן לה שמן גם עבור נרות ההידור].
ג אף על פי שמצות צדקה נדחית מפני נר חנוכה, [שהרי אין לך צדקה גדולה יותר מלתת לעני כסות ומלבוש, ומכל מקום קיימא לן שמוכר כסותו לצורך נר חנוכה], מכל מקום אין מצות נר חנוכה דוחה מצוה דאורייתא. ומה שנר דוחה לקידוש היום, היינו מפני שיוצאים ידי חובה מן התורה על הפת או בתפלה. [חזון עובדיה על חנוכה פ"ב הערה ה].
ד כמה נרות צריך להדליק בחנוכה, אמרו חז"ל (שבת כא:) מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך. והיינו, כי מעיקר הדין די בנר אחד לכל בית ובית מישראל, בין שבני הבית מרובים, בין שהם מועטים. אולם המהדרים במצוה זו, בלילה הראשון מדליקין נר אחד, מכאן ואילך מוסיף נר אחד בכל לילה עד שבלילה האחרון יהיו שמונה נרות, ואפילו אם היו בני הבית מרובים לא ידליקו יותר. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' תרעא ס"ב). וכן פשט המנהג בכל תפוצות ספרד, וכמו שהעיד הרמב"ם. [ילקו"י מועדים עמ' קצה. ומ"ש הט"ז, שזהו חידוש, שהספרדים נהגו בזה כד' התוס' והאשכנזים נהגו כעין דברי הרמב"ם להדליק חנוכיה לכל אחד ואחד, כבר העיר עליו החמד משה, שמנהג הספרדים קדום הוא, ונזכר בדברי הרמב"ם]
ה מי שאין לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה, אלא רק כדי הדלקת לילה אחת, שהוא שיעור חצי שעה, אין לו לחלק את השמן שבידו לשמונה חלקים, כדי שידליק מעט בכל לילה לפרסם הנס, אלא ידליק כשיעור בלילה הראשון, ואם לא ישאר ללילות אחרים, אין בכך כלום, דאנוס רחמנא פטריה. [ילקו"י מועדים עמ' קצו. ולאפוקי ממ"ש בספר נטע שורק (בחידושי סוגיות דף עג:), שע"פ תירוץ הב"י שהנס היה כל ח' ימי חנוכה, שחילקו את השמן שבפך לח' חלקים וכל לילה נעשה בו נס, יש ללמוד למי שאין לו שמן לכל ח' ימי חנוכה אלא רק ללילה אחד, יחלקהו לח' חלקים לכל לילה, ואף דקי"ל שצריך שיתן שמן כשיעור חצי שעה, זהו רק מצוה מן המובחר ולא לעיכובא. ובמחכ"ת ליתא. ואין ראיה מהב"י דשאני פך השמן שבביהמ"ק, שהיו הנסים רגילים. וע"ע במאור ישראל ח"ג (עמוד שיב והלאה). ע"ש].
ו מי שיש לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה כמנהג המהדרין מן המהדרין, בצמצום, ולחבירו אין שמן כלל, מוטב שידליק כל לילה נר אחד בלבד, ויתן שמן לחבירו לזכותו לברך ולהדליק נר חנוכה. שהרי מן הדין אין צריך אלא נר אחד. [מג"א (ר"ס תרעא), ויד אהרן שם, והחיי אדם (כלל קנד סי' כה), ובמועד לכל חי (סי' כז אות מח), ובית עובד (אות ה), ומשנ"ב].
ז מי שיש לו שמן בלילה השני או השלישי כשיעור החיוב וההידור בלבד, וחושש פן למחר לא יהיה לו שמן להדליק נר חנוכה, מוטב שידליק רק נר אחד, שהוא מן הדין, ואת היתר ישאיר למחר. [חיי אדם כלל קנד סי' כה, שאם אין לו בליל שלישי אלא ב' נרות, לא ידליק שנים, שאינו לא כב"ש ולא כב"ה. וכ"כ בעקרי הד"ט, והכתב סופר, ובשבט סופר, ובערוה"ש, ובהתעוררות תשובה, ובמשנ"ב, ובכה"ח, ובמשפט כהן, ובספר בית הלוי. ואמנם בספר אבי עזרי (הל' חנוכה פ"ד ה"א) כתב, שידליק ב' הנרות, ולא אמרינן שלא נשלם ההידור אלא בשלשה, ולכן ידליק רק נר אחד, שזה אינו, שבודאי שיש הידור כשידליק ב' נרות, שאף אם אינו יכול לעשות ההידור בכולו, לא אמרינן שלא יעשה כלל, דלא גרע יום שלישי מיום שני. אולם אין הדין כדבריו, אלא ידליק רק נר אחד. ושלא כסברת האבי עזרי, והוא נגד כל הפוסקים הנ"ל]. ובליל שני אם יש לו ב' נרות, ידליק את שניהם, ולא ידליק את נר השמש.
ח אם יש לו שמן שיעור של ב' נרות בלבד, והוא עומד בליל שלישי, ולמחר יהיה לו שמן, ידליק בליל ג' נר אחד כשיעור, ויחלוק השמן הנשאר לשני הנרות האחרים. ורק אם אין לו אלא נר שעוה שאי אפשר לחלקו לשתים, ידליק נר אחד בלבד. [שאע"פ שאין בהם שיעור חצי שעה, הרי ללישנא קמא לא בעינן שיעורא, וכתבו בהגמ"י (פ"ד מהל' חנוכה אות ב), והסמ"ג הל' חנוכה בשם ר"י, שנהגו העם כלישנא קמא שא"צ שום שיעור. ועכ"פ בנרות ההידור א"צ להקפיד כ"כ על השיעור].
ט מי שאין לו שמן הרבה בלילה השמיני, כדי שיספיק לכל שמונת הנרות עם ההידור, יתן בנר השמיני כשיעור הדלקת חצי שעה, שהוא מן הדין, והנותר יחלק לכל שאר הנרות, ולא יחלק השמן באופן שיתן בכולם שוה בשוה, שאז לא יצא ידי חובת ההדלקה כלל, וגם לא יוכל לברך להדליק נר חנוכה, הואיל ואין באף אחד מהם כשיעור הנדרש לפי הדין. [מג"א וא"ר ר"ס תרעא. ילקוט יוסף מועדים עמוד קצו].
י מי שטעה והדליק בלילה הראשון ב' נרות, או שהדליק בלילה השני ג' נרות, יצא ידי חובתו, ואין צריך לחזור ולהדליק לפי הראוי לאותו לילה. ואם חוזר להדליק כפי מנין היום, ומברך, הוה ליה ברכה לבטלה, אחר שיצא כבר ידי חובה. [כ"כ בשו"ת האלף לך שלמה (א"ח סי' שפ) שהתוספת על העיקר לא מזיק, שהעיקר שלא לפחות. ובפרט במנורות המיוחדות לחנוכה].
יא אם בליל שני או בשאר הלילות, הדליק רק נר אחד, מפני שלא היה לו יותר שמן, ושוב נזדמן לו עוד שמן שיוכל להספיק לשיעור של המהדרין, ידליק ההידור בלי ברכה. [ילקו"י מועדים עמוד קצו סעיף ח. וכן מוכח בב"י ס"ס תרעב בשם הארחות חיים במעשה בלוניל].
יב מי שמילא קערה שמן והקיף אותה פתילות, אם כפה עליה כלי קודם ההדלקה, עולה לכמה בני אדם, כגון המהדרין שכל אחד מבני הבית מדליק נר אחד. אבל אם לא כפה עליה כלי, עשאה כמדורה, ואפילו לאדם אחד אינה עולה. וחוזר ומדליק נרות כדין בברכה. ואם הדליק ואחר כך כפה עליה כלי, יכבה הנר ויחזור להדליק בלא ברכה. ואם הרחיק את הפתילות זו מזו כשיעור אצבע (2 ס"מ), והפתילות בינוניות, שאין השלהבת של האחת נוגעת בחבירתה, יש אומרים שיצאו ידי חובת נר חנוכה, אף על פי שלא כפה עליה כלי. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קצז. יבי"א ח"ד סי' נב סוף אות ה]
יג חנוכיות מכסף או מנחושת עגולות שיוצאים מהם קנים סביבותיהן בעיגול, ועל כל קנה נר אחד, ובין כל קנה מרחק כעובי אצבע, כשרות להדליק בהן נרות החנוכה. ואף שהרמ"א הזהיר שלא להדליק נר חנוכה בעיגול, מודה שאם יש ריוח ביניהם יכול להדליק. [בשו"ת תרומת הדשן (סי' קה) כתב להתיר בנ"ד, דלא דמי כלל לקערה מלאה שמן והקיפה פתילות, דקי"ל שאם לא כפה עליה כלי, עשאה כמדורה ואפי' לאחד לא עולה, דשאני הכא שהקנים היוצאים ממנה מובדלים במחיצה, ולא חשיבי כמדורה. ע"כ. ומ"ש הרמ"א שיש להזהר שלא להעמיד הנרות בעיגול, כתב הפר"ח שא"צ להזהר בכך].
יד לכתחלה צריך להניח נר החנוכה בכלי, ולא כאלה שמדביקים נר שעוה על הרצפה, או על אבן קטנה, שאין זה כלי. ויש אומרים שהנר שהוא הכלי מעכב למצוה. [כן העלה בשו"ת אבני נזר (סי' תק). וכ"כ השדי חמד (מע' חנוכה אות ז) בשם הרב יד נאמן, דמ"ש החסד לאברהם בשם רבינו יצחק בן הראב"ד לפסול קליפות ביצים או בצלים לנ"ח, מפני שאין עליהם תורת כלי, ואין כאן נר, יש לחוש לדבריו].
טו אולם המהלך בדרך וחונה בלילה, ואין לו שם בית ולא אהל, חייב להדליק נר חנוכה, אם יש לו חתיכות שעוה יתלה אותם בעץ גבוה, או על שלחן, או ספסל, וידליקם, לקיים מצות הדלקת נר חנוכה ולברך עליהם. [ואף שלדברי האבני נזר והרב יד נאמן בעינן כלי לעיכובא, וא"כ לא יועיל כלום בהדלקת חתיכות שעוה על גבי שלחן או ספסל, בלי כלי. אולם בשו"ת חכם צבי (סי' מה) מוכח דשפיר דמי אף בלא כלי. ע"ש. ורק לכתחלה יש לחוש להמצריכים כלי].
טז כלי הניקח מעכו"ם להדליק בו נר חנוכה אינו צריך טבילה, שדוקא כלי סעודה צריכים טבילה. [ודלא כמי שחשב לומר שיש בזה משום הקריבהו נא לפחתך, שהרי אין כאן מיאוס בכלי כלל].
יז יש מי שכתב שאם השתמשו בכוס של זכוכית במי רגלים לבדיקה רפואית, אפילו רק פעם אחת, אין להדליק בו נר חנוכה, משום הקריבהו נא לפחתך. אבל לעשותו שמש לנרות חנוכה שפיר דמי. וצ"ע. [מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול סי' צב].
יח מצות הנחת נרות חנוכה, היא בתוך עשרה טפחים (כשמונים סנטימטר) מקרקע הדירה. [שבת (כא:). ובחי' הרשב"א והר"ן שם. וכ"כ הרא"ש הטור וש"ע (סי' תרעא ס"ו). וכתב מרן הב"י, שכן נהגו המדקדקים אף בזמן הזה]. ואם הניחם למעלה מעשרה טפחים יצא. ויש להניחם למעלה מג' טפחים, ואם השלהבת של נר השעוה שהודלק למצות החנוכה הוא למעלה משלשה טפחים, אף על פי שגוף הנר הוא למטה מג' טפחים, שפיר דמי, שהעיקר הוא השלהבת. [כ"ה בטור (סי' תרעא), שהר"מ מרוטנבורג היה מדקדק להניחה למעלה מג' טפחים. וכ"כ מרן בש"ע. וכתב הפר"ח שאם הניחה למטה מג' טפחים כשרה. וכ"כ הפמ"ג. וסייעו מלשון הטור "מדקדק" להניחה וכו'. ע"ש. אולם בארחות חיים (דף קיז) כתב, אם הדליקה למטה מי' טפחים כשרה, והוא שתהיה גבוהה ג' טפחים מהקרקע. וכ"ה בכל בו. וכ"כ בעל המאורות. ומוכח דס"ל דבתוך י' טפחים כשרה רק בדיעבד. וס"ל כהרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הא דמצוה להניחה למטה מי'. והיינו משום דלמטה מעשרה לית בה פרסומי ניסא כראוי. מש"ה עדיף לכתחלה להניחה במקום גבוה לפרסומי ניסא. ויש להקפיד להניחה על שלחן וכדו', או ע"ג אבן גבוהה יותר מג' טפחים].
יט אין להדליק נר חנוכה המונח למעלה מעשרים אמה מקרקע הדירה. (כל אמה 48 סנטימטר - 9.60 מטר) ואם עבר והדליק למעלה מעשרים אמה, לא יצא אף בדיעבד. וצריך לכבות את החנוכיה ולהניחה במקום הכשר ויחזור וידליקנה, אך לא יברך שנית. [ילקו"י מועדים (עמוד קצז). ודעת רבינו יואל שכיום שמדליקים בפנים אפי' למעלה מכ' אמה כשרה, ואף דלא קי"ל הכי לדינא, מ"מ לענין ברכה סב"ל. וע' בפמ"ג (א"א סי' תרעא סק"ז).]. והכל תלוי בשלהבת של הנרות, ואין משגיחין באורך הנרות בזה. [עיין בפרי מגדים (מש"ז שם סק"ה). וכ"כ המשנ"ב בשעה"צ ס"ק לג].
כ הדר בעלייה, מצוה שיניח נרות חנוכה בחלון או במרפסת, או בגזוזטרא הסמוכה לרשות הרבים, כדי לקיים פרסומי ניסא. [מג"א ושאר אחרונים. והיינו אפי' החלון למעלה מי' טפחים מקרקע הדירה]. וטוב להניח נרות החנוכה בתוך פנס של זכוכית ולהעמידם במרפסת, כדי שייראו לעוברים ושבים שברשות הרבים. [שו"ת שאלת יעב"ץ (סי' קמט). וע' בספר מאורי אור באר שבע (דף פב.) ובברכי יוסף, ונימוקי אורח חיים. וערוה"ש (סי' תרעא ס"ק כד). וע' להריא"ז שבת כא. שאם הדליקה בפני הרוח וכבתה, צריך לחזור ולהדליקה. ע"ש. ומשמע שאם לא כבתה יצא. וכ"מ בתשובות רבותינו בעלי התוס' (עמוד מד) שכ': שהמדליק במקום רוח מצויה וכבתה זקוק לה, ואע"ג דקצת קשה דהא קודם השמד היו מניחין הנרות מבחוץ ושם היה רוח מצויה וכו'. ע"ש. וע"ע בחידושי הריטב"א (שבת כא:) בסוד"ה ובשעת הסכנה]. ואם הוא גר בקומה שהמרפסת גבוהה מקרקע רשות הרבים עשרים אמה, יניח הנרות בפתח הדירה מבפנים, הואיל ואין בזה היכר כל כך לבני רשות הרבים. [ילקו"י מועדים עמ' קצח. וכ"כ בפרי חדש (סי' תרעא ס"ו). אלא שהריטב"א (שבת כא: ד"ה ואם דר בעליה), כתב דבדידיה משערינן. ע"ש. וע"ע במ"ש הריטב"א שם סד"ה למעלה מעשרה, בשם ה"ר מאיר אשכנזי].
כא מצוה להניח נרות החנוכה בטפח הסמוך לפתח משמאל הנכנס, כדי שתהיה המזוזה מימין, ונרות חנוכה משמאל, וכשהוא נכנס ויוצא, הרי הוא מוקף במצוות, [על פי הגמ' (שבת כב.). וטוש"ע סי' תרעא ס"ז]. וביחוד כשנכנס בטלית קטן מצוייצת כהלכתה, אשר עליו יכון מה שאמרו: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". [ילקו"י מועדים עמוד קצח. על פי השאילתות דרב אחאי גאון (פר' וישלח סי' כו), וכ"כ המאירי (שבת כב.) בשם הגדה. וכ"כ הריטב"א (שבת כב.). וע"ע בשו"ת מהרי"ל (סי' מ). ולכאורה ס"ל כדעת הרא"ש דכסות יום חייבת בציצית גם בלילה. ע' בטוש"ע (סי' יח).].
כב יש אומרים שבזמן הזה שאין סכנה להדליק נר חנוכה בחוץ, צריכים להדליק נר חנוכה בחוץ, ויש אומרים שגם בזמן הזה אפשר להדליק נר חנוכה בבית, דהואיל ונהגו להסתפק בפרסום הנס לבני ביתו, יכולים להשאר במנהגם, וכן נהגו גדולים וגם טובים. ומכל מקום מי שיכול להניחה מבחוץ, מניחה מבחוץ, ואם לאו על פתחו מבפנים. [ילקו"י מועדים. והנה האו"ז (סי' שכג אות ב) תמה על המנהג בזה"ז שאין סכנה מדוע אין מדליקים נ"ח ברה"ר. ובעל הדברות (דקי"ד רע"ד) כתב, שאחר שנהגו כן אחר הסכנה נשארו במנהגם. ומ"מ מי שיכול להניחה מבחוץ, מניחה מבחוץ, ואם לאו על פתחו. וכ"כ בספר אהל מועד שעכשיו נהגו להניחה על הפתח מבפנים, אף שאינה שעת הסכנה. ע"כ. וכן משמע בברכ"י (סי' תרעג סק"ב). דלדידן שאנו מדליקים בפנים, מותר להדליק נר אחד של שמן ואחד שעוה, דאינהו ידעי שהם נרותיו ועושה כמנהג המהדרין מן המהדרין. ובליקוטי מהרי"ח (דף קו:) כתב, שראה לגאונים וקדושים שהקפידו להדליק בפנים, בפתח הסמוך לפתח, אף שהיה להם חלון הנוטה לרה"ר. ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ז (חאו"ח סי' מו), נשאל אודות מה שאומרים בשם הרב מבריסק, שבזה"ז המדליק בפנים הרי הוא כמברך ברכות לבטלה, וכתב, שחלילה לומר כן, כי אף שכיום באר"י אין סכנה, אין אנו בטוחים שהמצב הזה יימשך בכל הזמנים, ולכן אנו משאירים המנהג כאשר הוא, שעכ"פ הסיבה קיימת בשאר תפוצות ישראל הפזורים בין האומות וכו'. ובערוה"ש (סי' תרעא סכ"ד) כתב להצדיק את המנהג שלנו מפני שבחנוכה מצויים רוחות שא"א להעמיד החנוכה בחוץ, ולא הטריחו חכמים להסגיר בזכוכית. ע"ש. ואמנם בשאילת יעב"ץ ח"א (סי' קמט) כתב, שנכון להדר להדליק מבחוץ, וידליקם בעששית, שמסתמא כן עשו גם בימי חז"ל. והא דחזינן לרבנן קשישאי שלא נהגו כן, זהו מפני ההוצאה המרובה. גם בשבט הלוי ח"ז (סי' פד) כתב, שאין להרעיש על מה שלא נהגו בזה"ז בירושלים להניח נרות החנוכה מבחוץ, כי כבר נהגו להדליק בביהכ"נ, ומתקיים שם פרסום הנס ברבים. ויש לצרף מ"ש בד"מ (אות ט), שנוהגים להדליקה בפתח מבפנים משום דשכיחי גנבים. וכ"כ רבינו ירוחם (דף סא:). וכיו"ב כתב בסדר רע"ג ח"ב (דף פה:), שאם נשבה הרוח או שפוחד מפני לסטים מניחה על שלחנו ודיו. וכ"כ רבינו פרחיה (שבת כא:) בשם רב האי גאון, שאם יש רוח, שאם מניחה בחוץ או בחלון, היא מתכבה לאלתר, כשעת הסכנה דמיא].
כג יש מי שכתב שבזמן הזה מצות נר חנוכה צריכה להיות רק מבפנים, ואין אדם יוצא ידי חובה כלל אם הדליק נרות החנוכה בחוץ, אף על פי שאין שום סכנה בדבר, שכיון שחז"ל עקרו מצות ההדלקה מבחוץ וקבעוה בפנים, לכן אם הדליקה מבחוץ לא עשה ולא כלום, [שו"ת דבר יהושע ח"א (סי' מ), וכמ"ש כיו"ב בירושלמי (פ"ק דכתובות ה"ה), שאע"פ שהשמד בטל, המנהג לא בטל, מפני שחששו שמא יחזור הדבר לקלקולו, וכדאמרינן בביצה (ד:) לגבי יו"ט שני של גליות וכו']. אך דבריו תמוהים מאד, ואינם נכונים לדינא. [שהרי הרמב"ם (פ"ד מהל' חנוכה ה"ז), וכן מרן בש"ע (סי' תרעא ס"ה), העתיקו הדין שמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ וכו', ובימי הסכנה מניחו מבפנים, או על שלחנו, מוכח דשלא בשעת הסכנה עדיף עכ"פ לכתחלה להדליק מבחוץ].
כד חצר שיש בה שני פתחים, משני רוחות, בזמן הגמרא היה צריך להדליק בשניהם, מפני החשד, שאם יראו פתח אחד שאין בו הדלקת נרות חנוכה, יחשדוהו שלא הדליק נר חנוכה כלל. ולכן ידליק בשניהם, אלא שיברך על נר החנוכה שבפתח הראשון, ויפטור מן הברכה הדלקה שבפתח השני (ש"ע סי' תרעא ס"ח). אולם בזמן הזה שהכל מדליקים בתוך הבית מבפנים ואין שום היכר לבני רשות הרבים, אף על פי שיש לחצר כמה פתחים אין צריך להדליק אלא בפתח אחד בלבד. וכן המנהג פשוט. [ילקו"י מועדים עמוד רו הערה נב. וכ"ה ברמ"א בהגה. וכ"כ בעל התרומה, והסמ"ק, והמרדכי. וז"ל המאירי (שבת כג.): "ומ"מ עכשיו שהכל מדליקין בתוך הבית, אפילו שני הפתחים הם בשתי רוחות אינו צריך להדליק אלא בפתח אחד"].
כה אורח שמייחדים לו חדר בפני עצמו ללון שם, אף שיש לחדר פתח בפני עצמו, אינו צריך להדליק נרות חנוכה בחדרו, שבזמן הזה אין חוששין לחשד שיחשדוהו שאינו מדליק נרות חנוכה, שבלאו הכי כל ההיכר הוא רק לבני הבית, והם יודעים שהוא יצא ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית. ואם ירצה להחמיר על עצמו ולהדליק בחדרו, אינו רשאי לברך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רז. שו"ת יחוה דעת חלק ד' סימן מג]
כו הנוסע בספינה או ברכבת, ואפשר להדליק שם נרות חנוכה, נכון להדליק, שאין צריך בית קבוע לכך, כל שלא יגיע לביתו באותה לילה, וגם אין מדליקין עליו בביתו.

סימן תרעא - הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת
א המנהג פשוט להדליק נרות חנוכה גם בבתי הכנסת בברכות, משום פרסומי ניסא, והוא מנהג ותיקין. [ילקו"י מועדים עמ' ר'. וכ"ה בש"ע (סי' תרעא ס"ז). ואף שאין אנו מברכים על מנהג, שאני הכא שהוא כדי שיצאו י"ח הרואים שאין להם בית לברך שם. ועוד, שכבר כתב הריב"ש בתשובה (סי' קיא), דמנהג זה בא אחר שאין אנו יכולים לקיים המצוה כתקנתה להניחה על פתח ביתנו מבחוץ ולפרסם הנס ברבים, וכולם מדליקים בפתחי ביתם מבפנים, ואין כאן פרסומי ניסא אלא לבני ביתו, לכן הנהיגו להדליק בביהכ"נ משום פרסומי ניסא כראוי, ואף שאין מברכים על המנהג, זהו דוקא במנהג קל כמנהג חיבוט ערבה שאינו אלא חבטה בעלמא, אבל לא במה שהוא לפרסם הנס].
ב נהגו להדליק נרות החנוכה שבבית הכנסת, בין מנחה לערבית, עם שקיעת החמה, ואע"פ שזמן הדלקת נר חנוכה לכל אחד בביתו הוא בצאת הכוכבים, מכל מקום הואיל ואי אפשר לעכב את הקהל שיוצאים מבית הכנסת מיד אחר ערבית, לכן מדליקים עם שקיעת החמה בין מנחה לערבית, כדי שבמשך כל הזמן של תפלת ערבית הצבור יראו את נרות החנוכה, ואיכא פרסומי ניסא. ואילו היו צריכים להמתין עד אחר ערבית, לא היה פרסומי ניסא כל כך בהדלקתם בבית הכנסת, כי מיד הקהל יוצאים לקיים מצות הדלקת נר חנוכה בביתם. [כן מבואר בחידושי הרשב"א (שבת כא.) ובארחות חיים (חנוכה סי' טו). והריטב"א והר"ן. וכ"כ הב"ח (סי' תערב) שהש"צ מדליק בביהכ"נ בעוד היום גדול, שמכיון שא"א כדיעבד דמי].
ג בכותל המערבי המנהג פשוט שמברכים ומדליקים נרות חנוכה בברכה, בין מנחה לערבית, ויש בדבר פרסומי ניסא.
ד אין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות חנוכה שבבית הכנסת, ואף המדליק בברכות בבית הכנסת, חוזר ומדליק בביתו, שמצות חנוכה נר איש וביתו. [הריב"ש בתשובה סי' קיא]. וחוזר ומברך את כל שלשת הברכות לפני הדלקתו, כדי להוציא את בני ביתו ידי חובתם. ואם הוא גר לבד בביתו, והדליק נרות חנוכה בבית הכנסת במעמד הצבור בלילה הראשון ובירך שלשת הברכות, כשמדליק בביתו לא יברך אלא ברכת להדליק נר חנוכה בלבד, ולא יחזור לברך בביתו שעשה נסים ושהחיינו, מפני שכבר בירך ברכות שעשה נסים ושהחיינו, ויצא ידי חובה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ר'. שו"ת יחוה דעת ח"ב סי' עז. הליכות עולם ח"א עמוד סו. וכ"כ בשו"ת זרע אמת ח"א (סימן צו), לענין שהחיינו, דכל שאמרו פעם אחת שוב אין צריך לאומרו שנית. אלא אם כן בא להוציא י"ח את אשתו ובני ביתו. וע"ע בחזו"ע על הלכות חנוכה].
ה אם חל ליל כ"ה כסליו בליל שבת, שכל אחד ואחד מן הקהל הדליק נר חנוכה מבעוד יום, ובירך כל שלשת הברכות, ואחר כך הולכים לבית הכנסת להתפלל, המדליק נר חנוכה בבית הכנסת לא יברך אלא ברכת להדליק נר חנוכה, ולא יברך ברכת שעשה נסים ושהחיינו, מאחר שכל הקהל בירכו ברכות אלה בביתם ויצאו ידי חובה. ורק ההדלקה והברכה נעשית שוב בבית הכנסת משום פרסומי ניסא. [כ"כ בבן איש חי (פרשת וישב אות יא), דקיי"ל סב"ל. ואמנם בשו"ת ציץ אליעזר חלק יג (סי' סט) כתב, דהמדליק בביהכ"נ יחזור ויברך שהחיינו, משום פרסומי ניסא, אף שכל הקהל בירכו ברכת שהחיינו בביתם, ואין לחוש לסב"ל, שכבר כתב הב"ח, שבברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך, כל שהוא שמח ומברך להשי"ת. ע"ש. וכן הסכים הא"ר (סי' כב סק"א), וכ"כ בשו"ת עמודי אור. ע"כ. אולם לאו מילתא פסיקתא היא, שהרי החתם סופר (חאו"ח סימן נה) הביא דברי הב"ח (סי' כב) והעיר מתשו' הרשב"א (סי' רמה), דס"ל דלא כהב"ח. ע"ש. וכן מבואר בשיורי כנה"ג (סי' רכה הגב"י א), הילכך שפיר אמרינן בנ"ד סב"ל. וראה עוד בילקו"י מועדים עמו' ר' הערה לז. ובטהרת הבית ח"ב עמו' תקלו תקלז, ובחזון עובדיה חנוכה].
ו מצוה על כל אחד להמציא עצמו להדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, ולברך עליהם בצבור. ואף מי שהדליק בברכה בבית הכנסת, וגם בביתו, אם נזדמן לו להיות בבית כנסת אחר לתפלת ערבית או לשיעור תורה יומי, רשאי לחזור ולהדליק בבית הכנסת האחר בברכה, לכבוד הצבור שבבית הכנסת כי פנים חדשות באו לכאן. [כמ"ש הזרע אמת ח"א (סי' צו), והוכיח כן ממי שבירך ברכה"ת לעצמו שחוזר ומברך ברכה"ת כשעולה לס"ת מיד לאחרי זה].
ז מי שהדליק בביתו בלילה הראשון ובירך כל הברכות, לרבות שהחיינו, ובא להדליק בבית חבירו, פשוט שחוזר ומברך גם שהחיינו. [ראה כיו"ב בחזו"ע ימים נוראים, עמוד קטז].
ח יש מי שאומר שאין צריך לתת שמן כשיעור הדלקה של חצי שעה בנרות חנוכה שבבית הכנסת, אלא כדי שיעור תפלת ערבית, שנמצאים הקהל בבית הכנסת, ואיכא פרסומי ניסא, ואפילו אם נתן בה שמן הרבה, מותר לשמש לכבותה מיד לאחר שהקהל עזב את בית הכנסת, ואין צריך להניחה עד שתדלק חצי שעה. ונכון להחמיר שלא לכבות נרות החנוכה שבבית הכנסת, עד כלות חצי שעה אחר צאת הכוכבים. [ילקו"י מועדים עמו' רב].
ט נוהגים במסיבות הנערכות באולמות בלילי חנוכה, שמשמיעים בהם דברי תורה לקרב את ישראל לצור מחצבתם, להדליק נרות חנוכה עם ברכה בשם ומלכות, משום פרסומי ניסא, ויש להם על מה שיסמוכו. דמאחר וקהל רב מתאסף במקום, לא גרע מבית הכנסת שמדליקין בו נרות חנוכה לפרסומי ניסא. וטוב להתפלל שם ערבית בצבור, מיד לאחר ההדלקה. אך אין זה מעכב. [ילקו"י מועדים עמו' רד הערה מג. ומה שכתבנו שם ומתפללים מנחה וערבית וכו', [וכן העתיק בתורת המועדים] לאו לעיכובא הוא, אלא טוב ונכון הדבר. וכ"פ בספר משנת יעקב (בהל' חנוכה עמ' ר"ס). ובספר אז נדברו (ח"ה סי' לז, וח"ו סי' עה, וחי"א סי' לב ולד). ובשו"ת בית מרדכי (סי' מא), ובשו"ת יד נתן ח"ב (סי' כה). ובשו"ת משנה שכיר (סי' רב), ע"ש, דזיל בתר טעמא שהוא משום פרסומי ניסא במקום שיש עשרה].
י המנורה של נרות החנוכה בבית הכנסת מניחים אותה על שלחן לימין ארון הקודש, שהוא צד דרום של בית הכנסת, שכן המנורה שהיתה בהיכל של בית המקדש היתה בצד דרום. וכמו שאמרו בב"ב (כה:) שלחן בצפון ומנורה בדרום, ויש שמסדרים את הנרות בין מזרח למערב, ויש שמסדרים את הנרות בין צפון לדרום, ונהרא נהרא ופשטיה. ונוהגים להניחם בבית הכנסת במקום גבוה לפרסום הנס. [ילקו"י מועדים עמו' רד].
יא יש נוהגים שהשליח צבור או הרב של בית הכנסת, מדליק בבית הכנסת את נרות החנוכה, ויש נוהגים שהשמש מדליק. [ואם אפשר להדליק הנרות בבית הכנסת על ידי קטן, ראה להלן סעיף טז]. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה. וכתב בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' מג) נראה שהיו נוהגים שהש"צ מדליק הנרות בביהכ"נ. (והובא בט"ז סי' תרעא סק"ח). ובמרוקו נהגו שהשמש מדליקם].
יב אין האבל תוך שבעה מדליק נרות חנוכה בלילה הראשון בבית הכנסת, בגלל ברכת שהחיינו שמעורר בקהל הרגשה לא נעימה, שיש בברכת שהחיינו התעוררות של שמחה בצבור. ואם אין אדם אחר הרוצה להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, נראה שהאבל ידליק בבית הכנסת, וגם יברך שהחיינו. אבל בשאר לילות, רשאי לברך ולהדליק גם בבית הכנסת. ובביתו מדליק נרות חנוכה בברכת שהחיינו בלי כל פקפוק. [ילקו"י מועדים עמוד רה. וכ"כ הט"ז (סי' תרעא סק"ח) בשם מהר"ם מינץ, שאם האבל מתפלל בביהכ"נ, בלילה הראשון של חנוכה, ידליק אדם אחר משום ברכת שהחיינו. וכתב בתשו' נודע ביהודה (תנינא חאו"ח סי' קמא), שהדבר פשוט שזהו רק בצבור של ביהכ"נ, אבל האבל בביתו מברך שהחיינו].
יג אין מברכים בבית הכנסת על הדלקת נרות חנוכה, אלא בעשרה, כי פרסומי ניסא לא שייך בפחות מעשרה. [כ"כ היעב"ץ בספר מור וקציעה (ס"ס תרעא), מחזיק ברכה (סי' תרעא סק"ז).].
יד יש אומרים שבערב שבת שהזמן דחוק להדלקת נרות חנוכה, וטרם הגיעו עשרה מהקהל, אפשר לברך ולהדליק נרות חנוכה, כיון שעל כל פנים עתידים לבוא ולראות הנרות אחר כך, חשיב שפיר פרסומי ניסא, ויש חולקים. והמדליק בברכה יש לו על מה שיסמוך. [ילקו"י מועדים עמוד רד הערה מד-מה. והנה דעת המג"א (בסק"י), שבער"ש סמוך לחשכה, ובטרם יבא מנין לביהכ"נ יתקדש היום, יברך וידליק מיד, שמ"מ יש פרסומי ניסא כשיבאו עשרה להתפלל. וכן כתבו: החיי אדם, והמקור חיים, ובמנחת אלעזר, ובפרי השדה, ובשו"ת מהרש"ג, ובביאור הלכה].
טו בית כנסת שעדיין לא הגיעו המתפללים להתפלל מנחה בערב שבת, ויש שם רוב מנין, וגם כמה נשים הנמצאות בעזרת נשים שבבית הכנסת, אפשר לצרף את הנשים למנין עשרה להדלקת נרות חנוכה שבבית הכנסת, ובפרט כשיבואו אחר כך עוד אנשים ויהיה מנין בבית הכנסת. [לפי מ"ש הר"ן (מגילה יט:) שכיון שהנשים חייבות במקרא מגילה ומוציאות את האנשים, ודאי שמצטרפות עם האנשים למנין, וכ"פ הריטב"א (מגילה ד.), והנימוקי יוסף (שם), והמאירי (מגילה ה.). ע"ש. וה"ה לענין נר חנוכה, שהנשים חייבות בנר חנוכה, בודאי שמצטרפות לעשרה. ועיין בילקוט יוסף מועדים עמוד רג הערה מג. וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים ח"ב סימן סב].
טז יש מי שכתב שקטן יכול להדליק נר חנוכה ולהוציא אחרים ידי חובתם. [כ"ד בעל העיטור, והריא"ז. וכ"פ הא"ר, ובשו"ת זבחי צדק ח"ג סי' מא]. ויש חולקים ואומרים, שאין הקטן מוציא ידי חובת נר חנוכה את הגדולים. [בה"ג והרי"ף והרא"ש לגבי מגילה]. ובפרט לדעת רוב הפוסקים הסוברים שמצות חינוך היא רק על האב ולא על הבן. וכן עיקר לדינא שיש להחמיר אף לגבי נר חנוכה, שאין הקטן מוציא אחרים ידי חובתם. ולגבי הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת שהוא רק משום פרסומי ניסא, יש מקום להקל להדליק על ידי קטן. ומכל מקום מהיות טוב משום פרסומי ניסא הראוי, כדאי שאיש גדול ידליק נרות החנוכה בבית הכנסת. ומיהו בדיעבד אם הדליק קטן בבית הכנסת שפיר דמי. [לאפוקי ממ"ש בספר ישיב משה (עמוד פו), בשם הגרי"ש אלישיב, שאם הדליק קטן בביהכ"נ חייבים לכבותה, ולהדליק מחדש בברכה. דליתא. שלא יהא אלא ספק, הא ודאי דסב"ל. וראה באורך בחזו"ע הלכות חנוכה. ילקו"י מועדים עמו' רג].
יז נוהגים שבכל יום מדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת גם בשחרית, בלי ברכה, ובפרט כשמתפללים בהשכמה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רה].
יח בית כנסת שנוהגים להדליק מנורת חשמל שעשויה כתבנית חנוכיה, ומניחים אותה על גג בית הכנסת במרומי קרת, לפירסומי ניסא, אין לברך כלל בהדלקת מנורה זו. שאין יוצאים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה במנורת חשמל, ולכן יש להם לברך תחלה בבית הכנסת על נרות שמן או שעוה, ובזה יפטרו הדלקת מנורה זו מברכות. וכן הרואה מנורה חשמלית דולקת לשם חנוכה, אינו מברך שעשה נסים ושהחיינו, אפילו אין מדליקים עליו בביתו, הואיל ואין יוצאים בה ידי חובה. [ילקו"י מועדים עמו' רה].

סימן תרעב - זמן הדלקת נר חנוכה
א זמן הדלקת נרות החנוכה הוא בצאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה אחר שקיעת החמה, לא מאחרים ולא מקדימים, ונמשך זמנה עד שתכלה הרגל מן השוק, דהיינו כמו חצי שעה אחר צאת הכוכבים. וצריך ליתן שמן בנרות שיעור שתדלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים. ומכל מקום אם לא הדליק בתחלת הלילה, מדליק והולך כל הלילה בברכה, כל זמן שלא עלה עמוד השחר. ואין לחוש בזה לספק ברכות, מאחר שכך המנהג להדליק בברכה גם אחר חצי שעה מצאת הכוכבים. ואם לא הדליק עד שעלה עמוד השחר, ידליק אז בלי ברכה. [ילקו"י מועדים עמו' רח. וז"ל מרן בש"ע (סי' תערב ס"א): אין מדליקים נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים. וכתבו האחרונים, שסוף שקיעה היינו צאה"כ, כמו שאמרו כיו"ב (תענית יב.) כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית, והיינו צאה"כ. וכן פי' הרא"ש שם. וכ"כ התוס' מנחות (כ:), וזבחים (נו.), וע"ז (לד.). וכ"כ בספר הישר (ס"ס רכא), דמשתשקע החמה היינו צאה"כ. וכ"כ המנהיג (סי' קמז), וכן פירש המג"א כאן דהיינו בצאה"כ. וכ"כ הב"ח, ושכנה"ג, ובתפלה לדוד, ובחמדת ימים, ומשחא דרבותא, ומאמר מרדכי, והחיי אדם, והבא"ח. וא"כ לכתחלה אין להדליק בביה"ש. [אע"פ שבביהכ"נ מדליקים בתחלת ביה"ש, משום דספקא דרבנן לקולא, התם לא אפשר בלא"ה. וכ"כ הב"ח סי' תערב]. ואף שהפר"ח והגר"א כתבו שפירוש משתשקע החמה, תחלת שקיעה. ושכן משמע מחי' הרשב"א והר"ן. אנן אתכא דמרן סמכינן].
ב מי שהגיע לביתו עשרים דקות לפני עלות השחר, אף שלא נשאר לו מן הלילה חצי שעה משעת הדלקת נר החנוכה, מכל מקום ידליק בברכה, כלשון השלחן ערוך שידליק כל הלילה, ונכלל בזה ממש עד לפני עלות השחר. [כן מבואר במשנ"ב].
ג אסור לאכול סעודת קבע קודם הדלקת נרות חנוכה. ואפילו התפלל מנחה וערבית מבעוד יום. ודוקא סעודת קבע, שהוא יותר מכביצה פת, [והיינו ביצה בלא קליפתה כחמשים גרם]. אבל בפחות מכן, וכן אכילת פירות וכדומה מותר. [עיין בשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח סי' סז), לענין טעימה קודם קריאת המגילה, וה"ה כאן]. ועוגה דינה כמו פת, שאסור לאכול יותר מכביצה. [אשל אברהם סי' תלא]. ויש להחמיר חצי שעה קודם זמן ההדלקה שלא לאכול סעודת קבע, דהיינו יותר מכביצה פת. אבל סעודת עראי ואכילת פירות ושתיית משקים קלים מותר. [בשו"ת מהרש"ל (ר"ס פה) כתב, שאסור לאכול קודם ההדלקה. וכ"כ ביוסף אומץ יוזפא (סי' תתרסו), והמג"א (סי' תערב סק"ה), וא"ר, ופר"ח. וע"פ דברי מחצית השקל, והמשנ"ב בשעה"צ (ס"ק יד), יש להחמיר חצי שעה קודם ההדלקה. (ואפי' כבר התפלל מנחה וערבית אחר פלג המנחה). ואע"פ שהמרדכי (פ"ב דשבת סי' רסו) כתב, דלדידן שאנו מדליקים בפנים ופרסום הנס אינו אלא לבני הבית, אין חוששים לזה כלל, מ"מ כיון שאף אנו חוששים לקיים המצוה בזמנה כהלכתה, טוב שיפסיק וידליק נ"ח ואח"כ ימשיך באכילתו. ומיהו בשו"ת בית אפרים (חאו"ח סי' סג) תמה ע"ד רש"ל בזה, וס"ל שאם התחיל אינו פוסק. ע"ש].
ד איסור אכילה קודם ההדלקה הוא גם לאשה אלמנה או גרושה המדליקה לבדה. אולם אשה שבעלה מדליק עבור כל בני הבית, יכולה להקל לאכול סעודת קבע קודם הדלקת הנרות, ובפרט אם בעלה מאחר לבוא להדליק את הנרות, ובלבד שיש צורך בדבר. ואם נהגה האשה להחמיר בזה, תמשיך במנהגה. [ילקו"י מועדים עמ' ריא. שעיקר המצוה מוטלת על האיש בעה"ב. ובפרט כשיש צורך בדבר לאכול קודם ההדלקה. וכ"פ בשו"ת בצל החכמה ח"ד (סי' נח), אלא שכתב שנהגו הנשים שלא לאכול סעודת קבע עד לאחר הדלקת נרות חנוכה. ע"ש. ואתרא דנהוג נהוג, ואם אין מנהג ידוע יש להקל. וראה בחזו"ע על הלכות חנוכה].
ה וכן אסור להתחיל במלאכה קודם הדלקת נרות חנוכה. ואפילו ללמוד תורה אסור משיגיע זמנה. ובלימוד תורה אין להחמיר חצי שעה קודם שיגיע זמן ההדלקה, משום ביטול תורה. [כמ"ש האחרונים (סי' תלא) בדין בדיקת חמץ. וכ"פ המשנ"ב (סי' תלא סק"ז). וכ"כ באלף המגן סי' טו].
ו חיילי הצבא, שאינם יכולים להדליק נר חנוכה עם זמן צאת הכוכבים, מסיבה בטחונית, (ואין מדליקין עליהם בבתיהם), ורוצים להדליק נר חנוכה לפני השקיעה ולכבותו עם רדת החשיכה, אין להם לברך בהדלקה זו, דחשיב ברכה לבטלה לכולי עלמא, כיון שאינו נשאר דלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רי].
ז בתי כנסת שמתקיימים בהם בכל יום שיעורי תורה עם קהל המתפללים, בין תפלת מנחה לערבית, או לאחר ערבית, אם נראה למגיד השיעור שהקהל יחזרו לשיעור לאחר הדלקת נרות חנוכה, יש להעדיף קיום מצות ההדלקה בזמנה, דהיינו שהצבור ילך לביתו להדליק עם צאת הכוכבים. אבל אם קיים חשש שאם ילכו לביתם להדליק נר חנוכה, ימנעו מלחזור לשיעור, יש לקיים את השיעור כמו בכל יום, ולאחר השיעור ילכו להדליק נר חנוכה בביתם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ריא].
ח אברכי ישיבות יכולים להמשיך בסדר לימודם בימי החנוכה כרגיל, וימנו את האשה להדליק נר חנוכה בזמן צאת הכוכבים. ואם אין הדבר מתאפשר, ידליקו נר חנוכה אחר סיום לימודם, כדי שלא לגרום ביטול תורה דרבים. ואם האברכים קובעים לימוד מיד לאחר ההדלקה, יכולים להפסיק מסדר לימודם להדלקת נרות חנוכה בצאת הכוכבים, ולחזור מיד ללימודם. אבל אם הדבר גורם לביטול תורה דרבים עדיף שינהגו כנזכר. [ראה במאירי שבת כא. "שכך היו נוהגים בני הישיבה בצרפת". והמאירי היה בזמן שלא היה סכנה להדליק בחוץ, ועל כרחך טעמו שעיקר ההדלקה הוא משום היכר לבני הבית, וכיון שכן אין הזמן של משתשקע החמה וכו' לעיכובא. ומתחלה תיקנו שהפרסום הנס יהיה בדוקא לרבים, על פתח ביתו מבחוץ, אבל אחר שעת הסכנה תיקנו שיהיה פרסום הנס לבני הבית בלבד. אי נמי מתחלה תיקנו בסתם לפרסם הנס, ומתחלה הדליקו בחוץ, אך אחר הסכנה הסתפקו בפרסום הנס לבני הבית, שהתקנה לא פירטה לנו לפרסם דוקא לבני רשות הרבים, אלא לפרסם הנס, וזה איכא גם לבני הבית. וע' תוס' שבת כא: ולר"י נראה דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית, שהרי מדליקין בפנים. וכן דעת הריטב"א דבזמן הזה אין ההיכר אלא לבני הבית, שעיקר התקנה היתה "לפרסם את הנס" ולאו דוקא לרבים, ולכן גם בזמנינו שאין סכנה מדליקה על שלחנו ודיו, וממילא יכולים להדליק לכתחלה גם אחר חצי שעה. גם המרדכי (פ"ב דשבת סי' רסו) כתב, דלדידן שאנו מדליקים בפנים ופרסום הנס אינו אלא לבני הבית וכו'. ע"כ. וראה לעיל עמו' שנו, מהאו"ז והעיטור. ואף שמרן הש"ע פסק דלכתחלה זמן ההדלקה הוא בצאה"כ ורק אם לא הדליק בצאה"כ מדליק והולך כל הלילה, מ"מ כיון דמהני להדליק בברכה אחר חצי שעה, וכך הוא המנהג, ובמקום מנהג אין חוששין לסב"ל, ממילא כדי למנוע ביטול תורה "דרבים" יש לנהוג כן גם לכתחלה, ובפרט שי"ל דמרן לא קאי על זמנינו שיש אור החשמל, והזמן של תכלה רגל מן השוק בזמנינו אינו כזמנם, [אך בסברא זו יש עוד לפלפל], ולכן או שתדליק האשה בזמן, או שידליק אחר סדר הלימוד].
ט בעל חנות שסוגר את חנותו בשעת ערב מאוחרת, יאמר לאשתו שתדליק נר חנוכה בביתו בצאת הכוכבים ויצא ידי חובה בהדלקתה. ועדיף לנהוג כך מאשר שבעל הבית ידליק בעצמו בלילה אחר חצי שעה מצאת הכוכבים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ריא].
י מי שהגיע לביתו בלילה בשעה מאוחרת בימי חנוכה, ולפניו מצות תפלת ערבית, ומצות הדלקת נר חנוכה, יקדים להתפלל תפלת ערבית, שתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ועוד שיש להקדים קריאת שמע שהיא דאורייתא, ואחר כך ידליק נר חנוכה, ויקיים גם פרסומי ניסא. [בגמ' (שבת כג:) איתא, שקידוש היום ונ"ח, חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא. נמצא דאף שהקידוש תדיר, פרסומי ניסא עדיף. אולם התם א"א לקיים אלא אחד מהם, ובזה פרסומי ניסא עדיף, אבל כאשר יכול לקיים שניהם יקדים התדיר ואח"כ יקיים הדלקת נ"ח, וכמ"ש להדיא התוס' (שבת כג:), שבקריאת התורה של ר"ח טבת שחל בשבת, מקדימים לקרות בס"ת בשל ר"ח שהוא תדיר, ואח"כ בפרשת הנשיאים (שהוא של חנוכה), דכיון דמצי למעבד תרוייהו תדיר קודם, ואח"כ פרסומי ניסא, עבדינן תרוייהו, ורק היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו פרסומי ניסא עדיף. וה"נ תפלת ערבית דהוי תדיר קודמת לנר חנוכה. ועוד דבנ"ד איכא קריאת שמע של ערבית שהוא מה"ת, ויש להקדימו לחנוכה, דהוי מדרבנן. וראה בילקו"י מועדים עמוד ריט, ובחזו"ע הלכות חנוכה].
יא בן המתארח אצל אביו בשבת חנוכה, ויוצא מביתו ביום ששי אחר פלג המנחה כדי ללכת לאביו, ועתיד לחזור לביתו בלילה, יש אומרים שידליק בביתו אחר פלג המנחה, באופן שהנרות ידלקו עד אחר חצי שעה מצאת הכוכבים, שמאחר וחוזר לישן בביתו, החיוב הוא על הבית. ובן חתן שנושא אשה בלילה, כיון שבשעת ההדלקה היה עדיין רווק וסמוך על שלחן אביו, יוצא ידי חובה בהדלקת הנרות של אביו. ואם ירצה טוב שיחמיר להדליק נר חנוכה בלא ברכה כשמגיע לביתו אחר החתונה.
יב מי שנאנס ולא הדליק לילה אחת, אין לו תשלומין למחר, אלא מדליק למחר כמספר הנרות שמדליקים כל העולם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ריג].

סימן תרעג - שמנים ופתילות הכשרים לחנוכה
א כל השמנים והפתילות כשרים להדלקת נר חנוכה, אף על פי שאין השמנים והפתילות נמשכים אחר הפתילה, ואין האור נתלה יפה בהן. ושמן זית מצוה מן המובחר, מפני שאורו צלול ביותר. וכן מצוה מן המובחר לעשות הפתילה מצמר גפן. [חיי אדם כלל קנד סי' ח. משנה ברורה סי' תרעג סק"ב]. ובמקום שאין שמן מצוי כלל נוהגים להדליק נרות חנוכה בנרות שעוה כי גם הן אורן צלול כמו השמן. [ילקו"י מועדים עמוד ריג].
ב מי שהכין נרות שעוה להדליק לנרות חנוכה, והדביקם בפמוט לצורך ההדלקה, ושוב נזדמן לו שמן, יניח מידו נרות השעוה, וידליק אך ורק בשמן, שעיקר המצוה בשמן, הואיל והנס קרה בבית המקדש בשמן. ואפילו לא הובא לו שמן זית, אלא רק משאר שמנים, וכבר הדביק נרות שעוה, בכל זאת יניח נרות השעוה מידו, וידליק בשמן. [ילקו"י מועדים עמוד ריג. וכ"כ בשו"ת חכם צבי (סי' מה), שאין בהכנתם ולא כלום, ויניח נרות השעוה וידליק בשמן זית, ודלא כהשבות יעקב (ח"א סי' לז). וראה בחזון עובדיה על הלכות חנוכה].
ג "פתיל-צף" הנתון על השמן, אף על פי שהפתילה מצופה בשעוה, ובתחלה נדלקת רק השעוה, ורק אחר כך נדלקת הפתילה, וקיימא לן הדלקה עושה מצוה, מכל מקום הכל נחשב להדלקה אחת, וכשר להדלקת נר חנוכה לכתחלה. [כן כתבו בשו"ת שבט הלוי חלק ח (ס"ס קנז), ובשו"ת להורות נתן חלק ו' (סי' מה), ובספר הליכות שלמה עמוד רפה. ע"ש].
ד לכתחלה לא ידליק חלק מהנרות בשמן, וחלק מהנרות בשעוה, בלילות ההידור, אלא ישווה מדותיו וידליק את כל הנרות או בשמן או שעוה. [כ"ה בשו"ת שער אפרים (סי' לט), כדי שלא יאמרו נרות של ב' אנשים הם, אחד מדליק בשמן, והשני בנר שעוה. ואינם עושים כמהדרין מן המהדרין. ואמנם בברכי יוסף (סי' תרעג סק"ב) כתב לפקפק בזה, שמכיון שמעיקר הדין די בנר אחד, מה בכך שיאמרו שהם של שני אנשים, ואינם עושים כמהדרין מן המהדרין, שאין לנו לגזור מדעתינו. ובפרט לדידן שאנו מדליקים בפנים, ואינהו ידעי שהם נרותיו ועושה כמנהג המהדרין מן המהדרין. ע"כ. וכ"פ בספר מטה יהודה]. ומכל מקום כשהשמן זית ביוקר, יכול להדליק נר החיוב לבד משמן זית, ונרות ההידור משאר מיני שמנים, ואפילו בנר שעוה. [ילקו"י מועדים (עמ' ריד). יבי"א ח"ג (חיו"ד סי' יח סק"ה) דבאופן כזה גם השער אפרים יודה דשפיר דמי, וכמו שפסק השבות יעקב ח"ב (סי' לא). ומ"מ לכתחלה מהיות טוב ראוי לחוש לדברי השע"א. ולטעמו של השער אפרים כדי שלא יאמרו נרות של שני אנשים הם, כל זה דוקא במדליק נר אחד של שמן ואחד של שעוה, אבל בשמן רגיל ושמן זית אין החשש הנז', ומכל מקום כשהשמן זית יקר, ואין לו אפשרות כספית להחמיר, יכול להדליק נר העיקר בשמן ונרות ההידור בשאר נרות].
ה דעת רבים וכן שלמים מאחרוני דורינו, שאין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות החשמל, ויש פנים הנראים בהלכה לדבריהם, שצריך להקפיד על שמן ופתילה, בדומה להדלקת המנורה בבית המקדש, שבה נעשה הנס. ולא יהא אלא ספק אין להכנס בספק ברכה לבטלה, ולכן לא יברך על נרות חנוכה בנורות חשמל. ואף אם יזדמן שאין לו שמן או שעוה לנרות חנוכה, יש להדליק החשמל בלא ברכה. וצריך שיהיה מונח במקום שאין רגילים להניח בו נר החשמל בשאר ימות השנה. ואם אחר כך נזדמן לו נר חנוכה הכשר להדלקה, ידליקנו בברכה. וגם בבית כנסת אין לברך על הדלקת חנוכיה חשמלית. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רטו. יבי"א ח"ג סי' לה. וח"ב סי' יז סקי"ב. וח"י סי' נד אות יט. יחו"ד ח"ד סי' לח. וע' בחידושי הרשב"א והר"ן (שבת כא.), דהא דקי"ל שאסור להשתמש לאורה, משום שתקנוה מפני הנס שנעשה במנורת בהמ"ק, הילכך עשאוה כמנורה שאסור להשתמש לאורה. ע"ש. ומבואר בעטרת זקנים (ר"ס תרעג) בשם המהר"ל מפראג, שאפילו בנרות של שעוה אין יוצאים י"ח הדלקת נ"ח, שמאחר שהנס נעשה ע"י שמן, צריך לקיים המצוה ע"י שמן. וה"נ בנר החשמל שמבחינה זו הוא גרוע יותר מנר של שעוה. והן אמת שיוצאים י"ח נ"ח בנרות של שעוה, וכמ"ש הא"ר והמחצית השקל והברכ"י. שאני התם שהשעוה ניתכת מכח חום האש, וחשיבא כעין שמן, משא"כ בחשמל, שאין בהדלקתו שמן כלל].
ו אין יוצאים ידי חובה בנרות גאז, שאין להם פתילה, ויש לנהוג לגבם כאמור בענין נר החשמל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רטז].
ז שמן שיש בו תערובת שומן מהותך של בהמה טמאה, מן הדין כשר הוא להדלקת נרות חנוכה, ורק מהיות טוב להמנע מלהדליק בו נרות חנוכה. והוא הדין בשמן שיש בו חשש תערובת שמן חזיר, שכשר להדלקת נר חנוכה.
ח שמן שנמצא בו עכבר, ומאוס עליו להשתמש בו לאכילה, אף על פי שיש בשמן ששים נגד העכבר, שאינו נאסר מן הדין לאכילה, מכל מקום אסור להדליק ממנו נרות חנוכה, כדין נר של בית הכנסת. [ילקו"י מועדים עמו' רטז. והוא על פי מ"ש מרן בש"ע (סי' קנד סי"ב): עכבר שנמצא בשמן של ביהכ"נ, והוא מאוס, אסור להדליקו בביהכ"נ. ומוכח בהרא"ש חולין (פ"ז סי' לה), שכל שהוא מאוס לאכילה, אף שהיה ששים בשמן כנגד העכבר, שמותר מן הדין באכילה, אסור להדליקו בביהכ"נ].
ט לכתחלה אין להדליק נר חנוכה בשמן של זיתי ערלה, שאסור בהנאה. ואף על פי שאסור להשתמש לאורה, מכל מקום הוא נהנה במה שחוסך מלהוציא על שמן ופתילה לחנוכה. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה]. אולם אם אין לו שמן אחר זולת שמן של ערלה, ידליק בשמן של ערלה, אך לא יברך. ובאופן כזה אין ליהנות מהנר לאחר חצי שעה מההדלקה. [שהרי אחר חצי שעה שנגמרה המצוה מותר ליהנות מנר חנוכה, ולכן אין לו ליהנות משמן של ערלה]. וכן מותר השמן שבנר יזהר שלא ליהנות ממנו, אחר שהוא שמן של ערלה. וגם יזהר שלא ידליק את נר השמש משמן של ערלה, אחר שהוא עשוי לשם הנאה. [ילקו"י על ערלה פ"ב הערה ח'. וילקו"י מועדים, מהדורת תשס"ד עמוד תרעא. ואף דמצוות לאו ליהנות ניתנו, הא יש אומרים דבמצוות דרבנן לא אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו, ואף להחולקים, י"ל דבהנאה דמשתרשי ליה, שחוסך לקנות שמן אחר, איה"נ אסרינן משום הנאה. דהא ההנאה אינה בקיום המצוה, אלא ההנאה היא במה שחוסך הוצאות. ובזה מצוות ליהנות ניתנו. וראה מה שהארכנו בזה בס"ד בילקו"י על הלכות ערלה הנ"ל].
י שמן שהונח תחת המטה וישנו עליה בלילה, אף על פי כן כשר הוא להדלקת נרות חנוכה ונרות שבת, ובפרט בזמנינו שהקרקע של בתינו מרוצפת באבנים או בקורות. שאפילו לענין אכילה, מותר לאכול מאכלים שהונחו תחת המטה, ובפרט במקום שיש הפסד מרובה. [ילקו"י מועדים (עמ' רטז). ובבן איש חי (פר' וישב אות יב) פסל שמן זה לנרות חנוכה ושבת, שרוח רעה שורה עליו, וכיון שנמאס לאכילה נמאס למצוה משום הקריבהו נא לפחתך. ע"כ. אולם רבים מן האחרונים כתבו שאוכלים ומשקים ששהו תחת המטה לא נאסרו לאכילה בדיעבד. וראה בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' ט) והעלה שם שעכ"פ בהפסד מרובה יש להתיר בדיעבד. ומלבד זה יש לצרף מ"ש במזמור לדוד (דף קיא:) שאין להחמיר כשהאוכל היה מונח תחת המטה בקרקע מרוצפת. (וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ח חאו"ח סי' נא ד'].
יא המדליק נר חנוכה בשמן גזול או גנוב, יצא ידי חובתו בדיעבד, אבל אין לו לברך עליו ברכת "להדליק נר חנוכה". [הנה לפי מה שפסק בש"ע (סי' תרמט ס"ה), לולב הגזול בשאר ימים כשר, אלמא דלא שייך איסור מצוה הבאה בעבירה במצוה דרבנן. וא"כ ה"נ בנר חנוכה דרבנן לא מיפסל מדין מצוה הבאה בעבירה. אלא דמרן לכאורה סותר עצמו בזה, שביו"ד (סי' שמ סכ"ט) פסק שהקורע חלוק הגזול על מתו, לא יצא י"ח. והא מצות קריעה מדרבנן. ויש לחלק בין קריעה שיש בזה אסמכתא, למצוה דרבנן בלא אסמכתא. ועכ"פ לכ"ע אין הגזלן יכול לברך להדליק נר חנוכה על שמן הגזול. וכמ"ש התוס' (סוכה ל.) ובש"ע סי' תרמט].
יב חיילי צה"ל שרוצים להדליק נרות חנוכה בשמן רובים, טוב ונכון לקבל רשות על כך מהשר ומהמפקדים, שבסמכותם נתון הדבר, כדי שיוכלו להשתמש בשמן זה לנרות חנוכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רטז].
יג אין להדליק נרות חנוכה בכלי חרס הנשבר, או בקליפה של לימון, או של בצלים, דהוי ביזוי מצוה. ויש אף שחוששין לומר שברכתו ברכה לבטלה. וכן בקליפי ביצים וכדומה. וכבר ביארנו לעיל (סימן תרעא סי"ד) שיש אומרים שההדלקה בכלי היא לעיכובא.
יד אין צריך להחליף את הפתילות של נרות חנוכה בכל ערב בפתילות חדשות, אלא מדליק אותם עד שיכלו, ואדרבה הרי נוחים הם להדלקה יותר מחדשים. ומכל מקום יש נוהגים לקחת פתילות חדשות בכל לילה, זכר למקדש. [ילקו"י מועדים עמוד רכ. וכ"פ מרן בש"ע (סי' תרעג ס"ד). וכתב הלבוש, כי אדרבה נוחים הן להדלקה כשהיו מודלקים כבר. ומיהו הארחות חיים (הל' חנוכה אות ה) כתב, ונהגו לחדש הפתילות בכל לילה, לפי שבכל לילה היה מתחדש הנס, ועוד זכר למקדש שהיו מחדשים הפתילות בכל לילה למנורת המאור. ע"כ. וכ"כ המאירי (שבת כא.) שהוא דרך הידור, מדמיון הנרות של המקדש].
טו יש מי שכתב, שיש ליזהר שהפתילה של אתמול יקחוה לנר של החיוב שמדליק בראשונה, והפתילה החדשה של אותו לילה יקח אותה לנר ההידור, משום שאם ידליק בלילה השני את הפתילה החדשה לנר החיוב, והפתילה של אתמול לנר ההידור, נמצא שהוריד את הפתילה של אתמול מקדושתה, שאתמול היתה לעיקר המצוה, והיום רק להידור, וקיימא לן מעלין בקודש ואין מורידין, לכן לעולם יקח את הפתילה שהדליק אתמול לנר החיוב של היום. אולם אין דבריו מוכרחים, דתשמישי מצוה מותר לשנותם אף למצוה שהיא פחותה ממנה, שדוקא לגבי תשמישי קדושה אמרינן דמעלין בקודש ואין מורידין, מה שאין כן לגבי תשמישי מצוה. ולכן אף על פי שמדליק כל לילה את הפתילה החדשה, לנר החיוב, והפתילה של אתמול לנר ההידור, אין בכך כלום. וכן המנהג פשוט שמשאירים את הפתילות הישנות במקומם, ואת הפתילה החדשה נותנים בנר החנוכה שמברכים עליו. [ע"פ מ"ש בשו"ת מהר"ם דפוס לבוב סי' רסט. והובא להלכה בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סימן קסט), ובש"ך יו"ד (סי' רנט ס"ק יא). וראה בחזו"ע הלכות חנוכה].

אסור להשתמש לאורה
א אסור להשתמש לאור נרות חנוכה, ואפילו תשמיש עראי כגון לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור, כדי שלא יהיו המצוות בזויות עליו [שבת כב. ש"ע (סי' תרעג ס"א). ופרש"י (שבת כא:), שהוא כדי שתהיה ניכרת שהיא נר מצוה, והר"ן כתב, שעשאוה כמנורת ביהמ"ק שנעשה בה הנס, שאין משתמשים לאורה כלל. ותשמיש עראי של מצוה, מותר]. ותשמיש עראי של מצוה מותר. [כמ"ש בביאור הלכה סי' תרעג ס"א]. ולכן אם נסתפק לו דין שהוא צורך חנוכה, מותר לעיין בדין זה לאור נרות חנוכה, ולהשתמש לאורה. [ברכי יוסף בשם מהר"י מולכו. וכ"כ בשערי תשובה שנראה פשוט שזה מותר, כיון שהוא דרך עראי]. ואפילו תשמיש של קדושה כגון ללמוד לאורה אסור, ולכן נוהגים להדליק נר נוסף שנקרא שָׁמַשׁ כדי שאם ישתמש לאורה, יהיה לאור הנוסף, שמדליקים אותו לאחרונה, ונוהגים לתת הנר הנוסף יותר גבוה מנרות המצוה, ורמז לדבר: שרפים עומדים ממעל "לו", שמנין נרות המצוה בכל הלילות ביחד הם שלשים וששה כמנין "לו". ואם אי אפשר להניח נר השמש גבוה יותר משאר הנרות, יניחנו רחוק קצת מהם, כדי שיהיה ניכר שאינו מנרות המצוה. [ילקו"י מועדים עמוד ריז. ואם מותר להדליק נ"ח המפיץ עם הדלקתו ריח טוב, וכן יש נרות שבעת הדלקתן משמיעין קול נגינה. ויש לדון מצד מה שנהנה מהנרות עצמם, שהרי נ"ח אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, אלא דבגמ' שבת (כב.) אמרו, וכי נר קדושה יש בו, אלא כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו. והיינו משום ביזוי מצוה. ולפי זה בנ"ד ליכא ביזוי מצוה ושרי. אך לטעם רש"י שם (כב: ד"ה אי הדלקה) והר"ן, דהדלקה עושה מצוה כדאשכחן במנורה שבביהמ"ק, לכאורה גם בנ"ד אף שאין בשימוש זה משום ביזוי מצוה, מ"מ דין הוא שלא יהנה מהנרות דומיא דמנורה, וכיון שיש לו הנאה בריח שהנרות מפיצים, או בשמיעת קול המנגינה, ממילא שמא אין להתיר בזה].
ב אחר שעבר זמן מצותה, שהוא חצי שעה משעת הדלקתה, מותר להשתמש לאורה. [כ"כ הרי"ף אם היתה דולקת והולכת כשיעור הזה, ורצה אח"כ לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. וכ"פ הרמב"ם. וכ"ה בש"י סי' תרעב ס"ב. וכתב הר"ן, וה"ט לפי שלא הקצה אותה אלא למצותה].
ג מותר להשתמש במנורת החנוכיה להאיר בסעודת מצוה וכיו"ב, אחר שנגמר זמן מצותה. [כן נראה מד' הר"ן. וכ"ש להרי"ף והרמב"ם הנ"ל, שמרן פסק כדבריהם. ובשו"ת משנה שכיר (סי' רה) אסר להשתמש במנורת החנוכיה כל ח' ימי חנוכה, אחר שהקצהו למצותו כל ח' ימי חנוכה. ובאמת שאין חילוק בין השמן למנורת החנוכיה, שלדעת הרי"ף והרמב"ם אחר זמן מצותה לא הוקצו. ואין לנו אלא דברי מרן].
ד כשם שאסור להשתמש לאור נר החיוב של החנוכה, כך אסור להשתמש בנרות של ההידור שמוסיפים בכל לילה. אבל נר השמש של נרות החנוכה, הוא נר של חול גמור, ואין בו קדושה כלל, ורשאים להשתמש בו לכל דבר הרשות. [גנת ורדים בגן המלך (סי' מב), ושו"ת כתב סופר (ס"ס קלג), ושמחת יהודה נג'אר מס' סופרים (פ"כ ה"ו). ע"ש. ילקו"י מועדים עמוד ריח. ומה שכתבנו לגבי נר השמש, כ"כ הפר"ח, ודלא כמ"ש בספר קב הישר (פרק צו), כי אין בשמש קדושה כלל].
ה אין איסור להשתמש לאור נר חנוכה, אלא בתשמיש שנהנה ממנו, אבל מותר ללכת לאורם כדי שלא יכשל, אם כבה החשמל בבית, ואיננו מחוייב לעצום עיניו. [ילקו"י מועדים עמ' ריח. שאין על זה תורת שימוש לאורה. וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו (סי' תרעג), שו"ת פני אריה ס"ס מז].
ו יש מי שכתב לאסור לדבר עם חבירו בפתח הבית לאור נר החנוכה, דנחשב בכלל משתמש לאורה. אולם לדינא אין צריך לחוש לזה, שלא אמרו צריך נר אחרת אלא במניח נרות החנוכה על שלחנו, אבל כל שמניחה סמוך לפתח הבית אינו צריך לנר אחרת, ואף על פי שהוא עומד שם, הואיל ואינו בא להשתמש בפרט לאורה לאיזה תשמיש, שפיר דמי. [הריטב"א (שבת כא:) כתב, ומורי הרב ז"ל היה אוסר לשום אדם לדבר עם חבירו בפתח הבית לאור נר החנוכה. ע"כ. אולם המאירי (שם) כתב, שלא אמרו צריך נר אחרת אלא במניח נ"ח על שלחנו, אבל כל שמניחה סמוך לפתח הבית אינו צריך לנר אחרת, ואע"פ שהוא עומד שם, הואיל ואינו בא להשתמש בפרט לאורה לאיזה תשמיש, שפיר דמי. וכבר ראיתי לקצת רבנים שהיו נוהגים לעמוד שם ולשוחח עם חבריהם בלא נר אחר, אלא שאני נוהג למעשה להדליק נר אחרת אפי' בלא צורך תשמיש, כי מנהג אבותינו ורבותינו בידינו. ע"כ. ומוכח דס"ל דלא כחומרת רבו של הריטב"א הנ"ל].

סימן תרעד - להדליק מנר לנר
א מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה הסמוך לו על ידי פתילות ארוכות, ומותר להדליק אפילו נר של המהדרין מן המהדרין, מנר החיוב, כיון שעל כל פנים שניהם נרות מצוה. אבל לא ידליק מנר חנוכה לנר חנוכה על ידי אמצעי, כגון שכבה הנר שבידו שמדליק ממנו את נרות החנוכה, אינו רשאי להדליקו מנר חנוכה כדי שימשיך להדליק את נרות החנוכה הנוספים. [ילקו"י מועדים עמוד רכב, וכד' מרן בש"ע (סי' תרעד ס"א). אבל הרמ"א בהגה כתב, ונהגו להחמיר בנרות החנוכה אפי' מנר לנר, משום שעיקר המצוה אינו אלא נר אחד, ולכן אין להדליק זה מזה. ע"כ. וע' רעק"א (סי' יג), שתמה ע"ד הרמ"א, שמכיון שנהגו אצלם כמו המהדרין שכל אחד מדליק נ"ח לעצמו, הרי כוונתו שלא לצאת י"ח בשל בעה"ב, וממילא מחוייב מדינא, וא"כ הוי נ"ח ממש, ויהיה רשאי להדליק נר מנר. וצע"ג. ע"ש. ושמא כוונת הרמ"א לומר שמא יאמרו בני אדם שכיון שהשאר אינם אלא להידור מצוה ואינם מצוה כל כך, והוי כעין גזרה. ועכ"פ נראה שאין לחוש לזה, שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו. וראה בחזו"ע על הלכות חנוכה].
ב אם הדליק נרות חנוכה, וכבתה אחת מהן לאחר מכן, ורוצה להחמיר ולחזור ולהדליקה, לא ידליקנה מנר הסמוך לה, אפילו בלי אמצעי, דהיינו על ידי פתילה ארוכה, כיון שמן הדין קיימא לן כבתה אין זקוק לה, חשיב כנר הרשות שאין מדליקין אותו מנר מצוה. (מג"א בשם הגמ"י ומהר"ם טיקטין).
ג אסור להדליק נר של חול או סיגריה מנר החנוכה, ורק אחר שעבר זמן מצותה, דהיינו חצי שעה לאחר ההדלקה, מותר להדליק ממנה, כמו שמותר להשתמש לאורה לדבר הרשות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכג].
ד נר של בית הכנסת, ונר של שבת, ונר של חנוכה, ונר של תלמוד תורה, כולם נחשבים נרות של מצוה, ומותר להדליק נר זה מנר האחר. (ש"ע סי' תרעד ס"ב).

סימן תרעה - שהדלקה עושה מצוה
א הדלקה עושה מצוה, ולכן צריך שבשעה שמדליק נרות החנוכה יהיה בנר שמן כדי שיעור הדלקת נר החנוכה שהוא חצי שעה, וכן אם מדליק נר שעוה, צריך שיהיה בו כשיעור הנ"ל. ואם הדליקה כדת, ואחר כך נשבה רוח וכיבתה את הנרות, או שילד הפיל את החנוכיה לארץ והנרות כבו בתוך חצי שעה להדלקתה, אינו זקוק לה לחזור ולהדליקה, שמיד בגמר ההדלקה נעשית מצותה, ויצא ידי חובתו. וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לה. וכן אם לאחר שהדליקה נפתחה הדלת, או החלון, ונכבית על ידי רוח פרצים וכדומה, אין צריך לחזור ולהדליקה. אבל אם נכבית מפני שהעמידה במקום שרוח מצויה מנשבת, והיה צפוי מראש שלא תוכל להחזיק מעמד בפני הרוח, ובכל זאת הדליקה בפני הרוח וכבתה, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולהדליקה בפנים באופן שלא יכבנה הרוח, אך לא יברך שנית. ואפילו אם כיבה אותה במזיד, שבודאי חייב הוא מן הדין לחזור ולהדליקה, אין צריך לחזור ולברך. ומכל מקום אפילו אם כבתה בשוגג, הרוצה לזכות במצוה שלימה, יחזור וידליקנה בלי ברכה, שאין זה גרוע מן המהדרין. ותבוא עליו ברכה. אבל אחר שדלקה חצי שעה, מותר לכבותה אף לכתחלה, וכל שכן שאין צריך לחזור ולהדליקה. [ילקוט יוסף מועדים עמ' ריח. שו"ת יביע אומר חלק ד' חלק אורח חיים סימן נב. חזון עובדיה הל' חנוכה].
ב מה שנהגו המהדרין במצוות להדליק נר חנוכה מחוץ לפתח הבית, בפנס שיש בו פתח מן הצד, ועם גמר הדלקת נרות החנוכה, סוגרים את הפתח לבל יכבו הנרות מן הרוח שבחוץ, יש שכתבו לערער על זה, שהרי בזמן שיש רוח חזקה אין הנרות יכולים להשאר דלוקים, (אם לא היו סוגרים הפתח), ומכיון שההדלקה עושה מצוה, ובשעת ההדלקה היו הנרות עומדים להכבות, אינו יוצא ידי חובה, ובסתימת הפתח שבאה אחר כך, אין זו הדלקה, אולם לדינא אין לחוש לזה, דמה שאמרו שאם הדליקה בפני הרוח לא יצא היינו רק שבאמת שלטה הרוח ונכבית, אבל אם למעשה לא נכבית, אגלאי מילתא למפרע שההדלקה היתה כהוגן. ועוד שכיון שבשעת ההדלקה בידו לסגור הפתח שבצד ולמנוע כיבוי הנרות, וההדלקה היא על מנת שיסגור הפתח כדי שישארו הנרות דולקים, ובעודו עוסק בהדלקה ולא סילק ידו ממנה, סוגר את הפתח למנוע כיבויה, שפיר דמי, שנמצא שההדלקה נעשית באופן שהדלקתה תהיה קיימת. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה].
ג יש מי שכתב שאם הדליק נר חנוכה במקום שהרוח שולט, אף על פי כן יוצא ידי חובה, שכל שבפני עצמו היה ראוי להשאר דולק, אלא שדבר אחר גרם לו להתבטל, אזלינן בתר השתא, ונחשב לדבר בר קיימא כאילו היה כן תמיד. [הגר"ש קלוגר]. ודבריו תמוהים ונגד כל האחרונים, הריא"ז, והכנסת הגדולה, והטורי זהב, והמגן אברהם, והפרי חדש והגנת ורדים והגאון היעב"ץ, שכל שהדליקה בפני הרוח ממש לא יצא ידי חובה, [ויחזור להדליק בלי ברכה]. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה. וראה לעיל סוף סעיף א בהערה].
ד המדליק נרות חנוכה בערב שבת מבעוד יום, ואחר כך כבתה לפני קבלת שבת, בכל זאת אינו זקוק לה להדליקה שנית, שמכיון שהוא חייב להדליק בערב שבת מבעוד יום, וכבר בירך עליה "להדליק נר חנוכה", כבר התחילה המצוה כדת, והואיל והדלקה עושה מצוה, כבתה אין זקוק לה. ואף על פי כן מהיות טוב יחזור וידליקנה שנית, ותבא עליו ברכה. [אף שמרן הש"ע (סי' תרעג ס"ב) פסק שגם בע"ש אם כבתה מבעו"י קודם קבלת שבת אין זקוק לה, מ"מ רש"ל בתשובה (סי' פה) סובר שבע"ש זקוק לה, אך לא יברך. וכ"כ הט"ז. ואף שאנו אין לנו אלא דברי מרן הש"ע שקבלנו הוראותיו. מ"מ מהיות טוב יחזור וידליקנה, שהרי אף אם כבתה בימי החול, שאין זקוק לה, מ"מ כתב האו"ז, דמ"מ טוב יעשה אם יחזור וידליקנה. ומצוה להחמיר ולהדליקה, דלא גרע מן המהדרין. וע' בחזון עובדיה הל' חנוכה].
ה אם בעת ההדלקה לא היה בנר שמן כדי שיעור ההדלקה, או שהדליק בנר שהוא קטן משיעור הנזכר, אפילו אם אחר שבירך והדליק, הוסיף שמן כדי שיעור הדלקת נ"ח, לא יצא ידי חובתו. מפני שצריך להיות שמן כשיעור הדרוש לפי הדין בעת ההדלקה, שההדלקה עושה מצוה. [כ"פ הרא"ש והובא בש"ע סי' תרעה ס"ב. וע' בשו"ת הר צבי חאו"ח סי' קיד]. וצריך לכבותה ולאחר שיוסיף שמן כדי שיעור ההדלקה, יחזור וידליקנה "בלא ברכה", [הנה הפר"ח כתב שצריך לחזור ולברך. אולם דעת הגמ"י, והסמ"ג, והראבי"ה דלא בעינן שום שיעור. ואע"ג דקי"ל שצריך ליתן שמן כשיעור, היינו דוקא להחמיר שלא לכבותן אחר חצי שעה, אבל לא להקל. ולפ"ז לענין ברכה אמרינן סב"ל. וכ"כ הפמ"ג (סי' תרעה מש"ז אות ג). וע' בחזו"ע הלכות חנוכה]. ולכן יש לכל אדם שבא להדליק נר חנוכה להסתכל ולבדוק היטב בנרות החנוכה, ועיניו יחזו ויבחנו אם יש שמן מספיק לשיעור חצי שעה, כי קורה לפעמים שלא נתן שמן מספיק בנרות, או שנשפך ממנו על ידי דחיפה או מקרה אחר, ורק אחר שיהיה נוכח שיש שמן כשיעור הנ"ל, יברך ברכות ההדלקה וידליק. [ילקו"י מועדים עמ' רכא]. ואם אחר שבירך והדליק הרגיש כעבור זמן מה שלא היה שמן כשיעור בתוך הנרות, יש לו לכבותם, ולאחר שיוסיף שמן עד השיעור, יחזור וידליק בלי ברכה. [ילקו"י מועדים עמוד רכב הערה יח].
ו צריך להדליק את נרות החנוכה במקום הנחתם, שאף על פי שהדלקה עושה מצוה ולא ההנחה, הדלקה במקומה בעינן. ואם היתה החנוכיה מונחת במקומה שלא לשם מצוה, אינו צריך להסירה ולהניחה לשם מצות חנוכה, אלא מדליקה שם. לפיכך עששית שהיתה דולקת כל היום, שהדליקה מערב שבת למצות חנוכה, במוצאי שבת מכבה ומדליקה לשם מצות חנוכה. [ש"ע סי' תרעה סעיף א].
ז אם בעל הבית חולה, ואינו יכול לקום ממטתו להדליק נרות חנוכה, לא יביאו לו הנרות ליד מטתו כדי שידליקם, ואחר כך יניחום במקומם, אלא ימנה שליח שידליק הנרות במקום הנחתן, והשליח יברך וידליק הנרות. אבל לא יברך בעל הבית והשליח ידליק, שבכל מקום העושה את המצוה הוא שמברך עליה. והשליח מברך "להדליק נר חנוכה", ואם בירך "על הדלקת נר חנוכה", יש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכא. הליכות עולם ח"א עמ' ס, ודלא כמ"ש בבן איש חי שהשליח ידליק ובעל הבית יברך, שזה ספק ברכה לבטלה].
ח המדליק נרות חנוכה צריך להדליק את רוב היוצא מן הפתילה, עד שתהא השלהבת עולה מאליה, ולא יסלק ידו מההדלקה עד אשר ידליק רוב הפתילה היוצאת. [כ"כ בשו"ת מהר"י מברונא (ס"ס לט). וכן מבואר בירושלמי (רפ"ב דשבת), דלית טעמא אלא משום הוצאת האור ברוב הדולק. ע"ש. וקאי אנר חנוכה. ולאפוקי ממ"ש בשו"ת מי יהודה (ס"ס ל), אלא גם בחנוכה צריך להדליק רוב היוצא].
ט טוב לחנך את בניו הקטנים שהגיעו לחינוך בהדלקת נרות ההידור שבכל ערב. אבל אם לא הגיעו לחינוך, אין לתת להם להדליק בנרות החנוכה שהוא יוצא בה. ונר השמש מותר להדליקו אפילו על ידי תינוק שלא הגיע לחינוך, הואיל ואין בו שום קדושה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רז].
י נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. והאשה מוציאה את בעלה ידי חובת הדלקת נרות חנוכה. ולפיכך כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו בזמן ההדלקה, עד לשעה מאוחרת בלילה, ראוי ונכון שימנה את אשתו להדליק נרות חנוכה עם צאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה אחר שקיעת השמש, ובזה גם הוא יוצא ידי חובה, ששלוחו של אדם כמותו. והאשה מברכת בנוסח הרגיל "להדליק נר חנוכה". ואם בירכה "על הדלקת נר חנוכה" אינה מברכת שוב. [ילקו"י מועדים עמ' רכג. יחו"ד ח"ג סי' נא. וע' בגמ' שבת (כג.), א"ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. והנה אף שלענין מגילה נחלקו הראשונים אם הנשים מוציאות את האנשים י"ח, מ"מ בחנוכה האשה מדליקה ומוציאה את האיש י"ח. וכמ"ש הסמ"ג הל' מגילה, דשאני מקרא מגילה שהוא כמו קריאת התורה, לכך אינה מוציאה את האיש י"ח מקרא מגילה. וכ"כ בספר האשכול ח"ב (עמ' ל), והוסיף, וי"א דשאני מגילה דאיכא משום קול באשה ערוה. וכ"כ בעל המאורות בשם בעל העיטור, והארחות חיים. והמאירי, והריטב"א. והנה דעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י והרשב"א והריטב"א וה"ה והאו"ז ובעל המאורות והארחות חיים והכל בו והריא"ז, שאף במגילה הנשים מוציאות את האנשים. וכ"ש בחנוכה. וכ"פ מרן הש"ע (סי' תרפט) שאף במגילה האשה מוציאה אנשים י"ח. וראה בחזון עובדיה (פורים עמו' נז), ובמאור ישראל ח"ג (עמ' רפד).]
יא מי שלן בבית מלון לרגל עסקיו, ואשתו מדלקת עליו בביתו, אינו רשאי לכוין בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בהדלקת נרות החנוכה שמדליקה עליו אשתו בביתם, ולהדליק עם ברכה בחדרו במלון, שחובת נר חנוכה הוא חובת איש וביתו, ואינו חובת גברא בלבד, ועל כרחו יוצא ידי חובתו במה שאשתו מדלקת עליו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכד. יבי"א חלק ה סימן יז סק"ד. יחו"ד ו/מג)
יב סומא (עיור) אם יש לו אשה, תדליק אשתו נר חנוכה ותברך. ואם אין לו אשה, ויש לו בית מיוחד מדליק על ידי סיוע של אחר, ויברך כל הברכות, כיון שהסומא חייב בכל המצות, ובהדלקתו יש פרסומי ניסא לאחרים. ואף על פי שיש אומרים שמדליק בלי ברכה, מנהג ירושלים שהסומא מדליק בברכה. [ילקו"י מועדים עמ' רכד. וכ"כ בשו"ת מהרש"ל (סי' עז), שאם הוא נשוי, יאמר לאשתו להדליק נ"ח עליו, ואם אין לו אשה, ויש לו בית בפ"ע, צריך להדליק בעצמו ע"י סיוע אחר, שאע"פ שהוא אינו רואה, כיון שאחרים רואים איכא פרסומי ניסא].
יג סומא שהדליק נר חנוכה מוציא את כל בני ביתו ידי חובת ההדלקה. [ואמנם היעב"ץ כתב "שהסומא אינו מוציא אחרים", אולם מאחר שהסומא חייב להדליק נר חנוכה, בודאי שמוציא את אחרים ואת כל בני ביתו ידי חובתם. וכמ"ש רב נטרונאי גאון, שסומא רשאי להיות ש"צ. וראה בחזו"ע על הלכות חנוכה].

סימן תרעו - סדר הברכות וההדלקה
א מדליק נרות חנוכה, צריך לברך בלילה הראשון ג' ברכות, אשר קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר חנוכה, שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ושהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ובשאר לילות החנוכה מברך שתי ברכות הראשונות בלבד. ואינו מברך שהחיינו אלא בלילה הראשון שזכינו להגיע לזמן הדלקת נרות החנוכה. [ילקו"י מועדים עמ' רהכד. יחוה דעת ח"ו סי' מג]. ונתנו המפרשים סימן לסדר ג' הברכות בלילה הראשון, עשה לך "שרף" (לשון שריפה להדליק), ושים אותו על "נס" (שעשה נסים), וראה אותו "וחי" (שהחיינו). [מטה משה (סי' תתקפ). ואליה רבה ואדני פז (סי' תרעו), מועד לכל חי (סי' כז אות נט). ועוד. וראיתי בספר שיחת חולין של ת"ח סוף פרק כז שייחס הרמז הזה לרבי יצחק מוואלוזין, והרב רי"ל מימון בספר תולדות הגר"א (עמוד צה) ייחסו להגר"א. ונעלם מהם שכבר הובא בספר מטה משה וא"ר שקדמו להם].
ב נוסח הברכה הראשונה, "להדליק נר חנוכה", ולא "של" חנוכה. ואם טעה ובירך להדליק נר של חנוכה, יצא. [ילקו"י מועדים עמ' רכה. ואף שהנוסח בגמ' ובראשונים להדליק נר של חנוכה, הנוסח בש"ע "להדליק נר חנוכה". וכן הסכים האר"י ז"ל בשעה"כ. וכ"כ הפר"ח, והגר"א, והלק"ט, כי הוא ר"ת נח"ל, היוצא מפסוק נוצר חסד לאלפים, וכן מפסוק נפשנו חכתה לה'. אבל בשבת נוסח הברכה אקב"ו להדליק נר של שבת. כי נר חנוכה אסור להשתמש לאורה, ולזה אומר נר חנוכה, להורות שהנר אינו כי אם למצות חנוכה, משא"כ נר שבת שאנו משתמשים ונהנים מאורו, זהו הנר המאיר של שבת. ועוד, שבחנוכה אין שום "מעשה" לזכר הנס אלא הנרות. וזהו נ"ח, שהחנוכה היא הנר. משא"כ שבת שיש בו הרבה מצות מעשיות, וראה בחזו"ע הל' חנוכה].
ג בנוסח ברכת שעשה נסים לאבותינו, אין לומר ובזמן הזה, עם ו', אלא בזמן הזה בלא ו'. [ואע"פ שבמחזור ויטרי, ושבולי הלקט, ובסידור הרוקח, כתבו, ובזמן הזה עם ו', לפי שאף בזה"ז מתעורר האור העליון שנעשה הנס על ידו. כבר כתב מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (ס"ס י) שאין לחוש לסודות שלא גילה האר"י ז"ל].
ד בברכת שהחיינו יש לומר והגיענו לַזְּמַן הזה, כי הוא הזמן הידוע. [וכ"ה בספר לקט יושר לתלמיד מהרא"י (עמ' קלא). ולא כמ"ש הרב מטה משה (סי' תתקפ) לומר לִזְמַן, הלמד בחיריק, והביאוהו האחרונים, ראה בכה"ח (סי' תרעו אות ו), שאין המנהג כן]. כמו בברכת "שעשה נסים", שאומרים בימים ההם בַּזְּמַן הזה. [כמ"ש היעב"ץ בלוח ארש (סי' קעח עמ' עג), וכ"ה בכל הסידורים].
ה שלושת הברכות הנזכרים לעיל, צריך לאומרם לפני ההדלקה, וכמו שאמרו חז"ל, כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן. ולא יתחיל להדליק עד שיסיים לברך את כל שלושת הברכות. [ילקו"י מועדים עמ' רכה. וג' הברכות שבלילה הראשון כולם נאמרים קודם ההדלקה, וכ"כ רבינו ירוחם, והרשב"ץ. ובשו"ת מהרי"ל, והרמ"א בהגה, ומהרש"ל, וביוסף אומץ יוזפא. ואף שמנהג ק"ק בית אל אינו כן, אלא אחר ברכת להדליק נר חנוכה מתחילין להדליק, ותוך כדי הדלקה מברך את שאר הברכות, וסמכו על מ"ש הרש"ש, מ"מ אנו אין לנו אלא דעת הפוסקים הנז' לברך כל הברכות קודם ההדלקה. וכמ"ש מרן הב"י (סי' תרעו).].
ו גם גר צדק שמדליק נר חנוכה יכול לברך שעשה נסים "לאבותינו", וכמו שאומר בתפלה אלהי אבותינו וכו', וכן בברכת המזון אומר על שהנחלת לאבותינו, ועוד כיו"ב. [ע"פ המבואר בשו"ת הרמב"ם (סי' מב) שאם רצה לשנות הנוסח ולומר "שעשה נסים עם ישראל", רשאי, ואם לא שינה ואמר "שעשה נסים לאבותינו" אין בכך הפסד כלום, שמאחר שנכנס תחת כנפי השכינה, ונלוה אל עם ישראל, אין שום הפרש בינינו ובינו. ומתני' (פ"ק דביכורים) אליבא דר"מ, ואינה הלכה, אלא כמו שאמרו בירושלמי ביכורים (פ"א ה"ד), ולכן הגר אומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ושאברהם אבינו הוא אב גם לכל הגרים. וכ"פ הרמב"ם בחיבורו (פ"ד מהל' ביכורים ה"ג). וכבר פסק מרן בש"ע (סי' נג ס"ט). וראה בילקו"י על הל' ברכות השחר סי' מו].
ז אחר שבירך על הדלקת הנרות, לא יפסיק אפילו ברמז עד שיתחיל במצות ההדלקה. ומכל מקום רשאי לרמוז שיביאו לו שמן או גפרור, כיון שהוא צורך ההדלקה, ובדיעבד אפילו הפסיק בדיבור לצורך ההדלקה, אינו חוזר ומברך. [הליכות עולם חלק א' עמוד סח].
ח אחר שהדליק נר אחד מנרות החנוכה, ועדיין לא הדליק את נרות ההידור, טוב להזהר שלא יפסיק בדיבור שאינו מענין ההדלקה. אבל בדיבור שהוא לצורך ההדלקה, כגון לבקש שיביאו לו שמן או גפרור, מותר אפילו לכתחלה, כיון שכבר חלה ברכתו על הנר הראשון. [ילקוט יוסף מועדים שם. הליכות עולם חלק א' עמוד סו].
ט אחר שבירך והדליק נר אחד, אף על פי שהוא עדיין צריך להדליק את נרות ההידור, יש לו לומר את הנוסח של הנרות הללו אנו מדליקים וכו', ויאמר זה לאחר שסילק ידו מהדלקת הנר הראשון, ולא קודם לכן, מפני חשש הפסק.
י אחר שהדליק נר החיוב, מותר אף בשאר לילות, להפסיק לעניית קדיש וקדושה, ולאמן דברכות, ולשאול מפני היראה, ולהשיב מפני הכבוד, אף על פי שעדיין לא הדליק את נרות ההידור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכו].
יא מנהג טוב לומר אחר הדלקת נר חנוכה "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", כל המזמור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכו. מועד לכל חי].
יב אם שכח לברך "להדליק נר חנוכה" ושאר הברכות, קודם ההדלקה, אם אירע כן ביום הראשון, לא יברך ברכת להדליק נר חנוכה. ואם אירע כן ביום השני, או בימים שלאחר מכן, אם נזכר קודם שסיים את הדלקת נרות ההידור של אותו לילה, רשאי לברך "להדליק נר חנוכה" ושאר ברכות ההדלקה, אפילו לא נשאר אלא נר אחד של הידור. [כ"פ בשו"ת הלק"ט, יד אהרן, משנ"ב, בא"ח, וכה"ח. וראה במאור ישראל טבעת המלך על הלכות חנוכה]. אבל אם סיים להדליק את כל נרות ההידור, לא יברך ברכת להדליק נר של חנוכה, ואפילו נזכר בתוך כדי דיבור אחר שסיים הדלקת כל הנרות. ואפילו אם עדיין לא הדליק את נר השמש, לא יברך עוד להדליק נר חנוכה, אבל יוכל לברך ברכת שעשה נסים, ושהחיינו בלילה הראשון בלבד, שהרי הוא רואה את הנרות דולקות, ולא גרע מהרואה את נרות חנוכה של חבירו, והוא לא הדליק, ולא הדליקו עליו בביתו, שצריך לברך שעשה נסים, ושהחיינו בלילה הראשון. [ילקו"י מועדים עמ' רכו, הליכות עולם ח"א (עמ' סז)].
יג מי שלא היה לו שמן אלא לנר אחד, ובירך והדליק, ואחר כך נזדמן לו עוד שמן שיספיק לנרות ההידור, בודאי שאינו רשאי לברך שנית ברכה מיוחדת על הדלקת נרות ההידור, כיון שכבר בירך על המצוה כדת. וכן מי שטעה בלילה השביעי, וכסבור שהוא הלילה הששי, והדליק ששה נרות בברכה, ידליק נר ההידור בלא ברכה. [ז"ל מרן הב"י (ס"ס תערב): כתוב בארחות חיים, מי שלא הדליק נ"ח בלילה השלישי אלא שתי נרות, זה היה מעשה בלוניל והחמירו עליו שידליק מה שהחסיר להדליק, ומיהו א"צ לברך, כי הברכה שהיתה בתחלה, על חיוב כל הנרות נעשית. ע"כ. וכיו"ב כתב בשו"ת פרי הארץ ח"ג (סי' ב), דמי שהיה לו שמן רק לנר אחד, ואחר שבירך והדליק, הביאו לו עוד שמן, ידליק נרות ההידור בלי ברכה, ונסתייע מהפר"ח (ס"ס תערב) במי שטעה בלילה השביעי, וטעה והדליק ששה נרות, ידליק ההידור בלא ברכה].
יד מי ששכח ולא בירך שהחיינו בלילה הראשון על נר חנוכה בשעת ההדלקה, אם נזכר תוך חצי שעה, יברך שהחיינו. אבל אם נזכר רק לאחר חצי שעה מההדלקה, יברך בליל שני בשעת ההדלקה, או תוך חצי שעה להדלקת נר חנוכה. ואם שכח גם אז, יש לו תשלומין כל ימי החנוכה, בשעת ההדלקה או תוך חצי שעה להדלקה, ולא יותר. [ילקו"י מועדים עמוד רכח. יבי"א ח"ד סי' נ סק"ד. וכ"כ הטור (סי' תרעו) בשם הרא"ש. וכ"כ הארחות חיים, ורבינו ישעיה מטראני, ובשבולי הלקט בשם תשו' הגאונים, והריא"ז. וכ"פ מרן בש"ע. וכתב הריטב"א (סוכה מז.), שאפילו פשע ולא בירך שהחיינו בלילה הראשון של סוכות, מברך שהחיינו בשאר ימים, כי זמנו עדיין בכל הרגל. ע"כ. וה"ה בחנוכה. והנה הריטב"א שם הביא שיש מפרשים דהני מילי כשלא נכנס לסוכה עד עתה, אבל אם נכנס שם ולא בירך ביום הראשון, שוב אינו מברך. וכתב על זה, ואינו נכון. עכ"ל. ונראה שה"ה שאין הבדל בזה בין שהדליק נרות חנוכה בלילה הראשון, ושכח לברך שהחיינו, לבין היה בדרך ולא הדליק בלילה הראשון, לעולם מברך שהחיינו בלילה השני].
טו מי שלא היה בביתו בלילה הראשון של חנוכה, והדליקה עליו אשתו, או אחד מבני ביתו, ובירכה כל הברכות, ובא להדליק בלילה השני, יש אומרים שלא יברך שהחיינו. [כ"ד המג"א, ובשיורי כנה"ג, ובשו"ת מהר"ם פרובינצאל, ובשו"ת מעט מים, ובשו"ת אם לבינה]. ויש אומרים שצריך לברך שהחיינו. וכן עיקר. [כ"כ הב"ח, והפר"ח, והא"ר, ובאשל אברהם מבוטשאטש, ובבגדי ישע, ועוד. ואף שבילקו"י מועדים עמ' רכח כתבנו לחוש בזה לסב"ל, עפמ"ש מרן אאמו"ר בירחון קול סיני עמוד 210, וע"פ מה שנתבאר בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' נ' אות ד', שיש לחוש לסב"ל גם בברכת שהחיינו, מ"מ בחזו"ע הלכות חנוכה כתב, שהעיקר לדינא שיכול לברך שהחיינו, שיש כאן ספק ספיקא, דשמא הלכה כהסוברים שמברך על הראיה שעשה נסים ושהחיינו, אפילו מדליקים עליו בביתו, ושמא כמ"ש הפר"ח, שאפילו להחולקים כשידליק צריך לברך גם שהחיינו. וכ"ש שיש אומרים שבברכת שהחיינו לא אמרינן סב"ל].
טז מי שקנה בליל שני של חנוכה מנורת כסף חדשה, ושמח בה, אין לו לברך ברכת "שהחיינו" בעת ההדלקה, דאף אם מברכים על כלים חדשים, אין זה אלא בשעת הקנין, ואין להפסיק בין הברכה להדלקה. אלא אם יש לו מנורה חדשה כדאי להביאה בלילה הראשון של חנוכה, וכשמברך שהחיינו יכוין לפוטרה. [ילקו"י מועדים עמ' רכט. יבי"א ח"ד סי' כד סק"י. וכתב במטה משה (סי' תתקפט), מורי מהרש"ל קנה לו מנורת כסף, ובליל ב' של חנוכה התחיל להדליק בה, ובירך להדליק ושעשה נסים ושהחיינו, ואף שהרא"ש והטור כתבו, שבשעת קנין יש לו לברך שהחיינו, מ"מ היה ניחא לו להסדיר ברכת שהחיינו עם ב' הברכות של חנוכה, כמו שמסדירין ברכת שהחיינו בקידוש שאומרים בסוכה. ע"כ. אולם יש להעיר בזה מחשש הפסק בין ברכת להדליק להדלקה. וכ"כ בהליכות שלמה (עמ' שח), שאין נוהגים כהרש"ל].
יז כשם שבכל המצוות אין ברכות מעכבות, הוא הדין לגבי נר חנוכה, שאם הדליק נר חנוכה, ולא בירך כלל, יצא ידי חובה, ואינו רשאי לכבות הנרות ולחזור ולהדליק בברכה. [לאפוקי ממ"ש היעב"ץ במור וקציעה (ס"ס תרעב) וז"ל: שבמצות נר חנוכה ודאי שברכתה מעכבת לפי שכל עיקרה לפרסומי ניסא, וכי מדליק בלא ברכה לאו מידי עביד, שהרואה אומר לצורכו הוא דמדליק לה. ע"כ. ובמחכ"ת ליתא, אלא גם דין נר חנוכה כדין כל המצות, שאם לא בירך יצא. חזון עובדיה על הלכות חנוכה].
יח יש אומרים שצריך לומר "הנרות הללו וכו'" קודם שיברך ברכת "שעשה נסים", אולם אין זה נכון להפסיק בין הברכות, אלא יאמר כן אחר כל הברכות ואחר שהדליק נר אחד, וכמבואר. ואחר כך יאמר מזמור שיר חנוכת הבית וכו'. [במס' סופרים (פ"כ ה"ו) איתא: שאומר "הנרות הללו" וכו', קודם שעשה נסים ושהחיינו. וכתב החיד"א בספר ככר לאדן (דף קכה.), שצריך לתקן הלשון, שמברך שעשה נסים ושהחיינו, ואח"כ אומר הנרות הללו וכו', וכמ"ש הטוש"ע (סי' תרעו). ובספרו כסא רחמים שם כתב בשם הרב נחלת יעקב אהא דמסכת סופרים דלאו דוקא הוא, וכ"פ הפר"ח].
יט כשמדליק הנר בלילה הראשון, ידליק את הקיצוני מימין, הרחוק ביותר מהפתח, ובלילה השני ידליק הנר (הנוסף) החדש תחלה, ואחר כך הנר שהודלק אתמול, וסדר ההדלקה משמאל לימין, (כסדר כתיבת אנגלית וצרפתית). וכן בלילה השלישי יתחיל בנר החדש, הקרוב לפתח, ואחר כך הנר של אתמול, ואחר כך הנר של שלשום, וכן על זה הדרך מידי יום ביומו, עד שבליל שמיני ידליק תחלה הנר הסמוך ממש לפתח, שהוא הקיצוני משמאל, וממשיך להדליק משמאל לימין, ויסיים בנר שהודלק הראשון, ונמצא שתמיד מברך על הנר הנוסף, כי בתוספת הימים נתווסף הנס, וכן המנהג. [ילקו"י מועדים עמ' רכט. וכ"כ מרן בש"ע (סי' תרעו ס"ה). וכ"ד האר"י בשעה"כ (דף קח ע"ג). וכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין. ובתרומת הדשן הביא שבני אוסטרייך מתחילים מצד ימין כדרך שאנו כותבים. וכ"כ הלבוש, ובשו"ת פנים מאירות, והגר"א. אבל הפר"ח (סי' תרעו ס"ה) כתב, שהוא פירוש משובש, והעיקר כמרן הש"ע. וכן העלה הגאון באר שבע סוטה (טו:). וכן הסכים בנזירות שמשון שם. וכ"פ בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' קפז), וכן המנהג].
כ אם אין מזוזה בימין הפתח, שאז מניח את החנוכיה מימין הפתח, יעשה להיפך, שבליל ראשון מדליק את הנר הקרוב לפתח, ובליל שני ידליק הנר החדש שבצדו ואח"כ פונה לימין וידליק הנר שהדליק אתמול. וכן על זה הדרך. [כן כתבו האחרונים. וכן פסק בבן איש חי].
כא כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו, וממנה שליח להדליק בשבילו נרות חנוכה בביתו, יש לשליח לברך כנוסח הרגיל "להדליק נר חנוכה", ואם השליח בירך "על הדלקת נר חנוכה", יש לו על מה לסמוך, וכמו שנתבאר לעיל, שהרי אפילו מי שטעה ובירך "על הדלקת נרות חנוכה" יוצא ידי חובה. [ילקוט יוסף מועדים עמ' רל. יחוה דעת ח"ו סי' מד]

ברכת הרואה נר חנוכה
א גם בזמן הזה יש לברך על ראיית נרות חנוכה, באופן שיתמלאו שלשה התנאים הצריכים לזה, שהם: שלא הדליק נר חנוכה, שאינו עתיד להדליק באותו לילה, ואין מדליקין עליו בביתו, שאז כשרואה נרות חנוכה, בלילה הראשון מברך שתי ברכות, שעשה נסים, ושהחיינו, ובשאר לילות ברכת שעשה נסים בלבד. ואם חסר אחד משלשה תנאים אלו, אינו מברך על הראיה. ונראה עוד שאין הרואה מברך על נרות חנוכה של אחרים, אלא בתוך זמן המצוה, שהוא תוך חצי שעה משעת ההדלקה, אבל אם עבר זמן המצוה, אינו מברך. וכן אם הוא מסופק בדבר, אם עברה חצי שעה משעת ההדלקה או לא, לא יברך. ואף על נרות של בית כנסת יש לברך ברכת הראיה, ובלבד שיהיו תוך חצי שעה. ואם ראה נר חנוכה, ולא בירך מיד ברכות הראיה, יכול לברך בתוך זמן המצוה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכז. יחו"ד ח"ד סימן לח]
ב יש מי שכתב שאין לברך ברכת הראייה עד שיראה נר השמן עם הפתילה של נר חנוכה, אבל אם ראה את השלהבת בלבד, אף שיודע שהוא של חנוכה, אינו מברך ברכת הראיה. [שו"ת עני בן פחמא סי' לב]. ולדינא אין לחוש לזה, וכל שרואה השלהבת ויודע שהוא של נר חנוכה, מברך ברכת הראייה על פי המבואר לעיל. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה].
ג לא תיקנו ברכת הראייה אלא בנר חנוכה, אבל בשאר מצוות כגון סוכה ולולב לא תיקנו לרואה לברך, והוא מפני חביבות הנס. וגם יש בני אדם שאין להם בית לקיים המצוה. [תוס' סוכה מו סע"א].
ד מי שאינו מדליק נר חנוכה, ואין מדליקים עליו, וכן אינו רואה נר חנוכה מאיזה סיבה שהיא, אין לו לברך ברכת "שהחיינו" בלבד, שברכה זו נתקנה על ההדלקה. וכל שכן שאין לו לברך ברכת "שעשה נסים". וכן הדין במי ששכח לברך שהחיינו בכל שמונת לילות החנוכה, שאין לו לברך שהחיינו ביום השמיני. [והא דקי"ל (עירובין מ:), זמן אומרו אפילו בשוק, היינו בזמן דרגלים. ואמנם המאירי (שבת כג.) כתב, שמברך לעצמו שעשה נסים, ושהחיינו בלילה הראשון, ושעשה נסים בשאר הלילות. וגם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג סי' נז) משמע שמברך שהחיינו על עצם הזמן, וכ"כ בשו"ת הרשב"ץ. אולם המאירי עצמו (במגילה ד.) כתב, דחנוכה יש בו ברכת זמן רק על ההדלקה והראיה, ולא על עצם היום. וכ"כ הפר"ח, והפמ"ג, ובשו"ת קול גדול, ובברכ"י, ועוד. וע' ביבי"א ח"ו (או"ח סי' מב). ובילקו"י מועדים עמ' רכז].
ה בערב שבת שצריך להדליק נרות חנוכה מבעוד יום, אלא שיש ליתן שמן בנרות כדי הדלקתם חצי שעה אחר צאת הכוכבים בליל שבת, הרואה את הנרות ההם רשאי לברך אפילו קודם צאת הכוכבים מכיון שהודלקו למצות נרות חנוכה, וזמן ממילא קא אתי. וכן יכול לברך ברכת הראייה אפילו אחר צאת הכוכבים בליל שבת, אף שבאותה שעה אינו ראוי להדליק. [פמ"ג סי' תרעט א"א סק"א. ודלא כמ"ש בשו"ת שרגא המאיר (ח"ה סי' יט) שאין הרואה יכול לברך בליל ש"ק על נרות החנוכה, לפי שאין הרואה מברך אלא בשעה שהוא ראוי להדליק. וע"ע בשו"ת התעוררות תשובה החדש (סי' תסח סק"ב), ובמכתבי תורה להאדמו"ר מגור (סי' יג). ובשו"ת בצל החכמה ח"ד סי' נז אות ח].
ו הרואה נרות חנוכה שהודלקו בבית הכנסת, בתוך חצי שעה של זמן הדלקתם, יברך ברכות הראיה, היינו שעשה נסים ושהחיינו בלילה הראשון של חנוכה, וברכת שעשה נסים בשאר הלילות. [שכיון שמנהג הדלקת נ"ח בבית הכנסת "בברכה" הביאו מרן בש"ע, ופסק כן לדינא, הו"ל בכלל "מנהג ישראל תורה הוא". תוס' (מנחות כ:), ורמב"ן (פסחים ז:). וממילא יש לברך על הראיה של נרות החנוכה שהודלקו בביהכ"נ. ועיין בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סימן נז), ובחזון עובדיה הלכות חנוכה].
ז מי שבירך את הברכות לפני ההדלקה, ובטעות הדליק תחלה את הנר הנוסף הנקרא "שמש", אין לו לברך פעם שניה, אלא ידליק נרות החיוב על סמך ברכתו, שאף על פי שהוא כהפסק, שנר השמש חשיב כנר של חול לגמרי, שאין לו שייכות למצוה עצמה, ושהה אם כן יותר מכדי דיבור, מכל מקום כיון שנר השמש הוא מענין הדלקת נר חנוכה, שבא לגדר וסייג של נרות חנוכה, הוה ליה קצת הפסק לצורך מצוה, ולפיכך אין לחזור ולברך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכח. יבי"א חלק ה' סימן ד' סק"א]

סימן תרעז - דין אכסנאי ובני ישיבה
א בעת שמדליק נרות חנוכה לכתחלה יש לו לקבץ את כל בני ביתו הסמוכים על שולחנו שיהיו נוכחים בשעת הברכות וההדלקה, כדי לפרסם הנס, ומי שלא הדליק בתחלת הלילה, והגיע לביתו בשעה מאוחרת, וכל בני הבית כבר נרדמו, אם אפשר להעיר אחד או שנים מבני הבית, כדי שישמעו ממנו ברכת "להדליק נר חנוכה", הנה מה טוב, ואם לאו, יברך וידליק נר חנוכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רי]
ב כל מי שהדליקו עליו בביתו, אפילו אינו נוכח בשעת ההדלקה והברכות, יוצא ידי חובתו. וטוב שיהדר לברך על נרות חנוכה שבבית הכנסת כשאפשר לו להדליקם. וראוי לבני הבית להשאר זמן מה בסמוך לנרות חנוכה אחר הדלקתם. [ילקוט יוסף מועדים עמו' רל]
ג אכסנאי שאין מדליקים עליו בביתו צריך לתת פרוטה לבעל הבית שלו להשתתף בשמן של נר החנוכה. ואם בעל הבית מקנה לו חלק בשמן במתנה שפיר דמי. [ולכאורה משמע מכאן דבעינן בנר חנוכה שידליק בשמן שלו, שהרי אכסנאי חייב להשתתף בפריטי. וכן מוכח ממ"ש הר"ן (פסחים ז:), דלהכי מברכים להדליק נר חנוכה (ולא על הדלקת נ"ח) משום שאינו יוצא י"ח אלא בשל עצמו, כדאמרינן בשבת (כג.) דצריך להשתתף בפרוטות. וכן מבואר בב"ח (סי' תרעא, וסי' תרעו ד"ה מ"ש הרא"ש), וראה מה שהארכנו בזה בס"ד בילקוט יוסף על הלכות ערלה (פ"ב ס"ח) ובמועדים מהדורת תשס"ד עמוד תרעא].
ד בחורי ישיבה הלנים בחדרי הפנימיה של הישיבה, אינם צריכים להשתתף בפרוטות, וכן אינם צריכים להדליק נר חנוכה בפני עצמם, אפילו אם יש להם חדרים בפני עצמם. וגם אם ירצו להחמיר על עצמם ולהיות מהדרים להדליק בחדריהם, אינם רשאים לברך על ההדלקה, משום איסור ברכה לבטלה, אלא ידליקו בלי ברכה. [ילקו"י מועדים עמ' רלא. יחו"ד ח"ו סי' מג. דחשיבי כסמוכים על שלחן הוריהם, אחר שמגיעים לבית ההורים בכל חופשות בין הזמנים, ובשבתות חופשה, ולכן יוצאים י"ח בהדלקת ההורים. ועוד, שיוצאים י"ח בהדלקת ראש הישיבה דחשיבי כסמוכים על שולחנו, מאחר שכל מחסורם עליו. ועוד, דשמא כהסוברים שיוצאים י"ח בהדלקה שבביהמ"ד. והנה בגמ' שבת (כג.) איתא, אמר רב ששת, אכסנאי (אורח) חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא, מריש כי הוינא בי רב, הוינא משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזאי, לבתר דנסיבנא איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדלקי עלי בגו ביתאי. (ופרש"י, לבתר דנסיבנא, ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה). וכ"פ הטוש"ע (סי' תרעז ס"א), אכסנאי שאין מדליקים עליו בביתו, אינו יוצא י"ח הדלקת נ"ח בשל בעה"ב, אלא צריך לתת פרוטה לבעה"ב להשתתף עמו בשמן של נ"ח. ואם מדליקים עליו בביתו אינו צריך יותר. ואם יש לו פתח פתוח לעצמו צריך להדליק בפתחו. ע"כ. וז"ל המג"א (סי' תרעז סק"א): כתב בתשו' מהרש"ל, גם הבחורים צריכים להשתתף, ואפשר דהיינו דוקא כשאוכל בפני עצמו, אבל בסמוך על שלחן בעה"ב, הרי הוא בכלל בני ביתו, וא"צ להדליק, אא"כ רוצה להיות מן המהדרין. ע"כ. וז"ל המחזור ויטרי (סי' רלח): "ובחורים הבאים למקום אחר ללמוד תורה חוץ לביתם, או אורח, א"צ להשתתף בפרוטה אם יודע שאשתו או אביו ואמו מדליקים במקומם". ע"כ. וכ"כ בספר הפרנס. ולפ"ז צ"ל, שרבי זירא קודם שישא אשה לא היו לו הורים המדליקים עליו בביתם. [כמו שאמרו בירושלמי קידושין (פ"א ה"ז דף כ:), ר' זירא הוה מצטער, ואמר הלואי היה לי אבא ואמא דאוקרינון ואירש גן עדן. כד שמע אלין אולפנייא, אמר בריך רחמנא דלית לי אבא ולא אמא. ע"ש]. וכן בני ישיבות שהוריהם מדליקים עליהם בביתם, אף הם יוצאים י"ח בהדלקת הוריהם, ואינם צריכים להדליק ולא להשתתף, כי המצוה היא "נר איש וביתו". ואפי' אם יש להם פתח בפני עצמם, אינם צריכים להדליק. ומ"ש מרן הש"ע הנ"ל, שאם יש לו פתח פתוח לעצמו צריך להדליק בפתח חדרו, זהו בזמן שהיו מדליקים בחוץ לפרסומי ניסא, שאם לא ידליק איכא חשדא. אבל לדידן שאנו מדליקים בפנים ממש, א"צ להדליק. וכמ"ש הרשב"א (סי' תקמא). וכן כתבו עוד ראשונים. ואף שאין בני הישיבה נוכחים בעת שמדליקים הוריהם נ"ח, אין בכך כלום, וכדמוכח מהמעשה של רבי זירא לאחר נישואיו, שהיה יוצא בהדלקת אשתו אף שלא היה נוכח בשעת ההדלקה. וכ"כ הב"ח (סי' תרעז) שמן הדין יוצא אפי' אינו עומד אצלו. ויש להוסיף עוד, לפמ"ש בשו"ת גנת ורדים בקונטרס גן המלך (סי' מא), שזה שאמרו אכסנאי צריך להשתתף בפרוטות עם בעה"ב, ואם יש לו חדר לעצמו צריך להדליק בפני עצמו, הני מילי באכסנאי שמשלם לבעה"ב כל הוצאות אכילה ושתיה ושאר דברים, על כל דבר בפני עצמו. אבל אם האכסנאי סמוך לגמרי על שלחן בעה"ב, מפתו יאכל ומכוסו ישתה, א"צ לזה כלל, כי בעה"ב מזכה לו במקצת דמי הנרות והשמן של חנוכה כמו שכל מחסורו עליו. והובא להלכה בספר יד אהרן, ובספר שלחן גבוה, ובספר כסא אליהו ישראל. ובספר בית הרואה, ובספר קמח סולת, ובספר מזבח אדמה, ובעקרי הד"ט, והבית עובד, ושכ"ד המג"א (ר"ס תרעז), ומועד לכל חי, ובדעת תורה, וש"ע הגר"ז. ובפני יצחק, ובכה"ח. ולפ"ז נראה שה"ה לבני ישיבה שאוכלים ושותים בישיבה, וכל מחסורם על הישיבה, תמורת תשלום חדשי, או שמקנים להם במתנה, שהרי הם יוצאים בהדלקת נ"ח שמדליק ראש הישיבה, ואינם צריכים להשתתף בפרוטות, וכ"פ בספר שלמי מועד (עמו' רד). וע"ע בחזו"ע הלכות חנוכה].
ה בחור ישיבה בארץ ישראל שהוריו בארצות הברית, שהדבר ברור שבעת צאת הכוכבים בארץ ישראל עוד לא הדליקו הוריו נר חנוכה, מעיקר הדין יוצא ידי חובה בהדלקת נרות חנוכה שמדליקין בישיבה, אך אם ירצה להדליק נר חנוכה בעצמו, רשאי לברך "להדליק נר חנוכה". [כדמוכח ממ"ש בשו"ת פרי הארץ ח"א (סי' ט), בהסבר דברי מרן, שאינו יכול לומר שאינו רוצה לצאת בהדלקת וברכת בני ביתו, כי בכל לילה יש לנו לחוש שמא כבר הקדימו אנשי ביתו והדליקו עליו, ויצא י"ח. א"כ איך יכול זה להדליק בברכה, ולא תהיה ברכתו לבטלה? ע"כ. ומוכח שאף לדעת מרן כשהדבר ברור שלא הקדימוהו בהדלקת נ"ח כבנ"ד, רשאי הוא להקדים ולהדליק בברכה. וכ"כ בשו"ת רב פעלים ח"ב (סי' נ), שלפי מ"ש בברכי יוסף (סי' תרעז) בדעת מרן, י"ל שאם עדיין לא בירכה והדליקה אשתו, רשאי להקדים ולברך קודם שתדליק אשתו, ואין בזה חשש לברכה שא"צ. וכ"פ במשנ"ב (סי' תרעז ס"ק טז). וכ"כ בשו"ת מנחת שלמה ח"ב (סי' נא). ע"ש. ועיין חזון עובדיה שם].
ו מה שנוהגים בישיבות הקדושות להדליק נר חנוכה באולם בית המדרש, יש להנהיג בישיבות הספרדיות שלא להפסיק באמצע הלימוד להדליק נר חנוכה בבית המדרש, אלא רק לאחר סיום הלימוד. ואף שמעכבים ההדלקה לאחר שעתיים מזמן ההדלקה, מכל מקום כיון שעיקר ההדלקה בבית המדרש הוא לפרסומי ניסא, ומנהג ותיקין הוא, לפיכך אין לבטל תורה בשביל זה. [עפ"ד המאירי שבת כא. בצירוף הסוברים דבזה"ז א"צ להקפיד על חצי שעה]
ז מנהג בני הישיבות האשכנזים, שהבחורים מדליקין נר חנוכה בחדריהם בברכה, לפי מנהגם שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק לעצמו בברכה. ומי שנעשה בר מצוה באמצע ימי החנוכה, למנהג האשכנזים מדליק בשאר הלילות, אף שבלילות הראשונים לא היה בו חיוב בהדלקה. ויכול להוציא הגדול בהדלקת הנר, דסמכינן אחזקה דרבא שהביא ב' שערות. וכן גר שנתגייר באמצע ימי החנוכה, מדליק בשאר הלילות בברכה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, ושם חקר בדין שמונה ימי חנוכה אי הוו מצוה אחת, או לכל יום ויום מצוה בפני עצמה. ועיין בב"ח ריש סי' תרעו. אולם בשלטי הגבורים (פ"ב דשבת אות ז') מבואר לא כן. וכ"כ רבינו אהרן מלוניל בארחות חיים (הלכות חנוכה אות י'). וע"ע בהגהות חכמת שלמה (סי' תרעז ס"ב). ונפ"מ לענין קטן שהגדיל באמצע ימי חנוכה, ומכל מקום לאחר שמבואר מדברי הב"י שכל לילה מצוה בפני עצמה, פשיטא שיכול לברך].
ח חיילי צבא נשואים, הנמצאים בקוי החזית, יוצאים ידי חובת נרות חנוכה בהדלקת נר חנוכה שמדליקות נשותיהם בביתם. וכן חיילים רווקים הסמוכים על שולחן הוריהם בביתם, בזמן חופשתם, יוצאים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה, בהדלקת הנרות שמדליקים עליהם הוריהם. ואם ירצו להחמיר על עצמם להיות מהדרים, ולהדליק במקום הימצאם בקו החזית, ידליקו בלי ברכה, ותבוא עליהם ברכה. והדין כן גם בחיילים אשכנזים הנמצאים בשדה. [ילקו"י מועדים עמ' רלב. יבי"א ח"ה סי' יז סק"ד. יחו"ד ח"ב סי' לב. והנה בשו"ת שער שלמה זוראפה (דף לג) כתב, שאף המהלך בדרך וחונה בלילה, אע"פ שאין לו בית ולא אהל, מדליק נ"ח ומברך. ע"ש. והמהרש"ם ח"ד (סי' קמו) כתב, שהנוסע ברכבת כיון ששילם דמי נסיעתו לכל הלילה, הוי כשכר לו בית דירה, וחייב בנ"ח דלא בעינן בית קבוע לדבר שמצותו לפרסומי ניסא. ע"כ. ואמנם דעת הגרש"ז אוירבך, בספר שלמי מועד (עמ' ר), שחיילים (אשכנזים) החונים על פני השדה, וישנים תחת כפת השמים, אינם חייבים להדליק נ"ח במקום המצאם, אך כשנמצאים בתעלות ושוחות שאינן מקורות מלמעלה ידליקו בלי ברכה. ע"כ. ומשמע דס"ל דמה שאמרו מצות חנוכה נר איש "וביתו", בעינן כעין ביתו, שהוא בית דירה מקורה. אבל בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו (סי' כט) העלה שחיילים (אשכנזים) החונים על פני השדה, חייבים להדליק נ"ח בברכה. ולמעשה סב"ל, וידליקו בלא ברכה].
ט בן נשוי הסמוך על שלחן אביו, ויש לו חדר מיוחד בבית אביו שהוא לן שם, אינו חייב להדליק נר חנוכה בפני עצמו, וגם אין צריך להשתתף בפרוטות, כי הוא יוצא ידי חובה בנר חנוכה שמדליק בעל הבית שהוא אביו, ואם רצה להדליק בפני עצמו, לא יברך, כי היא ברכה לבטלה. [בארחות חיים (הל' חנוכה אות יד) איתא, בן גדול בבית אביו ואינו סמוך על שלחן אביו, הרי הוא כאכסנאי וצריך להשתתף בפרוטות. ע"כ. והובא בב"י (סי' תרעז). ומשמע שאם הוא סמוך על שלחן אביו פטור מלהשתתף בפרוטות, אלא הוא בכלל בני הבית וכשמדליק בעה"ב הוא יוצא י"ח]. וחתן שבא להתארח מספר ימים אצל חמיו, ואוכל ושותה ולן אצלו, יוצא ידי חובת הדלקת נרות חנוכה בהדלקת חמיו, ואינו רשאי להדליק עם ברכה בחדרו המיוחד לו ללינה, והוא הדין לבן נשוי הבא רק להתארח אצל אביו לשבת חנוכה וכדומה. [וכל שכן אם החתן או הבן סמוכים תדיר על שלחנו, כמבואר בסעיף הקודם]. ואף אם יתכוונו בפירוש שלא לצאת ידי חובה בהדלקת הנרות של בעל הבית, אינם רשאים לברך בחדרם. והוא הדין למי שמתארח אצל חבירו בימי החנוכה, ולן בביתו לילה אחד או יותר, ואוכל ושותה על חשבון בעל הבית. ואינו עושה עמו חשבון כלל, אינו צריך להשתתף עמו בפרוטות, שהרי הוא יוצא בהדלקת בעל הבית. אלא שבזה ראוי ונכון להחמיר להשתתף בפרוטות עבור השמן או הנרות. [דאף שכן המנהג שנהגו בו גדולי עולם, מכל מקום מצינו לכמה ראשונים דמשמע מדבריהם דבכהאי גוונא שאינו בן משפחה צריך להשתתף בפרוטות]. והוא הדין אם הוא משלם לבעל הבית איזה סכום מסויים, אך בעל הבית אינו עושה עמו חשבון מדויק על כל ההוצאות שמוציא עליו, שגם בזה אינו צריך להשתתף בפרוטות עם בעל הבית, ויוצא ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רלג. יבי"א ח"ה או"ח סי' יז אות ד'. יחו"ד ח"ו סי' מג]
י מי שנמצא בכפר שכולו גוים, ואין בו ישראל, אף על פי שמדליקים עליו בביתו, מדליק נר חנוכה בברכות. ומכל מקום טוב שיכוין שלא לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו. [מרן הש"ע (סי' תרעז ס"ג), כתב בזה"ל: י"א שאע"פ שמדליקים עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל כלל, מדליק נ"ח בברכות. והפר"ח (סי' תרעז) חלק על זה, דמכיון שהדליקו עליו בתוך ביתו, אפי' אם אינו רוצה לצאת בהדלקת בני ביתו, לא יברך. ע"כ. אבל מרן ס"ל דדוקא כשיש ישראל במקום ההוא שמדליקים נ"ח, והוא רואה את נרות החנוכה, ואיכא פרסומי ניסא, א"צ להדליק, אבל במקום שהכל גוים, ואינו רואה נ"ח כלל, אף שמדליקים עליו בתוך ביתו, מברך].
יא הנותר ביום השמיני של חנוכה מן השמן הצריך לשיעור ההדלקה, [והיינו באופן שהדליק את הנרות והם כבו בתוך חצי שעה להדלקה] אין להשתמש בשמן לצורך חול, אלא עושה לו מדורה בפני עצמו, ושורפו, מפני שהוקצה למצותו. ואם נתערב בשמן כשר אחר, אם יש ששים כנגדו, הרי הוא בטל בששים. ואם אין שיעור ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו שמן לבטלו, שאין מבטלים איסור לכתחלה, (מרן בש"ע או"ח סי' תרעז ס"ד), ויש אומרים שהואיל ואין איסורו אלא מדרבנן, מותר להוסיף שמן כשר עד שיהיה ששים לבטלו, וישתמש בו לכל צרכיו. וכן עיקר. [ילקוט יוסף מועדים עמו' רלג הערה ו. יבי"א ח"ד סי' נב סק"ו. חזון עובדיה על הלכות חנוכה].
יב אם התנה בפירוש בשעה שנתן השמן והפתילות בנרות החנוכה, שאם יכבו הנרות אפילו באמצע שיעור הדלקת הנרות (כלומר, בתוך חצי שעה), יוכל ליהנות מהן, שפיר דמי, ואין צריך לשרוף הנותר ביום השמיני. [דאעיקרא לדידן שאנו מדליקים בפנים, אם צריך שיתן שמן שיהיה דולק כל החצי שעה, שנוי במחלוקת, וכתבו בהגמ"י והסמ"ג בשם ר"י, ונהגו העם דלא בעינן שום שיעור. וכ"כ ראבי"ה, והאו"ז. א"כ כשמתנה בפירוש שאינו מקצה את כל השמן למצות חנוכה שפיר דמי].
יג הנותן כלי תחת הנרות של חנוכה לקבל בתוכו שמן הנוטף מן הנרות הדולקות, אף שיש לצדד לומר, כי על מה שמנטף לתוך הכלי למטה מן הנרות, בודאי שלא עלה על לבו להקצותו, מכל מקום טוב הדבר שיתנה קודם הדלקת נרות החנוכה ויאמר שכל שמן הנוטף בכלי אינו מוקצה למצוה כלל, והרי הוא חולין, ובאופן כזה אין ספק שיצא ידי חובת כל הדעות והשמן מותר. [חזון עובדיה הלכות חנוכה].
יד צלוחית של שמן שהזמינה לנר חנוכה, ואחר שהדליק מן השמן כל ימי חנוכה, נשאר שמן בצלוחית, אין השמן הנשאר בצלוחית אסור, כדין מותר השמן שבנר החנוכה, ומותר להשתמש בו כל צרכו, דהזמנה לאו מילתא היא. [כ"כ בשו"ת בארות המים (סי' כז), דדוקא הנותר מן השמן בנרות החנוכה עצמם הוי הוקצה למצותו, אבל מה שנשאר בפך השמן שהזמינו לנרות חנוכה, הוי בכלל מה שאמרו הזמנה לאו מילתא היא. ע"ש. וכן מבואר במג"א (סי' תרעג סק"ח). ועיין בחזו"ע חנוכה].
טו נר חנוכה האסור בהנאה, (לאחר שהודלק וכבה באמצע מצותו), שנתערב בשאר נרות יש אומרים שאפילו אחד באלף לא בטיל, דהוי דבר שבמנין. ואפילו במקום שמוכרים הנרות במשקל, מכל מקום נרות של מצוה הכל מונין אותן בכל לילה. אולם אנן בדידן קיימא לן כדעת הרמב"ם, שאף דבר שבמנין לא חשיב ובטיל. לפי זה אף נר חנוכה שהודלק וכבה בימי חנוכה, ונתערב בשאר נרות, חד בתרי בטיל, אף על פי שהוא בתוך ימי חנוכה. [עיין בחזון עובדיה על הלכות חנוכה].
טז אונן פטור מכל המצוות, ולכן אינו מדליק נר חנוכה. אבל אם דרים עמו בבית בני ביתו, כגון אשתו ובניו הגדולים ידליקו הם ויברכו. ובליל ראשון של חנוכה, יאמר לאשתו או לאדם אחר לברך ולהדליק נר חנוכה. ולא יענה אחריהם אמן. וטוב הדבר שיכנס לחדר אחר לבל ישמע הברכות, ואחר שיקבר מתו, בלילה השני כשיבא להדליק יכול לברך גם שהחיינו. [כן העלה בשו"ת יגל יעקב (חאו"ח סי' ז אות ג). וע"ע בילקו"י שאר"י ב' עמוד רי. ובילקו"י על הלכות ברכה"ש ופסוקי דזמרה סי' עא. וילקו"י הלכות אבלות מהדורת תשס"ד דיני אונן במועדי השנה].
יז האבל, אפילו בתוך שבעת הימים, חייב בכל המצוות כולן, לפיכך מדליק נר חנוכה ובברכה. ובלילה הראשון של חנוכה מברך בביתו גם ברכת שהחיינו, ומוציא את בני ביתו ידי חובתם. וכבר נתבאר לעיל שבתום ימי האבל, לא יעלו קרובי הנפטר בימי חנוכה, ליד הקבר, עד לאחר ימי החנוכה, שמסתמא מתעוררים לבכי ביום השבעה. [בן איש חי פר' וישב אות כב. ילקוט יוסף על הלכות אבלות, מהדורת תשס"ד עמוד תרלב].

סימן תרעט, תרעפ - נר חנוכה בערב שבת
א בערב שבת נכון להדליק נר חנוכה תחלה ואחר כך נר שבת, ואם הזמן דחוק, די בהדלקת נר אחד למצות נר חנוכה, ובעודו ממשיך להדליק שאר הנרות, תוכל האשה לברך ולהדליק נרות שבת, ואינה צריכה להמתין עד שיסיים הדלקת כל הנרות. ויזהר לתת הנרות במקום מתאים מערב שבת, באופן שהרוח לא תכבה אותם בליל שבת בעת פתיחת וסגירת הדלת, ונוהגים שלא לומר "במה מדליקין" בערב שבת חנוכה. [ילקו"י מועדים עמוד רלה. ואף שדעת הש"ע שאין קבלת שבת תלויה בהדלקה, מ"מ היכא דאפשר בנקל לחוש לדעת בה"ג הסובר שקבלת שבת תלויה בהדלקה, נכון לחוש לכתחלה לדבריו, ולכן ידליק קודם נר חנוכה ואח"כ נר שבת. ועוד, שיש טעם על פי הסוד ויש בזה פגם גדול למעלה, וכמ"ש בבא"ח. ילקו"י הל' ציצית סי' ח' הערה יט]
ב בדיעבד אם הקדימה האשה להדליק נר שבת, יכולה להדליק לאחר מכן נר חנוכה, כיון דנקטינן כד' מרן שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות כלל. וכל שכן שהאיש בעל הבית רשאי להדליק נר חנוכה אחר שהדליקה אשתו נרות שבת. כי אפילו אם קיבלה שבת בהדלקתה, לא הוי קבלת שבת לכל בני ביתה. [וכמ"ש הט"ז (סי' תרעט). וכ"כ בספר נוהג כצאן יוסף בהל' חנוכה ס"ט]. וכן אם האיש מדליק נרות בבית [וכגון אלמן, או מי שאשתו בבית חולים וכדומה], אינו מקבל שבת אלא עד שיאמר מזמור שיר ליום השבת, ולכן בדיעבד אם עבר והדליק נר שבת, ועדיין לא נכנסה השבת, ידליק נר חנוכה. אלא אם כן קיבל בפירוש שבת בהדלקתו, שאז אינו יכול להדליק בעצמו אלא ימנה שליח להדליק נר חנוכה קודם זמן כניסת שבת. [וכמ"ש מרן בש"ע (ס"ס רסא). [ודלא כהט"ז שכתב שגם האיש מקבל שבת בהדלקת נרות שבת]. וכ"כ הא"ר (סי' תרעט סק"ב), דבאיש ליכא מנהגא דקבלת שבת בהדלקת הנרות].
ג אשה מבנות אשכנז שנוהגות לקבל שבת בהדלקתן נרות שבת, והקדימה והדליקה נרות שבת תחלה, כיון שדרכה לקבל שבת בהדלקתה, אסור לה להדליק נר חנוכה. ויש אומרים שאף אסור לה לצוות לשליח להדליק עבורה נר חנוכה. ויש חולקים. אולם בעלה או אחד מבני ביתה יכולים להדליק נר חנוכה. שקבלת שבת שלה, לא הוי קבלת שבת לכל בני ביתה. [הפמ"ג (א"א ר"ס תרעט), ע"פ דברי המג"א, שכיון שדרכה לקבל שבת בהדלקתה, אסור לה להדליק נ"ח. ומ"ש המג"א שתדליק ע"י אחר, תמה עליו הפמ"ג, שי"ל שכיון דקי"ל (קידושין כג:), דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח, א"כ איך תוכל לומר לאחר להדליק נ"ח בשבילה. ותירץ, שאין זה שליחות ממש, כיון שממונו הוא, אחר מעשה קוף עביד. ע"כ. ולכאורה י"ל דבהדלקת נ"ש וקבלת שבת, לא חשיב לא מצי עביד, שהרי מי שקיבל שבת מבעו"י יכול לעשות התרה על קבלתו, דלא עדיף מנדר בעלמא. וכמ"ש הלבוש. ובלא"ה יכול בעלה או אחד מבני ביתה להדליק נר חנוכה, שקבלת שבת שלה, לא הוי קבלת שבת לכל בני ביתה. ועיין בספר חזון עובדיה, פורים (עמוד קמד:)].
ד בערב שבת צריך לתת שמן בנרות החנוכה שיעור שידלקו חצי שעה אחר צאת הכוכבים בליל שבת, ולכן לא יקדימו ההדלקה בערב שבת חנוכה, כמו שיש נוהגים בכל ערבי שבתות השנה, אלא ידליקו נרות חנוכה כרבע שעה לפני השקיעה, לאחר שיתנו שמן בנרות חנוכה שיעור שידלקו לכל הפחות שעה אחת, באופן שנרות החנוכה יהיו דולקים במשך רבע שעה לפני השקיעה, ורבע שעה של בין השמשות, וחצי שעה אחר צאת הכוכבים, בסך הכל שעה אחת. ואם אין הנרות יכולים להכיל שמן כל כך, או שהנר שעוה קטן, ולא יספיק לדלוק כשיעור חצי שעה אחר צאת הכוכבים, אין יוצאים בזה ידי חובה, והברכות שבירך על הנרות הרי הן ברכות לבטלה, ולכן יש להזהר בזה מאד, שלכל הפחות באחד מהנרות יהיה השיעור הנ"ל, ואם אי אפשר בלאו הכי, ידליק בלי ברכה, ורק אם יש לו על כל פנים נר אחד שידלק כשיעור שעה אחת, ידליק בברכה. [ילקו"י מועדים עמוד ריא. וכ"כ במאמר מרדכי (סי' תרעט סק"ב), שבער"ש צריך לתת שמן בנרות החנוכה שיעור שיהיו דולקים חצי שעה אחר צאה"כ של ליל שבת, ואם לאו לא יצא י"ח. ואף שהפמ"ג (א"א ר"ס תרעב) כתב, שאף בע"ש אם נתן שמן בנר שיעור חצי שעה בצמצום, י"ל שיצא. אולם הפמ"ג עצמו (בא"א סי' תרעט סק"ב) כתב, שמדברי המג"א מוכח שבע"ש צריך ליתן שמן כ"כ כדי שתהא דולקת חצי שעה אחר צאה"כ. וצ"ע. ע"כ. ואם הרגיש לפני השקיעה שלא נתן שמן כשיעור בשעת הדלקתה, יכבנה, וישים שמן כשיעור ויחזור וידליקנה בלי ברכה].
ה נכון להתפלל מנחה בערב שבת לפני הדלקת נרות חנוכה, כדי שידליקו נרות חנוכה אחר מנחה, מפני שתפלת המנחה כנגד קרבן תמיד של בין הערבים, ונרות חנוכה הם זכר לנס שנעשה בנרות המנורה של בית המקדש, שמדליקים אותם תמיד אחר קרבן תמיד של בין הערביים. אולם כל זה אם הוא מוצא בנקל מנין שמתפללים מנחה מבעוד יום בערב שבת, שאז יתפלל אתם מנחה ואחר כך ילך לביתו להדליק נרות חנוכה. אבל אם אין נמצא בנקל מנין שמתפללים מבעוד יום, לא יתפלל מנחה ביחידות כדי להקדימה להדלקת נרות חנוכה, אלא ידליק נרות חנוכה תחלה, ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל מנחה בצבור. [ולפיכך גבאי בית הכנסת החוששים שיבואו כמה מהיחידים להתפלל ביחידות, אם יקדימו את תפלת מנחה מבעוד יום, עדיף להנהיג להתפלל מנחה כדרכם מידי ערב שבת]. [ילקו"י מועדים (עמ' ריב). שו"ת יביע אומר ח"ה (או"ח סי' מד). שו"ת יחוה דעת ח"א (סי' עד). ירחון קול תורה חשון תשס"ד. ועיין בספר ארחות חיים (הל' חנוכה סי' יז), ובכל בו (סי' מד) שכתבו, המנהג להדליק נרות חנוכה בביהכ"נ בין מנחה לערבית, ובער"ש מדליקים קודם מנחה. [מפני קדושת היום שהיא ממשמשת ובאה, וחששו פן תידחק השעה בסיום תפלת המנחה, שאז יהיה קרוב לביה"ש. לכן הקדימו ההדלקה לפני המנחה. ולפ"ז נראה שמנהגם היה שכל יחידי הקהל היו מקדימים להדליק נר חנוכה בביתם בער"ש עוד לפני מנחה. והרמ"א בדרכי משה (סי' תרעא אות ה) כתב, ואין אנו נוהגים כן, אלא אף בער"ש מדליקים (בביהכ"נ) בין מנחה למעריב. אלא שמ"מ נראה שבבית אפשר להדליק נ"ח ואח"כ להתפלל מנחה בצבור. אולם הפמ"ג (בא"א סי' תרעא סק"י) כתב, שבער"ש יתפלל מנחה ואח"כ ידליק נ"ח, שאם יתפלל מנחה אח"כ, נראה כתרתי דסתרי. ע"כ. וכוונתו משום שתפלת המנחה נתקנה כנגד קרבן התמיד של בין הערבים, והדלקת נ"ח זכר לנס שנעשה בנרות ביהמ"ק. והדלקת המנורה בביהמ"ק צריכה להיות אחר תמיד של בין הערבים. לפיכך לעולם צריך להדליק נ"ח אחר מנחה. וכ"כ בברכי יוסף (סי' תרעט סק"ב). ולכאורה משמע שאפי' אם אין מנין מתפללים, יתפלל מנחה ביחידות ואח"כ ידליק נ"ח. וכן מוכח מדברי בעל חות יאיר במקור חיים (ר"ס תרעט). אולם השל"ה בסידור שער השמים, כתב, שבער"ש ידליק נ"ח ואח"כ ילך לביהכ"נ להתפלל מנחה בצבור. וכ"ה בא"ר].
ו מי שאין לו אלא נר אחד בלבד, וכגון שנמצא בבית האסורים, והוא בערב שבת של חנוכה, וכן מי שאין ידו משגת לקנות בערב שבת נר חנוכה וגם נר של שבת, יקנה נר של שבת, משום שלום ביתו. ואם יש לו נר חשמלי, ידליק הנר של השמן או השעוה לשם חנוכה עם הברכות, ואת אור החשמל ידליק לצורך נר שבת, ורשאי אף לברך על הדלקת החשמל להדליק נר של שבת. ואם יש לו שתי נרות, ידליק נר אחד לנר חנוכה, ונר אחד לשבת, אף אם הוא בליל שני והלאה של חנוכה. ואם יש לו לנר של שבת, ואין לו עוד אלא פרוטה אחת או לשמן לנר חנוכה, או ליין לקידוש היום, יקנה שמן לנר חנוכה, דפרסומי ניסא עדיף. [ילקוט יוסף שבת כרך א].
ז גבאי של בית הכנסת שאין בידו אלא לקנות שמן לנר חנוכה של בית הכנסת, או יין לקידוש של בית הכנסת, שנוהגים שם לקדש על היין בליל שבת ויו"ט, נראה שאף על פי שהדלקת נר חנוכה בבית הכנסת אינה חובה מן הדין אלא מנהג, וכמ"ש הריב"ש, מכל מקום עדיף שיקח שמן לנרות חנוכה, שהפרסומי ניסא בבית הכנסת הוא יותר מהפרסומי ניסא שאדם פרטי מדליק בביתו, ועוד דכאילו האידנא שויוה חובה, בכל תפוצות ישראל. ואע"פ שעל ידי זה מתבטל הקידוש בבית הכנסת לגמרי, שאין מקדשים בבית הכנסת על פת, אלא על יין, מכל מקום סמכינן אשינוייא דהריטב"א שיוצאים ידי חובה קידוש מן התורה בתפלת ערבית. ובכל זאת הואיל ויש אומרים שבזמן הזה שאין אורחים אין לקדש בבית הכנסת. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' רסט). יש להעדיף נר חנוכה על הקידוש שבבית הכנסת, שהרי בזמן הזה בהרבה בתי כנסת אין נוהגים כלל לקדש על היין בליל שבת. משא"כ בהדלקת נר חנוכה בבית הכנסת כמעט בכל קצוי תבל נהגו להדליק. וטוב הדבר שהש"צ יכריז קודם תפלת ערבית, שאם יש יחיד מן הקהל שאינו מקדש בביתו, מפני שהוא סומך על מה שהיה שומע קידוש בבית הכנסת, יכוין לצאת ידי חובת קידוש מן התורה בתפלת ערבית שחותמים בה בא"י מקדש השבת. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה].
ח מי שיש לו בערב שבת שמן לנר חנוכה של יום אחד בלבד, ופרוטה נוספת לקנות בה או שמן לנר חנוכה במוצאי שבת, או יין לקידוש היום של ליל שבת, נראה שאף על פי שפרסומי ניסא עדיף מקידוש היום, מכל מקום באופן כזה יקנה יין לקידוש היום, כמו שכתב רש"י (סוכה כה:), שמצוה קלה שבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני מצוה חמורה העתידה לבא, ואף כאן קידוש היום של הלילה עדיף מהדלקת נר חנוכה של מוצאי שבת. [כיוצא בזה כתב בשו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' יג), אודות מי שהובטח לו מהשר שיוציאוהו מבית האסורים, ויהיה משוחרר יום אחד, שאין לו לבחור יום קדוש ביותר כגון יוהכ"פ, דקי"ל מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ואין אומרים הנח עכשיו מצוה קלה זו הבאה לידך, כדי לעשות מצוה החמורה ממנה. (וראה במאור ישראל פסחים קה.). וע"פ זה כתב ב חות יאיר (ר"ס ט), דאף דקי"ל נר ביתו עדיף מנ", היינו דוקא נ"ח דליל שבת, משא"כ לגבי נ"ח של ליל ער"ש, אע"פ שאין לו עוד מעות לנ"ש, אין מעבירין על המצות, וידליק השמן לנ"ח, שמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה. ע"ש].

סימן תרפא - הבדלה בנר חנוכה
א במוצאי שבת אין מבדילין בנר חנוכה, שאין נהנים מאורו, ואין מברכים על הנר עד שיאותו לאורו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רלח].
ב פשט המנהג להדליק נר חנוכה בבית הכנסת, קודם שהשליח צבור מבדיל על הכוס, אבל המבדיל בביתו, להוציא את בני ביתו ידי חובתן, יש לו להקדים ההבדלה לפני הדלקת נר חנוכה. [ילקו"י מועדים (עמוד רלו). יחו"ד ח"א (סי' עה). וכ"כ הראב"ד בעל ההשגות. (דמאחרים את ההבדלה לבסוף, משום דאפוקי יומא מאחרינן, ברכות נב. ופסחים קה:). ומש"ה טעמא דתדיר קודם, נדחה מפני טעם זה. ועוד, משום פרסומי ניסא שיראו לפני קהל בהכ"נ, משא"כ אחר שמבדילים ממהרים לצאת. וכ"פ מרן הש"ע (סי' תרפא ס"ב). וכן הסכים הרמ"א, שכן כתבו המהרי"ל והכל בו]. ושליח צבור ששכח לומר בתפלת ערבית אתה חוננתנו, אם הוא נמצא בצבור, יאמר ברוך המבדיל בין קודש לחול, וידליק נר חנוכה, ואחר כך יבדיל על הכוס. ואם הוא ביחיד בביתו, בלאו הכי קודם מבדילין על הכוס, ואחר כך מדליקין נר חנוכה. [ראה במג"א סק"א ובמשנ"ב סק"ב. אך כתבנו כן על פי מנהגינו להבדיל בצבור אחר ההדלקה, וביחיד להבדיל ואח"כ להדליק].
ג הנוהגים בכל מוצאי שבת שלא לעשות מלאכה עד שיעור שעה וחומש, כשיטת רבינו תם, ומרן השלחן ערוך, גם במוצאי שבת חנוכה לא ישנו מנהגם, בדבר הדלקת נרות חנוכה. שאין זו חומרא וחסידות בעלמא לנהוג במוצאי שבת כרבינו תם, אלא חומרא חשובה מחשש לספק איסור סקילה, וכיון שמרן פסק שאם לא הדליק בחצי שעה ראשונה מדליק והולך כל הלילה, יש לעכב ההדלקה במוצאי שבת עד לזמן רבינו תם. ויש להם להבדיל בבית קודם הדלקת נרות חנוכה. ואין לחוש בזה לספק ברכות במה שמדליק אחר חצי שעה מצאת הכוכבים לשיטת הגאונים, שהרי המנהג להדליק בברכה גם אחר חצי שעה מצאת הכוכבים, ובמקום מנהג אין חוששין לספק ברכות. [ילקו"י מועדים עמוד רלז. יבי"א ח"ב סי' כא. ודלא כמ"ש הגרש"ז אויערבאך בהליכות שלמה. כי המנהג שנוהגים החרדים לדבר ה' בכל מוצ"ש להחמיר כדעת ר"ת, הוא מנהג יקר מאד שרבים מרבותינו הראשונים הסכימו עמו, ומהם: הראב"ד והרא"ש, הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והמאירי והר"ן, הרז"ה והסמ"ג והמרדכי ורבינו פרץ ורבינו ירוחם. וכן פסקו מרן הש"ע (סי' רסא) והרדב"ז. ועוד. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סי' כא). וכתב הגר"ח אבולעפייא, שדברי ר"ת מוסכמים מרוה"פ ומרן הש"ע, ואף אני הכרזתי חרם פה עה"ק טבריה ת"ו, על המקילים נגד שיטה זו, ובהתראה שהמיקל ועובר על גזירתינו, ננדה אותו, וכל החכמים עמדו למנין והסכימו עמי. וקיימו וקבלו היהודים לנהוג כן לדורי דורות. ע"ש. גם הגר"ש לניאדו כתב אל הגר"ח אבולעפייא, בא אלינו רב גדול והודיע לנו כי מעלת כת"ר הכריז ברבים שצריכים לנהוג כדעת ר"ת במוצ"ש. ולכן גם אני ברגליו אעבורה ודרשתי ע"ז ברבים באיום ובגיזום לבל יקילו נגד סברא זו, כי הוא איסור סקילה, וקיימו וקבלו היהודים פה ארם צובה לנהוג כן. ע"ש. גם מהר"י פראג'י (סי' מז), האריך לחזק ידי הנוהגים להחמיר כר"ת. ושהמקילים בזה אין להם ע"מ שיסמוכו. והמערער על זה, יש לדונו כמחטיא את הרבים, וכתב שם (דף מ.), שהגאון יחיד בדורינו הגר"ח אבולעפייא כתב דפשיטא שחובה להמתין במוצ"ש כדי מהלך ד' מילין מהשקיעה (72 דקות). ובשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' פ) כתב, שמנהגם כדברי ר"ת בהחלט. וכ"כ רעק"א בתשובה, הובאה בס' אגרת סופרים (סי' מז עמוד נו) ע"ש. ובאגרות החזו"א (ח"א סי' מא) כתב פשטה ההוראה להחמיר כד' ר"ת בכל תפוצות ישראל, והיא הוראה מקויימת כמפי סנהדרי גדולה בלשכת הגזית, ולא נמצא איזה גדול שיאמר שאין לחוש לסברת ר"ת. ע"ש. ולכן גם במוצ"ש של חנוכה חייבים להמתין שיעור מהלך ד' מילין כדי להדליק נ"ח].
ד בזמן הזה שמדליקים בפנים, ואין לו נר אחר, יש אומרים שאפשר להקל לברך בורא מאורי האש על נר חנוכה, בשעת הדחק. [ילקו"י מועדים עמ' רלח. שו"ת יביע אומר ח"ד סי' כד אות ה']

סימן תרפב - על הנסים בחנוכה
א בערבית ליל חנוכה, אומרים "ועל הנסים" בתפלה, אף על פי שלא הספיקו להדליק נר חנוכה בביתם, ורק הדליקו נר חנוכה בבית הכנסת, ואפילו מתפללים לפני שקיעת החמה, שעדיין לא הדליקו נרות חנוכה אפילו בבית הכנסת, מכל מקום צריך לומר ועל הנסים בהודאה. וכן בכל התפלות של חנוכה צריך לומר ועל הנסים. [כיו"ב כתב מרן הב"י (סי' תרצג), שבליל פורים אומרים על הנסים בערבית אף שעדיין לא קראו המגילה. ושכ"כ בהגמ"י בשם מהר"ם. וה"ה בנ"ח. ואפשר שאפילו לסדר רב עמרם גאון דס"ל התם שאין לומר על הנסים עד לאחר מקרא מגילה, יודה כאן, כי על הנסים בחנוכה נתקן גם על נס הנצחון שאינו שייך להדלקת נ"ח. וכ"כ בשו"ת בית דוד סי' תע].
ב אם חל הלילה הראשון של חנוכה בליל שבת, וכל יחידי הקהל הדליקו נרות חנוכה בביתם ובאו להתפלל בבית הכנסת מנחה וערבית, ולפני מנחה הדליק השליח צבור את נרות החנוכה בבית הכנסת, אף על פי כן אין הקהל אומר על הנסים במנחה, שהוא שייך לכ"ד כסלו. שאינו שייך לימי חנוכה עצמה. [וזה שלא כמ"ש בספר שלמי מועד (עמוד רכ) בשם ברכת משה (סי' נד), שיש לקהל לומר על הנסים אף במנחה. דליתא]. ומיהו בדיעבד מי שטעה ואמר על הנסים דינו כמו שכתב השלחן ערוך (סימן קח סעיף יב), הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלתו שלא בזמנו, בדיעבד לא הוי הפסק. [עיין בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' נא אות ד]. ועוד יש לומר שביום כ"ד כסלו היו בסיום הנצחון במלחמה על אויביהם ולא מיחזי כשיקרא מה שאמר אז על הנסים בתפלתו. [וכ"כ הרב המגיה להמאירי (בתענית ג. עמוד כב). וע"ע בשו"ת רבבות אפרים ח"ב (סי' קפה אות יא), שכתב, שכן פסק הגר"מ פיינשטיין, שכבר נעשה הנס לבני חשמונאי].
ג אפילו אמר על הנסים, ולא המשיך בימי מתתיה בן יוחנן כ"ג וכו', אלא המשיך ועל כולם, אם נזכר לפני הזכרת ה' צריך לחזור ולפרט הנס של חנוכה. [שלא כמ"ש בשו"ת השמים החדשים (סי' צ) שא"צ לחזור כלל בזה. ובפרט לפמ"ש המג"א (ר"ס תרפב) והאחרונים שם, שצריך לומר וקבעו "שמנת ימי חנוכה אלו" שזהו כמו שאנו אומרים ביום טוב ותתן לנו את חג פלוני הזה. ע"ש. ואע"פ שאין הזכרת החג בפירוש מעכבת, כמו שנתבאר בשו"ת יביע אומר ח"ד (סי' נא אות ג), מ"מ לכתחלה צריך להזכיר, ולכן אסור לדלג מכל הנוסח של החנוכה גם באופן שצריך לענות קדושה. ודלא כמ"ש בשו"ת עמק התשובה ח"א (ס"ס קג). ע"ש].
ד יש לומר "ועל הנסים" בתוספת אות ו', שחוזר על מה שאמר תחלה מודים אנחנו לך על נסיך ועל נפלאותיך שבכל עת, ועל הנסים וכו'. [ילקו"י מועדים עמ' רלח. ירחון קול תורה תשרי תשס"ד עמ' מה. וכ"כ בעל חות יאיר במקור חיים (סי' תרפב), שכן קיבל מגדולי הדור. וכ"ה במשנ"ב (ר"ס תרפב). וכ"כ בערוה"ש. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ח (חאו"ח סי' יא אות כ). ומ"מ האומר על הנסים בלי ו' לא משתבש].
ה אם טעה ולא אמר "על הנסים" בתפלה, אם נזכר באותה ברכה, קודם שיאמר "השם" בחתימת הברכה (של "הטוב שמך ולך נאה להודות"), כגון שאמר "ברוך אתה" ונזכר, חוזר ואומר מודים אנחנו לך על הנסים וכו', וממשיך ועל כולם וכו'. ואם לא נזכר עד שהזכיר שם ה' (כדי לחתום הטוב שמך וכו') אינו חוזר. ויסיים החתימה "הטוב שמך ולך נאה להודות", ואינו רשאי לומר שם "למדני חקיך" שיראה כאומר פסוק, דהוי הפסק שלא לצורך, מאחר ואינו צריך לחזור. [ילקו"י מועדים עמ' רלח. יחו"ד ח"ה סי' מט. וע' בספר אשל אברהם מבוטשאטש (סי' תרצה) שכתב, ששכח לומר על הנסים, וכאשר נזכר לאחר שאמר ברוך אתה ה', סיים "למדני חקיך", כדי לחזור לעל הנסים. אולם במחכ"ת אינו נכון להלכה, שמכיון שאין מחזירים אותו, אינו רשאי לסיים "למדני חקיך", כדי לחזור לעל הנסים. שהרי גם באמירת פסוק כזה בתפלה יש משום הפסק, ורק במקום שאם טעה מחזירים אותו, הסכימו הפוסקים שאם נזכר לאחר שאמר ברוך אתה ה', יסיים "למדני חקיך", משום שזה יותר קל מברכה לבטלה. וכמ"ש הריטב"א (ריש תענית). וכ"כ בברכ"י, ובשלמי צבור, ובכה"ח פלאג'י, ובמנחת אהרן, ובבא"ח, ובגדולות אלישע].
ו אם טעה בהלכה, ואחר שסיים התפלה חזר להתפלל מפני ששכח "על הנסים", ושוב נזכר שלפי הדין אינו צריך לחזור, צריך להפסיק מיד, אפילו באמצע הברכה. ויאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". [כ"כ בשו"ת מכתם לדוד חאו"ח סי' כב. והרב מאמר מרדכי סי' תרפב סק"ב]. ואינו מועיל שיסיים תפלתו על דעת תפלת נדבה. אבל בערבית ימשיך בתפלתו, ויכוין בדעתו שתהיה תפלה זו לנדבה, ויחדש בה דבר. [ילקו"י מועדים עמ' רלט. יבי"א ח"א (סי' כב אות טו). ואינו יכול לסיים תפלתו בתורת נדבה, כיון שהתחיל להתפלל אדעתא דתפלת חובה, כמ"ש מרן בש"ע (סי' קז ס"א), שאם התחיל להתפלל, מפני שחשב שעדיין לא התפלל, ובאמצע תפלתו נזכר שכבר התפלל, פוסק אפי' באמצע ברכה. ע"ש. אך בערבית שעיקרא רשות, אם נזכר באמצע התפלה שכבר התפלל, יסיים תפלתו, ויחדש דבר מה בשומע תפלה, ודיו. וכמבואר כיו"ב בילקו"י תפלה א' עמוד תקמ. וכ"ה בחזו"ע (סוכות, עמוד רז:)].
ז נכון שהשוכח "על הנסים" ונזכר אחר חתימת הברכה, שיאמרנו בסוף התפלה כשמסיים "אלהי נצור", ויאמר מודים אנחנו לך על הנסים וכו', עד ונודה לשמך הגדול סלה. [אליה רבה (סי' תרפב סק"ב). ושכ"מ בט"ז. וכ"כ המאמר מרדכי שם סק"ג]. אבל אינו רשאי לאומרו בין ברכת הטוב שמך ולך נאה להודות, לברכת שים שלום, משום הפסק. [ילקו"י מועדים עמוד רלט. שו"ת יביע אומר (ח"א חאו"ח סי' כב, ובח"ט חאו"ח סי' נג), ובשו"ת יחוה דעת ח"ה (סי' מט).].
ח מי שטעה ואמר "על הנסים" בעבודה, דהיינו בברכת רצה, במקום יעלה ויבא, אם נזכר בהודאה, חוזר ואומרו במקומו כתיקון חז"ל, ואם לא נזכר אלא בסוף התפלה, אינו חוזר, שאין בזה כל חשש הפסק במה שאמרו שלא במקומו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רלט. יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים ח"ג חאו"ח סימן לט. ואמנם הגר"ש קלוגר בחכמת שלמה (סי' קח סי"ב) כתב, שאם נזכר אחר שעקר רגליו, צריך לחזור, כי המזכיר דבר שאינו שייך לאותה ברכה, הוי הפסק, דהוי כשיחה בעלמא, אפילו אם נזדמן כן בערבית, כמו בשאר טעות גמור שחוזר אף בערבית. וכמו אם טעה ביו"ט וחוה"מ ולא הזכיר יעלה ויבא. ע"כ. אולם מ"ש לחלק בין אם טעה והזכיר מאורע שאר ימים שלא בזמנו, אם אמרו במקומו, או שלא במקומו, אין לו יסוד בהלכה, ואין כן דעת המהר"ח אבולעפייא, ומרן החיד"א, ושו"ת שאילת יצחק, והמשנ"ב].
ט אם טעה בימי חנוכה, ואמר בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה וכו' במקום בימי מתתיה וכו', יצא. [ע' בשו"ת יביע אומר ח"ד סי' נא אות ד].
י אין לדלג נוסח על הנסים בחנוכה או בפורים או לקצרו, בכדי להספיק לענות קדיש או קדושה, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו אם המצוה השניה גדולה וחשובה יותר. והוא הדין בליל ראש חודש, שאין לדלג "יעלה ויבא" משום כך. וכן בתענית צבור שאין לדלג "עננו" בשביל זה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמ. יביע אומר חלק ב' חאו"ח סי' לב. וחלק ט' סימן סו עמוד ק. יחוה דעת ח"א סי' עז]
יא גם בברכת המזון של חנוכה צריך לומר על הנסים בהודאה, לפני "על הכל ה' אלהינו אנחנו מודים לך". ואם שכח לאומרו, כל זמן שלא הזכיר "השם" בחתימת הברכה חוזר. ואם הזכיר שם ה' אינו חוזר. [כ"ד מרן הש"ע שם. ודלא כהב"ח שסובר דבבהמ"ז אם לא אמר על הנסים מחזירין אותו. וכ"פ הפר"ח כמרן ז"ל, שהדבר ברור שא"צ לחזור. וכ"כ השיורי כנה"ג והישועות יעקב והפמ"ג ושאר אחרונים. ומ"ש הראבי"ה מגילה (סי' תקסג עמ' רפד) שכיון דנהגו להזכיר על הנסים בברכת המזון שויוה כחובה וחוזר. ע"ש. אנן לא קי"ל הכי]. וטוב שאם שכח על הנסים בברכת המזון, שבאמצע הרחמן יאמר: הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות, כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול וכו'. [הרמ"א בהגה (סי' קפז ס"ד וסימן תרפב ס"א). ילקו"י מועדים עמו' רמ. וכמ"ש הרמב"ם, וסמך על הירושלמי שצריך להזכיר חנוכה בבהמ"ז].
יב מי שהתחיל לסעוד ביום השמיני של חנוכה, והמשיך בסעודתו עד אחר צאת הכוכבים, שהוא מוצאי חנוכה, אף על פי כן יאמר על הנסים בברכת המזון. אבל אם התפלל ערבית באמצע הסעודה, ואחר כך מברך ברכת המזון בלילה, אין לו להזכיר על הנסים בברכת המזון, אף שעיקר סעודתו סעד ביום פורים.
יג אין להזכיר מעין המאורע בחנוכה (ובפורים) בברכה מעין שלש, ורק בדיעבד, אם עבר והזכיר לפני החתימה, אינו חוזר ומברך. [ילקו"י מועדים עמ' רמא. יבי"א ח"ג סי' לו. והוא לפי מ"ש התוס' (ברכות מד.), שאף דמשמע בירושלמי שיש להזכיר מעין המאורע בברכה מעין ג' י"ל שזהו רק בימיהם שהיו רגילים לקבוע על היין והפירות, אבל האידנא דלא קבעי, לא. ע"כ. ונהי שבזמנינו אנו נוהגים להזכיר מעין המאורע של שבת ויו"ט במעין שלש, מ"מ בחנוכה ובפורים דהוו מדרבנן, לא הצריכו להזכירם במעין ג'].
יד בנוסח על הנסים של חנוכה, בימי מתתיה בן יוחנן "חשמונאי" ובניו, נכון יותר לומר חשמונַאי, הנו"ן בפתח, והאלף נחה, ולא לבטאת את האלף בחיריק. [כ"כ בשו"ת זבחי צדק ח"ג (סי' צד), ושכן הנוסח השגור בפי כל החזנים. ושלא כמ"ש בבן איש חי לומר האל"ף בחיריק]. והנוהגים לומר חשמונאי האל"ף בחיריק, יש להם על מה לסמוך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמא].
טו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל. כן הנוסח הנכון. ואין לומר כשעמדה "עליהם", והרוצה לאומרו, צ"ל ועל עמך ישראל, עם וא"ו. [פרי חדש. ילקו"י מועדים עמו' רמא].
טז מלכות יון "הרשעה", פשט המנהג לומר הרִשעה, הריש בחיריק. [כ"כ הפר"ח (סי' תרפב) וז"ל: מלכות יון הרשעה, הריש בחיריק, ודלא כהארחות חיים שהביא הב"י. ע"כ. וכן רגילים לומר בתפלה ומלכות הרִשעה מהרה תעקר ותשבר, הריש בחיריק. וכן אנו אומרים בתפלות ימים נוראים, והרשעה כולה כעשן תכלה, הריש בחיריק. וכ"כ בספר מטה משה, ובשלמי צבור בשם הלבוש, ובשיורי כנה"ג, ובמועד לכל חי, וה"ה כאן. אע"פ שיש לחלק. ואע"פ שבשו"ת יביע אומר ח"ח (סי' יא אות כ) נתבאר שיש לומר הרשעה, הריש בשוא והשין בקמץ, אין העולם נוהגים כן. אלא אומרים הריש בחיריק. ויש להם על מה שיסמוכו. וכ"כ במועד לכל חי (סי' כז אות סח). וכן מבואר בחזון עובדיה על הלכות חנוכה].
יז לשכחם "תורתך" ולהעבירם מחוקי רצונך. כן צריך לומר, ולא לשכחם "מתורתך". [פרי חדש. וכ"ה בסידור רב סעדיה גאון (עמוד רנה), ובסדר רע"ג (עמוד פב). וכ"כ בארחות חיים (הל' חנוכה סי' כב), שכן הנוסח הנכון. וכ"כ ר' דוד אבודרהם (דף נד ע"ד), שאין לומר לשכחם מתורתך, עם אות מ', אלא תורתך בלי מ'. ושכ"כ מהר"ם מרוטנבורג. ע"ש. וכ"כ בשלטי הגבורים סביב הגהות מרדכי (פ"ב דשבת).].
יח צריך לומר וקבעו שמונת ימי חנוכה "אלו" בהלל ובהודאה. [ר' דוד אבודרהם. וכן הוא במחזור ויטרי (עמוד קצח), ובסידור הרוקח עמוד תשיט]. וכתב המגן אברהם שהוא כמו שאנו אומרים במועדים את יום חג פלוני הזה. וכן המנהג. [כ"כ בבן איש חי פרשת וישב אות כה].
יט "לך" עשית שם גדול וקדוש בעולמך. כן צ"ל. [ר' דוד אבודרהם. וכ"כ בסדר רע"ג ח"ב (עמוד פב), ובמחזור ויטרי עמוד קצח].
כ ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן "כהיום הזה". [ואף שבסידור רס"ג (עמוד רנו) ליתא כהיום הזה, במחזור ויטרי (עמוד קצח), ובסדר רע"ג (עמוד פב) ישנו. וכתב הכנה"ג, שכן הוא הנוסח השגור בפי כל].
כא צריך לומר: ועשית עמהם "נסים ונפלאות", בלשון רבים, והיינו נס הנצחון על מלכות יון הרשעה, וגם נס השמן. וכן בפורים [שיש סידורים שכתבו שם הנוסח "נס ופלא", וכ"כ הכנה"ג], צ"ל "נסים ונפלאות", נס מפלתו של המן, והעמלקים, ונס גדולתו של מרדכי הצדיק. [ובלאו הכי מבואר במדרש אסתר, שהרבה נסים נעשו על ידי אסתר]. [יפה ללב ח"ב. וכן הוא בשו"ת יביע אומר חלק ח' (סי' יא אות כא). ע"ש. ילקוט יוסף מועדים עמוד רמב. ילקוט יוסף תפלה כרך ב' קונט' הנוסחאות. ירחון קול תורה תשרי תשס"ד עמוד מו, מח].

סימן תרפג - אמירת הלל בחנוכה
א בכל יום משמונת ימי חנוכה בתפלת שחרית גומרים את ההלל, בין יחיד בין צבור. ומברכים לפניו אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור את ההלל, ולאחריו ברכת יהללוך. ומסיימים ב"אמן" כמו בכל מקום שיש ב' ברכות שהמברך מסיים באמן.
ב יחיד שהתחיל לגמור ההלל בחנוכה, ושכח לברך "לגמור את ההלל" קודם ההלל, ונזכר באמצע מזמורי ההלל, יברך במקום שנזכר, ויסיים על סדר ההלל. כי מה שמברך לגמור את ההלל אין פירושו שצריך לגומרו כולו, אלא הוא לשון קריאה. ואם טעה ואמר ההלל בדילוג, כמו שנוהגים לקוראו בראש חודש, ונזכר רק לאחר שסיים את כל ההלל, יחזור לגמור את ההלל כולו, בלי ברכה. [מהר"ר יעקב מולכו בתשובה כתיבת יד, הובא בברכי יוסף (סי' תרפג). וע"ע בשו"ת קול גדול סי' לא].
ג כל יחיד מיחידי הקהל רשאי לברך על ההלל ברכת לגמור את ההלל, ויגמור ההלל עם השליח צבור, (ואין צורך לצאת ידי חובה הברכה מהשליח צבור). ואם סיים הברכה "לגמור את ההלל", ובטרם יתחיל לומר את ההלל שמע את השליח צבור שסיים גם הוא את הברכה, לא יענה אחריו אמן, דהוה ליה הפסק בין הברכה שבירך בעצמו, לקריאת ההלל. [כדמוכח בברכות (מ.). וכ"פ בש"ע יו"ד (סי' יט ס"ד), וראה בחזון עובדיה על הלכות חנוכה. וצ"ע מד' המאירי].
ד הקורא את ההלל ביום טוב, בימים שגומרים בהם את ההלל, ואחר כך נסתפק אם קרא ההלל בדילוג כמו בראש חודש, כיון שאמר חלק ממנו הוה ליה ספיקא דרבנן ואין לחזור ולקרוא מספק. ואם דילג בודאי ביום טוב, יחזור לגמור את ההלל בלי ברכה. [חזו"ע חנוכה].
ה אסור להפסיק בדיבור באמצע ההלל, ומכל מקום השומע ברכה מחבירו, והוא באמצע מזמורי ההלל, יש לו לענות "אמן". וכל שכן שעונה קדיש וקדושה וברכו באמצע ההלל, אף כשגומרים את ההלל. אבל אמן דתתקבל אין לענות. מה שאין כן בהלל דראש חודש אפשר לענות אמן דתתקבל גם כן, הואיל ואין אנו מברכים עליו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמב. יבי"א חלק ב' סימן לב]
ו אם סיים את ההלל עד סופו, ואמר הפסוק האחרון עד כי לעולם חסדו, ושמע דברים שבקדושה, קדיש וקדושה או אפילו אמן דברכות, מותר לו לענות הכל אף שהוא קודם ברכת יהללוך. [ואף שאין ראוי להפסיק לכתחלה בין המצוה לברכה שאחריה, אין זה לעיכובא, עיין בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' ט אות ו והלאה), והואיל ואין ברכה זו אלא ברכת השבח, רשאי להפסיק לכתחלה לענות אמן וכל דבר שבקדושה. וכן מבואר ממ"ש הרשב"ץ בפירושו לברכות (יד.). וראה בחזון עובדיה הל' חנוכה].
ז כל היום כולו כשר לקריאת ההלל מהנץ החמה עד שקיעתה, שנאמר ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' (מגילה כ:), ובדיעבד אם קרא את ההלל אחר עמוד השחר קודם הנץ החמה יצא.
ח גם האבל חייב לגמור את ההלל בברכה, בכל ימי החנוכה, אף כשמתפללים בבית הנפטר. וכל שכן הצבור שמתפללים בבית האבל. ורק בראש חודש שההלל אינו אלא ממנהג, רבים נוהגים שאין האבל קורא את ההלל, מפני שאינו יכול לומר "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", כי האבל אסור בשמחה. ולכן מנגינו בראש חודש שיוצאים לחדר אחר ואומרים שם את ההלל, ואחר כך חוזרים לחדר שבו נפטר המנוח. וכשאין אפשרות לעבור לחדר אחר האבל יצא לחדר אחר והם יאמרו ההלל. וכל זה כשהנפטר מת באותו בית, אבל אם נפטר בבית חולים, אומרים הלל בראש חודש בחדר שמתפללים, ורק האבל לא יאמר ההלל. אבל בחנוכה הכל גומרים את ההלל כרגיל. [ילקו"י מועדים עמ' רמב. שו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' לג].
ט נשים פטורות מאמירת ההלל בימי החנוכה, אף על פי שחייבות בנר חנוכה, משום שאף הן היו באותו הנס, מן ההלל פטורות, כשם שהן פטורות מן ההלל במועדי ה'. ואם רצו לגמור ההלל, רשאות לגומרו, אך לא תברכנה, דספק ברכות להקל, וגם הנשים מבנות אשכנז הנוהגות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום כאן לא תברכנה על ההלל בחנוכה, כיון שזו מצוה שאין בה עשייה. [ילקו"י מועדים עמ' רמב. יבי"א ח"ו סי' מה. והנה במשנה (סוכה לח.) שנינו: מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו (את ההלל), עונה אחריהם מה שהם אומרים. ולמדנו שהנשים פטורות מקריאת ההלל בחג הסוכות, וה"ה לשאר ימים טובים. וכתב בספר מעשה נסים (שרש א') לרבי דניאל הבבלי, שאמירת הלל בחנוכה היא מצוה מה"ת, ושלא כדברי רבינו אברהם בן הרמב"ם. ולפ"ז נראה שמאחר שקריאת ההלל בימי חנוכה, מה"ת, אין מקום לחייב הנשים בקריאתו, מטעם שהיו באותו הנס, לפי מה שביארו התוס' בפסחים (קח:), שדוקא במצוות דרבנן, כגון ד' כוסות בליל פסח, והדלקת נ"ח, חייבו חכמים את הנשים, מטעם שאף הן היו באותו הנס, אבל במצות של התורה, אין לחייבן מטעם זה].
י בכל שמונת ימי חנוכה יאמרו בשחרית בית יעקב לכו ונלכה באור ה', ומזמור של יום כרגיל, ואין לומר אלא "היום כך בשבת" ולא יותר. ואחר כך מזמור שיר חנוכת הבית. ויש נוהגים שלא לומר מזמור של יום רק מזמור שיר חנוכת הבית, ויש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמג].
יא המזמור ארוממך ה' כי דליתני שאומרים בתפלת שחרית קודם ה' מלך ה' מלך, גם בימי חנוכה מתחילים בו בפסוק ארוממך ה' כי דליתני, כמו בכל השנה. ולא ישנו בחנוכה להתחיל "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", כמו שכתוב במקצת סדורים, אלא יתחילו כמו בכל השנה מפסוק ארוממך, כי מאחר שעתידים לאומרו בשלימות בסוף התפלה אין לכפלו פעמים. ורק בסוף התפלה אחר מזמור של יום מתחילים לומר המזמור הזה בפסוק מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ובראש חודש טבת אומרים אותו אחר תפלת מוסף, אחר מזמור "ברכי נפשי" שהוא משום ראש חודש (שנאמר בו עשה ירח למועדים), כי ראש חודש נחשב תדיר לגבי חנוכה, ולכן מקדימים ברכי נפשי ואחר כך מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. [הגר"מ פארדו בשו"ת שמו משה חאו"ח סי' יד].

סימן תרפד - סדר קריאת התורה בחנוכה
א בכל שמונת ימי חנוכה קוראים בפרשת הנשיאים, וכשחל יום ראשון של חנוכה בחול, מתחיל הכהן מפרשת כהנים עד "ויקריבו אותם לפני המשכן", והלוי קורא משם עד "ויהי המקריב ביום הראשון", והשלישי קורא משם עד "ביום השני". ויש נוהגים שהכהן קורא עד סיום ברכת כהנים בלבד, ואף על פי שיש להם על מה שיסמוכו, נכון להודיעם שיותר טוב להמשיך עד "לפני המשכן", ואם יסכימו לבטל מנהגם תבוא עליהם ברכה. ואין צריך לומר שאם טעה השליח צבור וסיים לכהן "ואני אברכם". וקפץ הכהן ובירך ברכה אחרונה שיצא, ואין מחזירין אותו. [ילקו"י מועדים עמוד רמד].
ב ביום השני קורא הכהן הפרשה של יום השני עד "מלאה קטרת", והלוי משם עד ביום השלישי. והשלישי חוזר וקורא ביום השני עד ביום השלישי. ואם טעו וקראו של יום שלישי ביום שני או להיפך, וסיימו הקריאה, יצאו ידי חובתם, ואין צריך לחזור ולקרות אפילו עדיין הספר תורה מונח לפניהם. וכן הוא הדין לשאר ימי חנוכה. וכן אם טעו וקרא הלוי "פר אחד" של היום שאחריו. [ילקו"י מועדים עמוד רמה].
ג ביום השמיני קורא הכהן עד מלאה קטורת, והלוי משם עד ביום התשיעי, והשלישי חוזר וקורא ביום השמיני, וממשיך משם הלאה, עד "כן עשה את המנורה". וכן פשט המנהג בארצנו הקדושה, ואין לשנות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמה. יחו"ד חלק ד סימן לט].
ד אם טעה השליח צבור וקרא לשלושתם "ביום השמיני" בלבד, כשאר הימים, אינו חוזר, ומכל מקום אם עדיין לא החזירו את הספר תורה למקומו, טוב שימשיך לקרוא השלישי בלי ברכה מ"ביום התשיעי" עד "כן עשה את המנורה". [ילקו"י מועדים עמ' רמה].
ה אם טעה החזן וסיים הקריאה בסוף פרשת נשא, ולא קרא עד כן עשה את המנורה, כנהוג, יש אומרים שצריך לחזור ולקרות פרשה זו בלי ברכה, דאמנהגא לא מברכינן. ויש חולקים ואומרים שמכיון שמעיקר הדין הקריאה היא עד סוף פרשת נשא, שהיא סיום פרשת הנשיאים, לכן אפי' עדיין לא החזירו הספר תורה להיכל, ואין כאן טירחא דצבורא אין צריך לקרות יותר. [כעין מ"ש הדבר משה (סי' יד). ע"ש. וכ"כ בספר השומר אמת סי' כז].
ו אם טעו וקראו שלשה עולים בימי חנוכה בפרשת השבוע, וסיימו הקריאה, יצאו ידי חובה, דקיימא לן (מגילה כט:) אין משגיחין בחנוכה. [שו"ת פרח שושן (כלל א סי' ח). וכ"פ בספר השומר אמת (סי' כז אות ג), ובספר חיים (סי' טל אות ט). וראה בחזון עובדיה על הלכות חנוכה].
ז כשחל יום ראשון של חנוכה בשבת, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים שבעה עולים (לכל הפחות) בפרשת השבוע, והמפטיר קורא מברכת כהנים עד ביום השני, ומפטיר "רני ושמחי בת ציון". ובשבת שניה המפטיר קורא מביום השמיני עד כן עשה את המנורה, ומפטיר בנרות דשלמה, ולעולם אין מזכירים חנוכה בברכת ההפטרה. [ילקו"י מועדים עמ' רמה].
ח ראש חודש טבת שחל להיות בימי החול של חנוכה, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בספר תורה הראשון שלשה בשל ראש חודש, ומתחיל "צו את בני ישראל", ובספר תורה השני קורא העולה הרביעי בשל חנוכה, בנשיא של אותו יום. שתדיר ואינו תדיר, תדיר קודם.
ט אם טעה החזן והתחיל לקרוא לכהן בספר תורה של חנוכה, יש אומרים שצריך להפסיק, ולקרוא בשל ראש חודש, ויש אומרים שאין צריך להפסיק, אלא יגמור קריאת החנוכה עם העולה, ואחר כך יעלו שלשה עולים לספר תורה של ראש חודש. וכן עיקר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמו. מאור ישראל מגילה כט: יביע אומר חלק י סי' כב].
י אם טעה החזן וקרא ארבעה עולים בשל ראש חודש וכבר הוציאו שני ספרי תורה, צריך לקרוא לעולה חמישי שיקרא בשל חנוכה, כדי שלא יהא פגם לספר תורה, בראותם שהוציאוהו ולא קראו בו. [מרן הש"ע סי' תרפד ס"ג].
יא ראש חודש טבת שחל בשבת, מוציאים שלשה ספרי תורה, בראשון קוראים פרשת השבוע, ומן הדין עולים בו ששה, והשביעי משלים הקריאה בספר שני, שהוא של ראש חודש, ומתחילים מן הפסוק וביום השבת, והעולה אומר קדיש, שבזה נשלמו העולים שהם חובת היום. והמפטיר קורא בספר תורה השלישי בפרשת הנשיאים, וגם הוא אומר קדיש, ומפטיר רני ושמחי בת ציון. ואם עלו בספר תורה הראשון שבעה עולים או יותר, העולה האחרון בספר תורה הראשון, אומר גם כן קדיש. ונמצא שאומרים שלשה קדישים, קדיש אחר כל ספר תורה. וכן המנהג. וכן יש לנהוג בראש חודש ניסן שחל להיות בשבת, שמוציאים בו שלשה ספרי תורה, שיש לומר קדיש על הספר תורה הראשון, רק אם עלו שבעה עולים או יותר, כגון שהעלו מוספין, שאז יש לומר חצי קדיש לכל ספר תורה, מאחר ונשלמה חובת היום בספר הראשון. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמו. יבי"א ח"ד סי' כד. וח"ט (סי' טז), יחו"ד ח"א סי' עו]
יב בשבת וראש חודש טבת אם אחר הקריאה בס"ת הראשון, טעה וקרא תחלה בפרשת הנשיאים, וסיים, ואחר כך קרא המפטיר בס"ת של ראש חודש, אע"פ כן מפטיר בהפטרת רני ושמחי בת ציון, דפרסומי ניסא עדיף מתדיר, (כדאיתא בשבת כג:). ומכל מקום טוב שקודם הברכות שאחר ההפטרה, יאמר פסוק ראשון ופסוק אחרון של השמים כסאי, ואח"כ יברך. ובדיעבד אם הפטיר בהשמים כסאי, והתחיל לברך אחריה, יצא. [חיי אדם, ושערי אפרים (שער ח אות עו), ומשנה ברורה בביאור הלכה (ס"ס תרפד). וע' בשו"ת שואל ונשאל ח"א (סי' סג)].

מה שחנוכייה יכולה לספר חיים יהודים

י״ט בכסלו ה׳תשע״ו

זה קרה בימים האלה של ערב חנוכה לפני שנה בדיוק. בפתח בית חב"ד 'תורה סנטר' באוטווה שבקנדה התייצבה אישה ובידה חנוכייה. "אני מרגישה שבית הכנסת שלכם הוא המקום הראוי לחנוכייה הזאת", אמרה בהתרגשות לרב מענדל בלום, מנהל בית חב"ד.

הרב בלום חש כי התרגשותה של האישה משקפת סיפור מיוחד, וביקש ממנה לשבת ולספר את סיפורה. האישה, סוזן בלומפלד שמה, החלה לספר, ומרגע לרגע התברר כי החנוכייה הזאת מגוללת פרק מרטיט בדברי ימי ישראל בתקופת השואה.

חמש שנים במסתור

הסיפור מתחיל אצל אחיו של סבה, ג'רארד ריצ'ל ורעייתו, תושבי העיר האג שבהולנד. לאחר הכיבוש הגרמני הצטרפו בני הזוג לארגון שהתנגד לנאצים. הארגון זייף כרטיסים לחלוקת מזון, אסף מידע מודיעיני, הוציא לאור עיתון מחתרתי, השבית קווי טלפון ועשה עוד פעולות שנועדו לשבש את המכונה הנאצית.

בני הזוג החליטו גם לתת מקלט למשפחה יהודייה. במשך חמש שנים התגוררה בעליית הגג שבביתם משפחה בת שלוש נפשות – זוג הורים ובנם. העלייה למקלט התאפשרה מבעד לדלת סתרים בחדר השינה של בנם בן החמש. הנאצים חשדו בג'רארד שהוא פעיל בארגון ההתנגדות, וכמה פעמים עשו חיפושים בביתו. פעם אחת ג'רארד עצמו נאלץ להתחבא כדי להימלט ממאסר. "הילד בן החמש ידע שבעת חיפושים עליו לשכב במיטה ולהשתעל, כאילו הוא חולה מאוד", סיפרה סוזן. "כשהנאצים ראו את הילד החולה, יצאו ולא טרחו לחפש יותר מדיי".

מתנה למצילים

במשך חמש שנים חלקו בני הזוג ההולנדים את מזונם הדל עם בני המשפחה היהודייה והסתירו אותם בעליית הגג. בני המשפחה המסתתרת, ובמיוחד הנער, חיו כל רגע בפחד אימים שמא ייתפסו. "כאשר שמעו את שאון המגפיים של הנאצים", סיפרה סוזן, "היה הנער מייבב מרוב פחד, והוריו נאלצו לתחוב בגדים לתוך פיו ולהחזיק בו עד שהחיילים עזבו".

בתום המלחמה העניקו בני המשפחה היהודייה למציליהם חנוכייה לאות הכרת תודה על מה שעשו למענם. "הם אמרו שהנאצים היו יכולים לפגוע בגופם וברכושם בלבד, אבל לא באמונה שבליבם, והחנוכייה היא סמל האמונה", סיפרה סוזן.

תחושה בלב

החנוכייה עברה בין בני המשפחה, עד שהגיעה לידי סוזן. "הייתה לי תחושה שבעצם לא נכון שאחזיק בה", הסבירה בשיחה לדוד זקליקובסקי. "חשבתי שראוי כי תהיה במקום שבו יהיה לה שימוש מתאים. תמיד רציתי להשיב את החנוכייה לבית כנסת, ואני מאמינה שבית הכנסת הזה הוא הבית המתאים".

הרב בלום הודה לה נרגשות על המתנה ההיסטורית, ומדי ערב הדליק בחנוכייה הזאת את הנרות. הוא אף הזמין את הגב' סוזן לספר את סיפורה לבני הקהילה. "החלטנו כי זו תהיה החנוכייה שבה נדליק בכל שנה את הנרות", אומר הרב בלום.

החנוכייה חזרה להאיר. הרב בלום והחנוכייה

באדיבות חבד

סגולות חג הסוכות – בחג הסוכות מרבים בשמחה! אנו נמצאים בסוכה כמו תחת החופה והשכינה עוטפת אותנו.

כתב מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א (חזון עובדיה סוכות,תנ): "ואני יודע מעשים, שהאתרוג שברכתי עליו בימי החג ויצאתי בו ידי חובת המצווה, חילקוהו בני ביתי לנשים חשוכי בנים, אחר שמונה שנים ושתים עשרה שנה מנישואיהם, ונתנו לכל אחת חתיכה מן האתרוג, ובאותה שנה נפקדו בבנים ובבנות לחיים טובים ולשלום".

י״ד בתשרי ה׳תשע״ו

בחג הסוכות מרבים בשמחה! אנו נמצאים בסוכה כמו תחת החופה והשכינה עוטפת אותנו.

יש שנוהגים לנשק את קירות הסוכה שהם כנגד מידת הרחמים.
מי שתמיד בצער ויסורים הסוכה היא סגולה למחלוקת.
יש ללמוד מסכת סוכה.
מצוות סוכה היא סגולה אריכות ימים.

מומלץ לתלות בסוכה שמן זית ולהשאירו עד סוף החג שישאב את כל קדושת האושפיזין ובשמן זה סגולה עצומה להדליק נרות חנוכה, וכן לתלות בסוכה שני בקבוקי יין שאחד מהם יהיה כשר לפסח, ולהשתמש ביינות בליל הסדר ובסעודת פורים - חיבור בין קודש לקודש.
טוב לתלות חיטה ושעורה עד סוף החג ולאחר מכן להשתמש בהם לחמין של שבת.
אפשר לתלות אתרוגים ולאחר סוכות לעשות מהם ריבה ולהשתמש בה בטו` בשבט: סגולה לזרע בר קיימא וללידה קלה.
אפשר לתלות צנצנת של דבש ולהשתמש בה בחג שבועות -"חלה ודבש תחת לשונך" (שיר השירים).

סגולות לזרע בר קיימא:
מומלץ לתלות רימונים בסוכה.
לתלות שבעה רימונים בשבע סוכות של רבנים, ולאחר חג סוכות לעשות מיץ מהרימונים האלה ומהכמות הזאת מחלקים למספר נשים לשתות.

טוב לתלות בסוכה תפוחים ולאחר סוכות לאכול אותם: סגולה לרפואה שלמה.
כל יום צריך להדליק נר לאחד מהאושפיזין של אותו היום!

(כל הזכויות שמורות לבית הכנסת "סיני" - מתוך החוברת "ישועות מסיני")

סגולות חג הסוכות

א. קדושת חג הסוכות מסוגלת לנטוע בלב האדם תקיפות ועוז להתייצב נגד היצר הרע, שיוכל לעמוד כנגדו בקשרי מלחמה כל השנה. (אביעה סגולות עמוד 336).

ב. סגולה חשובה להתפלל בחג הסוכות על הפרנסה, כיון שבחג זה הקב"ה משפיע שפע פרנסה לכלל ישראל. ולכן נקרא "חג האסיף", לפי שבחג זה אוספים שפע הפרנסה לכל השנה כולה. והטעם, שאמרו בשם תלמידי האר"י ז"ל, שהעצבות מזיקה לפרנסה, ובהיות שחג הסוכות הוא חג השמחה כמו שכתוב: "והיית אך שמח", לכן אנו זוכים בחג זה לפרנסה. (שם).

סגולות הסוכה

א. בזכות קיום מצות סוכה, זוכה להיפטר מכל המחלות והייסורין. שנאמר (תהילים כז,ה): "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ". ורמז לדבר בדברי חז"ל (סוכה כה,ב): "המצטער פטור מן הסוכה". ופירשו בדרך רמז: המצטער – נפטר מצערו על ידי הסוכה. (אביעה סגולות עמ' 335).

ב. על ידי מצות סוכה זוכה האדם להשגת הדעת, כמו שנאמר (ויקרא כג, מד): "למעןידעו דורותיכם". והכוונה, שע"י הדעת יבין כיצד עליו לעבוד את הבורא יתברך. (שם עמוד 336).

ג. שינה בסוכה זה תיקון למי שלא ישן במשך השנה בקדושה. (שם עמוד 337).

ד. על ידי הישיבה בסוכה אדם שואב שמחה לכל השנה כולה, לכן ישתדל כמה שיותר לשהות בסוכה. וכמו שכתבו תלמידי הבעש"ט זצ"ל, שמחג הסוכות אנו שואבים שמחה לכל השנה כולה, שהרי חג הסוכות הוא "חג שמחתנו". (שם).

ה. על ידי מצות ישיבה בסוכה, זוכה אדם למשוך חירות לו ולבניו עד עולם. וזה בתנאי שלא ידבר דברים בטלים בתוך הסוכה. (שם עמוד 338).

ו. ע"י מצות ישיבה בסוכה, מושך האדם ברכה וקדושה לדירה שלו לכל השנה. (שם).

סגולת ארבעת המינים

א. סגולה להניח את הלולב קשור עם ההדס והערבה על גבי פתח החדר שיישן בו, ולהשאירם מונחים שם עד ערב פסח. ובערב פסח משליכים אותם במדורת שריפת החמץ ובתנור של אפיית המצות. (כה"ח תרס"ד,ס). ובספר "סדר היום" כתב לשמור במקום מיוחד בבית כל ארבעת המינים שבירכו עליהם, ולא לזורקם ח"ו, וזו סגולה להינצל מכל צרה.

ב. סגולה נפלאה לקנות ארבעת המינים יפים, והעושה כן – זוכה לבנים צדיקים ובעלי תורה, וזוכה הוא ובניו לחיי העולם הזה והעולם הבא, אם אינו עושה כן לשם גאווה.(מועד לכל חי כג, קכח. באה"ט תרמה, ט).

ג. סגולה לאריכות ימים – לברך על הלולב. והרמז: "לולב" בגימטריא "חיים". (אביעה סגולות עמוד 289).

ד. נוהגים לברך במשך השנה את ברכת הבשמים שבהבדלה על ההדסים של ארבעת המינים. (שו"ע רצז,ד ובמ"ב שם).

סגולות הערבות של "חבטת ערבות"

א. סגולה לזכות בזרע של קיימא, לבשל את הערבות שעשו בהן חבטת הערבה בהושענא רבא, וישתו בני הזוג העקרים את המים האלו. והרמז, "ערבה" בגימטריא "זרע". (ליקוטי מהרי"ח עניני סוכות).

ב. עלי הערבות של "חבטת הערבה" מסוגלים לשמירה בדרך. (מקור חיים סימן תרס"ד).ולכן ייקח קצת מהערבות עמו כשהולך לדרך, או שיידע בבירור מקום הנחת הערבות בביתו, ובשעת הסכנה בדרך ח"ו ייזכר מקום הנחתם, וינצל מהסכנה. (מועד לכל חי כד,יח). וכדאי לכל אדם להשים ברכבו קצת מעלי הערבה (ספר המידות ערך דרך,ו).

ד. מסופר על רבינו מאיר שמחה הכהן זצ"ל, מחבר ספר "אור שמח", שהיה נותן משיירי ערבה שלו לחיילים יהודים שגייסום לצבא במלחמת העולם הראשונה, וידוע מפי עדים נאמנים כי כל מי שנטל ממנו ערבות אלו ניצל בניסים גלויים, וכולם חזרו לבתיהם בריאים ושלמים. (לבוש יוסף, מועדים עמוד רלד).

ג. סגולת הערבות של חבטת ערבות להסיר פחד מהאדם. (ספר המידות לרבי נחמן מברסלב עניין הפחד,טז). ומי שמבהילים אותו חלומות רעים, יניח הערבות מתחת לכר שישן עליו, ויועיל לו. (כה"ח תרס"ד,ס בשם יפ"ל). ובספר התניא כתב, מנהג כשר להניח הערבות אחר "חבטת ערבות" סמוך לראש מיטתו לחבוב מצווה. (כה"ח שם).

סגולת האתרוג

א. סגולה נפלאה לאישה בהריון שיהיה לה הריון קל, ושתלד בקלות, שתנשוך את הפיטם של האתרוג שבירכו עליו בחג הסוכות, תיתן צדקה, ותתפלל לה' שתלד ולד בר קיימא בקלות ולא בצער לחיים טובים ולשלום. אמנם אסור לעשות כן ביום הושענא רבה, אלא יש להמתין עד אחרי שמחת תורה. (חזו"ע סוכות עמוד תמט).

ב. .נוהגים לעשות ריבה מהאתרוג שבירכו עליו בחג הסוכות, ואוכלים ריבה זו בט"ו בשבט עם שאר הפירות שנוהגים לאוכלם בט"ו בשבט. (כה"ח תרס"ד,ס).

ג. סגולה נפלאה לאישה בהריון שתאכל ריבה זו. כמו כן אישה שמתקשה בלידה – סגולה שתאכל מהריבה הזאת בשעת הלידה, ותלד בקלות ללא צער, ויצא העובר בריא ושלם לחיים טובים ולשלום. (שם).

ד. אכילת האתרוג אחרי חג הסוכות הוא סגולה לחולי לב, שיהיה להם לב בריא וחזק.(סגולות ישראל).

ה. סגולה בדוקה ומנוסה לאישה עקרה שתאכל מהאתרוג שבירכו עליו בסוכות, ובעזרת השם תזכה לזרע של קיימא.

כתב מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א (חזון עובדיה סוכות,תנ): "ואני יודע מעשים, שהאתרוג שברכתי עליו בימי החג ויצאתי בו ידי חובת המצווה, חילקוהו בני ביתי לנשים חשוכי בנים, אחר שמונה שנים ושתים עשרה שנה מנישואיהם, ונתנו לכל אחת חתיכה מן האתרוג, ובאותה שנה נפקדו בבנים ובבנות לחיים טובים ולשלום".

וכן מספר בספר לבוש יוסף (עמוד רלח) סיפור ממקור ראשון: "סיפר אברך יקר שלא זכו הוא ואשתו לפרי בטן כעשר שנים. יום אחד השתתפו בברית מילה שבו היה מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א סנדק, כשראה הרב את האברך אמר לו: "בא אל ביתי לאחר מכן, כי יש לי משהו להעביר לך". והנה כאשר פנה אל מרן שליט"א קבל ממנו חלק מאתרוגו שבירך עליו בחג סוכות, ואמר לו: "תאכלו מאתרוג זה ובעזרת השם תפקדו בזרע של קיימא". והנה זה פלא לאחר חודש ימים נפקדה אשתו ונולד להם בן זכר בשעה טובה ומוצלחת וקראוהו בשמו של מרן שליט"א".

ואני מכיר אברך יקר בן משפחתי שלא נפקד במשך עשרים שנה, ובאותה שנה שהוא ואשתו אכלו מהאתרוג שמרן שליט"א בירך עליו בחג הסוכות, זכו לבן זכר.

מתכון ל"ריבת אתרוגים"

מאחר וטעמו של האתרוג מר ביותר, יש לעשות כך:

- לקלף את קליפת האתרוג, ולחתוך את האתרוג לפרוסות דקות.
- להוציא את כל הגרעינים כך שיישאר רק בשר האתרוג.
- להשרות את האתרוג שלושה ימים במים, ובכל יום יש להחליף את המים.
- להרתיח שבעה פעמים את האתרוג במים, לאחר כל הרתחה יש להחליף את המים.
- להשים את האתרוג בסיר עם סוכר, כמות הסוכר באותה הכמות של האתרוג, במשך כ-12 שעות עד שהסוכר יימס.
- לבשל את האתרוג והסוכר על אש נמוכה עד שהאתרוג יתרכך. (אפשר לבדוק על ידי תחיבת מזלג באתרוג, זה לוקח בערך שלוש שעות).
- אפשר להוסיף בבישול מעט מיץ לימון.

הובא מאתר יהדות נט תמונה מתוך וקיפדיה

"לקרב יהודים זה היה פשוט הדבר הכי טבעי עבורי", מספר הרב שלום ארוש

את מסכת חייו התחיל הרב ארוש הרחק מעולמה של חסידות ברסלב, שנים רבות בטרם זקנים ופיאות הפכו למחזה נפוץ בכל יישוב בארץ ישראל. "כשהתחלתי את דרכי, חוץ מכמה שכונות בירושלים ובני ברק, עולם החסידות היה זר לישראלי הממוצע. היום ב"ה זה

י״ד בתשרי ה׳תשע״ו

ואמונתך בלילות

אביב מויאל

בין כסא לעשור - לשיחה קצרה עם הרב שלום ארוש, מהבולטים ברבני ברסלב ועולם התשובה, ראש מוסדות 'חוט של חסד' בירושלים ומחברם של ספרים רבים. שיחה על תשובה, אמונה, אהבה, שלום ואחדות

"לקרב יהודים זה היה פשוט הדבר הכי טבעי עבורי", מספר הרב שלום ארוש (63), מהמוכרים שברבני חסידות ברסלב וראש מוסדות 'חוט של חסד'. "עוד לפני שהנחתי תפילין, לפני ששמרתי שבת, בערה בעצמותיי האמונה. בחור צעיר, עם שיער ארוך עד הכתפיים שמסתובב ומדבר עם יהודים על אמונה, היה בהחלט מחזה לא שגרתי, אבל 'דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב', וכך התחיל מסע של קירוב".

|  ממרוקו למאה שערים

את מסכת חייו התחיל הרב ארוש הרחק מעולמה של חסידות ברסלב, שנים רבות בטרם זקנים ופיאות הפכו למחזה נפוץ בכל יישוב בארץ ישראל. "כשהתחלתי את דרכי, חוץ מכמה שכונות בירושלים ובני ברק, עולם החסידות היה זר לישראלי הממוצע. היום ב"ה זה חלק מהנוף". את שנות ילדותו בילה הרב ארוש במרוקו, "לא למדנו הרבה, היה את מה שהכרנו בבית, ועדיין האוירה היתה של יראת שמים. המפנה הגיע עם העליה ארצה כשהייתי בן 12. הגענו לפתח תקוה וכאן האוירה כבר היתה שונה". מבית ספר תיכון חילוני הגיע הרב ארוש לצבא, שם שרת כחובש ביחידת פינוי מוטסת. אחרי שירות מלא, כולל השתתפות במלחמת יום הכיפורים פלוס כמה שנים בקבע, פרש לאזרחות ומשם המשיך המסלול לאוניברסיטה בתל אביב.

"התחלתי מסלול של לימודי ראיית חשבון, ואז הגיע התפנית בחיי". הנקודה היתה התרסקות מסוק של חיל האויר בחרמון, אסון בו נהרגו כמה מחביריו. "קבלתי מברק להגיע להלוויות, ונשאבתי לסערה פנימית, שאלות מהותיות צפו, 'ככה פתאום נקטעים חיים, אז מה בכלל הטעם לחיות?', 'פשוט לחיות עד שאמות?'. הפלא היה שיחד עם המחשבות שנכנסו לי לראש, הקב"ה הכניס לי לראש גם את הפתרון, היתה לי תחושה חזקה שמה שעליי לעשות זה לדבר עם ה', לספר לו הכל ולבקש ממנו את התשובה, מה התכלית שלי?".

"היה לי מכר שהיה בקשר עם הרב שלמה מן זצ"ל, והוא סיפר לי עליו בהתפעלות שאפשר לשאול אותו כל דבר, אז פשוט הגעתי אליו וב"ה קבלתי הרבה. שם המליצו לי להכיר רב מאוד מעניין וכך התגלגלתי לרב יצחק גינזבורג". אצל הרב גינזבורג עשה הרב ארוש את צעדיו הראשונים בתורה ומצוות, "המעניין הוא, שבפעם הראשונה שהגעתי לרב גינזבורג, הוא ישר דבר איתי על ברסלב, כאילו ראה שזה מה ששייך אליי. זה היה שלב שבו ממש לא ידעתי כלום וכל דבר הרב הסביר לי מאפס. איך להניח תפילין, איך ללמוד דף גמרא, ראיתי אצלו בבית איך נראית שבת יהודית. פשוט אור גדול, מלא בחן ומתיקות. הרב השקיע בי שעות רבות כאילו אין לו שום דבר אחר בעולם. יש דברים שחקוקים אצלי עמוק בנפש מאותם הימים".

בהמשך הגיע הרב ארוש לברסלב. "הכרתי את הרב אליעזר ברלנד שהכניס אותי לעולמה של ברסלב וכך הגעתי לרבנים ר' לוי יצחק בנדר ור' שמואל שפירא, מגדולי חסידי ברסלב במאה שערים בירושלים". החיבור עם ברסלב היה נראה לרב ארוש כדבר הכי טבעי עבורו. "הרעיון של שיחה ישירה עם ה', התבודדות בלשון ברסלב, ודיבורים של אמונה, היו מה שיצר אצלי את התפנית, הרגשתי ש-ה' שתל אצלי את המחשבות האלה. כשגיליתי את המרכזיות של ההתבודדות ואמונה בברסלב, הרגשתי שזה המקום שלי". לרב ארוש חשוב להדגיש שבחירת המקום הרוחני שלו לא באה מתוך שלילה של דרכים אחרות. "אני אוהב ומכבד את כל הדרכים וכל הצדיקים, אצל כל אחד יש נקודת אמת שמאוד חשוב לקחת, אני את מקומי מצאתי בברסלב. למשל, אני מרגיש קרבה וחיבור מאוד גדול עם הרבי מליובאוויטש, כשהייתי אצלו בציון היתה לי התעוררות לא רגילה, פשוט בכיתי שעות. גם בדרך של הפצת המעיינות אני שואב ממנו הרבה, הוא היה זה שהתווה את הדרך לכולם". את אורות התשובה הכניס הרב ארוש לכלים ונכנס ללמוד בישיבה. תוך כדי לימודיו, הוצע לו שידוך וכך נשא את אשתו מרים. עם השנים הקימו השניים משפחה לתפארת, ילדים, חתנים, כלות ונכדים.

לחזור בתשובה זה דבר אחד, איך מגיעים משם לפעילות של החזרה בתשובה?

" זה הכי טבעי למישהו שמרגיש שהוא גילה דבר פלא, לשתף את כל מי שהוא יכול. ממש מההתחלה שתפתי את הנקודה של אמונה ושל דיבור עם ה' עם כל מי שרק שוחחתי אתו. הדברים נפלו על אוזניים קשובות והרבה אנשים התחזקו מהדיבורים האלה". מסכת הקירוב שהחלה עם החזרה בתשובה מעולם לא פסקה, "באותם שנים עוד לא היו ארגוני תשובה וישיבות לחוזרים בתשובה כמו שב"ה יש היום. הדרך שלי היתה פשוט להסתובב ולדבר עם אנשים. הייתי קם בבוקר ויוצא להסתובב, לא יודע לאן אגיע ואת מי אפגוש. נכנס לבתי קפה, אוניברסיטאות וסתם מדבר עם עוברי אורח. היו יהודים שדברתי איתם רק פעם אחת, היו יהודים שהזמנתי לבוא לשמוע שיעור, 'יהיה כיף, יהיו בדיחות ושירים, רק תבוא..', וכך עם הזמן נוצרו פה ושם שיעורים קבועים, בתחילה דווקא לנשים ובהמשך גם לגברים".

איך אנשים בזמנו הגיבו לתופעה?

"היתה הרבה פתיחות להקשיב. בשלב שבו כבר הייתי עם זקן ופיאות ארוכות, מחזה לא נפוץ באותם הימים, זה היה נראה לאנשים קצת מוזר, אבל הדיבור החם שבר את כל המחיצות. מתחילים שיחה על הא ועל דא, 'מה נשמע?', 'מה אתה עושה בחיים?', ומתגלגלים הלאה לענייני אמונה ובטחון. יהודי זה יהודי, תן לו הרגשה אתה אוהב ומכבד אותו והלב נפתח".

בשנת תשמ"ה מפעל התשובה של הרב ארוש החל להתמסד. "הייתי אומר לאנשים שהתקרבו בשלב מסויים שהגיע הזמן ללכת לישיבה. פעם אחת נגשו אליי כמה מקורבים ואמרו לי, 'אתה החזרת אותנו בתשובה, אנחנו רוצים ללמוד אצלך'. אמרתי להם שב"ה יש ישיבה כזו וכזו, אבל הם התעקשו. בחסדי ה' הרב יהודיוף זצ"ל, חתנו של הבבא סאלי, מצא לנו מקום בבית כנסת סמוך לכולל שלו ושם התחלנו ללמוד. עם הזמן היה מישהו מהחבורה שתרם את הדירה של אביו שנפטר לצורך משכן לישיבה. ב"ה עם השנים הכל התפתח, בכמות ובאיכות".

אז מה ה'מזון' שנותנים לבעל תשובה טרי?

"ברגע שאתה 'ממסד' את הקשר שלו עם הקב"ה, עשית את העיקר. צריך את ההבנה שה' תמיד איתי, אוהב אותי ועוזר לי. אמונה וקשר ישיר עם ה', זה הכי קל והכי נכון. אחרי הכנה כזו, התורה והמצוות באים באופן טבעי, בלי קשיים והתחבטויות". עם השנים הפכו השיעורים לסדרה של ספרים שעד היום נמכרו במאות אלפי עותקים. "השיטה היא לדבר בבהירות, בצורה שגם מי שאין לו שום רקע, אפילו גוי להבדיל, יוכל להבין. הרבה פעמים אני מסיים ספר ומתחיל אותו מהתחלה, מנסה לכתוב את הדברים ביתר בהירות". אצל הרב ארוש הסבר לגוי הוא לא רק משל, הספרים שתורגמו למספר שפות מגיעים, גם באופן מכוון, לגויים ברחבי העולם. "שכן שלי סיפר שיום אחד הוא מסתובב בארה"ב ופתאום הוא רואה שהולך לכיוונו גוי שחור, לאחר בהלה קטנה הוא שם לב שהמבט שלו דווקא נראה חברותי. הגוי ניגש אליו ושואל אם הוא מארץ ישראל. לאחר שענה לו שכן, שאל אותו אם הוא מכיר את שלום ארוש. גם כאן ענה השכן בחיוב ואז אמר לו הגוי, 'תמסור לו תודה רבה, תגיד לו שהספר שלו הציל לי את הנישואין'. ב"ה זה קידוש ה' גדול, אמונה שייכת לכל האנושות, זו מצווה של כולם", הוא מסיים.

הרב שלום ארוש עם הרב יצחק גינזבורג. ארכיון (נתנאל פינשל)הרב שלום ארוש עם הרב יצחק גינזבורג. ארכיון (נתנאל פינשל)

|   "הקהל את העם"

הראיון מתקיים כשברקע עומד אירוע 'הקהל' משותף לרב גינזבורג ולרב ארוש, במוצאי יום-טוב ראשון של חג הסוכות בסוכה הסמוכה לישיבתו של הרב ארוש בירושלים, 'חוט של חסד'. "קודם כל אני מרגיש שזו זכות עבורי להשתתף באירוע כזה יחד עם מורי ורבי הרב גינזבורג", הוא פותח. "אני חושב שמלבד הזכות הגדולה שתהיה לקהל לשמוע דברי תורה, יש כאן מגמה של אחדות. אנחנו נמצאים במצב שבו עם ישראל הכי זקוק לאחדות, להרבות אהבה. גם פנימה בתוך העולם הדתי ועוד יותר פנימה בעולם התשובה, האחדות הזו היא אויר לנשימה עבורנו. צריך לשבור את המחיצות, להכיר את הזולת ודרכו, לקחת ממנו מה שאפשר. אין 'אני', 'אנחנו' ו'אתם', יש עם ישראל, זה העניין של שנת 'הקהל'. אני מקווה שהאירוע הזה יהיה פתח לעוד הרבה אירועים, יחד עם עוד רבנים וזרמים. הדבר היפה הוא שמאחת ועוד אחת, לא יוצא רק שתיים, יש אנשים מבחוץ שמתקרבים מעצם העניין של החיבור. כשהוא רואה חיבור כזה, זה מושך אותו, הוא מרגיש שיש כאן משהו חדש".

דווקא חב"ד וברסלב, יש פה איזה קו משותף?

"לא בכדי, שניהם תפסו מקום מרכזי בעולם התשובה, אז בטח שיש קשר. אני מרגיש שהרבי מליובאוויטש הוא זה שסלל את הדרך עבורנו, הוא פתח את הדרך לגאולה. עשרות שנים לפני שמישהו חשב על תנועת תשובה הוא זרע את הזרעים ושלח שליחים לכל מקום מתוך אכפתיות ודאגה לעם ישראל. כשהייתי צעיר הייתי קרוב לרב משה וובר, חסיד חב"ד מדמויות ההוד של ירושלים של מעלה, הייתי יוצא איתו למבצע הנחת תפילין בכותל, לעשות רצון צדיק. הנה, רק לפני זמן קצר הייתי בגרמניה, לאן אני מגיע ללמוד להתפלל למקווה? יש לי כתובת, בית חב"ד. כך גם לפני כן כשהייתי במוסקבה, יש לאן ללכת. וכמובן שזו רק הפעילות המשנית. כל יום מקרבים עוד יהודי ועוד יהודי, אין לדבר סוף ב"ה. זה הכל מכוחו של הרבי. בהפצה, כולנו אוחזים בשיפולי גלימתו".

ב"ה עולם התשובה גדל, והרבה יהודים שואלים מה יהיה מחר כשהדתיים יהיו רוב במדינה, מי ינהל את הכל, צבא, כלכלה, מדע, תרבות?

"קודם כל חשוב מאוד שבכל התחומים שהזכרת, הכל יתנהל על פי תורה, ואז יהודי מאמין יוכל למצוא את מקומו בכל התחומים המנויים. לא לכל אחד שייך לשבת וללמוד כל היום. כמה שנים בישיבה, זה חשוב, קביעת עיתים לתורה כל החיים, זה ודאי, אבל כל החיים בכולל, זה ליחידים. לכל יהודי יש את הכשרונות שלו והשליחות שלו בעולם וכל עוד זה ע"פ תורה, זה דבר מוכרח וחשוב". הרב ארוש נאה דורש ונאה מקיים, " אצלנו בקהילה, אני שולח את האברכים לעבוד, צריך להחזיק בית. אני תמיד אומר שאם ה' היה רוצה, היה מוריד לנו מן כמו במדבר, אם לא, סימן שהוא רוצה מאתנו להתנהל אחרת, בכללים של העולם הזה. בעולם התשובה זה מאוד ניכר, מגיעים הרבה אנשים עם כשרונות ומקצועות שונים, הכלל הוא שכל אחד יחזיק בתפקיד שלו וישלב את זה עם לימוד תורה ויראת שמים, יש יחידים שחשקה נפשם בתורה וזה מה שהם צריכים לעשות כל היום, בשביל זה צריך יששכר וזבולון".

בסיום הדברים הרב שב ומדגיש שהמסר העיקרי שלו הוא אחדות, "'האמת והשלום אהבו', היכן יש אמת? הכין שיש שלום. חשוב שנעזוב את כל החוליים מהגלות של פילוג וזלזול בזולת ונבנה כאן יחד משהו חדש בארץ ישראל. שתהיה שנה טובה לכולנו".

באדיבות הקול היהודי

 

הרב פינטו -אדם צריך לדעת שגם אם הוא עשה את כל העוונות הקשים ביותר יש על זה כפרה

גם על המחשבה יש תביעה על האדם. צריך לדעת, כל מחשבה זה כמו זרע שזורעים באדמה, לפעמים הזרע הזה גודל, לפעמים לא גודל, אבל כל מחשבה, אפילו שלא מוציאים אותה מהפה, יש בה כח גדול ביותר. כתוב בספרי הקבלה שבן אדם רגיל חושב ששים אלף מחשבות ביום, כמה מחשבות אדם חושב בשבוע, בחודש, אדם יחשוב כמה מהם הם חיוביות, כמה מהם הם קדושות, וכמה ח"ו מחשבות גרועות, פסולות ולא טובות.

כ׳ באלול ה׳תשע״ה

א. מה זה חודש אלול – זה כמו אדם שיש לו משפט ושולחים לו כמה זמן לפני המשפט - תתכונן למשפט. אדם שיש לו משפט קשה מה הוא עושה, מיד הולך מחפש את עורכי הדין הטובים ביותר, את מליצי יושר הטובים, מי ידבר עליו, מי ישתדל בשבילו. אם זה משפט על כסף אדם פוחד, משפט להיות בבית האסורים - אדם פוחד מאוד, ח"ו משפט על חיים ומות - אדם פוחד פחד איום ונורא. מה זה ראש השנה - זה משפט על הפרנסה, על הבריאות, על המשפחה והילדים - על הכל. אם בשנה היו ימים קשים זה נכתב בראש השנה, אם ראינו אנשים שמתו או היו חולים השנה - זה נכתב בראש השנה. התפילות וההכנה למשפט צריכה להיות מעכשיו. אדם שבא למשפט קשה, מגיע לפני השופט - הוא שואל אותו - איפה העורך דין, האדם אומר - הייתי עסוק, שכחתי לקחת עורך דין, השופט כועס ואומר - אתה מבייש אותי, אתה בז לי. ראש השנה זה משפט, האדם צריך לקחת את הפרקליטים הטובים ביותר - תורה מצווות ומעשים טובים. ההכנה זה מהיום, לא הכנה ברגע האחרון, צריך להתכונן מחודש תמוז ואב ואלול. אדם שמשאיר את זה לרגע האחרון - זה הדבר הקשה ביותר.

הקב"ה רחום וחנון, הקב"ה נתן כפרה על כל מה שאדם חטא, הגמ' אומרת: אדם שעשה את כל העבירות שבעולם - על הכל יש תשובה, אין דבר בעולם שאין עליו תשובה. חז"ל אומרים לנו, "תשיב אנוש עד דכא" (תהילים צ) - אנשים הגיעו עד למטה אבל בסף "שובו בני אדם" יש תשובה על כל מה שאדם חוטא, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים.

ב. האר"י הק' אומר: מה החטא שעליו המשפט הוא הקשה ביותר - זה החטא של פגם היסוד. אדם שחטא בברית הקדש, עניינים של עריות - זה החטא הקשה ביותר. צריך לדעת יסוד גדול, חוסר בפרנסה בא מפגם במידת היסוד, חוסר בשלום בית מפגם במידת היסוד, מחלוקות וכל החורבנות שבעולם מגיעים ממידת היסוד. מי שפוגם בברית הכל פגום אצלו. כתוב בחז"ל שברית המעור וברית הלשון זה אחד, הברית קדש והלשון זה קשור אחד לשני. אם רוצים לבדוק אם האדם פגום בברית - תחפש אם הוא מדבר לשון הרע, משקר, עושה מחלוקת, מי שהלשון שלו פגום בטוח שגם מידת היסוד פגומה אצלו, ברית המעור וברית הלשון שתיהם זה אחד, מי שהוא פגום בפה סימן שהוא פגום בעיניים ובברית ופגום בהכל. לכן זה זמן שצריך להתחזק בלשון, בעיניים, במחשבה, בכל הדברים צריך האדם להזהר זהירות גדולה ביותר.

ג. גם על המחשבה יש תביעה על האדם. צריך לדעת, כל מחשבה זה כמו זרע שזורעים באדמה, לפעמים הזרע הזה גודל, לפעמים לא גודל, אבל כל מחשבה, אפילו שלא מוציאים אותה מהפה, יש בה כח גדול ביותר. כתוב בספרי הקבלה שבן אדם רגיל חושב ששים אלף מחשבות ביום, כמה מחשבות אדם חושב בשבוע, בחודש, אדם יחשוב כמה מהם הם חיוביות, כמה מהם הם קדושות, וכמה ח"ו מחשבות גרועות, פסולות ולא טובות.

ד. האדם צריך לדעת שגם אם הוא עשה את כל העוונות הקשים ביותר יש על זה כפרה, האר"י הק' אומר: מי שחטא בזרע לבטלה מה התיקון שלו – שמונים וארבע צומות וה' ימחל לו. מי שחטא ח"ו במשכב זכר, מה התקנה שלו – מאתים שלשים ושלש תעניות וה' ימחל לו, ומי שחטא באשת איש מה התקנה שלו – 325 ימים יצום וזה התקנה שלו. אומרים בשם האר"י, אדם שח"ו חטא גם בזרע לבטלה גם במשכב זכר וגם באשת איש, האם יאמר, אני אצום תיקון של אשת איש 325 וזה יתקן גם זרע לבטלה וגם משכב זכר – לא! כל דבר צריך לעשות את זה לעצמו. מקשים על האר"י הק' ואומרים, אדם שחטא באשת איש עשר עשרים פעמים וכו' האם על כל חטא יצום 325 ימים. מתרצים ואומרים, יש לנו דין בתורה שאם נכנס אדם תלמיד חכם למקום צריך לעמוד לפניו, אם נכנסו חמשה רבנים בבת אחת, מה יעשה האדם, ישב ויקום ישב ויקום חמשה פעמים לכבודם או פעם אחת יעמוד לכבוד כולם, אומרים המפרשים - פעם אחד יעמוד ופוטר בזה את כולם, אז כך גם לענין תיקון, ח"ו מי שחטא בזרע לבטלה 84 צומות זה יכול לכפר על מה שחטא הרבה פעמים, מי שחטא באשת איש, 325 צומות זה יכול לכפר את כל מה שחטא בזה.

וכתוב בספרים הק', מי שנפלו התפילין שלו, צריך לצום אותו יום, אבל אם לא יכול לצום מה יעשה -יחשוב כמה עולה לו לאכול במשך יום שלם, ואת זה ייתן צדקה לעני ובזה יפטור את עצמו. ראינו בספרים הקד' ואמרו לנו בשם הבבא מאיר, שהיה אומר - ח"ו מי שצריך לצום על אשת איש או על דברים כאלה, יכול לפדות את זה בממון, 325 תעניות יחשוב כמה עולה לו לאכול, ואת הכסף הזה ייתן לעניים או לתלמידי חכמים צדקה, ובזבה יכול לתקן את זה.

חודש אלול זה זמן של כפרה, אדם צריך להשתדל בכל כחו להגיע לראש השנה טהור, להגיע ליום הכיפורים זך ונקי, מי שלא מגיע לימים האלה בהתרוממות הנפש, ח"ו יכול להיות לו קשה, לא טוב, לו ולבני משפחתו ולכל הנלוים אליו.

ה. האדם צריך שכל הדברים שלו יהיו בצורה חיובית, לחשוב כל הדברים רק באהבה ואחווה ושמחה. האדם זה כמו מגנט, מה שאדם חושב בראש שלו כך בא אליו, מי שחושב רק רע, יבוא לו רק רע, מי שחושב רק טוב, בסוף ה' יביא לו רק טוב.

אנחנו אומרים כל שבת בברכות ההפטרה, "אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם וכו'", וכי יש נביאים טובים ונביאים לא טובים, כל הנביאים הם טובים, מי שזכה להיות נביא סימן שהוא צדיק, שהוא טוב, כל מי שהוא נביא - הוא קדוש וטהור. אלא חשבנו לפרש יסוד גדול, אם נקח סיר ונמרח עליו דבר מר ונשים מים - המים יהיו מרים, אם נמרח עליו דבר מתוק - המים יהיו מתוקים. אותו דבר אנשים, יש אדם שהוא מרוח במר ואפילו ישימו דבר מתוק בתוכו הוא יהיה מר, ויש אדם שהוא מרוח במתוק ואפילו יכניסו מר בתוכו - הוא יהיה מתוק. ה' אומר לנביא ירמיה - לך תהיה נביא, ירמיה אומר - אני לא רוצה, הוא לא רוצה בשום פנים להיות נביא, ה' מחייב אותו בכל זאת להיות נביא. למה ירמיהו לא רצה? אלא אפשר לפרש ולומר כך, מסופר שיאשיהו המלך הייתה לו הרגשה שהולך להיות רע בעולם. הוא שלח לשאול את חולדה הנביאה מה עתיד להיות בעולם, שואלים המפרשים הרי בזמנו היה ירמיה הנביא, הוא היה נביא גדול, וא"כ למה לא שלח אליו, אלא התשובה היא כך: ירמיה לא רצה להיות נביא כי הוא בעל רוח מרה, הוא יראה את הכל בצורה מרה, וגם הנבואה שתתקיים תהיה קשה. לכן יאשיהו המלך אמר: כמה שהנבואה קשה, אם ירמיה יוציא אותה מהפה שלו יהיה יותר קשה, לכן הוא שלח לחולדה הנביאה, משום שאשה היא רחמנית ודבריה יותר ממותקים ולא מרים כמו ירמיה הנביא. וזה הפירוש אשר בחר בנביאים טובים, כל הנביאים טובים ורחמנים חוץ מכמה שהיו נביאים של זעם.

הנבואה צריכה לצאת מהפה ברחמנות, צריך להוציא מהפה רק דברים של רחמנות, אהבה וחסד, ואז יש לדברים כח ויכולת גדולה ביותר. מתי שאדם כל היום חושב רק רע והכל מר, אז גם דבר מתוק הוא מקלקל אותו, כל מה שהוא חושב הוא מוציא ממנו דבר לא שלם ולא טוב. לכן האדם צריך בכל הדרכים שלו לראות בצורה חיובית, של חן וחסד, לראות את הכל בצורה טובה, אז הקב"ה נותן לאדם סיעתא דשמיא, הקב"ה עוזר לאדם ונותן טוב לאדם.

ו. אנחנו אומרים בסימנים של ראש השנה: יה רצון שנהיה לראש ולא לזנב. צריך להקשות, אם אנחנו ראש, אז וודאי שלא זנב, יש או ראש או זנב. אבל התשובה היא כך, יש אנשים שהם גם ראש וגם זנב, מתי שיש מקום של מצווה אדם ילך לישיבה לשיעור תורה, יעשה מצוות - הוא ראש, גומר את השיעור תורה הוא הולך לעבירות - נהיה זנב. התפילה לה' שנהיה רק טובים, ראש - ראשי תיבות לעשות רצון אבינו שבשמיים. שלא נהיה שתי אנשים, לא נפסח על שתי הסעיפים, נהיה רק טובים ולא נכניס בתוך הטוב רע.

זכות הדברי תורה יהיו לרפואה שלמה וישועה של האדמו"ר עט"ר הצדיק רבי יאשיהו יוסף פינטו בן הרבנית זהרי שליט"א.
להזמנת ספר "אמרות טהורות" על התורה, נא ללחוץ כאן.

שבת שלום ומבורך,

קהילת קודש - שובה ישראל העולמית

אין יהודי שאין לו את הנקודה הזאת. צריך רק להסיר את כל מה שמכסה אותה, את ערימות הכעס, העצבות, הייאוש, הקנאה, הגאווה ושאר המידות הרעות.

סיפר הרב משה חיים לאו שליט"א על ניצולת שואה, שראתה איך קצין נאצי מטיח את קת הרובה שלו בראשו המעוטר בתפילין של אביה הצדיק והורג אותו. שש שנים עברו והיא לא שוכחת. עד כדי כך שהחליטה לתת גט פיטורין לעם היהודי רח"ל. היא רוצה לצאת מן העם הזה ולחיות כמו כולם, הרחק מהזוועות. לאביה היה חבר, אף

י״ט בתמוז ה׳תשע״ה

סיפר הרב משה חיים לאו שליט"א על ניצולת שואה, שראתה איך קצין נאצי מטיח את קת הרובה שלו בראשו המעוטר בתפילין של אביה הצדיק והורג אותו. שש שנים עברו והיא לא שוכחת. עד כדי כך שהחליטה לתת גט פיטורין לעם היהודי רח"ל. היא רוצה לצאת מן העם הזה ולחיות כמו כולם, הרחק מהזוועות. לאביה היה חבר, אף הוא רב וצדיק והשמועה על בתו היחידה של חברו הגיעה לאוזניו. "אם היא נוטשת, אין לו שם ושארית בארץ, לידידי הקדוש". איתר את הבת אך היא לא רצתה לשמוע. "ריבונו של עולם", הוא בכה בעומק לבבו, "תן לי מילים, תן לי חוט של חסד לשכנע אותה לחדול מן ההתבוללות". ואז שאל: "אמרי לי, ראית הרבה זוועות ודם, מי השטן הכי גדול שנתקלת בו"? השיבה: "הקצין שרצח את אבא" ומי הכי צדיק וקדוש שנתקלת בו?" "אבא". ואז צעק: "היתכן? התתני ידך שהשטן ינצח את אבא שלך? את הולכת להינשא לשטן, וחלילה ייוולדו לך ילדים שטניים. אם תינשאי ליהודי כמו אבא שלך... תזכי לבנים צדיקים וקדושים כמו אביך". אחר כך פרץ ים של דמעות. היום היא סבתא-רבא עם עשרות רבות של נכדים ונינים...
אין יהודי שאין לו את הנקודה הזאת. צריך רק להסיר את כל מה שמכסה אותה, את ערימות הכעס, העצבות, הייאוש, הקנאה, הגאווה ושאר המידות הרעות. כשיהודי מגלה את הנקודה שלו את החיבור אל ה', אז ברגע אחד הוא הופך ממי שנמשך לענייני העולם הזה כמו מגנט, למי שמבין שהטעם של החיים זה לא החומר, זה הרוח, זה העונג שיש בעבודת ה' ובדבקות בו יתברך. אין אושר וזכות גדולה מזו.

באדיבות הרב מזרחי

הרב יוסף מזרחי מספר על נס ומעל תפילה במניין

רבי משה אהרן שטרן נולד בארצות הברית. כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכל טורחים לרפואתך. כולם – מלבדך." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכאשר בעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה." הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח, ואכן נרפא! הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות. באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של ישיבת קמניץ בירושלים, והמקום היה צר מהכיל את התלמידים הרבים, תיכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס. אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות… לא נוכל להבטיח שיהיה מניין." "אם כך, לא אוכל לנסוע" הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם". הוא חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין באמסטרדם בבית כנסת ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. רבי משה אהרן לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. הוא עמד וצפה במכוניות החולפות על פניו. לפתע עצרה לידו מכונית. נהגה שאל: "לאן צריך הרב?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "הרב יעלה", הזמינו הנהג. התברר שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר הוא נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסימטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין… התפלל במניין. בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו חזרה לשדה התעופה. כשסיים הרב שטרן את סיפורו, אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי אמור היה לבוא מהישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי? הטיסו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית." 'הכל בידי שמיים חוץ מייראת שמיים'. הכל בהשגחה פרטית נפלאה…

ט״ו בתמוז ה׳תשע״ה

רבי משה אהרן שטרן נולד בארצות הברית. כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכל טורחים לרפואתך. כולם – מלבדך." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכאשר בעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה." הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח, ואכן נרפא!
הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות. באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של ישיבת קמניץ בירושלים, והמקום היה צר מהכיל את התלמידים הרבים, תיכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס. אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין." "אם כך, לא אוכל לנסוע" הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם".
הוא חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין באמסטרדם בבית כנסת ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. רבי משה אהרן לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל טלית ותפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. הוא עמד וצפה במכוניות החולפות על פניו. לפתע עצרה לידו מכונית. נהגה שאל: "לאן צריך הרב?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "הרב יעלה", הזמינו הנהג. התברר שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר הוא נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסימטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין...
רבי משה אהרן שטרן נולד בארצות הברית. כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכל טורחים לרפואתך. כולם – מלבדך." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכאשר בעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה." הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח, ואכן נרפא!
הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות. באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של ישיבת קמניץ בירושלים, והמקום היה צר מהכיל את התלמידים הרבים, תיכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס. אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין." "אם כך, לא אוכל לנסוע" הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם".
הוא חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין באמסטרדם בבית כנסת ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. רבי משה אהרן לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. הוא עמד וצפה במכוניות החולפות על פניו. לפתע עצרה לידו מכונית. נהגה שאל: "לאן צריך הרב?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "הרב יעלה", הזמינו הנהג. התברר שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר הוא נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסימטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין...
התפלל במניין. בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו חזרה לשדה התעופה. כשסיים הרב שטרן את סיפורו, אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי אמור היה לבוא מהישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי? הטיסו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית." 'הכל בידי שמיים חוץ מייראת שמיים'. הכל בהשגחה פרטית נפלאה...

סגולות חג הפורים וכל הלכות חג הפורים,אפשר לבקש וזהו יום מסוגל. וזהו יום של שפע ורחמים – כנסו

פורים זהו יום קדוש ולכן להקדיש זמן לתפילות. גם בשעה ששולחים ועוסקים במצוות היום ובהכנת משלוח המנות אפשר לבקש. זהו יום של שפע ורחמים. פורים הוא סוף כל המועדים וגם הסוף מחודשי השנה בבחינת חותם טוב הגנוז, בסוד "ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" וברמז טוב הגנוז גימט' מגילה וכמאמר רבותינו ז"ל מגילת אסתר ברוח הקודש נכתבה,

י״ד באדר ה׳תשע״ה

סגולות פורים

פורים זהו יום קדוש ולכן להקדיש זמן לתפילות. גם בשעה ששולחים ועוסקים במצוות היום ובהכנת משלוח המנות אפשר לבקש. זהו יום של שפע ורחמים.
פורים הוא סוף כל המועדים וגם הסוף מחודשי השנה בבחינת חותם טוב הגנוז, בסוד "ונחתום בטבעת המלך אין להשיב"{אסתר ח ח}
וברמז טוב הגנוז גימט' מגילה וכמאמר רבותינו ז"ל מגילת אסתר ברוח הקודש נכתבה,
ונכללו בה רזי דרזין, שמות מופלאים וכל הצירופין הקדושים, לפיכך המגילה נקראת אגרת לפי שהכל אגור בתוכה, ונקראת אסתר שהכל בה בהסתר ונקראת מגילה לפי שעל ידה מתגלין אורות המלבושין,
כל הפושט יד מקבל וישראל הם פושטי יד והקב"ה נותן , כל הבקשות מתקבלות בשמים , מרדכי היהודי הוא גלגולו של משה רבנו ע"ה, אסתר המלכה היא איילת השחר ,
בפורים רצוי מאוד לבדוק את מזוזות הבית , ולהתפלל להקב"ה, לבטל את הגזרות שהוציאו 24 בית -דין בשמים על גופנו נשמתנו וממוננו ,

סגולות למגילת אסתר:

אמרו רבותינו ז"ל : כל הפושט יד נותנין לו, והוא בסוד " פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן"(תהילים קמה טז) ראשי תיבות וסופי תיבות פאי חתך(519), תיבת פאי(91) גימט' הוי'ה אדנ'י(91), ותיבת חתך (428) גימט' וּמַשְׂבִּיעַ (428)
הם ב השמות המסוגלים לפרנסה , וברמז פאי חתך(519), גימט' על מקרא מגלה (519) ונקט לשון פושט יד הרומז להפשטה והמשכה של יום יד אדר – פורים, לכל השנה,
וזהו הפורים הוא הזמן מהזמנים הנעלים ביותר המסוגל להשפעות גדולות ונשגבות לפיכך:
את מגילת אסתר שכתובה על קלף צריך לשמוע פעם אחת בערב ועם אחת למחרת היום ,בתחילת מגילת אסתר ישנן ברכות ואז צריך לעמוד ולבקש בקשה אחת ,שאנו נהיה כלי קיבול לקבל את האורות של אסתר המלכה ומרדכי הצדיק שהקב"ה משפיע מהשמים ברגעים אלה ,
האורות הרוחניים שיורדים מהשמים יישארו לנו עד חג פורים הבא , כשחוזרים הביתה לאחר קריאת המגילה חובה שתהיה מפה לבנה עם 2 נרות דולקים ,
כשמסיימים את הצום אוכלים סעודה חגיגית חלה , דגים ובשר , רצוי לישון מקודם כדי לקום ב- 4 לפנות בוקר יום למחרת ,ואז כשקמים נוטלים ידיים וקוראים שוב מזמור כב` בתהילים , לאחר מכן מבקשים מהקב"ה שימלא משאלות ליבנו לטובה בזכות מרדכי הצדיק ואסתר המלכה ,
צריך להשתדל לקרוא את כל ספר התהילים בשביל לחבר את החושך של הלילה עם היום החדש , כדאי לסיים את ספר התהילים עד זריחת החמה כי זוהי שעת רצון גדולה בשמים לבטל גזרות ולבקש בקשות אחרי שמסיימים את ספר התהילים מתפללים תפילת שחרית וצריכים לשמוע שוב את המגילה ואחרי זה להמשיך את מצוות היום,
שולחים משלוחי מנות ונותנים צדקה לכל פושט יד ,צדקה ומשלוח מנות -אחדות ,במשך פורים רצוי למחוק את זכר עמלק לכתוב על דף "עמלק " ולמחוק כמו בפרשת זכור שמוחקים את זכר עמלק

סגולות לסעודת פורים :

לפרוס מפה לבנה על השולחן ולהדליק 2 נרות חגיגיים , שולחן זה מבטל את שולחנו של אחשוורוש. מומלץ סעודה עשירה במטעמים. הסעודה היא עד השקיעה.
לאחר מנחה מתחילים סעודת פורים שהיא תיקון כנגד החטא שהיהודים אכלו משולחנו של אחשוורוש, לסעודת פורים יש לקנות חלה מהודרת ארוכה ,
כשעושים נטילת ידיים לסעודה וברכת המוציא , צריכים לבצוע את הראש של החלה כנגד הראש של המן שרוצים לבצוע אותו ,מומלץ שסעודת פורים תהיה עשירה במטעמים טובים,
לפני סעודת פורים לומר מזמור כג` בתהילים להתפלל ולבקש את משאלות ליבנו ,
תהלים פרק כג
(א) מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר:
(ב) בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:
(ג) נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:
(ד) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:
(ה) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:
(ו) אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים:
**************

בתוך סעודת פורים לומר 120 פעם "ברוך מרדכי " ו 24 פעם "ברוכה אסתר בת אביחיל " בכך אנו מושכים עלינו את האורות של מרדכי היהודי ואסתר המלכה , זוהי סגולה עצומה ואפשר לאומרה גם בסעודה שמברכים עליה "מזונות".
בברכת המזון יש לכווין : שיהיה זה תיקון על הסעודה של אחשוורוש שלא זימנו בה ולא בירכו עליה יהודים
סגולת יום פורים
שמחת פורים היא השמחה הכי גבוהה שיש לעם ישראל בכל שנה :
* שתיית יין בפורים אומרים חז"ל סגולתה להמתיק דינים ולקרוע את כל המסכים המבדלים בנינו לבין הקב"ה. ורבי צבי הירש זצ"ל אומר שכל השותה בפורים, כאילו התענה משבת לשבת.
* עוד אומרים חז"ל להרבות בתפילה ובקשה על כל דבר שבעולם עניינים פרטים וכלליים. כי יום זה הוא עת רצון וכל העולמות בשמחה. וחז"ל אמרו על יום זה כל הפושט יד - נותנים לו.
* עוד מלמדים חז"ל - יום פורים מסוגל לכפרת עוונות ישראל כמו יום כיפור שיום פורים כיום כפורים, כאן מיראה וכאן מאהבה,
* על ידי קיום מצוות פורים זוכים להיות נשמרים מחמץ בפסח.
* והעיקר אומרים חז"ל בפורים קיבלו תורה מרצון שלא כמו בשבועות שם קבלו מאונס " כפה עליהם הר כגיגית" לכן יש להתעמק בתורה . ומי שעוסק בתורה אמרו חז"ל כאילו הקריב כל הקרבנות כולם והכוונה דוקא בעיון ולא לגרוס או לקרוא. וברמז אורה שמחה ששון יקר ראשי תיבות גימט' תורה(611)
מקורות: ספר קב הישר, חיד"א , הבן איש חי, זוהר.

סימן תרפז - דיני חיוב מקריאת המגילה
א חייב אדם לקרות המגילה בלילה, ולחזור ולשנותה בקריאה ביום, שנאמר: ''למען יזמרך כבוד ולא ידום, ד' אלקי לעולם אודך'' (ד א).
כלומר: דמקודם דריש מקרא ד''אלקי'' אקרא ''יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי''. ופסוק זה הוא במזמור ד''אילת השחר'', דנדרש על אסתר ביומא (כט א). וכיון שהם היו צועקין יום ולילה – עבדינן זכר לנס לקרותה ביום ובלילה (רש''י).
אך לכאורה איך אפשר דמצוה אחת תנהוג גם ביום גם בלילה? ורוב מצות: או שנוהגות רק ביום, כמו ציצית, ותפילין, ושופר, ולולב; או רק בלילה, כמו אכילת מצה, וספירת העומר. ולזה דריש מקרא ד''למען יזמרך כבוד ולא ידום...'' דכתיב במזמור ''ארוממך ד' כי דליתני'', דנדרש בפסיקתא במרדכי ואסתר והמן ואחשורוש (שם). ואומר שם ''למען יזמרך... ד' אלהי לעולם אודך'' – גם ביום וגם בלילה.
כלומר: דכיון דקריאת המגילה היא כעין ברכת הודאה, שאנו מודים ומשבחים לו יתברך על הנס שעשה לנו, וזה שייך ביום ובלילה בלא הפסק, כמו שאמר: ''ד' אלקי לעולם אודך'' – והוי כמו קריאת שמע ותפילה, דנוהגין גם ביום גם בלילה.
ב וכתבו רבותינו התוספות, והרא''ש והר''ן, דעיקר מצות הקריאה ופרסומי ניסא – הוי ביום ולא בלילה, כדכתיב: ''אקרא יומם...''. כלומר: אף על גב שאני קורא ביום, שהוא העיקר, מכל מקום גם לילה לא דומיה לי. ועיקר סעודת פורים הוי ביום, וכן משלוח מנות. וכתיב: ''והימים האלה נזכרים ונעשים'' – איתקש זכירה לעשייה. מה עשייה ביום – אף זכירה ביום (תוספות).
ולכן במשנה דסוף פרק שני דמגילה תנן: כל היום כשר לקריאת המגילה. ובלילה – לא קתני דכל הלילה כשר, משום דעיקר קריאתה ביום (רא''ש). ולפי זה אף על גב שבירך ''שהחיינו'' על קריאת הלילה – חוזר ומברך על של יום, לפי שעיקר קריאתה ביום (שם). אבל הרמב''ם באמת פסק בפרק ראשון ממגילה דאינו חוזר ומברך ''שהחיינו'' ביום, ויתבאר בסימן תרצב.
ג ולכאורה יש נפקא מינה לדינא: דאם אין לו להשיג קריאת המגילה רק פעם אחת, ביום או בלילה, דלרבותינו אלה מוטב שיבחור ביום מבלילה, כיון שהוא העיקר. ולהרמב''ם יבחור בלילה, שהיא מקודם, ואין מעבירין על המצות.
אך באמת אין ראיה, דגם להרמב''ם יש לומר דקריאה דיומא הוא העיקר. ורק לעניין ''שהחיינו'' סבירא ליה דאי אפשר לברך שני פעמים ''שהחיינו'' על מצוה אחת. וכן לרבותינו אלה יש לומר: דאף על גב דקריאת היום הוא העיקר, מכל מקום לא יעבור על המצוה, ויקראנה בלילה שהיא קודמת, ואין מעבירין על המצות. וכן נראה לי עיקר לדינא.
ד קריאת המגילה של לילה – זמנה כל הלילה עד עמוד השחר. ואף על גב דקריאת שמע לכתחילה רק עד חצות, זהו משום דחיישינן דאתי למיפשע, ולא יקרא כלל. אבל מגילה חביבא, ולא חיישינן לזה. ומיהו פשיטא דזריזין מקדימין למצות, ויקרא בתחילת הלילה.
ודווקא לאחר צאת הכוכבים. ואם קראה בין השמשות – נראה לי דיצא בדיעבד, דספיקא דרבנן לקולא, ואינו צריך לחזור ולקרוא פעם אחרת. ולאחר עמוד השחר לא יקרא, דאף על גב דלעניין קריאת שמע הוי לילה, כמו שכתבתי בסימן נח – זהו מפני דעדיין קרינן בה ''ובשכבך''. מה שאין כן לכל הדברים – יממא הוי (מגן אברהם).
וקריאה של יום זמנה לכתחילה מהנץ החמה עד שקיעתה. ובדיעבד אם קראה אחר עמוד השחר – יצא, כמו שהדין בכל המצות הנוהגות ביום, דלכתחילה מהנץ, ובדיעבד יצא מעמוד השחר, כדתנן סוף פרק שני דמגילה.
(מה שכתב המגן אברהם לעניין נתגייר קודם הנץ – הוי דבר פשוט, דפטור משל לילה וחייב בשל יום. אך ביורה דעה סימן רסז יש דיעות שאינו מועיל בלילה, עיין שם. ועיין מחצית השקל, ובירושלמי פרק שני הלכה ג מפורש דחייב בשל יום. עיין שם.)
ה קריאת המגילה, אף על פי שיוצאין בה ביחידות, כמו שכתבתי בסוף סימן תרצ, מכל מקום עיקר מצותה היא בציבור, וברוב עם הדרת מלך, ואיכא פרסומי ניסא. וכל מה שהציבור יותר גדול – יש יותר פרסומי ניסא.
ולזה אמרו חכמינו ז''ל (ג א): כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנם, וישראל במעמדם – כולן מבטלין עבודתן, ובאין לשמוע מקרא מגילה בציבור. וכן מבטלין תלמוד תורה, ובאים לשמוע מקרא מגילה בציבור. ואפילו תלמוד תורה דרבים מבטלין, וכן מפורש בירושלמי (פרק שני סוף הלכה ד) דמבטלין בית הוועד לשמוע מקרא מגילה. ובית הוועד הוא מקום תלמוד תורה דרבים, כמבואר סוף סוטה.
ואף על גב דוודאי גם מגילה הוי לימוד תורה, מכל מקום ההילוך, ועד הזמן שיתאספו כל העם ויתחילו לקרות המגילה – הוי ביטול תורה.
(עיין מגן אברהם סעיף קטן ג, שהביא מכנסת הגדולה דבגמרא משמע דתלמוד תורה דרבים אין מבטלין. וזהו ממאי דאמר שם: לא קשיא – הא דרבים הא דיחיד. ותירץ המגן אברהם, וכן הב''ח, דזהו דכל ישראל כמו ביהושע, עיין שם, ויכול להיות כן. ולדידי לא קשיא כלל, דהגמרא אומרת דברבים ליכא קל וחומר, אבל מכל מקום צריכין לבטל תלמוד תורה ולשמוע המגילה. ועוד: דבתלמוד תורה דרבים לא שייך כלל דין זה, דהא אף אם יקראו בעצמם – הרי ציבור הם. ואי משום ברוב עם – אין ראיה שבשביל זה מבטלין תלמוד תורה. ויש לעיין בהך דבית הוועד, ואולי אז לא היו עשרה. וגם הלחם משנה כתב דגם תלמוד תורה דרבים מבטלין, עיין שם.)
ו וכיון שמבטלין תלמוד תורה בשביל מגילה, כל שכן ששארי מצות מבטלין מפניה. שאין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניה, חוץ ממת מצוה שאין לו קוברים, שהפוגע בו קוברו תחילה. ואחר כך קורא.
ודע שרבינו הרמ''א כתב: כשאין לו קוברים כדי צרכו – מקרי מת מצוה, ומבטלין ממנו קריאת מגילה. ודבר תימא הוא, דבכל מקום שהוזכר בש''ס מת מצוה – הכוונה שמוטל בבזיון, ואין לו קוברים כלל. אבל אם אינו מוטל בבזיון, וכל שכן כשיש לו קוברים – לא מקרי מת מצוה, וקורין המגילה, ואחר כך קוברין את המת (מגן אברהם סעיף קטן ד, ואליה רבה סעיף קטן ג). ובוודאי הוא תימא רבה.
אבל נראה לי דגם רבינו הרמ''א סובר כן, אלא דכוונתו כן הוא: כגון שהתחילו לעסוק בקבורתו קודם שהגיע זמן המגילה, ולכן אף על פי שהגיע הזמן – אין מפסיקין מפני כבודו של מת. וגומרין הקבורה, ואחר כך קורין המגילה. ובזה וודאי החיוב על קוברים כדי צרכו. והוא קיצר בדבריו, אבל כן צריך לומר בכוונתו.
ודבר פשוט הוא שפקוח נפש דוחה מגילה, אפילו לא ישאר שהות לקרותה, שאין לך דבר עומד מפני פקוח נפש. והפוסקים לא הוצרכו להזכיר זה, מפני שזהו גלוי וידוע. ולכן המשמש את החולה שיש בו סכנה, ואין אחר על מקומו לשמשו, שאסור לו לזוז ממנו בשביל קריאת מגילה.
ז וכתב רבינו הרמ''א: דכל זה לא מיירי אלא בדאיכא שהות לעשות שתיהן. אבל אם אי אפשר לעשות שתיהן – אין שום מצוה דאורייתא נדחה מפני מקרא מגילה. והא דמת מצוה קודם – היינו דווקא בדאפשר לו לקרואה אחר כך. עד כאן לשונו.
אבל אם הוא סמוך לחשיכה – יקרא המגילה, דהא לקוברו אפשר על כל פנים גם בלילה. ופשיטא דאם אי אפשר לקוברו בלילה מפני לסטים, דתדחה קריאת המגילה (שם סעיף קטן ו).
ח אמנם מפרשי השולחן ערוך חולקים בעיקר דבריו. דוודאי כל היכא שאמרו דזו נדחית מפני זו – הכוונה שנדחית לגמרי. אפילו כשיש שהות לקוברו אחר כך – נדחית המגילה מפני המת מצוה (שם וט''ז סעיף קטן ב).
ויש מי שחולק גם במה שכתב דאין שום מצוה דאורייתא נדחית מפני המגילה, והרי תלמוד תורה נדחית לגמרי (ט''ז שם). ולא קשיא כלל: דתלמוד תורה לא שייך לומר שנדחית לגמרי, דהרי תלמוד תורה ביום ובלילה. וכשצריך לעשות מצוה – אין זמן תלמוד תורה אז, דאם לא כן הרי לעולם לא יוכל לעשות מצות? וגם בהך דמת מצוה נראה לי דאין כוונתו במת המוטל בבזיון, דוודאי בכי האי גוונא נתבטלה המגילה לגמרי, אלא במת שאינו מוטל בבזיון, וכמו שכתבתי בסעיף ו.
ט מילה ומקרא מגילה: אם יש שהות לשתיהן – מקרא מגילה קודם, משום פרסומי ניסא. אבל כשאין שהות לשתיהן – מילה דאורייתא דוחה מגילה דרבנן (פרי חדש).
אבל בעל תרומת הדשן (סימן רסו) כתב להיפך: דביש שהות – מילה קודמת, ובאין שהות – מגילה קודמת, משום דמילה יכול להיות למחר (כנסת הגדולה). והעיקר כדיעה ראשונה, וגם התרומת הדשן במסקנתו מסיק כן, עיין שם.
(דאדרבא השיג שם על מי שרצה לומר דמילה קודמת, ובאין שהות לא כתב כלל, רק בספק אם יש שהות. ובזה וודאי כן הוא, דאין דוחין מילת ספק מפני מגילה וודאי, דמילה יש גם למחר, מה שאין כן מגילה. אבל בוודאי ליכא שהות – מילה קודמת, דעיקר מצותה בשמיני, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרפח - דיני כרכים המוקפים חומה מימי יהושע בן נון
א איזהו זמן קריאתה? כדתנן ריש מגילה:
מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר, בארבעה עשר, בחמישה עשר, לא פחות ולא יותר.
וילפינן לה מדכתיב: ''לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם'' – זמנים הרבה תקנו להם חכמים.
ואלו הן זמני קריאתה: כל עיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, בין בארץ בין בחוץ לארץ, אף על פי שאין לה עכשיו חומה – קורין בה את המגילה בחמישה עשר באדר. וזו היא נקראת ''כרך''. וכל עיר שלא היתה מוקפת חומה מימות יהושע, אף על פי שהיא מוקפת עתה – קורין בה בארבעה עשר, וזו נקראת ''עיר''.
ושושן הבירה, אף על פי שלא היתה מוקפת חומה בימי יהושע – קוראין בחמישה עשר, מפני שבה היה עיקר הנס בחמישה עשר, כדכתיב: ''והיהודים אשר בשושן נקהלו... ונוח בחמשה עשר בו''.
ב וטעם הדבר שחלקו במצוה זו בין ערים הפרזות שאין מוקפות חומה, למוקפין חומה, מפני שעיקר הנס לא נעשה בשניהם בשוה, כדכתיב:
ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו... ביום שלושה עשר לחודש אדר, ונוח בארבעה עשר בו, ועשו אותו יום משתה ושמחה. והיהודים אשר בשושן... ונוח בחמשה עשר בו, ועשה אותו יום משתה ושמחה. על כן היהודים הפרזים, היושבים בערי הפרזות, עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב, ומשלוח מנות...
וזהו דכתיב אחר כך:
וישלח ספרים אל כל היהודים... לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר, ואת יום חמשה עשר בו, בכל שנה ושנה, כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם...
כלומר: שקיימו עליהם אלו שני הימים, ארבעה עשר לפרזים וחמישה עשר למוקפין. ומפרש הטעם: ''כימים אשר נחו'', כלומר: לפי שהנס נעשה לפרזים בארבעה עשר, ואז נחו מאויביהם. ולמוקפין נעשה הנס בחמישה עשר, כמו שושן שעד חמישה עשר לא נחו, ובחמישה עשר נחו.
ג ושמא תאמר: דבאמת למה לא הנייחא שוה? אך דבר זה מתבאר מהמגילה עצמה, דכתיב:
ובשנים עשר חדש... בשלושה עשר בו, ביום אשר שברו... ונהפוך הוא... נקהלו היהודים... ואיש לא עמד בפניהם.
וממילא דנחו אחר יום זה, ועשו יום ארבעה עשר משתה ושמחה. אמנם אחר כך כתיב:
ותאמר אסתר... ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום... ויקהלו היהודים אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחודש אדר...
ולזה, כיון שהיו טרודים במלחמה ביום ארבעה עשר גם כן, ממילא דהנייחא לא היתה עד יום חמישה עשר. ולכן כל המוקפין למדו משושן, שגם היא היתה מוקפת חומה, לעשות פורים בחמישה עשר, והפרזים בארבעה עשר.
ואף על גב דאנו תולין ההיקף מימות יהושע בן נון – זהו מטעם אחר, כמו שיתבאר. אבל מכל מקום עיקר הטעם: דכיון ששושן היתה מוקפת חומה – דימו את עצמם כל המוקפין לשושן, וכל הפרזים בארבעה עשר.
(וזהו כוונת הר''ן ריש מגילה. ואתי שפיר קושית הבית יוסף, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
ד ולמה תלו ההיקף מימי יהושע? והרי היה לנו לתלותו מימי אחשורוש, כמו שושן.
על זה אמרו בירושלמי: כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל, כלומר: שארץ ישראל היתה חריבה באותן הימים. וכיון שהוצרכו לקבוע הפרש בין מוקפין לפרזין, אלו היו קובעין ההיקף מימות אחשורוש – היתה כל ארץ ישראל נדונת כפרזים, ולא היתה בה אף כרך אחד, ואין לך בזיון יותר מזה. ולפיכך קבעוה לימות יהושע.
(והרמב''ן ז''ל כתב שבאותה העת היו רוב ישראל בארץ ישראל מזמן כורש, והמוקפין דימו שלא היו בסכנה מפני שהיו סגורים כמבצרים. ולכן כתיב רק ''על כן היהודים הפרזים...''. ומוקפין לא הוזכרו כלל, עד שהאיר ד' עיניהם, ומצאו סמך מן התורה. עמדו מרדכי, ואסתר, ואנשי כנסת הגדולה, ותקנו לאלו בארבעה עשר, ולאלו בחמישה עשר. והר''ן ז''ל דחה לה, עיין שם. ונראה לי דאדרבא: מוקפין היו יותר בסכנה, ולכן לא נחו עד חמישה עשר.)
ה ודרשו בגמרא שם: שלבד ארבעה עשר וחמישה עשר – יש עוד שלושה זמנים: אחד עשר, ושנים עשר, ושלושה עשר. וזהו לבני הכפרים, שאין להם בית הכנסת קבוע. ואין מתקבצים לעיר רק בשני וחמישי מפני קריאת התורה, וגם לדון, לפי שבית דין יושבים בשני וחמישי כתקנת עזרא בבבא קמא (פב א).
ואנשי הכפרים אינם בקיאים לקרות המגילה, וצריכים שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבוא ביום ארבעה עשר. ופעמים שיום הכניסה באחד עשר, ופעמים בשנים עשר, ופעמים בשלושה עשר, כמו שיתבאר (רש''י ריש מגילה).
ו כיצד? אם חל יום ארבעה עשר להיות בשני ובחמישי – קורין בו ביום ככל ישראל. אמנם אם חל ביום אחר – מקדימין וקורין ביום הכניסה הסמוך לארבעה עשר.
כיצד? חל ארבעה עשר להיות באחד בשבת – מקדימין וקורין בחמישי, שהוא יום אחד עשר. חל להיות בשלישי – קורין ביום הכניסה הקודם, שהוא יום שלושה עשר. חל להיות ברביעי – מקדימין וקורין בשני, שהוא יום שנים עשר. וכן אם חל בששי, וקורין ביום חמישי – הוי גם כן ביום שלושה עשר. ויותר מזה לא משכחת לה כמובן.
ודע: דכל אלו שמקדימין – אין רשאים לקרותה בפחות מעשרה, מה שאין כן בזמנה, כמו שאכתוב בסימן תרצב.
ז וכיון שהטעם הוא משום יום הכניסה, לכן כשאין דרך הכפרין ליכנס להעיר בשני וחמישי – אין קורין אותה אלא בזמנה, בארבעה עשר.
ומהו גדר ''עיר'' וגדר ''כפר''? שנינו במשנה (ה א):
איזהו עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים. פחות מכאן – הרי זה כפר.
ובטלנים – זהו שיושבים יום ולילה בבית הכנסת, ונזונים משל ציבור, כדי שיהיו עשרה מצויין לתפילה בבית הכנסת. ואפילו כרך שהוא מקום שווקים, ובאין לה הרבה בני אדם מחוץ, אם אין בה עשרה בטלנים – נדון ככפר (ג א). והרמב''ם השמיט זה, ויתבאר טעמו בסעיף י.
וכן אמרינן בגמרא שם: כרך שישב ולבסוף הוקף – נדון ככפר. וגם זה לא הביא הרמב''ם, משום דסבירא ליה כפירוש רש''י, דלא מיירי לעניין מגילה אלא לעניין בתי ערי חומה. אבל התוספות שם כתבו דזהו למגילה, עיין שם.
ח כתב הרמב''ם דאם אין שם עשרה בני אדם – תקנתו קלקלתו, והרי הם כאנשי עיר גדולה, ואין קורין אלא בארבעה עשר. עד כאן לשונו.
והראב''ד התמרמר על זה, עיין שם. אמנם כן מפורש בירושלמי (פרק ראשון הלכה ד), והעניין כן הוא: דהירושלמי והרמב''ם לא סבירא להו כשיטת רש''י ותוספות, דיום הכניסה של הכפרים זהו מה שנכנסין לעיר, כמו שבארנו. אלא שיש להם עצמם בית הכנסת, רק שאין מתאספין שם אלא בשני וחמישי. ולכן צריך שיהא בכפר עשרה ישראלים, דאם לא כן – גם בשני וחמישי לא יתאספו. וממילא דדינם כעיר, ואין קורין אלא בארבעה עשר.
וזהו שאומר: תקנתו קלקלתו. כלומר: אף על גב דכשאין עשרה – הוי תקנה לדון ככפר, כמו שכתבתי לעניין עיר שאין בה עשרה בטלנין, אבל הכא הוי קלקלה, כיון שאין שם לגמרי עשרה. ואף על גב דמש''ס דילן לכאורה נראה כרש''י ותוספות, מכל מקום לא חש לה הרמב''ם, וסבירא ליה דגם הש''ס שלנו מפרש כהירושלמי.
ט וזהו הכל בזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן, והשנים כתקונם, והיו שלוחי בית דין יוצאין להודיע להעם מתי פורים ומתי פסח, ולא יבואו לידי מכשול חמץ בפסח.
אבל בזמן הזה שישראל מפוזרים ומפורדים, ועינינו נשואות למקרא מגילה, והכל יודעים שזמן קריאת המגילה הוא בארבעה עשר באדר, ומשם שלשים יום עד ערב הפסח – אין קורין אותה אפילו בכפרים אלא בזמנה. ובטלה לה הך דקריאה לפני הזמן ביום הכניסה. אלא רוב העולם בארבעה עשר ומוקפין בחמישה עשר.
י כבר נתבאר דכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, אפילו אינן מוקפין עכשיו – קורין בחמישה עשר, ואפילו אם הם בחוץ לארץ. וכתבו הטור והשולחן ערוך סעיף א: אפילו אין בהם עשרה בטלנים, עיין שם.
ואף על גב דבגמרא (ג ב) איתא דנדון ככפר – זהו באינו מוקף מימות יהושע בן נון, דאז דינו לקרות בארבעה עשר כעיר. ולכן כשאין שם עשרה בטלנים – הוי ככפר. אבל במוקף, דדינו בחמישה עשר – לעולם לא הוה ככפר. כן כתבו שם התוספות והרא''ש. וזהו גם דעת הרמב''ם, שהשמיט דין זה, כמו שכתבתי בסעיף ז. אבל הרמב''ן והרשב''א סוברים דדין זה הוי אפילו במוקף חומה מימות יהושע בן נון.
(עיין שם במגיד משנה ובבית יוסף. והר''ן הסכים לתוספות, עיין שם. וראיה לזה ממה שבארץ ישראל קורין בכמה מקומות בחמישה עשר, אף שאין שם עשרה בטלנים. אך דיש לומר כיון שיש עשרה שהולכים להתפלל בכל יום תמיד, בוקר וערב – הוי כעשרה בטלנים).
יא כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך:
דווקא שהוקף ולבסוף ישב, או שישב תחילה על דעת להקיפו אחר כך. לאפוקי כשישב תחילה על דעת שלא להקיפו, אבל מסתמא הוקפה ולבסוף ישבה.
עד כאן לשונו, שכן דרך רוב מדינות: מקיפין חומה תחילה, ואחר כך מיישבין אותן (ר''ן).
והקשו על זה: דלעיל בסימן תא נתבאר להיפך, דמקודם בונים הבתים ואחר כך מקיפין החומה (מגן אברהם סעיף קטן ב). אמנם אין זה סתירה, דוודאי מתחילה בונים קצת בתים, ואחר כך מקיפין החומה, ואחר כך נתרבה עיקר הישוב. ולכן לעיל, דלא בעינן רק היקף לדירה – מקרי ''ישב ולבסוף הוקף''. דכיון שהיו מקצת בתים – הוי ההיקף לדירה. אבל בכאן לעניין מוקף חומה – בעינן הוקף ולבסוף ישב, כלומר: עיקר ריבוי הישוב וזהו אחר ההיקף (ט''ז סעיף קטן ב).
והאמת כן הוא, דלכן בעירובין מורגל הלשון ''מוקף לדירה'' ו''אינו מוקף לדירה''. ובמגילה הוי הלשון: ''ישב ולבסוף הוקף'', ''הוקף ולבסוף ישב'', משום דזהו אעיקר הישוב, ולא רק על שם דירה בעלמא.
(וכן בעירובין כד א אומר: פתח ולבסוף הוקף, הוקף ולבסוף פתח. ולא אמר לשון ''ישב'' אלא ''פתח'' במיעוט בתים. ודייק ותמצא קל.)
יב אמרינן בגמרא שם: כרך וכל הסמוך לו, וכל הנראה עמו – נדון ככרך. וסמוך אף על פי שאינו נראה, כגון שיושבת הכפר בעמק. ונראה אף על פי שאינו סמוך, כגון שיושבת בהר.
ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל, וזהו בסמוך ואינו נראה. אבל נראה ואינו סמוך – אפילו יותר ממיל. ויש אומרים דבשניהם הוה מיל, אלא דבהר אין מודדין השיפוע (ט''ז סעיף קטן ג).
יג כרך שהוא ספק אם הוקף בימי יהושע אם לאו – קורין בארבעה עשר ובחמישה עשר. ובליליהון ולא יברך כי אם בארבעה עשר, שהוא זמן קריאה לרוב העולם, ואזלינן בתר רובא.
ובזה לא שייך דין קבוע, דקבוע אינו אלא כשכל הספיקות על מקום אחד, כתשע חנויות (אליה רבה). ועוד: שהרי גם קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואיך יברך מספק? ולא דמי ליום טוב שני, שהוא תיקון חכמים על כל העולם. אבל כאן לא תקנו חכמים, משום דהיא מילתא דלא שכיחא כלל, ובשביל מקרה רחוקה לא שייך לעשות תקנה (ומיושב קושית הרש''ל, שהביאו הט''ז והמגן אברהם סעיף קטן ו).
ובחוץ לארץ לא נמצא ספק זה, ובפרט כל המדינות שלנו דוודאי לא היו כלל בימי יהושע. וטבריא אמרינן בגמרא (ה ב) שיש ספק אם הים הסמוך לה נדון כחומה אם לאו, ולכן קורין בשניהן. וגם כן לא יברך רק בארבעה עשר, כרובא דעלמא.
(ואפשר דבטבריא, דהוה ספיקא דדינא – לא יברכו לא בארבעה עשר ולא בחמישה, עשר כדעת הר''י בטור גם על שארי ספיקות, עיין שם.)
יד בן עיר שהלך לכרך, ובן כרך שהלך לעיר: אם כשהלך היה בדעתו לשוב לביתו בליל ארבעה עשר קודם שיאור היום – קורא כבני מקומו, אף אם נתעכב שם. ואם אין דעתו לשוב עד שיאור יום ארבעה עשר – קורא כבני המקום שהלך שם.
כיצד? בן כרך שהלך לעיר, אם היה דעתו לשוב למקומו בליל ארבעה עשר – קורא כבני מקומו, אפילו נתעכב אחר כך בעיר. אבל אם דעתו לעמוד שם מקצת ארבעה עשר, כיון שדעתו לעמוד שם מקצת זמן קריאתו של היום – חל עליו חובת זמן קריאתן, וקורא עמהן.
וכן בן עיר שהלך לכרך: אם דעתו לשוב לביתו בליל ארבעה עשר, קודם שיאור היום – קורא כאנשי מקומו. אבל אם היה דעתו לעמוד שם מקצת ארבעה עשר, כיון שלא היה דעתו לשוב למקומו בזמן חובת אנשי מקומו – נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו, ונחשב כבני המקום שעמד שם, להתחייב בזמן קריאתם (טור).
וזה שתלוי במקצת היום של ארבעה עשר, ולא בהלילה, משום דעיקר חובת קריאתה היא ביום, כמו שכתבתי בסימן תרפז. ועוד: שהרי בכל הדברים, כשהלך ממקומו לעיר אחרת – תלוי רק בדעתו לחזור ואין דעתו לחזור, והחזרה הוא אפילו לאחר זמן רב, ולמה בכאן החזרה תלוי רק במקצת יום ארבעה עשר?
אלא דחכמינו ז''ל דרשו זה מקרא במגילה (יט א) דכתיב: ''על כן היהודים הפרזים, היושבים בערי הפרזות, עושים את יום ארבעה עשר...''. והך ''היושבים בערי הפרזות'' – מיותר הוא, דכיון דכתיב ''היהודים הפרזים'' – ממילא מובן שהמה היושבים שם. אלא דקא משמע לן דפרוז בן יומו קרוי פרוז, כלומר: דאפילו יושב רק יומו של ארבעה עשר בעיר שאינה מוקפת חומה – דינו כפרזי. ומקצת היום ככולו. וממילא דגם מוקף בן יומו ומקצת בן יומו – קרוי מוקף, ולכן בעינן מקצת מהיום דווקא.
טו אמנם לפי זה היה נראה דבן עיר שהלך לכרך, שיהא נדון כאנשי הכרך, היה צריך שיהא דעתו להיות מקצת יום חמישה עשר בכרך. דאז חל עליו חובת כרך, ולא מה שהיה בדעתו להיות שם מקצת יום ארבעה עשר.
ובאמת רש''י ז''ל פירש כן, דבן כרך שהלך לעיר – תלוי במקצת יום ארבעה עשר, ובן עיר שהלך לכרך – תלוי במקצת יום חמישה עשר, עיין שם. ורק הרא''ש ז''ל חולק עליו, וסבירא ליה דגם בבן עיר שהלך לכרך – תלוי במקצת יום ארבעה עשר. דכשהיה בדעתו להיות מקצת יום ארבעה עשר בכרך – אזלא לה מיניה חובת בן עיר, וחל עליו חובת בן כרך; אף אם הלך משם והיה בעירו ביום חמישה עשר – קורא בעירו בחמישה עשר, כאלו היה בכרך. ובדרך זה הלך הטור, עיין שם.
טז ומדברי הרמב''ם בפרק ראשון דין י מתבאר כרש''י, שכתב:
בן עיר שהלך לכרך, ובן כרך שהלך לעיר: אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה, ונתעכב ולא חזר – קורא כמקומו. ואם לא היה בדעתו לחזור אלא לאחר זמן הקריאה – קורא עם אנשי המקום שהוא שם.
עד כאן לשונו, ו''זמן קריאה'' משמע להדיא כקריאת המקום. וזהו כרש''י ולא כהרא''ש, דלהרא''ש היה צריך לומר ''בזמן קריאת ארבעה עשר''. וכן כתב המגיד משנה והכסף משנה, עיין שם. וגם זהו כוונת רבינו הבית יוסף בסעיף ה.
(ודברי הט''ז סעיף קטן ו לא נתבררו לי, עיין שם).
וכתב רבינו הרמ''א: דאם הוא במדבר או בספינה – קורא ביום ארבעה עשר כמו רוב העולם. עד כאן לשונו.
כלומר: דבן כרך שהיה במדבר ובספינה – אינו קורא בחמישה עשר, שהרי לא עדיף מאלו היה ביום ארבעה עשר בעיר. ולעניין זה הוי מדבר וספינה כמו עיר ולא כמו כרך, מפני שרוב העולם כן הוא.
ומכל מקום בזה נראה לי: דאם עתיד לבוא בחמישה עשר לביתו – לא יקרא בארבעה עשר. דבשלמא כשהוא בעיר בארבעה עשר – חל עליו חובת אנשי המקום. אבל בים ובמדבר – אין שם חיוב, אלא דאם הוא שם גם בחמישה עשר ממילא דחיובו כרוב העולם. וזהו כוונת רבינו הרמ''א.
יז והנה לפי הקביעות שלנו אי אפשר לחול יום ארבעה עשר בשבת. אבל חמישה עשר יכול להיות בשבת, ואסרו חכמים להמוקפים לקרות המגילה בשבת, גזירה שמא יטלטלנה ארבע אמות ברשות הרבים, וכמו שבטלו שופר ולולב כשחל בשבת.
וכיצד יעשו המוקפין? יקראו המגילה בארבעה עשר בערב שבת, ומתנות לאביונים יתנו אז גם כן, דבשבת אי אפשר ליתן מעות, דמוקצים הם.
ובשבת הקודם קורין פרשה ''זכור'' עם ההפטרה ''פקד פקדתי''. ובמקום שנהגו לגבות מעות עניים ולחלקם – גובין ומחלקין בארבעה עשר בערב שבת.
ובשבת מוציאין שני ספרים, וקורין באחד בסדר היום, ובשני ב''ויבא עמלק'', וההפטרה ''פקד פקדתי''. ואומרים ''על הנסים''.
והסעודה היא לאחר השבת.
כן איתא בירושלמי, וממילא דגם משלוח מנות הוי למחר. ויש מי שחולק על זה, ואין לזוז מדברי הירושלמי.
ואף על פי שאין קורין המגילה בשבת, מכל מקום שואלין ודורשין בעניינו של יום. ויש מי שאומר שהמגילה היא מוקצה, ואסורה בטלטול (פרי חדש). ודבר תימה הוא: אטו אינה ראויה ללמוד בה, והרי שואלין ודורשין בעניינו של יום? וכן בכל השבתות, הרי היא ככל נביאים וכתובים (וכן כתב בעל מחצית השקל).
יח המפרש בים, והיוצא בשיירא, ולא יהיה לו מגילה בפורים – יקרא אותה בשלושה עשר או בשנים עשר או באחד עשר, שהם זמני הכפרים כמו שנתבאר. ויקרא בלא ברכה, שזהו רק לזכור בעלמא.
ויש מי שאומר דצריך עשרה, כדין שלא בזמנה דצריך עשרה (מגן אברהם סעיף קטן יג). ולא אבין: כיון שהיא בלא ברכה אינה אלא כלימוד בעלמא, והרי אינה מתקנת חכמים כלל. ולכן יש אומרים דאם אי אפשר לו להמתין עד ימים הללו – יכול לקרוא אפילו מראש חודש, לזכרון בעלמא.
מיהו אם מזדמן לו אחר כך מגילה ביום ארבעה עשר – חוזר וקורא אותה בברכה, דהקריאה שעברה לאו כלום היא, וכמו שכתבתי. ואפילו קראה אותה ביום שלושה עשר – לאו כלום הוא, דהוי שלא בזמנה.
וכן בן עיר שהיה בדרך בארבעה עשר, ולא היה בידו מגילה, ואחר כך נזדמנה לו בחמישה עשר – קורא אותה בחמישה עשר, כיון שהיא זמן למוקפים. ונראה לי דקורא בלא ברכה, וממילא דאינו צריך עשרה. ויש אומרים שקורא בברכה (ט''ז סעיף קטן ט), ולעניות דעתי לא נראה כן.

סימן תרפט - שהכל חייבין בקריאת המגילה
א תניא בתוספתא דמגילה (פרק שני):
הכל חייבין במקרא מגילה: כהנים, לוים, וישראלים, ועבדים משוחררים, חללים, נתינים, וממזרים, סריס אדם וסריס חמה, פצוע דכה וכרות שפכה – כולן חייבין, ומוציאין את הרבים ידי חובתן... נשים ועבדים וקטנים – פטורין, ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן.
עד כאן לשונו. ואנן קיימא לן דגם נשים חייבות, אף על פי שהיא מצוה שהזמן גרמא, מפני שגם הן היו באותו הנס. ולשון התוספתא גם כן אינו כתקונו, דכיון דפטורות – פשיטא שאין מוציאין את הרבים ידי חובתן.
ולכן נראה דכן צריך לומר: חייבות, ואין מוציאות את הרבים ידי חובתן. וכן כתב הטור בשם בה''ג, וכן כתב בשולחן ערוך בשם יש אומרים. והטעם: מפני שאין זה כבוד הציבור, כמו בספר תורה – אין אשה קוראה בציבור מפני כבוד הציבור (עיין מגן אברהם סעיף קטן ה). ועוד טעם יתבאר בזה בסעיף ה.
ב והנך כולהו: חללים..., סריס..., פצוע דכה... – אינו מובן מה רבותא יש בזה, ואיזה סברא יש שיפטורו ממקרא מגילה, דקא משמע לן דחייבים.
ואולי משום דכתיב במגילה: ''קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם'', והייתי אומר דאין החיוב אלא על מי שיש להם זרע, ולפי זה סריס, ופצוע דכה, וכרות שפכה, שאין ראוין לזרע – פטורין. וכן הייתי אומר דבעינן זרע כשר, לאפוקי חללים, נתינים, וממזרים, שהם זרע פסול. קא משמע לן דאינו לעיכובא.
וחיובא דעבדים משוחררים הוא משום דכתיב: ''ועל כל הנלוים עליהם''. ולכן גם גרים (בזמן הקדמון) חייבים במגילה. ועבדים שאינם משוחררים – דינן כאשה בכל התורה כולה. והרמב''ם והשולחן ערוך כתבו ''משוחררים'', ומשמע דאינן משוחררין – פטורין. אך דיש לומר דאלו נכללו בכלל נשים.
(במגן אברהם סעיף קטן ב, ובמחצית השקל כתב: דלפירושא שאף הן היו באותו הנס, שנעשה הנס על ידן – אין עבדים חייבין. ואם מצד שגם הן היו בסכנה – גם הם חייבים. עיין שם, ועיין ב''ח.)
ג וכיון שנשים חייבות, לכן הבתולות שהגיעו לשתים עשרה שנים ויום אחד – חייבות לשמוע מקרא מגילה. וכל אדם צריך לקרות בביתו לפני הנשים והבתולות, או שילכו לבית הכנסת של נשים.
ובירושלמי איתא דרבי יהושע בן לוי הוה מכניש בני ביתו, וקרא קמיהון. ומכאן נוהגין במקצת מקומות להביא קטנים וקטנות למקרא מגילה (טור). ורבינו הבית יוסף בסעיף ו כתב דמנהג יפה הוא, עיין שם. אבל יזהרו שלא יביאו קטנים ביותר, שמבלבלים דעת השומעים, וגם להזהירן שיעמדו על מקומם, וישמעו וישתוקו.
וקטן שהגיע לחינוך – חייב האב מדינא לחנכו. והרמב''ם והשולחן ערוך כתבו: ומחנכין את הקטנים לקרותה, עיין שם. ופשוט הוא דלאו דווקא, והכוונה שישמעו קריאת המגילה.
(ואפשר דהכוונה קריאה ממש, כדי שיהיו בקיאים בה.)
ד אחד הקורא, ואחד השומע מפי הקורא – יצא ידי חובתו, ובלבד שישמע כולה מתחילה ועד סוף.
ודווקא כשישמע מפי קורא שהוא חייב בקריאתה, דאז אפילו אם כבר קראה, ויצא ידי חובתו – יכול לקרוא גם לאחרים; כדין כל ברכת המצות, שאף על פי שכבר יצא – מוציא. אבל השומע ממי שאינו מחוייב בדבר, כגון מפי חרש, שוטה, וקטן – השומע מהם לא יצא; דכל שאינו מחוייב בדבר – אינו מוציא את מי שמחוייב בדבר.
ויש מי שמכשיר בחרש (ב''ח), ואינו עיקר. אלא אפילו בדיעבד פסול (ט''ז סעיף קטן א; וממגן אברהם סעיף קטן ג משמע שמסכים להב''ח, ויש להחמיר).
ודווקא חרש לגמרי. אבל מי שהוא כבד השמיעה, ואינו שומע אלא על ידי קול גדול, או על ידי שפופרת – מוציא בקריאתו, וגם הוא יצא אף על פי שלא השמיע לאזנו (שערי תשובה בשם שבות יעקב ופרי חדש, עיין שם).
ה ולכאורה אשה, כיון שחייבת – מוציאה גם אנשים בקריאתה.
ומכל מקום יש אומרים שהנשים אין מוציאות את האנשים. והטעם משום כבוד ציבור, וכמו שכתבתי בסעיף א. ולכן אפילו ליחיד אינה מוציאה, דלא פלוג (מגן אברהם סעיף קטן ה).
ועוד טעם אחר יש בזה: דהנה רבינו הרמ''א כתב בסעיף ב דיש אומרים דאם האשה קוראה לעצמה – מברכת ''לשמוע מגילה'', שאינה חייבת בקריאתה. עד כאן לשונו.
וביאור הדברים: דהמרדכי ריש מגילה הביא דבה''ג גורס: נשים חייבות במשמע מגילה, ולא בקריאתה. ולפי זה אתי שפיר התוספתא שהבאנו בסעיף א דנשים פטורות ממקרא מגילה, משום דחיובה הוי רק בשמיעה. ולפי זה אתי שפיר מה שאין מוציאות אנשים, מפני שאינן חייבות בקריאה.
אבל עיקר העניין אינו מובן: דלמה בשמיעה חייבות, ולא בקריאה? ונראה לי דבה''ג סבירא ליה דאי אפשר לומר דמטעם שאף הן היו באותו הנס – יהיה חיוב גמור כאיש. דאם כן, למה לן על חיוב מצה לנשים הקישא ד''בל תאכל חמץ'' בפסחים (מג ב)? לימא מטעם דאף הן היו באותו הנס (תוספות מגילה ד א). אלא וודאי דמטעם זה אינו חיוב גמור כאיש לקריאה, אלא די בשמיעה.
וגם בחנוכה יש לומר כן, דאין חיובן בהדלקה אלא בראיית נר חנוכה, אלא אם כן יש לה בעל, דמדלקת בשביל הבעל. ולכן אין מוציאות בקריאתן את האנשים. ומיהו נשים – מוציאות, כיון דחיובן שוה.
(עיין מגן אברהם סעיף קטן ו, בשם מדרש הנעלם: דגם לעצמה לא תקרא אשה, אלא תשמע מאיש. וצריך לומר דסבירא ליה דקריאה לא נתקנה להן, וצריך עיון. ודעת רש''י ותוספות ריש ערכין דמוציאות גם אנשים, וכן דעת הרבה פוסקים והרמב''ם.)
ו כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ג:
אנדרוגינוס מוציא מינו, ולא שאינו מינו. טומטום, ומי שחציו עבד – אפילו מינו אינו מוציא.
עד כאן לשונם. והטעם משום דאנדרוגינוס – כולם שוים. מה שאין כן טומטום, יכול להיות זה זכר וזו נקבה. וכן חציו עבד – אינו מוציא כולו בן חורין, דצד עבדות אינו מוציאו. ודין זה הוא בתוספתא ריש מגילה.
ונראה דזה אינו אלא לשיטת בה''ג, דהנשים אינן מוציאות לאנשים. דאם לא כן, למה אנדרוגינוס אינו מוציא שאינו מינו, וטומטום למה אינו מוציא טומטום אחר?
ויש מי שאומר דזה גרע מוודאי נקבה, משום דבעינן שיהא ניכר אם הוא זכר או נקבה (בית יוסף). וזה שאנדרוגינוס מוציא את מינו – משום דניכר לכל שהוא בריה בפני עצמו (שם). ולכן גם חציו עבד וחציו בן חורין – אינו מוציא בן חורין, אף על פי שהוא חייב משני הצדדין, מכל מקום כיון שאין צד עבדות ניכר לעצמו, וצד חירות לעצמו – אינו מוציא בן חורין גמור. אבל לעצמו – מוציא. דאלו למאן דסבירא ליה דאשה אינה מוציאה לאחרים – הרי גם לעצמו אינו מוציא, דלא אתי צד עבדות ומוציא הצד חירות.
וזהו שכתב רבינו הרמ''א, דיש אומרים דאפילו את עצמו אינו מוציא, וצריך לשמוע מאחרים. עד כאן לשונו, דזהו להבה''ג שאין האשה מוציאה איש.
אבל מה שאינו מוציא אחר בן חורין, וכן מה שטומטום אינו מוציא טומטום אחר, ואנדרוגינוס אינו מוציא את שאינו מינו – זהו אפילו למאן דסבירא ליה דאשה מוציאה לאיש (מגן אברהם סעיף קטן ח וסעיף קטן ט).
אבל באמת כמה מהדוחק הוא זה, ונראה יותר דלרש''י ותוספות ליכא כל הני דינים. ולית הלכתא כהתוספתא לפי ש''ס דילן (ב''ח). וראיה ברורה לדבר זה: שהרמב''ם לא הזכיר כלל מדינים אלו, עיין שם, משום דסבירא ליה כרש''י ותוספות דנשים שוות לאנשים. אם כן גם טומטום ואנדרוגינוס – מוציאין את הזכרים הוודאין, וכן חציו עבד דדינו כאשה (כן נראה לעניות דעתי).
ז השומע מגילה ממי שהוא מודר הנאה ממנו – יצא, דמצות לאו ליהנות ניתנו.
וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה:
מקום שאין מניין, אם אחד יודע והאחרים אינם יודעים – אחד פוטר את כולם. ואם כולם יודעים – כל אחד קורא לעצמו.
עד כאן לשונו, דסבירא ליה דזה שכולם יוצאים בשמיעה, אף כשהם בקיאים – זהו במניין עשרה. אבל שלא בעשרה – אין אחד מוציא חבירו, אלא אם כן חבירו אינו בקי לקרות, דהוי כמו סופר מברך ובור יוצא. אבל אינו מוציא את הבקי. ומדמה זה לתפילה, ולא לשארי ברכות המצות.
אבל יש חולקים בזה, דבכל עניין – אחד מוציא חבירו, דהיא מצוה ככל המצות. ואין זה דבר שבקדושה, שיהא צריך עשרה. ואדרבא, בכי האי גוונא עדיף טפי שיקרא אחד לכולן, משום ברוב עם הדרת מלך. אלא מכל מקום, אם ירצו – יכול כל אחד לקרוא לעצמו כשאין כאן עשרה, אבל לא שיהיה דווקא כן (מגן אברהם סעיף קטן י). וכן המנהג.

סימן תרצ - דיני קריאת המגילה
א שנו חכמים במשנה (כא א): הקורא את המגילה – עומד ויושב. ופירש רש''י: אם רצה עומד, אם רצה יושב. עד כאן לשונו.
מבואר דאפילו לכתחילה יכול לקרות מיושב. אבל בירושלמי פריך: מה בדיעבד אבל לכתחילה לא? ומתרץ דאפילו לכתחילה, עיין שם, משום דגירסת הירושלמי הוא: ''עומד ויושב – יצא'', וכן כתב הר''ן. וזהו גירסת הטור שכתב: הקורא את המגילה עומד או יושב – יצא, משמע בדיעבד וכו', ובירושלמי קאמר אפילו לכתחילה וכו'. עד כאן לשונו.
ב והרמב''ם בפרק שני דין ז כתב:
קראה עומד או יושב – יצא, ואפילו בציבור. אבל לא יקרא יושב לכתחילה בציבור, מפני כבוד הציבור.
עד כאן לשונו. ולפי זה ניחא מה ששנה לנו רבינו הקדוש במשנה לשון לכתחילה ולשון דיעבד, והיינו: דשלא בציבור אפילו לכתחילה, ובציבור דווקא בדיעבד.
וכן רשאי שיקרא ראובן, והברכה יברך שמעון. והכי איתא בירולשמי שם, שכן עשה רבי מאיר, עיין שם.
ואין להקורא לקרות את המגילה, עד שיאמרו לו ''קרא''. אך אם יש על זה בעל קריאה קבוע – אינו צריך להמתין על אמירת, הציבור כיון שהוא מיוחד לזה.
וגם יכולים שנים או יותר לקרות ביחד. ואף על גב דתרי קלי לא משתמעי, מכל מקום מגילה דחביבא נותנים לב, ומטים אוזן, ושומעים. ומכל מקום אין המנהג כן. ויזהרו העולם לשתוק, ולא לסייע להקורא. דכיון דהעולם שומעים בעל פה או מתוך החומש, שלא מתוך מגילה כשרה – חיישינן שהשומע ישמע ממנו, ולא מהקורא, ואינו יוצא, וכמו שאכתוב בסעיף ט.
ג וכתב הרשב''א בתשובה (סימן תסז): צריך השומע לשמוע כל תיבה ותיבה מהקורא. וכל מי שתופס בידו מגילה שאינה כשרה לקרות בה – גריע טובא משנים שקראו אותה, מפני שנותן דעת בקריאתו באותה מגילה. עד כאן לשונו.
כלומר: שטוב יותר שישמע בעל פה מהקורא, או שיתפוס בידו מגילה כשרה. דכשתופס מגילה שאינה כשרה, והוא אומר גם כן התיבות מתוך מגילתו הפסולה – לא יטה אוזן להקורא. ולא דמי לשנים שקראוה, ששומע מהשנים – זהו מפני שהוא בעצמו אינו קורא. מה שאין כן כשקורא בעצמו – אינו מכוין להאחר הקורא, והרי הוא קורא מתוך מגילה פסולה.
ולכן טוב כשתופס חומש בידו שישתוק, וישמע רק מהקורא. וכן כתב אחד מהקדמונים: שכשהחזן קורא המגילה – צריכים הציבור לשתוק ולכוין דעתם אל הקורא (בית יוסף). ויש להזהיר העם על זה, ועיין בסעיף ט.
ד במשנה (יט א) נחלקו כמה הוא חיובא דקריאת המגילה: דרבי מאיר אומר כולה, ורבי יהודה אומר מ''איש יהודי''.
ואמרינן בגמרא: הלכה כדברי האומר כולה. ואפילו למאן דאמר מ''איש יהודי'' – צריכה שתהא כתובה כולה. ולמדנו מזה שכל המגילה צריכה שתהא כתובה בשלימות. ומקודם זה אמרו:
תנו רבנן: השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא... – יצא.
ופריך מהא דתניא: היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות, אם רישומן ניכר – כשרה. ואם לאו – פסולה. ומתרץ: הא בכולה, הא במקצתה. כלומר: דכולה אם אין רישומה ניכר – פסולה, ובמקצתה – כשרה.
ולפי זה הקשה הרשב''א: דכאן אמרו דכשמקצתה חסירה – כשרה, ואחר כך אמרו: צריכה שתהא כתובה כולה. והרי עד ''איש יהודי'' הוה מיעוטא, ועם כל זה פסולה? ותירץ: דיש חילוק בין ראשה וסופה לאמצעה. דבראש וסוף – אפילו בחסרון מיעוטה כשרה, ובאמצעה כשרה עד רובה.
ה ולכאורה קושיתו אינה מובנת: דמה עניין זה לזה? דוודאי עניין שלם שחסר – פסולה אפילו במיעוטה, ובזה אמרו צריכה שתהא כתובה כולה. וזה שאמרו שבמיעוטה כשרה – זהו בהשמטות תיבות או פסוקים, או טשטושים או קרעים. ושם ''השמטה'' לא שייך על עניין שלם, כמו הרבה פסוקים זה אחר זה, דבזה שייך לומר חסרון, ובזה צריך שתהא כתובה כולה. אבל על פסוק אחד בכאן ופסוק אחד בכאן – על זה שייך שם ''השמטה'', וכל שכן אותיות החסירות וטשטושים. וכן מתבאר מדברי הרמב''ם בפרק שני, עיין שם.
ונראה דגם כוונת הרשב''א כעין זה, דשם ''השמטה'' לא שייך בראש ובסוף, רק באמצע שייך לשון ''השמטה''. ובראש וסוף שייך לשון ''חסרון''.
אמנם אני אומר דגם באמצע בעניין שלם הוה חסרון, ולא השמטה. ובראש וסוף, אפילו בפסוק אחד הוה חסרון, ופסולה. ואולי בחסרון תיבה בראשיתה או בסופה מקרי השמטה ולא חסרון, וצריך עיון. ויש להתיישב בזה.
ו ולהטור יש בזה דרך אחרת, שכתב וזה לשונו:
וצריך לקרותה כולה, ומתוך הכתב. ואם קראה על פה – לא יצא. הלכך צריך שתהא כתובה כולה לפניו. ודווקא לכתחילה, אבל דיעבד אם השמיט בה הסופר תיבות, אפילו עד חציה, וקראה הקורא על פה – יצא. אבל ביותר מחציה, אפילו הן כתובות, אלא שהם מטושטשות ואין רישומן ניכר – פסולה.
עד כאן לשונו. וסבירא ליה להטור: דזה שאמרו צריך שתהא כתובה כולה – זהו לכתחילה. וזה שאמרו דכשהשמיט הסופר תיבות או פסוקים עד רובא כשרה – זהו בדיעבד. וזהו דעת הרא''ש שם.
(ומה שהקשו על הרא''ש מהא דפריך על רבי חלבו – לא קשיא כלל. עיין ט''ז סעיף קטן ג.)
ז ורבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ג הרכיבו כל הדיעות ביחד, שכתבו:
וצריך שתהא כתובה כולה לפניו לכתחילה. אבל בדיעבד אם השמיט הסופר באמצעה תיבות, אפילו עד חציה, וקראם הקורא על פה – יצא. אבל אם השמיט תחילתה או סופה, אפילו מיעוטה – לא יצא. ואפילו באמצעה – דווקא דלא השמיט עניין שלם. אבל ביותר מחציה, אפילו הן כתובות, אלא שהן מטושטשות ואין רישומן ניכר – פסולה.
עד כאן לשונם.
ח והשתא כמאן סברי?
אי כדעת הרשב''א שמחלק בין תחילתה וסופה לאמצעה – הרי אינו מחלק בין לכתחילה לדיעבד, ובין עניין שלם ללא עניין שלם.
ואי כהרא''ש – הרי אינו מחלק בין תחילתה וסופה לבואמצע, וגם לא בעניין שלם ללא עניין שלם.
ואי כדעת הרמב''ם, דמחלק בין עניין שלם ללא עניין שלם, כפי מה שכתבתי בסעיף ה – הרי אינו מחלק בין לכתחילה לדיעבד, ובין תחילה וסוף לבואמצע.
ונראה לי דלעולם תפסו לעיקר כהרשב''א. אלא דסבירא להו דזהו וודאי גם הרשב''א מודה דלכתחילה צריכה להיות כולה מתוקנת. ואינם צריכים ראיה לזה, דפשיטא דהידור המגילה שתהא כתובה כולה נאה ומתוקנת כולה. וגם בהך דעניין שלם, דפסול אפילו באמצעה – סבירא להו דהרשב''א יודה לזה, וכמו שכתבתי בסוף סעיף ה, משום דלא שייך על זה שם השמטה, עיין שם.
(עיין מגן אברהם סעיף קטן ה, והכי פירושו: דהכנסת הגדולה הקשה כקושית הט''ז, דאיך כתב הרשב''א דאי אפשר לחלק בין לכתחילה לדיעבד, מדפריך מרבי חלבו על כתב פסוקא פסוקא, עיין שם. ודבריו תמוהים: דהא בכאן רובא ואף בדיעבד פסול. ולזה מתרץ המגן אברהם: דמי יימר שיש חילוק בין רובא למיעוטא? הא בדרבי חלבו אינו מבואר זה, ומאי פריך: לימא הא לכתחילה הא דיעבד? ואי משום ברייתא הקודמת, דמחלק הש''ס בין כולה למקצתה – הא בכאן אינו מביא הברייתא. אלא וודאי דאין לחלק בין לכתחילה לדיעבד. ומכל מקום עדיין צריך עיון, דפשיטא דהש''ס סמך על מה שאמר מקודם בסמוך לזה. אך באמת הרשב''א לא הזכיר כלל לכתחילה ודיעבד, רק הר''ן ביאר כן. וכמדומני שהר''ן מפרש במשנה: היה כותבה דורשה ומגיהה דלא כרש''י, שכתב: או דורשה, אלא כותבה ודורשה או מגיהה, עיין שם בפירושו. ולפי זה יפרש שכבר כתבה, אלא שעתה עובר עליה מפני שלא נכתבה עדיין כהוגן. ולפי זה אתי שפיר, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
ט וכבר כתבנו שמי שתופס בידו מגילה שאינה כשרה – לא יקרא עם הקורא, אלא ישמע וישתוק, משום דחיישינן שאחר ישמע מפיו ולא מהקורא, ואפילו הוא עצמו לא יטה אזניו לשמוע מהקורא.
ויש מי שאומר דהוא בעצמו יכול לשמוע (מגן אברהם סעיף קטן ו). ותימה: אטו אחר אינו יכול לשמוע משליח ציבור, אלא שיכול להיות שלא ישמע משליח ציבור? והכא נמי הוא עצמו.
וזה שאמרו הפוסקים הטעם: מפני אחרים, הכי פירושו: דאפילו אם בעצמו יאמר, שבטוח הוא שישמע מהקורא, מכל מקום אין לו לעשות כן מפני אחרים. אבל וודאי דגם בעצמו לא יעשה כן, אפילו ליכא אחר, כגון שהקורא קורא רק בעדו – ישתוק וישמע. וכן שום אדם לא יסייע בעל פה להקורא. ולכן אותן הפסוקים שקורין הציבור, כמו ''איש יהודי'', ''ומרדכי יצא'' – צריך הקורא לקרותם אחר שסיימו הציבור, דבעל פה לא יצאו, וצריכים לשמוע מהקורא ממגילה כשרה.
(וכפי מה שכתבתי – כן הוא בתשובה הרשב''א שהבאנו בסעיף ג.)
י קראה סירוגין, דהיינו: בהפסקות, שקרא מעט ושהה, וקרא ושהה, וקרא מן המקום שפסק, אפילו היה ההפסק גדול לכמה שעות – יצא, ואפילו סח בינתים. ורק גוערין עליו על שיחתו, כמו שאכתוב בסימן תרצב. מיהו קריאת המגילה – יצא.
וזהו בהקורא. אבל השומע כשסח בינתים, ובין כך לא שמע איזה תיבות מהקורא – וודאי דלא יצא. וצריך לקרותה פעם אחרת מן המקום שהפסיק עד סופה. ואם היה מוכרח להפסיק, יש סוברין בקריאת שמע דצריך לחזור לראש כששהה כדי לגמור את כולה, כמו שכתבתי לעיל סימן סה. ונראה דגם במגילה הדין כן. או אפשר דמגילה, כיון שנקראת איגרת – גם בכי האי גוונא אינו צריך לחזור לראש, כמו שהקילו מטעם זה כשלא נכתבה כהלכתה. וצריך עיון.
ובעיקר דין זה, בארנו שם בסייעתא דשמיא דלהרי''ף והרמב''ם אפילו במחמת אונס – אינו חוזר לראש, עיין שם.
יא אבל הקורא למפרע – לא יצא במגילה. והיינו: שקרא פסוק ראשון, ודילג השני, וקרא השלישי, ואחר כך קרא השני והרביעי – לא יצא אפילו קראה כולה. והוי כלא קראה כלל, וצריך לחזור ולקרוא מפסוק השלישי עד סופה, דכתיב: ''ככתבם וכזמנם'' – מה זמנם אי אפשר להיות למפרע, דלעולם לא יהיה חמישה עשר קודם לארבעה עשר, אף כתבם לא יהיה למפרע. וכן כתיב ''והימים האלה נזכרים ונעשים'': מה עשייה – למפרע לא, דאם יעשה סעודת פורים, ומשלוח מנות, ומתנות לאביונים קודם ארבעה עשר – לאו כלום הוא; אף זכירת המגילה למפרע לאו כלום הוא (יז א).
ולכן אם החסיר פסוק אחד, כגון פסוק שני, והתחיל בהשלישי – יחזור להשני, ויקרא משם כסדר השלישי והרביעי עד סופה.
וכבר נתבאר שצריך לקרותה כולה מתוך הכתב, ואם קראה על פה – לא יצא ידי חובתו. ולכן אם קרא הפסוק השני בעל פה, ואחר כך קרא השלישי מתוך המגילה – לא יצא, וצריך לחזור ולקרות מן המגילה מן הפסוק השני כסדר עד סופה.
(וזהו כוונת הבית יוסף בסעיף ז שכתב עוד הפעם דין זה. ותמה המגן אברהם בסעיף קטן ח, ותירוצו תמוה. אך כוונתו כמו שכתבתי, וקאי אסעיף הקודם. ודייק ותמצא קל.)
יב מגילה נקראת בכל לשון, ובלבד שיבין אותו הלשון, ויהיה נכתב באותו לשון. דאם נכתב בעברית וקראה בלשון לעז – הרי קורא על פה.
אבל על הכתב אין לדקדק באיזה כתב הוא כתוב. ולכן אם היתה כתובה תרגום, או בלשון אחרת מלשונות האומות – לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד. ואם היתה כתובה בכתב עברי, וקראה בלשון ארמית להמבינים ארמית – לא יצא, שהרי זהו כקורא על פה. וכיון שלא יצא הקורא – ממילא שהשומע ממנו לא יצא ידי חובתו.
ויש להסתפק: אם הקורא כבר יצא, וקורא להוציא לאחר במגילה הכתובה לע''ז, והשומע מבין הלעז והקורא אינו מבין, אם יצא השומע אם לאו? ונראה לי דיצא, דבזה לא שייך לומר: כיון דלעצמו אינו מועיל, איך יועיל לאחרים בקריאתו? דוודאי גם לעצמו היה מועיל אלו הבין הלשון. והעדר ידיעה אינו חסרון בעצם לקוראו שאינו ראוי לזה, שהרי בידו לידע כשילמוד הלשון.
יג ודווקא בלשון לעז צריכים להבין הלשון. אבל עם הארץ ששומע המגילה הכתובה בלשון הקודש, אף על פי שאינו מבין כלל בלשון הקודש – יצא בשמיעתו מילה במילה, כשהמגילה נכתבה כדין כתבי הקודש, כפי הדינים שיתבארו בסימן הבא. ובגמרא (יח א) הביאו ראיה לזה: דאי לא תימא הכי, אטו אנן ידעינן פירושא ד''האחשתרנים בני הרמכים''? אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא, ואם כן גם מי שאינו מבין כלל – גם כן יצא.
ואין לומר: דאם כן, איך אפשר לצאת במגילה הכתובה בלשון לעז למבין הלעז? שהרי אי אפשר להעתיק ללשון לעז ''האחשתרנים בני הרמכים'', כיון דלא ידעינן מאי ניהו. וצריך לומר: דזה יכתוב המלות האלו ממש בלא העתק (עיין בית יוסף). ואף דלפי זה הוי הכתיבה בשני לשונות – לא מצינו פסול בזה.
ודע שהרמב''ם מכשיר בכתובה יוונית כבלשון הקודש. ורבים חולקים עליו. אך גם הרמב''ם בעצמו בפרק ראשון מתפילין כתב דלשון יווני הברור כבר נאבד ונשתקע, עיין שם. ופשוט הוא דמגילה בלשון לעז צריך שתהא כתובה על פי דקדוק זה הלשון, ועל קלף, ובהכשר הדיו, וכל הפרטים שיתבארו בסימן הבא.
יד מירושלמי מבואר דזה שיוצאין בלעז למי שיודע הלשון – דווקא כשאינו מבין בלשון הקודש. אבל המבין בלשון הקןדש – אינו יוצא בלעז. שאומר שם: הקורא שיודע לשון הקודש ויודע לעז – מהו שיוציא אחרים שאינם יודעים אלא לשון לעז? ופסק שם מהא דכל שאינו מחוייב בדבר – אינו מוציא את הרבים ידי חובתו. דכיון דבעצמו לא יצא בכי האי גוונא – אינו מוציא גם אחרים. וכן פסקו הרמב''ן והרשב''א ז''ל.
אבל מדברי רש''י והרמב''ם מבואר דיצא. והר''ן האריך להקשות על דברי הרמב''ן והרשב''א. ובתשובה הריב''ש (סימן ש''ץ) האריך הר''ן ז''ל ליישב דברי הירושלמי לרש''י והרמב''ם. ובאמת יש שינוי גירסאות בירושלמי ריש פרק שני דמגילה ופרק שביעי דסוטה בעניין זה, עיין שם.
ואם היתה כתובה בשני לשונות לועזות – מי שמבין שני הלשונות יצא. אבל אם מבין רק אחד – לא יצא, דמה שכתוב בלשון השני הוה כחסר לדידיה.
טו וכל זה מעיקר הדין. אבל למעשה אי אפשר כלל לצאת במגילה הכתובה בלע''ז. ומימינו לא שמענו זה, וכמעט הוא מהנמנעות.
ולא מיבעיא למאן דסבירא ליה דהיודע בלשון הקודש אינו יוצא בלעז, אלא גם בלאו הכי קשה הדבר. שהרי צריך לכתוב כפי דקדוקו של אותו לשון, ואם לאו – פסול.
ועוד: דמה יעשה ב''האחשתרנים בני הרמכים''? דלהעתיקם אי אפשר, כמו שכתבתי, ושיכתבם כמו במגילה – הרי זהו וודאי דלכתחילה אין לכתוב בשני לשונות. ואף על גב דבמגילה יש איזה לשונות של תרגום – אין זה שני לשונות, דתרגום הוא קרוב ללשון עברי.
ועוד: דאיך אפשר לכתחילה לכתוב בלשון אחר? הרי זהו וודאי דלכתחילה צריך לקרותה בטעמים, ואין זה רק בלשון הקודש.
טז וזהו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף יא:
יש למחות ביד הקוראים המגילה לנשים בלשון לעז, אף על פי שכתובה בלשון לעז.
עד כאן לשונו. ולנשים לאו דווקא, אלא מפני שכן היה מנהג באיזה מקום, כמו שכתב הריב''ש שם. והטעמים כמו שכתבתי.
והיטב אשר כתב הר''ן שם על זה, וזה לשונו: הלא כל משכיל גם במילי דעלמא יבחר הדרך היותר בטוח, ואיך לא נעשה כן במצותיו של הקדוש ברוך הוא? ואין לנו לילך רק בדרכי אבותינו הקדושים. ועל כיוצא בזה נאמר: ''אל תטוש תורת אמך''.
יז קראה מתנמנם, הואיל ולא נרדם בשינה – יצא.
והיכי דמי מתנמנם? נים ולא נים, תיר ולא תיר, דקרו ליה ועני, ולא ידע לאהדורי סברא. דאף שאפשר שעל ידי הנימנום אינו מבין בטוב – מכל מקום יצא כמו שכתבתי, דאף אם אינו יודע הפירוש – יצא.
אבל השומע כשהוא מתנמנם – לא יצא, משום דוודאי יחסר לו כמה תיבות בשמיעתו. וכבר נתבאר דאפילו אם החסיר תיבה אחת – לא יצא. ואין חילוק במתנמנם בין תחילת שינה לסוף שינה (ט''ז סעיף קטן ח), דלא כמו שיש שמחלק בכך.
יח והיה כותב את המגילה, והיינו: שיש לפניו מגילה כשרה, וקורא ממנה פסוק ומעתיקו למגילה שכותב, וכן בכל פסוק עד סופו; אם כיון לבו לצאת ידי חובתו – יצא. ואף על פי שמפסיק בכתיבה בין פסוק לפסוק – לית לן בה, דכבר כתבנו דיצא ידי חובתו בהפסקות. ודווקא כשהמגילה שהוא מעתיק ממנה כתובה כולה כהלכתה.
אבל אם לא כיון לבו לצאת – לא יצא, דאפילו אם מצות אינן צריכות כוונה, מכל מקום צריך כוונת קריאתה, דאם לא כן הוה כלא קרא כלל.
וכן אם היתה לפניו מגילה שאינה מוגהה, וקורא להגיהה – יצא כשכיון לבו לצאת. דאף על גב שיש בה שיבושים – אינו מעכב במגילה, כמו שכתבתי, דאף אם חסירה אותיות או תיבות – כשרה בפחות ממחציתה. דלכן נקראת ''איגרת'', ואינה דומה בזה לספר תורה תפילין ומזוזות, שאפילו אות אחת מעכב.
וכן אם קורא את המגילה, וקורא פסוק ודורשו ומפרשו – יצא כשכיון לצאת, והכל מטעם שנתבאר. מיהו לא יפסיק בה בעניינים אחרים כשדורשה, שאסור לכתחילה להפסיק בעניינים אחרים.
יט הקורא את המגילה צריך שיכוין להוציא את השומע, והשומע צריך שיכוין לצאת בקריאתו של זה.
ויזהר לשומעה כולה. ואם חיסר לשמוע אפילו תיבה אחת – לא יצא. ודי בהכוונה לצאת בתחילתה, ואינו צריך לכוין בכל תיבה לצאת. וגם אם לא כיון פירושו – לית לן בה, כמו שכתבתי.
וזה שהקורא צריך לכוין להוציא השומע – זהו כשקורא בבית לפני איזה אנשים או נשים, דאז צריך לכוין שכל אלו השומעים – הוא מכוין להוציאם. אבל שליח ציבור הקורא בבית הכנסת – גם בסתמא כוונתו על כל השומעים, ואפילו העומדים מבחוץ אחורי בית הכנסת, שהרי לזה נתייחד להיות שליח ציבור, לצאת כל השומעים. והכי תנן בראש השנה (כז ב):
וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כיון לבו – יצא וכו'.
אבל כוונת השליח ציבור להוציאו – אין צריך. וזה שאמרנו שצריך הקורא לכוין להוציאם – משום דאנן קיימא לן מצות צריכות כוונה, כמו שכתבתי בסימן תקפט בשופר (בית יוסף).
ויש לשאול בזה: למאן דסבירא ליה דבמצות דרבנן הכל מודים דאינן צריכות כוונה (מגן אברהם סימן ס סעיף קטן ג), והא מגילה הוי דרבנן? וצריך לומר כיון דהוא מן הכתובים – דברי קבלה כדברי תורה דמי לעניין זה. אמנם לפי מה שכתבתי לעיל סימן ס סעיף ו, שיש מן הראשונים שאמרו דבמצוה של דיבור הכל מודים דצריך כוונה, עיין שם – אתי שפיר בפשיטות.
כ איתא בירושלמי בפרק שני: אין מדקדקין בטעותים. רבי יצחק ורב חננאל הוי יתבו קמיה דרב. חד קרא ''יהודים'' וחד קרא ''יהודיים''. ולא החזירם, אף על פי שאחד וודאי טעה, דלזה מהני מה שנקראת ''איגרת''.
ויש אומרים דווקא בטעותים שאין הפירוש משתנה, כמו ''יהודים'' ו''יהודיים''. אבל במה שהעניין משתנה, כגון מ''יושב''-''ישב'' ומ''נופל''-''נפל'', שזה בעבר וזה בהוה – מחזירים אותו.
ולפי זה אני אומר דהגם דזהו מילתא דפשיטא, דאם טעה בטעמים שאין מחזירין אותו, וכן אם טעה במלעיל ומלרע; מכל מקום במקום שהעניין משתנה, כמו ''באה להביא את ושתי... ולא באה'' דהוה מלעיל דקאי על העבר, אבל ''ובזה הנערה באה אל המלך'' וכן ''בערב היא באה'' הוה מלרע דזהו בהווה, ואם שינה הוי כמו שינוי בעניין, ומחזירין אותו. מיהו בדיעבד, אם לא החזירו – נראה דבכולהו יצא, וגם ב''יושב''-''ישב'' ו''נופל''-''נפל'', כיון שאמר עיקרי התיבות.
כא איתא בגמרא (טז ב):
עשרת בני המן ו''עשרת'' – צריך למימרינהו בנשימה אחת. מאי טעמא? כולהו בהדי הדדי נפקי נשמתייהו.
כלומר: אף על גב דתלאום זה אחר זה, מכל מקום על פי ההשגחה נפחה רוחם כולם ברגע אחד, על דרך ''יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ד' הללויה''. ופשוט הוא דזהו דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד אם הפסיק ביניהם – יצא.
ולכתחילה נוהגין לומר בנשימה אחת מתחילת ''חמש מאות איש ואת פרשנדתא'' עד ''עשרת''. ו''עשרת'' בכלל, לפי שעשרת בני המן היו שרי חמשים על אלו ''חמש מאות איש'' (מהרי''ל).
ולכתחילה לא יפסיק אפילו בין פסוק לפסוק אלא כדי נשימה. ובין סימן לסימן ינוח איזה רגעים, דצריך לקרותה כאיגרת (מגן אברהם סעיף קטן יז). וכשיאמר ''בלילה ההוא נדדה'' – יגביה קולו, ששם היה עיקר הנס (שם). וכשיאמר ''האיגרת הזאת'' – ינענע המגילה (שם). ובכל דברים אלו ליכא עיכובא כמובן.
כב כיון שהיא נקראת ''איגרת'', לכן מנהג כל ישראל שהקורא פושטה קודם קריאתה כאיגרת, להראות הנס. אבל השומע, אפילו תופס לעצמו מגילה כשרה – אינו צריך לפושטה כאיגרת, ותופסה מכורכת. וכן עשה מהרי''ל (שם סעיף קטן יח).
והקורא, לאחר שגמר הקריאה – חוזר וכורכה כולה, ומברך ''הרב את ריבנו'', ואין זה הפסק. ועוד: דברכת ''הרב את ריבנו'' לא שייכה למגילה, אלא היא ברכת הודייה להקדוש ברוך הוא (שם סעיף קטן יט, ועיין מחצית השקל).
ואחר כך אומרים ''שושנת יעקב''. ועל פי הירושלמי צריך לומר שם ''ארור המן, ברוך מרדכי; ארורה זרש, ברוכה אסתר; ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים''.
וצריך לומר ''וגם חרבונה זכור לטוב''. ואף על גב דלפי המדרש אליהו נדמה בדמותו, מכל מקום כיון דנדמה בדמות חרבונה – נזכיריהו לטוב.
(ומה שמקדים ''ארור המן'' ל''ברוך מרדכי'', משום דרשעתו היתה מקודם, והעניין כמו ''זכר צדיק לברכה, ושם רשעים'' כשמזכירין ''ירקב''. ותמיהני שבסידורים לא הדפיסו ''ארורים כל הרשעים, ברוכים...'')
כג נהגו שהציבור אומרים ארבעה פסוקים של גאולה בקול רם, ואחר כך חוזר הקורא, וקורא אותן מתוך המגילה. כי מה שאמרו בעל פה – לא יצאו. ואלו הן:
''איש יהודי'',
''ומרדכי יצא'',
''ליהודים היתה אורה'',
''כי מרדכי היהודי''.
וגם ''חמש מאות איש'' עד ''עשרת'' ו''עשרת'' בכלל – אומרים הציבור, משום דבזה הוה עיקר הישועה.
והמנהג שהתינוקות מכין את ''המן'' – הוא מנהג קדמון. אך יזהרו לבלי להכות בקולות בעצים גדולים, ומבלבלים המגילה, ופוערים פיהם בשחוק וקולות, ואין השומעים יכולים לשמוע כראוי. ואם אי אפשר למחות בהם – מוטב לקרות בביתו במנין, אף שבבית הכנסת יש רוב עם והדרת מלך. אבל כיון שהבלבול גדול – אי אפשר לשמוע כראוי, ובפרט הנשים.
כד וזה לשון רבינו הרמ''א בסעיף יז:
עוד כתבו: שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהם, ולהכותן זה על זה, כדי שימחה שמו על דרך ''מחה תמחה את זכר עמלק'', ''ושם רשעים ירקב''. ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורין המגילה בבית הכנסת. ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו.
עד כאן לשונו. והמנהג להכות כשמזכירין ''המן בן המדתא האגגי'' על דרך ''מרשעים יצא רשע, ומשורש נחש יצא צפע''. וכל מנהג שנתייסד על פי גדולי הדור – הוי מנהג, ולא מנהג שנהגו בעצמם. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן תסח. וכשמכים ''המן'' – לא יקרא, וישתוק.
(במסכת סופרים סוף פרק ארבעה עשר איתא: דמנהג שאין לו ראיה מן התורה – הוי כטועה בשיקול הדעת.)
כה איפסקא הלכתא כרב (ה א), דמגילה בזמנה – קורין אותה אפילו ביחיד. ודלא כרב אסי שם, דסבירא ליה דצריך עשרה, לבד הבה''ג שפוסק כמותו, והוי דיעה יחידאה.
והנה מרש''י, ורבינו תם שהביא הטור, ובעל המאור, נראה להדיא דאף לכתחילה אינו צריך עשרה. דכיון שביום הזה הכל קורין – הוי פרסומי ניסא אפילו ביחיד. אבל מהרי''ף, והרמב''ם, והרא''ש, והרמב''ן מתבאר דוודאי להידור מצוה ולפרסומי ניסא – גם רב מודה דעשרה עדיף. ורק בדליכא עשרה מותר לקרות ביחיד, ולברך על המגילה לפניה ולאחריה.
וכן הוא מנהג העולם. וכל מה שיש יותר ציבור – הוי יותר הידור, דברוב עם הדרת מלך. אך אם בבית הכנסת אי אפשר לשמוע בטוב, מפני הבלבול של הכאת ''המן'' וכדומה – טוב יותר לקרות בעשרה בבית.
ויש להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה, ונראה שאינן מצטרפות.
ואם קראו אותה בציבור, ואיזה יחיד לא שמעה – יכול לקרות אפילו לכתחילה ביחיד, הואיל וקורין אותה באותה העיר בעשרה, ולא מטרחינן ליה למיכנף עשרה, שהוא דבר קשה, כיון שכולם שמעו בבית הכנסת.
וכבר כתבנו שכשהיחיד קורא אותה בזמנה – צריך לברך עליה תחילה וסוף. וכבר נתבאר שצריך לקרות בביתו לפני הנשים והבתולות, אם לא הלכו לבית הכנסת, כי חיובן שוה לאנשים בקריאת המגילה.

סימן תרצא - דין כתיבת המגילה ותפירתה
א מגילה נקראת ''ספר'', דכתיב: ''ונכתב בספר'', ולפיכך כתיבתה כספר תורה.
וזהו ששנינו במשנה (יז א):
היתה כתובה בסם, ובסיקרא, ובקומוס, ובקנקנתום; על הנייר, ועל הדיפתרא – לא יצא, עד שתהא כתובה אשורית, על הספר, ובדיו.
ולכן אין כותבין את המגילה אלא בדיו, על הגויל ועל הקלף כספר תורה. וכן הוא בירושלמי פרק ראשון דמגילה: ואם כתבה במי עפצים ובמי קנקנתום – כשרה. אך למי עפצים צריך גומ''א (ט''ז). ואם כתבה בשארי מיני צבעונים – פסולה, דאנן בעינן דיו, כמו בספר תורה.
וצריכה שרטוט כתורה עצמה, והיינו לשרטט כל שורה ושורה, דלא כיש מי שאומר דדי בשרטוט שורה עליונה.
(לבוש ומגן אברהם, והשיגו עליהם הגר''א והגאון רבי עקיבא איגר. וכן כתב בדרכי משה.)
ב הרמב''ם פסק דאינה צריכה עיבוד לשמה. אבל רבינו תם פסק דצריך עיבוד לשמה, וכן פסקו הרא''ש, והטור, ורוב הפוסקים.
וטעמו של הרמב''ם נראה שהולך לשיטתו, שפסק בפרק ראשון מספר תורה דמזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה, דרק ספר תורה ותפילין צריכין עיבוד לשמן. וממילא דמגילה לא עדיפא ממזוזה, דפשיטא שאין קדושתה חמירא ממזוזה, אף על פי שנקראת ''ספר''.
וכל הפוסקים חולקים עליו במזוזה, ולכן גם במגילה צריך עיבוד לשמה, וכן עיקר לדינא (הגר''א).
ג היתה כתובה על הנייר, או על עור שאינו מעובד, או לרוב הפוסקים כשאינו מעובד לשמה, או כתבה שלא בדיו – פסולה. וכן אם כתבה כותי או מין – פסולה.
ונראה דגם אשה פסולה לכתיבת המגילה, אף על פי שחייבת בה, כמו שפסולה לכתיבת ספר תורה, תפילין, ומזוזות; אף על פי שחייבת במזוזה, וכמו כן מגילה (הגרע''א). ויש מי שמכשיר (ברכי יוסף הובא בשערי תשובה).
וכן נראה לי: דבשלמא בספר תורה, תפילין, ומזוזות, דרשינן ''וקשרתם... וכתבתם'' – כל שישנן בקשירה ישנן בכתיבה, וכל שאינן בקשירה אינן בכתיבה. וממילא דאשה, כיון דאינה בקשירת תפילין – אינה בכתיבה גם לענין מזוזה, אף שחייבת, כיון דחדא פרשה היא עם תפילין.
אבל למגילה לא שייך זה. ואדרבא: כיון שחייבת – וודאי דכשרה לכתיבה. והרי מותרת לעשות ציצית, וסוכה, ושופר, אף על פי שפטורה מהם, וכל שכן מגילה שחייבת בה. וכן מבואר מהטור, ושולחן ערוך, והרמב''ם, וכל הפוסקים שלא הזכירו אשה לפסול במגילה. וקטן ודאי פסול, כיון שפטור ממגילה, ולבד זה אינו בן דעת לכתוב כהלכתה. ואם כתב בשמאל – כשר בדיעבד (פרי חדש).
ד ושארי פסולין שבספר תורה – פסולין גם במגילה. כמו חק תוכות, והיקף גויל, וחטוטרות החתי''ן, ותליית הההי''ן והקופי''ן, וכל גופות האותיות כצורתן, וקרי וכתיב, וחסרות ויתירות, ותיוגי שעטנ''ז ג''ץ.
והבה''ג כתב שאינה צריכה תגין. וטעמו נראה: דכיון דנקרא גם ''איגרת'' – לא שייך תגין באיגרת. אמנם המנהג לתייג, ואם לא תייג רשאין לקרות בו.
וכן צריך לעשות שיטות שוות, ורוחב העמוד כפי שלוש ''למשפחתיכם'' כמו בספר תורה, וכן כל דיני ספר תורה. ומכל מקום אם נמצאים אותיות ותיבות שאינן מוקפות גויל, או פסולים אחרים – מותר לקרות בה, שהרי אפילו בחסרון אותיות ותיבות עד רובה כשר, כמו שכתבתי בסימן הקודם. וכל שכן בכי האי גוונא, ובלבד שלא תהא רובה כן.
ה ויש להסתפק: אם כתב הרבה אותיות ותיבות ופסוקים בצבע, באופן שאם היו מטושטשים או חסירים היתה כשרה, כגון שהיתה במיעוטה כמו שכתבתי בסימן הקודם, אם גם בכתבן בצבע כשר? וכן אם עשאן חק תוכות וכיוצא בזה, דלא גריעא מטשטוש וחסרון.
או דילמא: דלטשטוש וודאי לא דמי, שהיו כשרין ונתקלקלו. ואפילו לחסרון לא דמיא, דשינוי גרוע יותר מחסרון, כדאשכחן גבי גט, דשינוי פסול וחסרון כשר. וכן במגילה: אולי זה מקרי נכתבת בפסול? וצריך עיון.
ו וגם צריך לכתבה מתוך הכתב, ולהוציא כל תיבה מפיו קודם שיכתבנה. ואף על גב דלעיל סימן לב גבי תפילין נתבאר שאינם צריכים לזה, עיין שם – זהו רק בתפילין, משום דהפרשיות רגילין בפיו, מה שאין כן במגילה (הגר''א סעיף קטן טז, ומיושב קושית המגן אברהם סעיף קטן ד). וכן מפורש בירושלמי, וכן פסקינן ביורה דעה סימן רעד בספר תורה, עיין שם.
ועושין כל פרשיותיה סתומות, ואם עשאן פתוחות – פסולה. כן פסק רבינו הרמ''א בסעיף ב בשם הגהות מיימוניות פרק שני.
ולא ידעתי הטעם. ודבר פלא ראיתי באור זרוע הגדול סוף פרק קמא דמגילה, דמקודם חשיב כמה פרשיות פתוחות וכמה סתומות. וכתב ''ביום השביעי'' – פתוחה, ''כלשון עמו'' – פתוחה, ועוד כמה פרשיות. ובסוף העניין כתב, וזה לשונו: בפרשיות לא שמעתי אם פתוחות אם סתומות, ומסתברא לעשותן סתומות, כעין תפילין ומזוזות וכו'. עד כאן לשונו.
והיא תרתי דסתרי! ולבד זה דבריו תמוהין, דהא בתפילין הוויין פתוחות, כמו שכתבתי בסימן לב. וגם במזוזה קיימא לן ביורה דעה סימן רפח דאם עשאן פתוחות – כשרה, עיין שם.
ולכן נראה דגם במגילה אם עשאן פתוחות – כשרה, רק לכתחילה יש לעשותן סתומות, הואיל ונפיק מפומייהו דהגהות מיימוניות, וראבי''ה שכתב האור זרוע בשמו בסוף, עיין שם.
(וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ה. והמציין ברמ''א – ציין פסקי מהרא''י, והוא בעל תרומת הדשן, ולא מצאתי בו דבר.)
ז וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב דצריכה עמוד בסופה, וחלק בראשה, כדי להקיפה בו. עד כאן לשונו.
ורבינו הרמ''א כתב שנהגו שלא לעשות עמוד כלל בסופה. עד כאן לשונו, וכן המנהג הפשוט.
והטור כתב להיפך, דצריכה עמוד בראשה, וחלק בסופה, כדי להקיפה בו כספר תורה. עד כאן לשונו. ואינו ממש כספר תורה, דספר תורה צריכה שני עמודים, משום דקורין בה תדיר. אבל נביאים וכתובים – די בעמוד אחד, כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (יג ב). ופשיטא דלא עדיפא מגילה מנביאים וכתובים, ודי בעמוד אחד.
ובגמרא שם הגירסא כהטור, דהעמוד הוא בראשה. אך התוספות והרא''ש הרבו להקשות על זה, וגורסים בהיפך דהעמוד הוא בסופה. וכן עיקר, שהרי לתחילתו הוא נגלל, ואיך יהיה העמוד בראשו?
וכן הוא בירושלמי בפרק קמא דמגילה, דעושה עמוד לספר בסופו, וגוללו על העמוד מסופו לתחילתו. וזה לשון הירושלמי שם סוף הלכה ט: ועושין עמוד לספר בסופו לתורה מכאן ומכאן. לפיכך גולל הספר לתחילתו, והתורה לאמצעיתה. עד כאן לשונו.
(דברי התוספות הם בבבא בתרא שם, ודברי הרא''ש הם בפרק שלישי דידים, וכן כתב שם הר''ש. ולכן הרא''ש סוף פרק קמא דבבא בתרא כתב הגירסא דהעמוד בסופו, אבל הרי''ף גורס כרש''י, וגורס דמתחילתו הוא נגלל, ולא לתחילתו. ואם כן להרי''ף ולרש''י העמוד בתחילתו. וזהו טעם העולם שאין עושין עמוד כלל למגילה, מפני שאין אנו יודעין איך לעשות העמוד. ועוד נראה לעניות דעתי בטעם העולם, דבאמת בגמרא וירושלמי לא נזכר עמוד במגילה, רק בשארי ספרים. וסבירא להו דכמו דשארי ספרים נגד ספר תורה, לפי שאין קריאתן תדיר נתמעטו בעמוד, כמו כן מגילה שאין קריאתה רק פעם אחת בשנה – אינה צריכה עמוד כלל. ובימי הראשונים שעשו עמוד במגילה, מפני שהיו לומדים בה לפרקים, בעוד שלא היה דפוס בעולם, מה שאין כן אצלינו שהיא רק פעם אחת בשנה – אינה צריכה עמוד כלל. ודייק ותמצא קל. ונראה לי דאינה צריכה יריעה משלושה דפין, דנקראת ''איגרת''. ובמסכת סופרים פרק שלישי: אין פוחתין בתורה פחות משלושה דפין – משמע רק בתורה.)
ח עשרת בני המן – צריך לכתבם כשירה. אך לא כשארי שירות שיש חלק תחת כתב, וכתב תחת חלק, אלא מניח חלק בין כתב לכתב, כדי שלא תהא תקומה למפלתן (סוף פרק קמא דמגילה). כלומר: כמו בניין שבנוי מקצתו בראש הכותל, ומקצתו בסופו, ובאמצעיתו חלק, וממילא שיפול.
ובירושלמי שם אומר דאם לא עשה כן – פסולה. וזהו שכותבים תיבה בראש השיטה, ותיבה בסוף השיטה, ובאמצע פנוי. ואומר שם דצריך לכתוב ''איש'' בריש דפא, ''ואת'' בסופה. ואחר כך ''פרשנדתא'' בראש שיטה, ''ואת'' בסופה, וכן כולם עד ''ויזתא''. וכותב ''ויזתא'' בראש ו''עשרת'' בסופה.
וצריך להאריך בוי''ו ד''ויזתא'', גם בכתיבתו להאריכו, וגם להאריך מעט בקריאתו. וכן המנהג להמשיכו בנגינה. ולפי זה יש אחד עשר פסקי שורות אלו, דהמה היו עשרה, ונתוסף ''איש'' ו''עשרת'', דכן מפורש בירושלמי שם.
ט ודע שבאופן כתיבתם רבתה המחלוקת. דהלבוש כתב ד''איש'' צריך להיות בראש הדף, ו''עשרת'' סוף הדף. כלומר: לא לבד בראש שיטה וסוף שיטה, אלא גם ראש הדף וסוף הדף, והיינו: שיתפשטו על כל העמוד, ולא לכתוב בעמוד הזה זולתם, אפילו תיבה אחת. וזהו שאמרו בירושלמי: ''איש'' בריש דפא, ''ואת'' בסופה, כלומר: בסוף הדף ממש.
ויש מי שכתב דאם לא עשה כן – פסול (אליה רבה בשם כנסת הגדולה). ובזה הפריזו על המדה. וראיה דבירושלמי פרק שלישי דמגילה (הלכה ז) אומר מקודם דין כתיבתה: כתב על גבי כתב, וביניהם חלק, ואומר שם דאם לא עשה כן – פסולה. ואחר כך אומר דין זה ד''איש'' בראש דפא, ''ואת'' בסופו, ואינו אומר דאם לא עשה כן פסול. וכן הוא בפרק שלושה עשר דמסכת סופרים, עיין שם. שמע מינה דזה אינו לעיכובא.
י אמנם יש אומרים דבעיקר הדבר טעות הוא, דאין הכוונה בסוף הדף, אלא בסוף שיטה. דאם לא כן, בהכרח שיהיו אותיות גדולות הרבה, והרי לא נחשבו במסורה באותיות רבתות (הגר''א סעיף קטן כה). ובאמת בירושלמי שם לא הזכיר רק ''איש'' בריש דפא, ''ואת'' בסופה, ו''עשרת'' לא הזכיר כלל. ואם כן אתי שפיר לפי זה בפשיטות: ד''איש'' בראש דפא – ממש בראש הדף ובראש השיטה, ''ואת'' בסופה של השיטה, וכן כולם. אך במסכת סופרים נזכר ד''עשרת'' בסופא דפא, עיין שם. והכוונה: בסוף שיטה, או דזה עצמו מקרי ''סופא דפא'' לעניין רוחבו של דף (ובזה מתורץ קושית החיי אדם, ודייק ותמצא קל).
וכן משמע להדיא באור זרוע הגדול, ובהגהות אשרי סוף פרק ראשון, שכתבו: ''איש'' בראש השיטה, ''ואת'' בסוף השיטה, ושם על שם, ''ואת'' על ''ואת''. עד כאן לשונם, ולא הזכירו כלל ד''עשרת'' בסוף הדף. ולפי זה כותבין אלו האחד עשר פסקי באחד עשר שיטין סמוכות זה לזה. והאותיות ככל האותיות, לבד וי''ו ד''ויזתא'' הוא וי''ו רבתי. ואחר כך יכתוב באותו עמוד שאר המגילה (שם).
אמנם במסורת מגילת אסתר יש ''איש'' בראש הדף, ו''עשרת'' בסוף הדף וסוף העמוד. עד כאן לשונה, הרי להדיא ד''עשרת'' הוא בסוף העמוד. ולכן יש מי שאומר דאינו צריך שיתחיל ''איש'' בראש הדף, אלא שמקודם יכתוב בעמוד זה פסוקים שקודם זה. ובסופו, והיינו כשלא נשאר רק אחת עשרה שורות – כותבין ''איש'' בראש השורה ו''עשרת'' בסוף הדף (חיי אדם בשם הגר''א).
יא אמנם המנהג כהלבוש, דכן נראה להדיא ממסכת סופרים. ומה שלא נחשבו במסורה באותיות גדולות, נראה דלא דמי לשארי גדולות שבאו במסורה, דהתם יש סוד בגדלות האות. מה שאין כן כאן, דגדלותם אינם מפני עצם האות, אלא מפני השיטות, שאי אפשר בעניין אחר.
וממילא כיון דנמסר ד''איש'' בראש דפא, ו''עשרת'' בסוף דפא, ממילא הוה כמסורה על אותיות גדולות, שהרי אי אפשר בעניין אחר. ואמת דמירושלמי לא מוכח מידי, כיון שלא הזכירה הך ד''עשרת''. מיהו על כל פנים, כיון שאמרה ''איש'' בראש דפא – משמע בראש הדף ממש. וכיון שבמסכת סופרים ובמסורה דאסתר נאמר ''עשרת'' בסוף דפא – ממילא דכן הוא. ויש שגורסים גם בירושלמי ''עשרת'' בסוף דפא (עיין בית יוסף).
ולכן נראה לעניות דעתי דכן יש לעשות לכתחילה שלא לכתוב בכל העמוד רק עשרת בני המן, ו''איש'' בראשו ו''עשרת''. בסופו וכן כתב אחד מהגדולים (חיי אדם, וכן משמע בהגהות מיימוניות, עיין שם).
יב איתא בגמרא (יט א): מגילה נקראת ''ספר'' ונקראת ''איגרת''. נקראת ''ספר'': שאם תפרה בחוטי פשתן – פסולה. ונקראת ''איגרת'': שאם הטיל בה שלושה חוטי גידין – כשרה, ובלבד שיהיו משולשין.
ופירשו רש''י ותוספות דהיינו: שיהיה מראש התפר עד מקום תפירת הגיד – כממנו ועד הגיד השני, ומן השני לשלישי – כמשלישי ועד סוף התפר. עד כאן לשונם. ויש מפרשים שישים הגיד בראש הדף, ובאמצעיתו, ובסופו (תוספות שם).
והרמב''ם מפרש: שלוש תפירות בראש היריעה, ושלוש באמצעיתן, ושלוש בסופן. והרי''ף פירש: שנים בשני קצות היריעה, ואחד באמצע היריעה, ואותו שבאמצע – יהיה באמצע ממש.
ולצאת ידי כולם צריך לעשות שלוש תפירות בראשה, ושלוש בסופה, ושלוש באמצעיתה, ותפירה אחת בחלק הרביעי מצד זה, ותפירה אחת בחלק הרביעי שמצד האחר.
ואם אין לו גידין יותר – מוטב לתפור הנשאר בחוטי פשתן, מלהניחו בלא תפירה. אבל אם יש לו גידין – יתפרנה כולה בגידין. והתפירה תהיה מבחוץ ולא מבפנים. וצריך להניח שיור בראש היריעה ובסופה כשתופרם יחד, ובמשהו סגי, כמו בספר תורה, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן רפח, עיין שם.
והטעם: כדי שלא יקרע. ואם לא הניח שיור – אין עיכוב אפילו בספר תורה, וכל שכן במגילה.
יג אין קורין בעשרה במגילה הכתובה בין הכתובים. דבכי האי גוונא ליכא פרסומי ניסא, דאינו אלא כקורא בכתובים, כיון דנכתבה עמהם. ואם קרא – לא יצא, אלא אם כן היתה ניכרת נגד שארי הכתובים, כגון שתהיה יתירה בארכה על השארי יריעות, או חסירה משארי היריעות, ואז היא ניכרת.
אבל היחיד קורא בה ויצא ידי חובתו, ואפילו אינה חסירה או יתירה, דביחיד לא חיישינן לפרסומי ניסא כל כך. ודווקא כשהיא כתובה בגליון כספר תורה בכל פרטיה. אבל אם אינו כן – ממילא פסולה, אפילו כשהיא לבדה.
ויראה לי: אף על גב דלא מצינו עיכוב במגילה כשמסיימת באמצע הדף, מכל מקום אם באותו עמוד כתוב מכתובים אחרים – פסולה. דמגילה לא נקראת אלא כשלא נכתב בה עניין אחר, זולת המגילה בעצמה.
יד אם ניקדו נקודות במגילה, או שכתבו הטעמים, או שכתוב בה בדף הראשון ברכות המגילה, והפיוט של המגילה – אינה נפסלת בכך. ולא דמי לכתובה בין הכתובים, דלא יצא בציבור, או למה שכתבנו דכתובים אחרים פוסלים בה, דזהו מענייני המגילה. ומכל מקום לכתחילה אסור (מגן אברהם סעיף קטן ט). ולדעת המרדכי גם בדיעבד – פסולה.
וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף י:
אם אין מגילה כשרה – קורין אותה בחומש בלא ברכה.
עד כאן לשונו. ודווקא חומש שעשוי בגלילה, ולא בחומשים שלנו הנדפסים (שם סעיף קטן י). ולעניות דעתי נראה דאין כוונתו לצאת ידי חובת מגילה, אלא דהכי קאמר: שיקרא בחומש כדי לזכור הנס, ואם כן גם בחומש שלנו כן.
ויש מי שמתיר לכתוב הטעמים במגילה כשאינו בקי לקרותה בטעמיה. ולעניות דעתי מוטב לקרותה בלא טעמים מלכתוב הטעמים במגילה (עיין ב''ח ומגן אברהם שם).
ואם קרא במגילה גזולה – יצא, דלא שייך גזל בקול. ואם מותר לברך עליה – נתבאר לעיל סימן תרמט לעניין לולב, והוא הדין כאן, עיין שם. והעיקר: שלא לברך, ואין הברכות מעכבות (עיין שערי תשובה סוף סימן זה).

סימן תרצב - דין ברכות המגילה
א הקורא את המגילה מברך לפניה שלוש ברכות: ''על מקרא מגילה'', ו''שעשה נסים'', ו''שהחיינו''.
ולמה אין מברכין ''לשמוע מקרא מגילה''? שהרי הקורא הוא רק אחד, וכל העם שומעים, כמו שמברכין ''לשמוע קול שופר''? דלא דמי: דהתם השמיעה הוי עיקר המצוה, דאם יתקע ולא ישמיע לאזניו – לא יצא. אבל במגילה אם קרא ולא השמיע לאזניו – יצא, כמו בקריאת שמע. ואם כן הקריאה הוא העיקר, והשומעים הוי גם כן כקוראים, דשומע כעונה (וכן כתב באור זרוע בלבוש).
והציבור יענו ''אמן'' על כל ברכה, ולא יאמרו ''ברוך הוא וברוך שמו'', דהוי הפסק.
ב וגם בקריאת המגילה דיום מברכין אלו שלוש ברכות. והרמב''ם פסק דביום אינו צריך לברך ''שהחיינו'', שהרי כבר בירך בלילה. אבל רבינו תם פסק שצריך לברך ''שהחיינו'' ביום גם כן, דעיקר מצותה הוא ביום, כמו שכתבתי בסימן תרפז.
ואף על גב ד''שהחיינו'' בסוכות יוצאים גם בבירך קודם הרגל בשעת עשיית הסוכה, כמבואר בגמרא, ואם כן לא יגרע ''שהחיינו'' דלילה משל קודם הרגל; אך מגילה שאני, דעיקר הנס היה ביום. ולכן לא קבעו מצות פורים, שילוח מנות ומשתה – רק ביום. ועוד: דהא מהראוי היה לברך ''שהחיינו'' על מצות פורים דשמחה, ומשתה, ומשלוח מנות. אלא דלקבוע ברכה עליהם לא ראו חכמים, מפני שכל הימים טובים הם ימי משתה ושמחה. מיהו על כל פנים ראוי לברך ''שהחיינו'' על המגילה ולכוין לצאת גם על משלוח מנות וסעודת פורים, כמו שכתבו הגדולים (מגן אברהם ושל''ה). וכן המנהג הפשוט במדינות אלו, לברך ''שהחיינו'' גם בקריאת המגילה של יום, ואין לשנות.
ג ברכה שלאחריה – עיקרה אינה שייכית להמגילה (ר''ן ריש פרק ''הקורא עומד''). ולכן פותחת ב''ברוך'', והרי היא סמוכה לברכה שלפניה.
ואינו דומה לברכת התורה, דעיקרה נתקנה להגומר הסדרא, אך אחר כך גזרו משום נכנסים ויוצאים שכל אחד יברך לפניה ולאחריה, ונשאר התקנה הראשונה לפתוח גם באחרונה ב''ברוך''. אבל במגילה, אילו נתקנה להמגילה – לא היתה פותחת ב''ברוך''. אלא היא ברכת הודאה (שם), וסמכוה לאחר המגילה. ולכן פותחת ב''ברוך'', משום דזהו עניין בפני עצמו.
ולכן שנינו במשנה ריש פרק שלישי: מקום שנהגו לברך – יברך וכו'. ותלוי במנהגא, משום דאין לה שייכות להמגילה. ולכן פסקנו בסימן תרצ דאפילו סח בינתים – אינו מעכב, עיין שם סעיף י, משום דאין זה הפסק בין הקריאה להברכה, כיון דלאו עלה קאי הברכה.
ד נוסח הברכה בטור:
האל הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתינו, והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו. ברוך אתה ד', הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע.
עיין שם. והיא פותחת ב''ברוך'' וחותמת ב''ברוך'' מפני שהיא ברכה ארוכה, שיש בה עניינים הרבה. ומה שמסיימים בשני עניינים: ''הנפרע...'', ''האל המושיע'', אף על גב דאין חותמין בשתים – הכא עניין אחד הוא, דאין תשועה שלימה אלא כשנפרע מצרינו (בית יוסף).
וזה שאומר בפתיחה ''האל הרב...'', ברי''ף מתחיל ''הרב'', דהא כבר אמר ''אלקינו'' בהפתיחה. אלא משום דבמזמור ''אילת השחר'', דקאי על אסתר, צעקה: אלי אלי למה עזבתני?! משום דשם הקדוש הזה הוא בחסד, כדכתיב: ''חסד אל כל היום'' – לכן אומרים כן, דשם זה הועיל לנו (ב''ח). וזהו שמסיימים ''האל המושיע''. וברמב''ם גם בהחתימה ''האל הנפרע...'', עיין שם.
(והעיקר דבזמן החורבן – אין שם הוי''ה מתגלה עד לעתיד אם ירצה השם. אבל שם ''אל'' הוא לעולם, וזהו צעקתה. ודייק ותמצא קל.)
ה אחר ברכה זו נוהגין לומר פיוט ''אשר הניא'' ו''שושנת יעקב... ארור המן... ברוך מרדכי...''.
ובשחרית אין אומרים ''אשר הניא'', מפני שכבר אמרו פיוטים. אבל ''שושנת יעקב'' אומרים, מפני שצריך לומר ''ארור המן'', כדאיתא בירושלמי שהבאנו בסימן תר''ץ, עיין שם.
ואם לא בירך הברכות, לא לפניה ולא לאחריה – יצא, דברכות אין מעכבות. ולכן גם יכול אחד לברך, והשני יקרא.
וכתב רבינו הרמ''א דברכה שלאחריה אינה אלא בציבור. עד כאן לשונו. ויש לומר הטעם: דכיון דאינה שייכא למגילה, אלא היא ברכת הודאה משום פרסומי ניסא – לא נתקנה אלא בציבור, שיש פירסום, ולא ביחיד.
ודע שהביאו זה בשם ירושלמי (בית יוסף בשם א''ח). ואני לא מצאתי זה בירושלמי, ושום אחד מהראשונים לא הזכירו זה. ובשבלי הלקט מביא מנהג שתי ישיבות לברך לאחריה גם ביחיד, וכמדומה שכן מנהג העולם.
ו יש מי שאומר דאם נשתתק הקורא באמצע המגילה – צריך השני להתחיל בראש. אבל הברכה – יוצא בהראשון, שבירך בשם כל הציבור (מגן אברהם סעיף קטן ב). ורבים חולקים בזה, וסבירא להו דאינו צריך להתחיל אלא ממקום שפסק הראשון (אליה רבה, ושבות יעקב, והגאון רבי עקיבא איגר וחיי אדם).
וכן עיקר. דלא דמי לקריאת התורה בסימן רפד, דהתם כל אחד קורא לעצמו. אבל מגילה קורא בשביל כל הציבור. ודמי לשופר, דהשני מתחיל ממקום שפסק הראשון, כמו שכתבתי בסימן תקפה.
ז מגילה, אף על פי שכבר יצא – יכול לברך ולקרות להוציא אחרים ידי חובתן. וכשקורא בשביל נשים – יברך ''לשמוע מקרא מגילה'', משום דיש אומרים שלא נצטוו אלא על השמיעה, ולא על הקריאה, כמו שכתבתי בסימן תקפט (מגן אברהם סעיף קטן ה).
ויש מי שאומר דמוטב לקרוא לנשים אחר ששמעה הוא בבית הכנסת, משום ברוב עם הדרת מלך (שם). ולעניות דעתי נראה: דכיון דמגילה בזמנה קורין ביחיד, כמו שכתבתי בסימן תרץ – מוטב יותר שיקרא ויצא גם הוא, ויברך ''על מקרא מגילה'', משיצא מקודם, ואחר כך קריאתו שלא לצורך עצמו.
וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב דאין לשוח בעת שקורין אותה. עד כאן לשונו. ויש מי שמפרש דאברכה קאי, וכן משמע בטור, שכתב דהעיטור כתב: כיון דברכה זו במנהגא תליא מילתא – אין לגעור במי ששח בעת קריאתה. והטור השיג עליו, כיון דסוף סוף מברך – אסור להפסיק. ורבינו הבית יוסף פסק כהטור (ט''ז סעיף קטן ב). ויש מי שמפרש דאמגילה קאי (עיין מגן אברהם סעיף קטן ד). ואין נפקא מינה, דבשניהם – אסורים להפסיק.
והשומע שהפסיק במגילה – לא יצא, כמו שכתבתי בסימן תרצ, משום דבין כך לא שמע איזה תיבות מהקורא. והקורא שהפסיק – יצא כמו שכתבתי שם.
(ודברי המגן אברהם סעיף קטן ד, שמתיר לקורא להפסיק לכתחילה – צריכים עיון גדול, עיין שם ובמחצית השקל.)
ח כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ד:
מי שהוא אנוס קצת, ואינו יכול לילך לבית הכנסת, וצריך להמתין עד אחר שקראו הקהל, וקשה עליו לישב בתענית כל כך – יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום, מפלג המנחה ולמעלה. אבל אסור לאכול קודם שישמע קריאת המגילה, אפילו התענית קשה עליו.
עד כאן לשונו. ודימו זה לתפילת ערבית, דחשבינן לילה מפלג המנחה. אבל הוא תמוה, דמה עניין זה לזה? דהתם תלוי בקרבנות, אבל הכא, דקריאת הלילה למידין מן ''ולילה ולא דומיה לי'' – פשיטא דעד צאת הכוכבים לא הוי לילה (פרי חדש). ובוודאי תמוה הוא לבד זה, דהא עדיין אינו יום ארבעה עשר (וגם הגר''א סעיף קטן י הסכים להפרי חדש). ומימינו לא שמענו מי שיעשה כן.
וזה שכתבו שאסור לאכול קודם המגילה – אבל טעימה מותר אם מוכרח לזה (מגן אברהם סעיף קטן ז). וקודם קריאתה אסור לאכול אפילו חצי שעה קודם הזמן, ואפילו התפלל כבר ערבית (שם), וטעימה שרי. וללמוד מותר, ולא חיישינן שמא ישכח ולא יקרא כמו בבדיקת חמץ, דכיון דחביבא עליה – לא ישכח (שם).
ושל יום הוא אחר הנץ. ואם אנוס הוא – יכול לקרותה אחר עמוד השחר (שם).

סימן תרצג - סדר תפילות פורים
א ואחר קריאת המגילה בערבית אומרים ''ואתה קדוש''. ומהראוי להתחיל ''ובא לציון גואל'', שהרי זמן גאולה היא. ובאמת בסידור רב עמרם כתוב כן, כמ''ש הטור. אלא שהטור כתב דאנן לא נהגינן כן, משום דאין עיקר הגאולה בלילה, עיין שם.
ועניין אמירת ''ואתה קדוש'': נראה לי דמפני שסיפרנו הנסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא – אומרים ''ואתה קדוש יושב תהילות ישראל'', כלומר: שכביכול כל עיקר עניינו יתברך הם תהילות ישראל, ולכן בטובתינו ישמח, ולהיפך בעת צר לנו חס ושלום. ולכן אומרים ''ואתה קדוש'' בין בתשעה באב בין בפורים.
ב ואם חל במוצאי שבת אומרים גם ''ויהי נועם'', ואחר כך אומרים קדיש שלם עם ''תתקבל''.
אבל אחר שמונה עשרה קודם קריאת המגילה – לא יאמר ''תתקבל'', דאין לומר שני פעמים ''תתקבל'' בתפילה אחת. ויש שכתבו לומר חצי קדיש קודם המגילה (לבוש וט''ז). מיהו במנהגים כתוב שיאמרו קדיש שלם, מיהו וודאי בלא ''תתקבל''.
והעולם אומרים ''תתקבל'' אחר שמונה עשרה וגם אחר ''ואתה קדוש''. ודבר תמוה הוא, וכבר תמהו על זה (שם). וממה נפשך: אם אומרים ''תתקבל'' אחר שמונה עשרה – לא יאמרו ''תתקבל'' אחר ''ואתה קדוש'' (מגן אברהם). והיותר נכון דעיקר ''תתקבל צלותהון'' הוא על שמונה עשרה, ואם כן אין לומר אותו אחר כך. וכן ראוי להנהיג. ועיין מה שכתבתי לעיל, ריש סימן תקנט סעיף ג.
ג כשחל במוצאי שבת, היה מהראוי להבדיל קודם קריאת המגילה, דאיך נהנה מהאור ועדיין לא ברכנו ''בורא מאורי האש''?
ולכל הפחות ברכת ''בורא מאורי האש'' היה לנו לברך קודם קריאת המגילה, אלא דגם זה – אין המנהג כן. והטעם: משום דכל אחד צריך להבדיל בביתו, וצריך לברך גם ברכת ''בורא מאורי האש'' בשביל בני ביתו, ולמה יברך שני פעמים? ולכן גם בבית הכנסת אין מבדילין קודם המגילה.
ועוד: דכללא בידינו דהבדלה מאחרין בכל אשר נוכל, לבלי לסלק מעלינו לגמרי כל קדושת השבת. ואי משום שנהנין מן האור בקריאת המגילה קודם ברכת ''בורא מאורי האש'' – אין שום חשש בזה, דלא מצינו שאסור ליהנות מהאור קודם ברכה זו. שהרי כבר ברכנו בבוקר ברכת ''יוצר המאורות'', ואין כאן הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה. וברכת ''בורא מאורי האש'' היא מפני יצירתה במוצאי שבת, כמבואר בגמרא. ואם כן מנהגינו עולה יפה.
ודע כי ''ויתן לך'' אומרים אחר ''ואתה קדוש'' או אחר הבדלה, כפי המנהג בכל מוצאי שבתות. וכשחל פורים במוצאי שבת – יש ליזהר שלא להביא את המגילה בשבת לבית הכנסת, דאסור להטריח את עצמו משבת לחול. ואפילו על ידי קטן אינו נכון, אלא יכין מערב שבת, או יביאנה אחר מעריב. אך אפשר אם יעיין בה להבין בשבת עצמה, ללומדה ולדורשה – אפשר דמותר להביא, שהרי עושה זה בשביל שבת, שהרי מותר ללומדה בשבת. ומכל מקום נזהרים שלא לבוא לידי זה (עיין שערי תשובה).
ד אומר ''על הנסים'' בלילה וביום ארבעה עשר, ולא ביום חמישה עשר. ואומרה בין בתפילה בין בברכת המזון. ואם לא אמרה – אין מחזירין אותו, כמו בחנוכה, כיון שאין בהם קרבן מוסף. וגם בערבית בליל ארבעה עשר, אף על פי שלא קראו המגילה עדיין – אומרים ''על הנסים''.
אבל בליל חמישה עשר וביום חמישה עשר – אין אומרים, ומכל מקום אם אמר – אין זה הפסק, ואין מחזירין אותו, כיון דבמוקפין היום הוא עיקר פורים.
ולא תקנו הלל בפורים, דקריאת המגילה היא במקום הלל. ועוד: דבשלמא ברגלים ובחנוכה אומרים ''הללו עבדי ד'...'' – ולא עבדי פרעה ואנטיוכוס. אבל פורים אכתי עבדי אחשורוש אנן (גמרא יד ב).
ואין נופלין על פניהם בפורים. ואין אומרים ''למנצח'' ו''אל ארך אפים''. ונכון לומר מזמור ''אילת השחר'' בפורים, דנדרשת על אסתר כידוע. ו''מזמור לתודה'' אומרים.
ה מוציאין ספר תורה, וקורין ''ויבא עמלק'' תלתא גברי. ואין בה אלא תשעה פסוקים, ואף על גב דאין פוחתין מעשרה פסוקים. ומטעם זה יש שכופלין הפסוק האחרון. אמנם אין מנהגינו כן, דלהדיא אמרו בגמרא (כג ב) לעניין הפטרה: היכי דסליק עניינא שאני. והכא נמי בפרשה דפורים. וכן כתבו התוספות והרא''ש (שם כ''א דיבור המתחיל ''אין'', עיין שם).
ואחר כך קורין המגילה. ואחר כך ''אשרי'', ''ובא לציון''. ונכון שלא לחלוץ התפילין עד אחר קריאת המגילה, דכתיב ביה ''וששון ויקר'', ודרשינן: ''וששון'' – זו מילה, ''ויקר'' – זו תפילין. ולכן כשיש מילה בפורים – מלין התינוק קודם קריאת המגילה, כדי שנוכל לקרות ''וששון''. מיהו אם אי אפשר למול בבית הכנסת, ולילך קודם המגילה לא ישמעו המגילה – מלין אחר כך (ועיין מה שכתבתי לעיל סימן קלז סעיף א).

סימן תרצד - דיני מתנות לאביונים ומעות פורים
א מצות עשה דמגילת אסתר ליתן מתנות לאביונים, כדכתיב: ''ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים''. ודין משלוח מנות יתבאר בסימן הבא.
ומדכתיב ''ומתנות לאביונים'' לשון רבים – לכן חייב לחלק לעניים ביום הפורים, ואין פוחתין מליתן לשני עניים. ונותן לכל אחד מתנה אחת: או מעות, או מיני תבשיל, או מיני אוכלין (רמב''ם). ואין מדקדקין במעות פורים, לומר ''זה ישר'' ו''זה רמאי ואין צריך ליתן לו''. אלא כל הפושט יד ליטול – נותנין לו, ואינן צריכין לדקדק אחריו (שם).
ב ומוטב לאדם להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו, ולשלוח מנות הרבה. שאין שום שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות, שהמשמח לב אומללים אלו דומה לשכינה, שנאמר: ''להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים'' (שם).
ויוצאין ידי חובה בין שנותנין לאנשים או נשים. ואפילו לקטנים וקטנות, שהרי גם הם צריכין לפרנסן. ויראה לי דאם נתן לאיש ולאשתו, או לאיש ולבנו או לבתו, שהם על שולחן אחד – לא יצא בזה ידי חובת שני אביונים, דכאחד חשיבי.
וחייב ליתן דווקא בפורים עצמו. אבל קודם פורים, אפילו נתן מפורש על פורים – אינו מועיל, דזהו חובת היום דווקא. ופשוט הוא דאינו צריך ליתן בעצמו, ויכול ליתן גם על ידי שליח. ויכול להעמיד שליח קודם פורים, שיתן בשבילו בפורים מתנות לאביונים.
ובמצוה זו גם נשים חייבות, דבכל מצות פורים חייבות נשים כאנשים. ויראה לי דאיש ואשתו – שנייהם יוצאים בשני מתנות, דכגוף אחד הם. אבל בנו ובתו הסמוכים על שולחנו – חייבים ליתן בפני עצמם.
ואין נותנים מתנות לאביונים ממעות מעשר, או ממעות צדקה שייחד כבר. וכן אפילו עני המחזיר על הפתחים – חייב ליתן שני מתנות לשני אביונים אחרים, כמו נרות חנוכה וארבע כוסות (ב''ח ומגן אברהם).
ג יראה לי דאף על גב דבתורה ''עני'' ו''אביון'' שני דברים הם, כדכתיב ב''תצא'': ''לא תעשוק שכיר עני ואביון'', ושני דברים הם כדאיתא בבבא מציעא (קיא ב) ד''אביון'' יותר מעונה מעני. ולשון ''אביון'' הוא האובה ואינו משיג (רש''י שם), ונגד זה ''אביון'' אין לו בושת לבקש, והעני יש לו בושת. ואמרינן שם לעניין שכיר, דעני קודם לאביון עיין שם. מיהו על כל פנים שני דברים הם, וכיון דבמגילה כתיבא ו''מתנות לאביונים'' – נימא דדווקא אביון ולא עני?
ומכל מקום אינו כן. וראיה דבפרשת ''ראה'' כתיב: ''כי יהיה בך אביון... כי לא יחדל אביון... פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך'' – הרי שפתח ב''אביון'' וסיים בשניהם, אלמא דהכל אחד. והא דכתיב ''ומתנות לאביונים'' – רבותא קאמר: לא מיבעיא עני שיש לו בושה, ובשכר שכיר הוא קודם, אלא אפילו לאביון – יצאת ידי חובתך, ואף על פי שהוא בעצמו מבקש ממך, וכל שכן לעני שמתבייש לבקש, ואתה מקדים ונותן לו – שיש מצוה יותר.
ד יראה לי דהנה המנהג ליתן דמי פורים לכל עובדי עבודת הקודש: הרבנים, והחזנים, והשמשים, וכיוצא בהם. ונכון הוא, דעיניהם של אלו נשואות לדמי פורים.
ומכל מקום אינו יוצא בזה ידי חובת מתנות לאביונים. ולא מיבעיא אם אינם אביונים, אלא אפילו הם אביונים – לא יצא, מפני שזהו אצלם כדבר קבוע והתחייבות, ואין זה שייכות למתנות לאביונים של חיוב פורים. ויש טועים בזה ולי, נראה ברור כמו שכתבתי.
ה תניא בתוספתא מגילה (פרק ראשון):
מגבת פורים – לפורים, ומגבת העיר – לאותה העיר. אין מדקדקין במגבת פורים, אבל לוקחין את העגלים, ושוחטין ואוכלין אותן, והמותר יפול לכיס של צדקה. רבי אליעזר אומר: מגבת פורים – לא יעשה ממנו העני רצועה לסנדלו.
עד כאן לשונו, והכי פירושו: דאצלם היו עושים גבייה קודם פורים מבעלי בתים, להאכיל בשר לעניים בפורים. ואומר שהגבאי ובני העיר – אסורים לשנות לדבר אחר, ואפילו יראה להם שדי להעניים בפחות. וכן גביית עיר זו – לא יתנו לאחרת. ואף על פי שרשאים לשנות לפעמים, כמו שכתבתי ביורה דעה בסימן רנט, מכל מקום בכאן היתה תקנה שלא לשנות כלל. ולוקחין בשר בעד כל המעות, ויאכלו העניים כמה שירצו, ואם יוותר מהם – יפלו לצדקה.
ולרבי אליעזר אפילו העני עצמו – אסור לשנות. ולא כן להתנא קמא, ואין הלכה כרבי אליעזר. והטור פסק כרבי אליעזר, ותמהו עליו, וכתבו שגירסתו היתה ''רבי עקיבא'', והלכה כרבי עקיסא. אמנם התוספתא מובאת בבבא מציעא (עח ב), ומוכח שם שאין הלכה כרבי אליעזר. ובזמנינו ליכא כלל מגבת פורים.
ו וזהו שכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ב:
אין משנין מעות פורים לצדקה אחרת. ודווקא הגבאים, אבל העני יכול לעשות בו כל מה שירצה.
עד כאן לשונו. ויש מי שאומר דווקא הגבאים, אבל אנשי העיר יכולין לשנות כשאר צדקה (מרדכי). אבל הטור כתב דגם בני העיר – אין יכולין לשנות, כפשטא דלישנא דתוספתא (מגן אברהם סעיף קטן ה).
ויש מי שכתב דמעות שחשבם בלבו לחלקם בפורים – אין רשאין לשנות (שם סעיף קטן ד). וזהו לדעת הסוברים ביורה דעה סימן רנח דצדקה הוה נדר גם במחשבה. עיין שם, ובחושן משפט סוף סימן ריב.
ז וכבר כתבנו שאין מדקדקין במעות פורים, וכל הפושט יד ליטול – נותנין לו. ובמקום שנהוג ליתן אף לכותי – נותנים, מפני דרכי שלום. דכל הצדקות וודאי נותנים להם, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן רנא, אלא דמעות פורים כיון דהם רק לשמחת פורים – מהראוי שלא ליתן רק לישראל. אמנם מכל מקום היכי דנהוג – נהוג.
וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:
במקום שאין עניים – יכול לעכב מעות פורים שלו לעצמו, ונותנם במקום שירצה.
עד כאן לשונו, כלומר: אף בעיר אחרת, כיון שאין עניים בעירו.
ח כתב רבינו הרמ''א בסעיף א:
יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר. ומאחר ששלושה פעמים כתיב ''תרומה'' בפרשה, יש ליתן שלושה. ויש ליתנו בליל פורים, קודם שמתפללים מנחה. וכן נוהגין בכל מדינות אלו.
ויש ליתן שלושה חצאי גדולים במדינות אלו, כי אין מטבע ששם ''מחצית'' עליה בלבד זו. ובמדינת אוסטריי''ך – יתנו שלושה חצי ווינע''ר, שנקראו גם כן ''מחצית''. וכן לכל מדינה ומדינה.
ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים שנה ולמעלה. ויש אומרים שנותנין מחצית השקל לצדקה, מלבד שלוש מחצית אלו, ואין נוהגין כן.
עד כאן לשונו. ולפי זה במדינתינו רוסי''א – צריכין ליתן שלושה חצאי ק''כ, שהיא המטבע היותר קטנה. ובמטבע גדולה שלושה חצאי רו''כ. ולבד אלו השתים – אין מחצית.
וזה שכתב: מבן עשרים שנה – לא כן דעת הרמב''ם בפרק ראשון משקלים ורוב הפוסקים. וסוברים דגדול מבן שלושה עשר ולמעלה – חייב ליתן מחצית השקל. וקטן שהתחיל אביו לשקול על ידו – שוב אינו פוסק. וגם הכהנים והלוים חייבים במחצית השקל, ולא נשים וקטנים (עיין מגן אברהם סעיף קטן ג).
ויכולים ליתן מעות מחצית השקל לאיזה מקום שירצו. ולאו דווקא לתיקון בית הכנסת, שהוא כמו בדק הבית, דאינו אלא לזכרון בעלמא. ועיקר מחצית השקל היה על קרבנות, דעכשיו אין שייך זה. ויש נותנין מעות מחצית השקל להחזן, ואין קפידא בזה (שם). וגם נוהגין ליתן מעות מגילה להקורא, ואין איסור בדבר ואין חיוב בדבר.

סימן תרצה - דיני סעודת פורים ומשלוח מנות
א מצוה להרבות בסעודת פורים, דכתיב: ''שמחה ומשתה''. וכיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר, ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו.
כן כתב הרמב''ם, ומשמע דבשר וודאי צריך, דבלעדי זה אין חשיבות. אך שארי מאכלים יעשה כמו ביום טוב. ובסעודה אחת ביום – יצא ידי חובתו, ובלילה אינו צריך להרבות בסעודה. וסעודת פורים שאכל בלילה, בין ליל ארבעה עשר בין ליל חמישה עשר – לא יצא ידי חובתו, דכתיב: ''ימי משתה'' – ימים ולא לילות. ומכל מקום גם בלילה ישמח, וירבה קצת בסעודה לאחר המגילה. ואפילו חל במוצאי שבת, שהוא שבע משבת, מכל מקום נכון לשמח בקצת סעודה.
ב בגמרא (ז ב) איתא: דמחייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ''ארור המן'' ל''ברוך מרדכי''.
והדבר מתמיה: דאם כן, צריך להיות שכור קרוב לשכורו של לוט! והרמב''ם לא כתב בלשון זה, וכתב דשותה יין עד שישתכר, וירדם בשכרותו. עד כאן לשונו. ואולי היה מפרש ''עד דלא ידע...'' מפני שנרדם. וזהו כמו שכתב רבינו הרמ''א, וזה לשונו:
ויש אומרים דאינו צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו, ויישן, ומתוך שיישן – אינו יודע בין ''ארור המן'' ל''ברוך מרדכי''. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים.
עד כאן לשונו, וזהו כדברי הרמב''ם.
ג אך אינו מובן: לפי זה למה היה לה להש''ס לומר בלשון משונה ''עד דלא...'' – לימא: ''חייב לבסומי עד שירדם''?
ולכן יותר נראה דאין כוונת הרמב''ם לפרש הגמרא כן, אלא שדחה מאמר זה מהלכה, כמו שכתב הר''ן בשם רבינו אפרים. שכיון דמבואר בגמרא שאירע סיבה על ידי זה, עיין שם, נדחה זה מהלכה. אבל הטור והשולחן ערוך כתבו ממש כלשון הגמרא: עד דלא ידע וכו', והיא תמוה.
ויש שכתבו שהיה אצלם זמר שהיה מסיים ב''ארור המן'' ו''ברוך מרדכי'', והיה זמר ארוך, וכשהוא מבוסם מעט – לא יוכל לאמרו כולו. ויש שכתבו לעניין המספר, דבמספר שניהם שוה, וכשהוא מבוסם קצת – לא יוכל לחשוב. והתוספות כתבו דהכוונה כפי הירושלמי: ''ארור... ארורה זרש... ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים'', עיין שם, וכוונתם דבזה יש אריכות קצת. וכשהוא מבוסם – קשה לאמרו כולו (ב''ח).
ד ויש לפרש ''עד דלא ידע...'' כלומר: עד שלא יוכל להכריע איזו טובה היתה יותר גדולה לפנינו, אם מפלת המן אם גדולת מרדכי (עיין ט''ז).
ובהגהת מיימוני בשם ראבי''ה כתב דזהו למצוה ולא לעיכובא, עיין שם. ואינו מובן, דהא אומר לשון חיוב: ''מחייב אינש לבסומי...''. ויש לומר שיש לפרש דהכי פירושו: ''מחייב אינש לבסומי'' – כלומר דזהו חיוב על כל אחד ''עד דלא ידע...'', כלומר: והרשות ביד השותה לשתות ''עד דלא ידע...''. דבוודאי אין כל בני אדם שוים בזה, ואומר דהחיוב על כולם – כל אחד לפי מדריגתו, והרשות ''עד דלא ידע...'': אפילו אם שותה עד דלא ידע – לא נגעור בו.
ה אמנם רבינו הבית יוסף בספרו הגדול כתב בשם אורחות חיים, וזה לשונו:
חייב אינש לבסומי בפוריא. לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור. ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגילוי עריות, ושפיכות דמים, וכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט.
עד כאן לשונו, וקשה: דאם כן מאי ''עד דלא ידע...''? ואם מפרש כאיזו פירוש שנתבאר, איך סתם רבינו הבית יוסף דבריו בשולחן ערוך, דלהדיא משמע שכרות גמורה? וצריך עיון.
(ואולי יפרשו: עד ולא עד בכלל. ולמעשה יש להתרחק מן השכרות, ובפרט שתיית יין שרוף, שבשכרותו יתמלא קיא צואה, ורק לשתות מעט יותר מלימודו ולישן קצת.)
ו ואין להתענות בפורים, לבד תענית חלום. וגם בזה יש אוסרים, כמו שכתבתי בסימן תרד לעניין ערב יום הכיפורים. ולכן יתענה עד אחר מנחה, ואחר כך יאכל (מגן אברהם סעיף קטן ד).
והנשבע להתענות בפורים – יש מחלוקת אם חלה השבועה, כמו שכתבתי ריש סימן תקע, עיין שם. ולכן יראה להתיר השבועה (עיין מגן אברהם סעיף קטן ד, ודייק ותמצא קל). ואם לא התיר – קשה להתיר לו לאכול, ועיין מה שכתבתי בסימן תקע.
ז מהרי''ל היה לובש בפורים בגדי שבת. ויש לעשות הסעודה ביום, ולא כמנהג העולם שמתחילין סמוך לערב. ואנחנו נוהגים לצאת ידי הסעודה בסעודת היום, ולוקחין אז הלחם החשוב, ועושין מאכלים חשובין. דיותר מסעודה אחת – אינו צריך, כמו שכתבתי.
ומכל מקום יש ליישב מנהג העולם, דבאמת גם בבוקר אוכלין סעודת יום טוב: בשר ודגים ולביבות, שהוא מאכל חשוב, וכן לפת מצומק, שקורין צימע''ס, שהוא ממאכלי שבת ויום טוב. ורק הלחם החשוב שעושין להסעודה, שקורין קיטק''א – מניחין על לעת ערב. אבל מכל מקום סעודה חשובה היא, וגם בה יוכלו לצאת ידי חובת סעודה. וטוב לעשות גם הלחם החשוב על סעודת הבוקר, וכן אנו נוהגים.
וראיתי מי שמסתפק אם יוצאים ידי סעודה במאכלים טובים בלא לחם (עיין שערי תשובה). ולי נראה דלא יצא, דומיא דשבת ויום טוב. ועוד: דאין משתה בלא לחם, כדכתיב בלוט: ''ויעש להם משתה, ומצות אפה, ויאכלו''; ובדניאל כתיב: ''פת בגם ויין משתיהם''.
(והמגן אברהם סעיף קטן ט לא כתב כן, ולעניות דעתי נראה כמו שכתבתי.)
ח וכתב רבינו הרמ''א בסעיף ב:
ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה. וערבית יתפללו בלילה, ומתפללים מנחה תחילה בעוד היום גדול. ורוב הסעודה צריכה להיות ביום, ולא כמו שנוהגין להתחיל סמוך לערב. ועיקר הסעודה הוא ליל חמישה עשר.
וכשחל פורים ביום ששי – יעשו הסעודה בשחרית, מפני כבוד השבת. ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית – הרשות בידו.
עד כאן לשונו. ומה שלא נהגו תמיד בשחרית – מפני שטרודים בשילוח מנות, ובנתינת צדקה, ושארי עניינים.
ומצוה להרבות בנרות לפנות ערב, כדכתיב: ''ליהודים היתה אורה''.
(יש מי שכתב: שיש נהגו שלא לאכול בשר בליל ארבעה עשר, שלא יאמרו שיוצאין בלילה ידי סעודה. ודבר תימה הוא, ואין זה מנהג. עיין עוד ט''ז.)
ט עוד כתב:
יש אומרים שיש לאכול מאכל זרעונים בפורים, זכר לזרעונים שאכל דניאל וחביריו בבבל.
עד כאן לשונו, ותמיהני: למה לו לומר שאכל דניאל, שאין זה שייך לפורים? הרי אסתר עצמה אכלה זרעונים, כדאיתא במגילה (יג א) על פסוק: ''וישנה ואת נערותיה לטוב...'' – רבי יוחנן אמר שהאכילה זרעונים, עיין שם. ויש מי שכתב דזרעונים הם בלילה הראשונה (מגן אברהם סעיף קטן ז). ולא ידעתי למה בלילה, וגם המנהג לאכול אותם ביום.
ועוד כתב שטוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל בסעודה, וסמך לדבר ''ליהודים היתה אורה ושמחה'', ודרשינן: ''אורה'' – זו תורה. וחייב במשתה ושמחה קצת בשני ימים, ארבעה עשר וחמישה עשר, וכן נהגו. עד כאן לשונו.
י עוד כתב: דיש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו בשמחת פורים – פטור מלשלם. עד כאן לשונו. כלומר: שלא כיון להזיק, אלא כיון לשמוח, ומכח השמחה הזיקו. וכבר כתבנו זה בחושן משפט סוף סימן שעח. ועכשיו בעונותינו הרבים ערבה כל שמחה, ואין אנו נוהגים לשמוח כל כך עד שיבא להיזק. ולכן עכשיו כשהזיק – חייב לשלם. ואפילו בזמן הקדמון – חייב בנזק הגוף (מגן אברהם סעיף קטן ז).
יא אומר ''על הנסים'' בברכת המזון בברכת הארץ, אחר ''נודה לך'' קודם ''ועל הכל''.
ואם התחיל סעודתו ביום, ונמשכה עד הלילה – אומר ''על הנסים'', דבתר תחילת סעודה אזלינן. ויש אומרים שאין לאומרו, אבל המנהג כסברא ראשונה, שכן עיקר לדינא. אך אם התפלל ערבית באמצע הסעודה – נראה שלא יזכיר ''על הנסים'' בברכת המזון (וכן משמע במגן אברהם סוף סעיף קטן ט, בשם מטה משה, עיין שם).
ויש אומרים שאפילו התפלל באמצע הסעודה – יאמר ''על הנסים'' בברכת המזון. ויש שעשה מעשה כן (שערי תשובה בשם יעב''ץ). ולעניות דעתי אינו כן.
(ומה שכתב המגן אברהם שם בשם מרדכי על קלף – זהו בשבת, וכשאכלו קודם הלילה כמנהגם, כמו שכתב בתרומת הדשן סימן א, שאחר סעודת שבת היתה השקיעה, עיין שם.)
יב כבר נתבאר דאם לא אמר ''על הנסים'' בתפילה – אין מחזירין אותו. ויש אומרים דאם לא אמר ''על הנסים'' בברכת המזון בהסעודה שמחזירין אותו, משום דסעודה זו חיובית היא (מגן אברהם סעיף קטן ט, בשם רש''ל ושל''ה). ודבר תימה הוא: דהא תפילה וודאי חיובית, ועם כל זה אינה מעכבת (שם). ואי משום דסעודה זו היא עיקר השמחה על הנס, ולכן הוי לעיכובא – איני יודע מה עניין זה לזה. דהודאה על הנס – קרינו המגילה, והברכה שאחר המגילה. אבל שתהא לעיכובא בברכת המזון – הוא דבר תימה. ולא נזכר זה לא בגמרא ולא בראשונים.
(והמגן אברהם שם דחי לה, מפני שאין חיוב לאכול פת. ואינו צריך לזה, דאפילו כשיש חיוב לאכול פת, כמו שכתבתי ב#סימן תרצה סעיף ז, מכל מקום שתהא לעיכובא בברכת המזון הוא דבר תימה. ועוד: שהרי יכול לומר ב''הרחמן'': ''הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות, כשם שעשית...'', וכמו שכתבתי בחנוכה. ואפילו לדבריהם אם אכל פעם אחד, והזכיר על הנסים – פשיטא שאין מחזירין אותו בהסעודה. דמדינא די בפעם אחד, כמו שכתב המגן אברהם שם.)
יג מצות עשה דמגילה לשלוח מנות איש לרעהו. ובעינן שתי מנות, שהרי מנות כתיב לשון רבים. ויוצאין באחד, שהרי כתיב ''לרעהו'' – לשון יחיד. ואפילו בשילוח לעשיר יוצאין. ואף על גב דבנחמיה כתיב ''שלחו מנות לאין נכון לו'', דמשמע למי שאין לו, או שלא הניח עירובי תבשילין כדרשת חכמינו ז''ל רפרק שני דביצה – זהו מפני שבשם היה בראש השנה, שאין חיוב זה. ורק הזכירם לשלוח למי שאין לו, כדי שיהיה לו מה לאכול.
מה שאין כן בפורים – הוי מצוה. והטעם מפני השמחה, ולא מפני שאין להמשתלח מה לאכול. ולכן אפילו בעשיר – יצא. ועוד: דהכא ליכא למימר רק לעני, דהא מתנות לאביונים הוה מצוה בפני עצמו.
יד וברור הדבר דצריך לשלוח שני מיני אוכלין, או שני מיני משקין, או מין אוכל ומין משקה. והכי איתא להדיא בגמרא (ז א) דאחד שלח לחבירו בשר ויין, עיין שם. אבל שני חתיכות ממין אחד – אינו מועיל. דכי מפני שחתכן נחשבם לשנים?
והרמב''ם כתב: וכן חייב לשלוח שתי מנות בשר, או שני מיני אוכלין, או שני מיני תבשיל, עיין שם. הרי שכתב שני מינים, ובעל כרחך צריך לומר דזה שכתב ''שתי מנות בשר'' – היינו משני מיני בשר. או אפשר דטעות הדפוס הוא, וכן צריך לומר: ''שני מיני בשר כמו שני מיני אוכלין...''.
טו עוד נראה לי דבזה אינו די בכזית או ברביעית, דבעינן מנה יפה. דזהו לשון ''מנות'', כעניין חתיכה הראוי להתכבד, שיהא דבר חשוב. ואלו ששולחין חתיכות קטנות – לא יצאו ידי חובתן. וכל המרבה בשילוח מנות – הרי זה משובח, דזהו להרבות השמחה. ואם אין ידו משגת לשלוח דברים חשובים, ושישאר גם לעצמו על שמחת פורים – שולח לחבירו סעודתו, וחבירו שולח לו סעודתו, ובזה שניהם מקיימים המצוה.
(ומרש''י שם משמע דרק בשילוח אחד יוצאים שניהם כשאוכלים ביחד, משום דזה נחשב גם להשני שמחת משלוח מנות, כמו שכתב הב''ח, עיין שם. אבל הרמב''ם והפוסקים לא סבירא להו כן. ופשוט הוא שצריך לשלוח דבר הראוי לאכילה ולשתיה מיד, כמו צלי ומבושל. אבל אם שלח חי – לא יצא.)
טז שילוח מנות הוא ביום ולא בלילה, כמו מתנות לאביונים. ואם שלח בלילה – לא יצא. ואם שלח מנות לרעהו, ואינו רוצה לקבלם, או שמחל לו – יצא. אבל אם השליח איבדם קודם שהגיעו ליד מי שנשתלח לו – לא יצא. ואם העמיד שליח קודם פורים, שביום הפורים ישלח בעדו מנות לפלוני – יצא, דשלוחו של אדם כמותו.
ואם שלח מנות לשמעון, ושמעון אינו בביתו, אם הוא בעיר ויבא בעוד יום לביתו – יצא. אבל אם אינו בעיר, שלא יבא היום לביתו – לא יצא, אף על פי שאשתו או בני ביתו קבלו בעדו. שהרי כתיב ''משלוח מנות איש לרעהו'', ובעינן שיבא ליד רעהו, שעל כל פנים ידע מזה.
יז ויש להסתפק כששלח מנות לרעהו שבמרחקים קודם פורים, ויגיעו לו בפורים, אם יצא בזה ידי משלוח מנות. ויש מי שאומר דיצא (באר היטב סעיף קטן ח בשם י''א).
ולי נראה דלא יצא, דבעינן משלוח מנות בפורים עצמו. ועוד: דהא עיקר המשלוח מנות הוי משום שמחה, ואיזה שמחה היא לו עתה מה ששלח מקודם?
ואם שלח מיני בשר, ונמצאו אחר כך טריפה – וודאי דלא יצא. וכן בשולח מעות, או חפץ, או אפילו מיני אוכלים שאינם ראוים לאכילה כמו שהם, כמו בשר חי – לא יצא. וראיתי מי שמסתפק בדג וביצה שעליו אי זהו שני מנות, כמו בעירובי תבשילין (שם)? ולי נראה דכפי מה שכתבתי בסעיף טו דבעינן דבר חשוב – ממילא דטיח הביצה שעל הדג אינו עולה למנה אחת, וכן כל כיוצא בזה.
יח נשים חייבות בשילוח מנות, ואף על גב דכתיב ''איש לרעהו'', דכל מצות שבפורים – נשים חייבות כאנשים. ולשון ''איש'' אינו למעוטי אשה, כמו דכתיב ב''משפטים'': ''וכי יפתח איש בור'', ''וכי יגוף שור איש'', דכל התורה בלשון זכר נאמרה.
ואשה תשלח לאשה, ואיש לאיש, דלא נאה להיות קירוב דעת בין איש לאשה. ולפעמים יוכל להיות בזה גם חשש קידושין כשהיא פנויה. אבל במתנות לאביונים אין לחוש, כיון שזהו דרך צדקה – אין בזה קירוב דעת, ולא חשש קדושין.
וכל הנשים חייבות בשילוח מנות ובמתנות לאביונים, ואפילו יש לה בעל – אינה נפטרת בשל בעל, דזהו מצוה דרמי עליה (עיין מגן אברהם סעיף קטן יד, ונשי דידן נזהרות ושולחין מנות).
ויש להסתפק אם שלח לקטן אם יצא. ונראה לעניות דעתי שיצא, דהא ''לרעהו'' כתיב, וגם קטן בכלל, כדמוכח מקרא ד''כי יגוף שור איש את שור רעהו'', והנוגח שור של קטן חייב.

סימן תרצו - דין מלאכה בפורים, ותענית, ואבלות
א פורים מותר בעשיית מלאכה. ואף על גב דכתיב ''משתה ושמחה ויום טוב'', ויום טוב הא אסור בעשיית מלאכה, אמנם באמת יום טוב לא קבילו עלייהו.
וראיה דכתיב: ''לקיים עליהם... לעשות אותם ימי משתה ושמחה...'', ויום טוב לא כתיב. ומכל מקום במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה – אסור לעשות (ה ב). והעושה אינו רואה סימן ברכה לעולם ממלאכה זו (שם).
ב וכתבו הקדמונים: אף על גב דמלאכה – לא קבילו עלייהו, אחר כך נתקבל במנהג. ומקללין כל העושה בו מלאכה, כיון שפשט איסורו בכל ישראל. אמנם בנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו, או אבורנקי של שרים – מותר. וכן מלאכת מצוה – מותר, כגון כתיבה של מצוה. ומותר לכתוב פסקי הלכות, ופשטי המקראות, שאדם שמח בהם, כדכתיב: ''פקודי ד' ישרים, משמחי לב''. ואיגרת של שאלת שלום, והזכרת חובותיו, וכן כל דבר שאינו צריך עיון גדול – נראה שמותר (בית יוסף).
ולצורך היום עצמו – מותר לעשות אפילו מלאכות גמורות, אף על פי שהיה אפשר לעשותן מקודם. וכן בפרקמטיא אין מנהג לאסור, מפני שזהו שמחה לו (ט''ז סעיף קטן א), ולכן נהגו לישב בחנויות. ומכל מקום השם אורחותיו – ימעט בישיבת החנות בפורים. ויש יראי ד' שאין פותחין החנות בפורים. ועל ידי אינו יהודי מותר לעשות מלאכה.
ג יראה לי דלצאת לדרך מביתו בפורים אינו נכון, דעיקר שמחה הוא עם בני ביתו, כדכתיב: ''ושמחת אתה וביתך'' במעשר שני; וברגלים כתיב: ''ושמחת אתה ובנך ובתך''; אם לא שהנסיעה נחוצה היא לו. ומצוה להיות פורים בביתו עם אשתו וזרעו.
וגם הנוסע בדרך, והוא מוכרח לעמוד באיזה מקום לקריאת המגילה – יראה לעמוד גם איזה שעות, ולקיים סעודת פורים, ומשלוח מנות, ומתנות לאביונים. ואינו מועיל מה שבביתו נותנים בשבילו; ואפשר דבמתנות לאביונים יצא, אבל בשילוח מנות שלא בפניו – וודאי דלאו כלום הוא.
ד וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:
אפילו במקום שנהגו, לא נהגו אלא ביום מקרא מגילה בלבד. אבל לאסור את של זה בזה – אינו מנהג.
עד כאן לשונו, ויש להסתפק בכוונתו: אם כוונתו שאין מנהג בשום מקום לאסור חמישה עשר בפרזים, וארבעה עשר במוקפין, ואם כן אם נמצא מקום שנהגו כן – אסור. או שכוונתו: דאף אם נהגו כן – אינו מנהג, ולא משגחינן במנהג גריע כזה. דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם, כדאיתא בסוף פרק ארבעה עשר ממסכת סופרים, דכל מנהג שאין לו ראיה מן התורה – הוי כטועה בשיקול הדעת, עיין שם.
והנשים נהגו שלא לעשות מלאכה גם בחמישה עשר, שנקרא אצלינו ''שושן פורים'' (דרכי משה בשם אבודרהם). ולא נתברר לי איך המנהג אצלינו.
ה יום ארבעה עשר ויום חמישה עשר – אסורים בהספד ותענית, בכל מקום ולכל אדם, בין בכרכים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון שקורין בחמישה עשר, בין לרוב העולם שקורין בארבעה עשר. שזהו ממגילת תענית, דלא בטלה לעניין חנוכה ופורים.
והנשים המקוננות מענות בהם, שכולן קוננות כאחת, ומטפחות שמכות כף אל כף. אבל לא מקוננות שתהא אחת מדברת, וכולן עונות אחריה. וכשנקבר המת – לא מענות ולא מקוננות, לבד תלמידי חכמים בפניו מותר, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן תא. וכן אין אומרים צידוק הדין ולא קדיש על הקברות. אך לתלמידי חכמים בפניו שדורשים עליו – אומרים קדיש (לבוש).
ו רבינו הבית יוסף בסעיף ד פסק שכל דברי אבלות – נוהגים בחנוכה ובפורים, שכן פסק הרמב''ם בפרק אחד עשר מאבלות, עיין שם. וכן פסקו רבנו גרשום מאור הגולה והרוקח (הגהות מיימוניות שם).
ואף על גב דהוא יום משתה ושמחה, הא תניא (ה ב): ''שמחה'' – מלמד שאסורים בהספד, ''משתה'' – מלמד שאסור בתענית, עיין שם, ולא לאבלות (שם). וכתב בסעיף ה:
אם חל פורים במוצאי שבת, והאבל יושב בבית הכנסת בשבת במנחה – לא יצא משם עד שיתפלל תפילת ערבית וישמע קריאת מגילה. ולמחר – לא יצא מביתו.
עד כאן לשונו, כלומר: דכיון דמגילה בזמנה קורין ביחיד – מוטב שהאבל יקראנה בביתו, ולא ילך לבית הכנסת. אך כשיושב בבית הכנסת בשבת במנחה, וכבר אכל סעודה שלישית – מוטב שימתין בבית הכנסת בקריאת הלילה, ולמחר יקרא בעצמו בביתו. והוא הדין אם צריך לילך לאכול סעודה שלישית – יקרא גם בלילה ביחיד בביתו. אבל זהו פשיטא דאם אין לו מגילה כשרה, או שאינו בקי לקרותה, דאפילו בחול הולך לבית הכנסת לשמוע המגילה בלילה וביום. ואם יוכל לאסוף מנין לביתו לקרוא המגילה – עדיף טפי.
(וזהו כוונת הבית יוסף והרמ''א. ועיין מגן אברהם סעיף קטן ו וסעיף קטן י, שתמה עליהם. ולפי מה שכתבתי – אתי שפיר. ודייק ותמצא קל.)
ז אבל השאלתות, והרב מאיר מרוטנבורג, והרא''ש, והטור, והמרדכי – פסקו דאין אבלות בפורים. וכן פסק רבינו הרמ''א בסעיף ד, וזה לשונו:
ויש אומרים שאין אבלות נוהג בפורים, לא בארבעה עשר ולא בחמישה עשר. אפילו אבלות יום ראשון נדחה מפני פורים. אבל דברים שבצינעא – נוהג. ואף על פי שאינו נוהג אבלות בפורים, מכל מקום עולין לו למניין אבלות של שבעה, כמו שבת.
עד כאן לשונו. ופלא על רבינו הבית יוסף שביורה דעה סוף סימן תא פסק גם כן כן, שאין אבלות נוהג בפורים, ולא הביא דיעה אחרת, ובכאן פסק להיפך.
(ולכן יש מי שכתב שבכאן הוא טעות הדפוס, וכן צריך לומר: נוהגים בצינעא בפורים.)
ח יש מי שאומר שהאבל חייב לשלוח מנות, כלומר: אף על גב דשילוח מנות הוא שמחה, ואבל אסור בשמחה, מכל מקום סוף סוף – הרי היא מצות עשה דרבנן. ולכן הוא חייב לשלוח מנות אפילו תוך שבעה. ומכל מקום לא ישלח דבר של שמחה.
אבל להאבל לא ישלחו משלוח מנות כל ימי האבלות, והיינו כל שלושים יום, ולאביו ולאמו כל שנים עשר חודש, שהרי יכולים לשלוח לאחר. ולכן במקום שאין שם רק האבל ועוד אחד – בהכרח שישלח להאבל, כדי לקיים המצוה, רק לא ישלח לו דבר של שמחה.
אבל אם האבל הוא עני – מותר ליתן לו כל דבר, כמו כל נתינת צדקה.
(הרמ''א בסעיף ו כתב דכשאין למי לשלוח, רק להאבל – ישלח לו, אלא אם כן מחל האבל על מנתו. עד כאן לשונו. ואין הכוונה שצריך לעשות כן ולמחול, אלא דאם מחל – יצא, כמו שכתבתי לעיל.)
ט ודע: דביורה דעה סוף סימן שפה כתב רבינו הרמ''א: דאסור לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו כל שנים עשר חודש, ואפילו בשבת במקום שלא נהגו לשאול בשלומו בשבת. אבל במקום שנהגו לשאול בשלומו בשבת – מותר לשלוח לו מנות. עד כאן לשונו.
ולפי זה יש מי שאומר דגם כאן, כיון שנהגו שלא לנהוג אבלות בפורים – מותר לשלוח לו מנות (מגן אברהם סעיף קטן יב), ושזהו כוונת רבינו הרמ''א בכאן, שכתב: וכמו שכתבתי ביורה דעה סימן שפה (שם).
ולעניות דעתי נראה אדרבא, דכוונתו: דאף על פי דלעניין שבת נתבאר שם דיש להתיר, מכל מקום פורים לא דמי לשבת, שהרי הרבה דיעות דנוהג אבלות בפורים (וגם הט''ז סעיף קטן ג לא נראה לו היתר זה).
י כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז:
יש מי שאומר שאונן מותר בבשר ויין, דלא אתי עשה דיחיד דאבלות, ודחי עשה דרבים דאורייתא. דלשמוח בפורים – דברי קבלה נינהו, דהוי כדאורייתא.
עד כאן לשונו. ואי קשיא: הרי יכול לקיים שמחת פורים אחר הקבורה? דיש לומר דוודאי כן הוא, אך הכוונה אם אינו יכול לקוברו בו ביום. והנה רבינו הרמ''א כתב על זה, וזה לשונו:
וכל שכן שחייב במקרא מגילה, ותפילה, וקריאת שמע. ונראה לי דדווקא בלילה, אף על פי שמתו מוטל לפניו. אבל ביום שרוצה לקוברו – קבורת מתו קודם כמו שכתבתי לעיל סימן תרפ''ז ולכן קורא ומתפלל אחר כך כמו שנתבאר [...] דלא עדיף מיום טוב ושבת...
עד כאן לשונו, ודבריו תמוהים (כמו שכתב המגן אברהם).
יא ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו: דוודאי דברי רבינו הבית יוסף מיירי כשלא יקברנו היום, כמו שכתבתי. ולכן אף על גב דמדינא הוי אונן, מכל מקום לא אתי עשה דיחיד, וכו'. ואמרינן: כיון שלא יקברנו היום – מותר בבשר ויין. וכיון דמבטלינן לאנינותו מפני שמחת פורים, כל שכן שחייב במגילה, ותפילה, וקריאת שמע, דכיון שלא יקברנו היום – אינו אונן ברור. וכיון דבהכרח לבטל אנינותו משום שמחת פורים – מבטלינן ליה מכל וכל.
ואחר כך אומר דין אחר: דכיון דנתחדש לנו דכשאינו קוברו היום דמבטלינן אנינותו, ולכן כשמת לו מת בתחילת הלילה, ואין דרך לקבור בלילה – מבטלינן ליה אנינותו לעניין מקרא מגילה, דהיא עשה דרבים, וממילא גם לגבי קריאת שמע ותפילה. אבל בשר ויין – לא שייך בלילה, ולא מתירינן ליה. אבל ביום, כשרוצה לקוברו – קוברו, ואחר כך מקיים כל מצות פורים. ורבינו הבית יוסף מיירי כשאינו קוברו בו ביום, כמו שכתבתי.
(ובזה סרו מעליו כל קושיות המגן אברהם, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
יב מותר לישא אשה בפורים, בין בארבעה עשר בין בחמישה עשר. וכל שכן שמותר לעשות פדיון הבן. דאף על גב דביום טוב אסור ילפינן מקרא ''ושמחת בחגך'' – ולא באשתך, אבל בפורים ליכא קרא.
ומכל מקום לטעם דאין מערבין שמחה בשמחה – גם בפורים אסור, וכן הסכימו גדולי האחרונים (מגן אברהם סוף סעיף קטן יח ופרי חדש). ויש לעשות החופה בשלושה עשר, וכן בחמישה עשר וודאי מותר (וכן כתב המרדכי, הביאו העט''ז שאין לישא בפורים).
ומה שנהגו בימים קדמונים בלבישת פרצופים משעטנז, ושל איש לאשה עכשיו – לא נהגו כן. וכן מי שהזיק – חייב לשלם, דעתה בעונותינו הרבים ערבה כל שמחה, ואין אנו במדריגה זו.
(ומה שכתב הרמ''א בסעיף ח – הוא לקיים מה שנהגו בימיו, ולא עכשיו.)

סגולות עצומות ל"זאת חנוכה" לבנים לעושר ולבריאות ולכל הישועות – כנסו

מובא בספר יקרא דעלמא בשם ספרי הקדמונים מי שיקנה ביום אחרון של חנוכה את העליה של זאת חנוכת המזבח שמובא בה סך נדבת נשיאי ישראל לתרומת המשכן, זוכה בברכת שמים עד כדי שהוא וזרעו אחריו ירבה ממונם ורכושם כדי להספיק לזקוקים לכך כל צרכיהם מעתה ועד עולם,

א׳ בטבת ה׳תשע״ה

יום האחרון של חג החנוכה (נקרא "זאת חנוכה").

ביום זה יש סגולה מיוחדת להתפלל על הריון ופריון, זהו יום המסוגל מאוד לזה.. (בני יששכר -מאמרי חודש כסלו טבת מאמר ב אות י).

יום "זאת חנוכה" - הוא היום הכי גבוה בחנוכה, הוא היום שמשאיר הארה למשך כל השנה כולה (שפת אמת לחנוכה שנת תר"מ).

לשמור כל לילה את הפתילות עד ליל שמיני ובלילה האחרון לאחר שכבו הפתילות יקח את פתילות של כל שמונת הימים וישרוף אותם עם שאר השמן שנשאר. סגולה בכך להינצל מכל האוייבים והליסטים והמקטרגים בזאת השנה. יש להדגיש כי המדובר בשמן שנותר לאחר שכבר דלק חצי שעה, כי מותר השמן בתוך חצי שעה של ההדלקה אסור בהנאה. (שו"ע תרעז,ד).

ויש הנוהגים לשרוף אותם בליל פסח יחד את שריפת חמץ.

מי שסובל משושנה ברגל סגולה שימרח את השמן הנ"ל על הרגל ויבריא - יש לך רמז מהפיוט מעוז צור ישועתי "ומנותר קנקנים - נעשה נס לשושנים". מדובר בשמן שנותר לאחר שדלק חצי שעה. ויש לעשות תנאי מלכתחילה על שארית השמן זה.

סגולה לביטול עיכוב בזיווג

לבקש על הזיווג בערב שבת של חנוכה ולהגיד:"ה' תזכני בבניין שלם".

אם היה שידוך ונפגשו יותר משלוש פעמים, ובוטל השידוך, יש לקרוא קריאת שמע פעמיים. פעם לפני השינה ופעם במשך היום. לפני הקריאה יש לומר - ריבונו של עולם הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי. מתפלל שהקדוש ברוך הוא יסיר ממנו את העיכובים. היות ואם האדם אומר שהוא מוחל לכל העולם באמת הקב"ה נותן גם שכולם גם ימחלו לו.

סגולה לפרנסה בחנוכה

יש רמז לכך בפסוק (בראשית מז, יב): "לֶחֶם לְפִי הַטָּף" – טָּף (89) בגימטריא חנוכה (89). שם של פרנסה פא"י (91) ר"ת פותח את ידיך גימט' הוי'ה אדנ'י (91) גימט' בחנוכה(91)

מובא בספר יקרא דעלמא בשם ספרי הקדמונים מי שיקנה ביום אחרון של חנוכה את העליה של זאת חנוכת המזבח שמובא בה סך נדבת נשיאי ישראל לתרומת המשכן, זוכה בברכת שמים עד כדי שהוא וזרעו אחריו ירבה ממונם ורכושם כדי להספיק לזקוקים לכך כל צרכיהם מעתה ועד עולם,

בכל זמן שיקיימו רצון הבורא ית"ש ויזכו לשפע לזרע של קיימא, ובנים זכרים, ומזוני רויחא שלא יפסקו כדבר שנאמר (מלאכי ג' י') "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי " וישתדל לקנות עליה זאת בלא פחות מ- דָי זהובים עד כאן לשונו.

סגולה בכל השנה לתמוך ולסייע בידי לומדי התורה, ובפרט בימי החנוכה, שזה מסוגל לתקן פגמי הנפש. (יסוד ושורש העבודה שער יב פ"א).

מי שזהיר במצוות הדלקת נרות חנוכה, יזכה לחכמה, וינצל מאויבים, ויזכה לקום בתחיית המתים, וינצל מדינה של גיהנם. (סגולות ישראל מערכת ח אות מא). וכן יזכה לאריכות ימים, והרמז בדברי הגמרא (שבת כג,א): "הנחה עושה מצוה" – הנחה בגימטריא חיים (68)

 

"זאת חנוכה" היום הגדול ששערי שמיים פתוחים לקבל תפילות לזיווגים ולכל ישועה ולכל ברכה שאתם זקוקים ולכן היום יערכו תיקון מיוחד וגדול מטעם הרבנים המקובלים של ישיבת המקובלים "חצות לילה" לאלו שיעזרו ויתמכו ברבני הישיבה הקדושה שיוכלו להמשיך וללמוד ולהתפלל למען עם ישראל ולכן כל התורם סכום קטן של 52 שקל נערוך לו פדיון נפש וכן תפילות בקברות הצדיקים ובבקשה לשלוח לתיבת דואר שכנות הבוכרים ירושלים 57287 בירושלים המקובלים יזכירו שם שם לכל בקשה וידוע שרבי שמעון בר יוחאי אמר שהברכה של לומדי חצות לילה מתקבל בשמיים

כנסו להתייעץ עם המקובלים