הרבי מילובאוויטש

פרשת ויגש – נקודה חסידית על הפרשה

ביאור באור החסידות, מדבריו הקדושים של הרבי מליובאוויטש, על פרשת ויגש. ויגש אליו יהודה – הגשה למלחמה? ביאור הדברים באורה המיוחדת של חסידות חב"ד

ה׳ בטבת ה׳תשע״ו

פרשת ויגש - נקודה באור החסידות

"ויגש אליו יהודה" (מד, יח)

"הגשה למלחמה" (בראשית רבה פצ"ג, ו)

לכאורה הדבר אינו מובן: כיצד חשב יהודה שיוכל להילחם נגד יוסף, בשעה שיהודה ואחיו הם מתי מספר, ואילו יוסף הוא המושל בכל ארץ מצרים? ואף שיהודה ואחיו היו גיבורים וחזקים - הרי יוסף היה גיבור גדול יותר, כמסופר במדרש (ב"ר פצ"ג, ז) שכשהראה יהודה מעשה גבורה הראה גם יוסף מעשה גבורה כמותו, ו"מיד תמה יהודה ואמר: זה גיבור ממני"!

שאלה דומה ניתן לשאול על דברי רש"י - "מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות": מדוע פתח יהודה את דבריו ליוסף בדברים קשים - והרי לכאורה היה עליו לנסות להשיג את מבוקשו בדברים רכים, דברי תחנונים, ולשמור את הדברים הקשים רק למקרה שאלו לא יועילו?

אלא, שמאחר שיהודה לקח על עצמו את האחריות להשיב את בנימין אל יעקב ("כי עבדך ערב את הנער") - חייב היה להשתדל למענו במלוא התוקף עד כדי מסירות נפש, מבלי לערוך חישובים ושיקולים של סיכויי הצלחה וכישלון.

אדרבה: במקרים כגון אלה, דוקא דברים קשים ופעולות בלתי מחושבות מוכיחות שהבקשה אינה נובעת משיקולים צדדיים, אלא היא נוגעת לעצם נפשו של המבקש, וכשהשומע חש שהענין אכן נוגע למבקש עד עמקי נפשו - הדבר משפיע עליו להיענות לבקשה ("ייכנסו דברי באזניך" פרש"י בפסוק זה על המילים "דבר באזני אדוני").

ומכאן הוראה ומוסר השכל לכל אב ואם (כפי שניתן ללמוד גם מלשון רש"י - "מכאן אתה למד", כלומר שזוהי הוראה נצחית, בכל עת ובכל זמן):

מכיוון שהקב"ה הטיל עליהם את האחריות על כל אחד ואחת מילדיהם - חייבים הם להשתדל למענם, ואפילו למען ילד אחד ויחיד, עד כדי מסירות נפש, כאשר יש צורך להציל את הילד ממצב רוחני ירוד ("ארץ מצרים") - אין זמן לחישובים וליישוב הדעת כדי לבחור את הדרך הרצויה ביותר לכך, אלא יש לזעוק ממעמקי הנפש ולפעול במלוא העוצמה כדי להצילו.

 

מדברי הרבי מליובאוויטש - תורת מנחם ח"ב ע' 158 ואילך, לקו"ש ח"כ ע' 216 ואילך)

שי דיבו כהן

פרשת ויגש – כשהלב והשמיים נפגשים

הזמר והיוצר שי דיבו כהן בטורו השבועי על פרשת השבוע, והפעם על החיבור בין הלב הגשמי לבין פריצת כל הגבולות כשיחד הם יכולים להגיע עד לשמים ולהביא את הגאולה השלמה לה אנו כל מחכים

ה׳ בטבת ה׳תשע״ו

פרשת השבוע, פרשת "ויגש" מתארת בפנינו את מסירות הנפש שהייתה ביהודה כאשר הוא ניגש אל יוסף בבקשה לשחרר את אחיו הצעיר בנימין. יהודה עדיין לא יודע שמדובר ביוסף אחיו האבוד אך מעמדו של יוסף כמשנה למלך מצרים לא מוריד מנחישותו של יהודה כאשר הוא נושא דברים קשים ותקיפים באוזניו של יוסף. יהודה פונה ליוסף בדברים שנוגעים בנפש - "ונפשו קשורה בנפשו", כאשר הוא מבין שאביו יעקב לא יוכל לשאת באבדן בנו הצעיר בנימין, לאחר שחווה את אבדן בנו האהוב יוסף, לכן אין בו חנופה או שיקולים אסטרטגיים שאמורים להוביל לביצוע רצונו, הוא פונה בנחישות ובתקיפות ומוסר את נפשו, כשהוא מציע לקבל על עצמו את העבדות במקום אחיו בנימין, דרך זו מביאה לו הצלחה שבסופה התוצאה היא שאפילו פרעה בעצמו אומר "ואתננה לכם את טוב ארץ מצרים".

בפרשתנו רצף אירועים שונים מרגע התייצבותו של יהודה בנחישות מול יוסף, דבר המוביל את יוסף לגלות לאחיו שהוא אחיהם האבוד ושליחתם עם מתנות רבות ומזון לאביהם יעקב, כדי שיתבשר בבשורה המשמחת שבנו האהוב יוסף עודנו חי, מה שמחייה את רוחו של יעקב, שמיאן להתנחם באבדן הקשה והוא מחליט לרדת לארץ מצרים עם משפחתו, כדי שיזכה לראות בחייו שוב את יוסף, בנו האהוב. הירידה לארץ מצריים מלווה גם בחששות כבדים מצידו של יעקב אך לאחר שחנה בבאר שבע והקריב קרבנות לה', שם ה' נגלה אליו ואישר לו את הירידה למצרים, בה הוא ומשפחתו יהפכו לעם גדול ובסופו של דבר ישובו ממצרים לארץ המובטחת להם, ארץ אבותיהם.

יהודה ויוסף מייצגים את שני המלכים של עם ישראל, כאשר לכל אחד מהם תכונות שונות שדווקא על ידי החיבור ביניהן יכולה לבוא הגאולה המיוחלת, יוסף הצדיק מייצג את היסוד, חיבור כל מידות הלב אל מקום אחד בו הן מתחברות הן האחת בשנייה והופכות להיות תמצית של דבר מגובש ואחיד. ויהודה מייצג את המלכות, מלכות בית דוד, שמאופיינת ברוממות אל מול העם מצד אחד ובשפלות אל מול ה', מצד שני, במנהיגות ומסירות נפש שפועלת מבלי להתחשב במגבלות העולם. המפגש המחודש בניהם הוא התקרבות של שתי עולמות, כדי שיוכלו להתאחד זה בזה ולהיות אחד של ממש, מצד אחד העולם הראשון מייצג את הגבול והמגבלות ומצד שני עולמו של יהודה מייצג את האין גבול שמשוחרר מכל מגבלה.

המפגש בין יוסף ויהודה והתוצאה המופלאה שהוא מייצר, היא הוראה נצחית שמחדדת בפנינו את הגישה שעלינו לאמץ גם בהתמודדות שלנו עם הלב, שמלא בתשוקות מצד אחד ונוטה ליפול לתאוות העולם הזה אך מצד שני יכול להניע אותנו בתשוקה רבה ובמסירות נפש לעבוד את ה', דבר זה נכון גם בתוך עם ישראל שמכיל רבבות של דרגות והוא בעצמו מכלול שלם ומורכב וגם בהתמודדות שלנו כעם אחד מול העולם שמחוצה לנו.

פרעה מייצג את הגשמיות המוגבלת שדרכה מגיעה הפורענות והבצורת, הוא מייצג את עולם החומר ותרבות הגויים שברגע הנכון תזדקק לעזרתו של יוסף הצדיק היהודי שיתווה לה את הדרך כיצד להינצל מהבצורת ולחבר את מידות הלב אל הנקודה שבה הם מביאים לידי ביטוי את ההנעה לפעולה בדרך הישר, כל תחושות הלב האלו אמנם מניעות את הפעולה בעולם אך הן מחוברות למוגבלות של העולם והן מניעות פעולה בתוך המקום הגשמי והחומרי, פה באה לידי ביטוי תקיפותו של יהודה, שפועל בכוח הנפש האלוקי ומחובר למסירות הנפש שמנותקת מכל מגבלה, כאשר תקיפות זו של מלכות השמיים ממקומה העליון (יהודה), ניגשת אל היסוד שמייצג את הצדק ואת מלכות השמיים בעולם התחתון (יוסף) אז תוכל להתקבל התוצאה המופלאה שמחברת כל יהודי אל מידת המלכות שמצויה בו כאדם, אל ממלכת כהנים וגוי קדוש שתתקיים בארץ ישראל כעם אחד ומאוחד ואל עם ישראל שיהיה אור לגויים בהסתכלות רחבה יותר על העולם כולו. אלו הם בעצם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד שהמפגש בניהם יוביל לגאולה השלמה כאשר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

המפגש בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד הוא בעצם המקום שבו היהודי התמים והפשוט, פוגש את ההלכה שנפסקה בהתאם לתנאי הגלות שעם ישראל חווה בגולה ובארץ ישראל, ההלכה נועדה לדייק את תנועות הנפש שלנו ולחבר אותנו אל רצון ה', כדי שמלכות פרעה ותרבות הגויים לא תיגע בנו ולא תוביל אותנו אל הבצורת הנוראית, שבה המלך אובד עצות ואין בידיו כלים כדי לדאוג לממלכה. אותו מלך, מלך פרעה, מרוב שאין בידיו כלים ודרכו היא דרך של גאווה ומחשבה עצמית, מוכן לוותר ליוסף הצדיק, שעד אותו הרגע היה אסיר בכלא של ממלכת הפורענות, ולתת לו את השליטה בממלכתו כולה, רק את תואר המלכות ואת הכתר הוא שומר לעצמו. בגאולה השלימה גם הכתר יינתן למלך האמתי, הוא משיח בן דוד, מזרע יהודה, שיהיה מנהיג לעם ישראל ומתוך הפשטות התמימה וכניעתו להלכה היהודית, יוכל לפעול בתוקף רוחני ובמסירות נפש, כדי להציל כל יהודי מרעב רוחני ועבדות החומר, הוא ייאבק באופן מיידי, בכוח ובעצמה, כדי לחבר את שתי המחנות שבעם ישראל וכדי שדרך התורה תהיה כנר לרגלינו ותרבות הגויים לא תחרב את המוסר, הוא יאפשר לנו להגשים את ייעודנו הנצחי ולקיים את שמנו, ישראל, בדרך שבה ישר-אל, אנו הולכים ישר, בדרכו של הא-ל, וכוח האמונה מניע בנו תשוקה לחיים ולאלוקות, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

הרבי מילובאוויטש

פרשת נח – נקודה חסידית על פרשת השבוע

ידוע ששמה של כל פרשה בתורה מבטא את תוכן הפרשה, ובענייננו צריך ביאור : הרי תוכן הפרשה הוא בעניין המבול, שהוא היפוכה המוחלט של מנוחה, ואיך ייתכן שהפרשה נקראת בשם "נח", מלשון מנוחה? "הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר 'זכר צדיק לברכה'" (רש"י) הקשו במפרשים (גור אריה, ועוד..) : הרי האבות – אברהם, יצחק ויעקב – מוזכרים בתורה פעמים רבות מבלי שהתורה תספר בשבחם?

כ״ח בתשרי ה׳תשע״ו

פרשת נח

ידוע ששמה של כל פרשה בתורה מבטא את תוכן הפרשה, ובענייננו צריך ביאור : הרי תוכן הפרשה הוא בעניין המבול, שהוא היפוכה המוחלט של מנוחה, ואיך ייתכן שהפרשה נקראת בשם "נח", מלשון מנוחה?

והביאור בזה :

המבול נקרא בהפטרת פרשתנו השם "מי נח", ומכאן שגם במבול עצמו ישנו תוכן של מנוחה. וכמבואר בחסידות, ש"המבול בא לטהר את הארץ, כי מלאה הארץ חמס ונתקלקלה מאוד והיה נצרך לטהרה, ולזאת בא המבול.. שהוא כדוגמת המקוה.. כמו כן היה המבול בא בכדי לטהר את כל הארץ.. ולזאת נקראים 'מי נח', שנעשה מזה נייחא דרוחא".

כלומר: אף שבחיצוניותו המבול הוא עניין שלילי בתכלית, בפנימיותו הוא הביא לידי מנוחה, כיוון שהביא את הארץ לידי טהרה וזיכוך, ולכן הוא נקרא בשם "מי נח". וגם בהמשך הפרשה מוצאים אנו את עניין המנוחה - "וירח ה' את ריח הניחוח" (ח, כא), דבר שהביא לכריתת ברית בין הקב"ה ובין נח על קיום העולם.

 

"אלה תולדות נח נח איש צדיק" (ו, ט)

"הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר 'זכר צדיק לברכה'" (רש"י)

הקשו במפרשים (גור אריה, ועוד..) : הרי האבות - אברהם, יצחק ויעקב - מוזכרים בתורה פעמים רבות מבלי שהתורה תספר בשבחם?

 

ויש לתרץ בשני אופנים :

א. הצורך לספר בשבחו של נח הוא דוקא משום שהתורה אינה מספרת באריכות אודות שבחו וצדקותו (שכן, הסיפור אודות בניית התיבה אין בו צדקות מיוחדת לפנים משורת הדין, ואדרבה: נח עשה זאת לטובת עצמו, כדי להינצל מהמבול), ולכן יש צורך להזכיר את שבחו לפחות במספר מילים, "נח איש צדיק תמים".

לעומת זאת, האבות, שהתורה מספרת באריכות במהלך עשר פרשיות (מפרשת לך לך עד פרשת ויחי) אודות שבחם - אין צורך להזכיר את שבחם בפעם הראשונה שמוזכר שמם. אדרבה, הזכרת שמם אכן מהווה התחלה לאריכות הדברים אודות שבחם וצדקותם.

 

ב. כוונת התורה בזה שהיא מספרת בשבחו של נח היא כדי להורות לנו ("תורה" מלשון הוראה) שכאשר מזכירים צדיק יש לספר בשבחו, וכדי ללמד הוראה זו מספיקה פעם אחת, ושוב אין הכתוב צריך "לספר בשבחו" בכל פעם שנזכר בו שם של צדיק.

 

 

מתוך ביאוריו של הרבי מליובאוויטש על פרשות השבוע באור החסידות.
לקוטי שיחות ח"ה ע' 355, ח"כ ע, 285 ואילך, ליקוטי שיחות ח"ה ע' 37, חכ"ח ע' 136.

פרשת קורח: שוויון או שלמות?

אם תבוא יד ימין ותטען לקיפוח על כך שאת התפילין מניחים על יד שמאל ועל הראש בלבד, והרי שהרגל גם היא חלק מהגוף ולכן למה יתנשאו מעליה היד והראש? הזמר והיוצר שי דיבו כהן בטורו השבועי על פרשת השבוע קורח

כ״ט בסיון ה׳תשע״ה

פרשת השבוע, פרשת קורח, מבארת בפנינו שאף על פי שכל היהודים שווים מצד שורש נשמתם בקב״ה, המטרה היא לא השוויון אלא השלמות! הפרשה נפתחת בפסוק ״ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן״, וצריך להבין את משמעות שמו של קורח ומכאן להבין, מה זה שלקח ? ומי אלו שמיד חברו אליו למחלוקת שאותה עורר ?

שמו של קורח מבטא את היכולת של המים להפוך ממצב צבירה נוזל למצב צבירה מוצק, על ידי הקיפאון והפיכתם לקרח. צריך להבין את ההבדל שבין נוזל למוצק וכך לעמוד על טעותו של קורח, כאשר לקח לעצמו צד ונחלק בפילוג מתוך העדה. התורה משולה למים דווקא משום נטייתם הטבעית לחלחל ולהיכנס בתוך הסדקים של האדמה היבשה, ובכך להפרות אותה שתוכל להצמיח. לעומת זאת, כאשר המים קפואים במצב צבירה מוצק, לא רק שאין באפשרותם לחלחל ולרדת אל המקומות הנמוכים ביותר, הקרח גם יגרום למוות בכל מה שכבר צמח מעל פני האדמה.

קורח העלה טענה שכל ישראל קדושים, אם כך מדוע צריך את החלוקה הזו, בה הכהנים מתנשאים מעל כל העם ? בטענה זו הוא בעצם עורר מחלוקת נגד משה וטען לקיפוח של העם, שהרי כולם בו קדושים ובתוך כולם חלק אלוקה מהקב״ה ממש, אז למה זה שצריך להבדיל בין הכוהנים ליתר העם ? לכאורה שאלתו של קורח הינה שאלה לגיטימית שנדרש לה הסבר, אך בעצם זה שקורח חלק על משה רבינו, הוא עורר את דותן ואבירם הרשעים, שמיד החריפו את המחלוקת והעצימו את הפילוג בעם, בכך שהתנגדו להידברות עם משה, שביקש להוכיח ולהסביר את הטענה בדרכי שלום. כך הטענה של קורח, שלכאורה נדרש לה הסבר, הפכה לקצה החוט בו יכולים הרשעים לתפוס, וממנו לעורר התנגדות לדרך ה׳, אותה מטווה משה לעם, והיא הדרך לשלמות ולגילוי אלוקות בעם ישראל.

קורח הוא צאצא לקהת, ובני קהת חלק להם הקב״ה כבוד בעבור תפקידם לסחוב את ארון הקודש בנדידת המשכן במדבר. בני קהת מסמלים את בחינת הנפש האלוקית, אם כך כיצד יתכן שקורח טעה ועורר מחלוקת כנגד נשיא הדור, ועל כך נענש בעונש חמור שהאדמה בלעה אותו ואת עדתו ?

צריך להבין שמהותו של עם ישראל היא היכולת להגיע לשלמות ולתפקד כגוף אחד, בו תשרה שכינתו של הקב״ה. והרי שהגוף אף על פי שיש בו חלקים שונים ולכל חלק תפקיד אחר, כוחו נמצא באחדותו!
אם תבוא יד ימין ותטען לקיפוח על כך שאת התפילין מניחים על יד שמאל ועל הראש בלבד, והרי שהרגל גם היא חלק מהגוף ולכן למה יתנשאו מעליה היד והראש? הרי שאין יד ימין מעלה טענה אלא בפני הראש, ממנו יוצאת ההוראה והחלוקה לכל איברי הגוף, לשמש את תפקידם בקיום הרצון האלוקי. והרי שבלי יד ימין לא קיימת האפשרות להניח תפילין, שבעצם קיום המצווה נמשך האור האלוקי לגוף כולו, וכך הגוף מבטא את שלמותו בהגשמת הרצון האלוקי לקיום תורה ומצוות.

כדי להבין את שייכות עניין זה בקורח ומכאן להבין את ההוראה הנצחית שבדבר, כפי שהיא תקפה לכל יהודי, נדרש להבין שביהודי קיימות 5 בחינות של אלוקות והם: נפש, רוח, נשמה, חיה, ויחידה. הנפש היא הנמוכה ביותר ובה מתלבשת העצם, שמחייה מלמטה למעלה, והיחידה גם בה מתלבשת העצם, כאשר החיות האלוקית פועלת בה מלמעלה למטה. היחידה והחיה הם כוחות עליונים שפועלים ככוח חיצוני שמקיף לגוף. והנשמה, הרוח, והנפש, הם כוחות תחתונים שמתלבשים בגוף ופועלים ככוח פנימי שממלא בו. הנשמה מהווה כממוצע מחבר בין הכוחות התחתונים והכוחות העליונים, בעצם עניינה ככוח שמלובש בתחתון אך יש בו את היכולת לקבל מהעליון.

בחינות אלו באות לידי ביטוי גם בפן הכללי שלהן בעם ישראל כולו, כאשר משה רבינו הוא גילוי בחינת היחידה ואהרון הכהן הוא גילוי בחינת החיה. בשבט לוי, שכלול משלוש משפחות, הנפש, רוח, ונשמה, באים לידי ביטוי כפי ששלושתם מתלבשות בכל יהודי ומהן נכללות הנפש האלוקית, היא בני קהת, הנפש המשכלת, היא בני גרשון, והנפש הבהמית, היא בני מררי. וזה מה שנכתב ״יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים״, על כך שמשה רבינו הוא המים העליונים, אהרון הכהן הוא הרקיע שמבדיל, ושבט לוי על שלושת הבחינות שבו, הוא המים התחתונים. אם כך כיצד יתכן שדווקא קורח, שהוא הבחינה הגבוהה ביותר במים התחתונים, מעורר מחלוקת ופילוג ?

הביטוי של הנפש האלוקית, הנפש המשכלת, והנפש הבהמית, הוא דרך שלושת לבושי הנפש, הם - מחשבה, דיבור, ומעשה. בשלושת לבושי הנפש ישנה חלוקה שמצביעה על הדרך שבה האור האלוקי יורד ממקומו הגבוה ומתלבש במקום הנמוך. זאת לפי שהמעשה הינו שווה בכל יהודי! כולם נדרשים בקיום אותם המצוות בפועל, אך התוכן הרוחני שבמעשה, נמדד דווקא על ידי המחשבה והדיבור, שהם שונים בכל יהודי, והם הכוונה והרגש שבקיום המצוות. קורח שמייצג את הכוונה, אך מעצם היותו כמים תחתונים בלבד, מבין ומזדהה גם עם עניין השוויון ששייך בכל יהודי מצד המעשה, מפספס את תפקידו כמי שאמור לחבר את הכוונה העליונה שמתלבשת בו, אל המקומות הנמוכים שבהם היא חסרה. זאת בגלל שהוא חולק על משה רבינו ובכך מפריד בין הרצון העליון לבין הגילוי שלו בתחתונים. קורח למעשה מקדים את זמנו ויוצא מתוך נקודת הנחה שמאחר והמעשה הוא העיקר, אין בכוונה חשיבות יתירה, ולכן הוא מהווה ממוצע שמפסיק את המשכת הכוונה העליונה אל המקומות התחתונים, ובכך מאפשר את תחושת היישות שבנפש הבהמית, זו שמאפשרת לכוחות הטומאה לתפוס את מקום התחתונים, ובכך לגרום להעלם והסתר על המקום הנמוך, שהוא התכלית ובו נדרש להיות גילוי האלוקות שנמשך ממשה לאהרון, ומאהרון לכל שלושת הבחינות שבשבט לוי, שתפקידם לעורר את העם, הוא הגוף שבו רוצה הקב״ה להתגלות.

קורח טוען בפני משה שגם הרגל היא חלק מהגוף, אם כך למה רק יד שמאל והראש זוכים להנחת התפילין ? והרי שבלעדיו אין אפשרות לקיים את המשכת המצווה על הגוף כולו! ובעצם המחלוקת שהוא מעורר על ראש בני ישראל, מתעוררת מיד גסותה של הרגל שבלעדי שיתוף הפעולה שלה, הגוף כולו משותק וחסר יכולת ללכת בדרכי ה׳. טענתו של קורח מתכסה ברצון לשוויון ולכן הוא משתמש בטענה שמתיימרת לייצג את כל העם, אך למעשה זהו רק תירוץ וטענתו של קורח נובעת ממצב הקיפאון שמתקיים בו. הוא נאחז בעצמו כדבר נפרד שמסוגל לגילוי אלוקות, ולכן הוא טוען שאותה המסוגלות קיימת בכל אחד מבני ישראל ע״י המעלה היתרה שיש למעשה על הכוונה. אך מעלתו של המעשה היא רק בעתיד לבוא כשתעבור רוח טומאה מן הארץ ולא יוכלו כוחות הטומאה להתלבש עוד בתחתונים. וכדי להגיע לנקודת הגאולה שבה מצב זה מתקיים, עם ישראל חייב לדבוק בדרכו של משה, לפי הסדר וההדרגה שהוא מציג ע״י ההבדל שיש בין הכוהנים, הלווים, וישראל. הם גילוי בחינת אברהם, יצחק, ויעקב, שכן הכוהנים הם בחינת החסד, שמשפיע מלמעלה למטה, הלווים הם בחינת הגבורה, שיתגברו על רצונם להיות כמו הכוהנים וישמשו את תפקידם ככלי לקדושת הכוהנים ובכך יוכלו להעביר את הכוונה וההרגש שבקיום המצוות אל יתר בני ישראל, באופן שמשפיע מלמטה למעלה, וישראל הם בבחינת תפארת, היא השלמות שבה מתגלה שכינתו של הקב״ה בגוף כולו ע״י גילוי העצם כפי שהוא מתלבש מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. דבר שמתאפשר רק כאשר הבחינה הגבוהה ביותר שבנפש האלוקית (קורח) נשארת במצב צבירה נוזל ומתבטלת באופן מלא לנשיא הדור. ונשיא הדור הוא גילוי בחינת היחידה, בה מתקיים מצב של נשיאת הפכים כאשר הצורך הכללי של העם והצורך הפרטי של כל אחד מבני העם, משתלב יחד באופן שמוביל למעשה ולקיום הרצון העליון, מתוך כוונה והרגש שהולכים ומוסיפים בחיבור כללי ופרטי לגילוי עצמותו ומהותו של ה׳ יתברך, וכך מגלים את אורו בכל המקומות כולם. זה עניין המטה של אהרון שפרח בו פרי השקד, על כך שהקב״ה שוקד על מלאכתו שתצמח ותפרח, וחלילה שהקרח הקפוא שאינו מחלחל לאדמה לא יחרב וימנע את הצמיחה.

הרבי מליובאוויטש - שי דיבו כהן

נקודה חסידית על פרשת השבוע – פרשת קורח

הבחירה במלה "קורח" כשמה של פרשתנו דורשת ביאור. כמו כן, יש לומר, שמהותה של מחלוקת קורח רמוזה באותיות המרכיבות את שמו – ק' ר' ח'. ביאור על פי דרך החסידות, מדברי הרבי מליובאוויטש, על המשמעות הפנימית שבפרשת קורח.

כ״ט בסיון ה׳תשע״ה

פרשת קורח

הבחירה במלה "קורח" כשמה של פרשתנו דורשת ביאור:

1. מדוע אין פרשתנו נקראת על שם המלה הראשונה בפרשה - "ויקח", כפי שהרס"ג (בסידורו) והרמב"ם (ב"סדר תפילות כל השנה") מכנים פרשה זו בשם - "ויקח קורח" אך המנהג הנפוץ הוא לכנותה "קורח" בלבד. כמו כן, גם הפרשיות וירא, ויצא, וישלח ועוד, שנקראות על שם המלה הראשונה בפרשה. אם כן מדוע בפרשתנו שם הפרשה נקרא על שם המילה השנייה דווקא - "קורח" ?

2. איך ייתכן שפרשה בתורה נקראת על שם אדם רשע - בבניגוד לכלל "שם רשעים ירקב" (משלי י, ז) - "דלא מסקינן בשמייהו"? (יומא לח, ב)

והביאור בזה:

מחלוקת קורח ועדתו נבעה משאיפתו של קורח להיות כהן גדול - שאיפה שהיא כשלעצמה טובה וראויה (כדבריו של משה אל מקטירי הקטורת [רש"י פרשתנו טז, ו] : "אתם, מאתיים וחמישים איש, מבקשים כהונה גדולה? אף אני רוצה בכך!"), שכן משמעותה היא תשוקה להתעלות לדרגת הקדושה של כהן גדול ("וייבדל אהרן להקדישו קודש קדשים"), שהיא דרגה רוחנית נשגבת.

הפסול הוא, איפוא, לא בשאיפתו של קורח כשלעצמה, אלא במעשיו - בכך שהוא פעל ליישם שאיפה זו, בניגוד לרצונו של הקב"ה, באמצעות מחלוקת על משה ואהרן. ולכן שמה של הפרשה הוא דוקא "קורח", ולא "ויקח" : המלה "קורח" כשלעצמה מזכירה ומסמלת תוכן מאד חיובי - הרצון והתשוקה להתעלות רוחנית, רצון שראוי שיהיה לכל אדם מישראל (על דרך מרז"ל שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי אברם יצחק ויעקב - תנא דבי אליהו רבא פכ"ה בתחילתו). המלה "ויקח", לעומת זאת, מסמלת את החלק השלילי בפרשה - המחלוקת (כתרגום אונקלוס על מלה זו : "ואתפלג"), ולכן היא אינה ראויה לשמש כשם הפרשה.

  • מתוך לקוטי שיחות חי"י ע' 187, שיחת ש"פ קרח תש"מ, התוועדויות תשמ"ח ח"ג ע' 536 - מדברי הרבי מליובאוויטש.

 

ויקח קורח (טז, א)

יש לומר, שמהותה של מחלוקת קורח רמוזה באותיות המרכיבות את שמו - ק' ר' ח' :

ידועים דברי חז"ל (מנחות כט, ב) שהעולם הזה נברא באות ה"א. מוסבר על כך בתורת הקבלה והחסידות, שצורתה של האות ה' רומזת לדרך ההתנהלות הנכונה של האדם בעולם הזה:

האות ה' מורכבת משלושה קווים - קו עליון, קו ימני המחובר אליו, וקו שמאלי המופרד ממנו. שלושה קווים אלו מסמלים את שלוש הדרכים שבהן האדם מבטא את עצמו: הקו העליון מסמל את המחשבה, הקו הימני - את הדיבור, ואילו הקו השמאלי - את המעשה. מבין שלוש רדכים אלה, המחשבה והדיבור שייכים לחלק הרוחני שבאדם, ואילו המעשה הוא החלק הגשמי שבו, המחשבה והדיבור מנחים את האדם בדרך הנכונה, ואילו המעשה מוציא את הדברים אל הפועל בעולם הגשמי.

שלושת הקווים שבאות ה' באים ללמדנו שעל האדם לעבוד את בוראו בכל שלושת הדרכים - במחשבה, בדיבור ובמעשה. ואילו ההפרדה בין הקו השמאלי לשני הקווים האחרים באה ללמדנו, שבה בשעה שהוא עובד את ה' בכל שלושת הדרכים - עליו לזכור שהעבודה הגשמית, בעולם המעשה, היא בעלת מעמד שונה, נחות במהותו ביחס לעבודה הרוחנית שבמחשבה ושבדיבור, והיא צריכה להתבצע מתוך הכרה בנחיתותה ומתוך תשוקה מתמדת להתעלות רוחנית.

שלוש האותיות ק' ר' ח' דומות בצורתן הכללית לאות ה', אך בכל אחת מהן ישנו שינוי משמעותי ביחס לקו השמאלי, המסמל את קו המעשה:

1. באות ק' - הקו השמאלי אינו מתיישר עם הקו הימני, אלא הוא מתארך ויורד נמוך יותר, מתחת לקו התחתון של האותיות. הדבר מסמל אדם שאינו מקפיד על כך שעולמו הגשמי יתיישר על פי עולמו הרוחני, הוא מרשה לעצמו לחרוג מן השורה ולעשות מעשים המנוגדים לתורה ולהלכה.

2. באות ר' - הקו השמאלי חסר לחלוטין. אות זו מסמלת אדם שעוסק אך ורק במחשבה ובדיבור (תורה ותפילה) ומדיר עצמו מעולם המעשה.

3. באות ח' - הקו השמאלי מחובר לשני הקווים האחרים. אות זו מסמלת אדם שאינו מכיר בהבדל המהותי בין העולם הרוחני, עולם המחשבה והדיבור, לעולם המעשה הגשמי; בעיניו כל דרכי עבודת ה' שוות, והוא אינו רואה כל מעלה בעבודה הרוחנית על העבודה הגשמית.

זוהי, איפוא, מהותה של מחלוקת קורח - סטייה מהתפיסה הנכונה בעניין מקומו של עולם המעשה ביחס לעולמות המחשבה והדיבור, סטייה שעשויה להתבטא באחת משלוש הדרכים המרומזות באותיות ק' ר' ח'.

ואכן, סטייה זו משתקפת גם בביטויה המעשי של מחלוקת קורח - הטענה "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'" : קורח סירב להכיר בהבדלי המעמדות הקיימים בבני ישראל, בטענה שמאחר שכולם מקיימים את המצוות המעשיות במידה שווה - אין חשיבות להבדלים שביניהם מבחינת דרגתם הרוחנית (בהתאם לסטייה המרומזת באות ח', כאמור. ויש לומר, שהסיבה לכך שדוקא סטייה זו היא המפורשת בכתוב (ולא הסטיות המרומזות באותיות ק' ר') היא משום שהיא הסטייה הקלה יותר, ואדם מועד יותר לטעות בה, ולכן יש צורך רב יותר לשלול אותה.

  • מתוך ליקוטי שיחות ל"י ע' 103 ואילך - מדברי הרבי מליובאוויטש
הרבי מליובאוויטש - שי דיבו כהן

נקודה חסידית על פרשת השבוע – פרשת בחוקותי

סדר הדברים שמביא רש"י על הפרשה בא ללמדנו שהעמל בתורה, "אם בחוקותי תלכו", צריך להיות במטרה להביא לקיום המצוות – "ואת מצוותי תשמרו". ספר ויקרא הוא "החמור שבספרים" – הקשה ביותר ללימוד ולהבנה מבין חמשת חומשי התורה: ומכאן שלימודו דורש עמל ויגיעה מיוחדת.

כ״ה באייר ה׳תשע״ה

אם בחוקותי תלכו (כו,ג')

יש לשאול: מדוע מתייחס הכתוב למצוות בכינוי "חוקים" ("בחוקותי") בלבד - והרי ידוע שהמצוות מתחלקות לשלושה סוגים שונים: "עדות", "חוקים", ו"משפטים"?

ויש לומר, שבכך מלמדנו הכתוב שקיומן של כל המצוות צריך להיות דומה לקיומם של ה"חוקים":

כשם שקיומם של ה"חוקים", המצוות שאינן ניתנות להבנה שכלית, הוא מתוך קבלת עול מלכות שמים בלבד (פרש"י אחרי יח) - כך עלינו לקיים את כל המצוות, גם ה"עדות" וה"משפטים", רק מתוך קבלת עול וציות לרצון הבורא, ולא משום שההיגיון מחייב את קיומן.

לפי זה יובן גם המשך הכתוב - "אם בחוקותי תלכו":

אדם עלול לחשוב, שקיום המצוות מתוך ציות וקבלת עול בלבד הוא בהכרח חסר חיות ונטול רגש, ולא ניתן להגיע באמצעותו להתעלות ולהתקדמות רוחנית ("הליכה"), ולכן מדגיש הכתוב "אם בחוקותי-תלכו": אמנם קיום המצוות צריך להיות מתוך קבלת עול ("בחוקותי") - אבל קבלת עול זו צריכה לכלול התמסרות פנימית והזדהות רגשית, כעבד נאמן המתענג מכך שהוא גורם עונג לאדוניו, וכך יש בכוחה להביא את האדם לידי התעלות רוחנית עד בלי גבול ("תלכו").

 

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו (כו, ג')

"שתהיו עמלים בתורה" (רש"י כו, ג')

יש לבאר את הסיבה להדגשת חשיבות העמל בתורה דוקא כאן:

מצינו (תוספות ברכות יח) שספר ויקרא הוא "החמור שבספרים" - הקשה ביותר ללימוד ולהבנה מבין חמשת חומשי התורה: ומכאן שלימודו דורש עמל ויגיעה מיוחדת. ולכן מדגיש הכתוב דוקא בפרשתנו - החותמת ספר זה - את חשיבותו של העמל בתורה.

"אם בחוקותי תלכו - יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר 'ואת מצוותי תשמרו' - הרי קיום המצוות אמור: הא מה אני מקיים 'אם בחוקותי תלכו' - שתהיו עמלים בתורה. ואת מצוותי תשמרו - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים" (רש"י כו, ג')

דברי רש"י דורשים ביאור:

א. אמנם רש"י מוכיח בדבריו שלא ניתן לומר שהמלים "אם בחוקותי תלכו" מתייחסות לקיום המצוות, ומכאן שהכוונה במלים אלא היא ללימוד תורה, אבל מניין ההכרח שהכוונה היא דוקא ללימוד מתוך עמל ("שתהיו עמלים בתורה")?

ב. דברי רש"י בדיבור השני ("ואת מצוותי תשמרו - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים") סותרים, לכאורה, את דבריו בדיבור הראשון, שהמלים "ואת מצוותי תשמרו" מתייחסים לקיום המצוות עצמן (ולא ללימוד תורה על מנת לקיים אותן)!

והביאור בזה:

רש"י אינו יכול לפרש שהכוונה במלים "אם בחוקותי תלכו" היא ללימוד התורה כשלעצמו - שהרי לימוד התורה הוא עצמו מצוה מתרי"ג המצוות, והוא נכלל איפוא במלים "ואת מצוותי תשמרו" מן ההכרח, איפוא, שהכוונה לסוג של לימוד שמעבר ללימוד רגיל - לימוד עיוני הדורש עמל ומאמץ ("עמלים בתורה").

אלא שהבנה זו מעוררת שאלה חדשה: אם המצוה הבסיסית של לימוד תורה נכללת במלים "ואת מצוותי תשמרו", ואילו המלים "אם בחוקותי תלכו" באות להוסיף על כך את הלימוד העיוני והמייגע - היה על הכתוב להקדים את המלים "את מצוותי תשמרו" העוסקות במצוה הבסיסית, ורק לאחר מכן לעבור לשלב המתקדם יותר - "אם בחוקותי תלכו"?

כתירוץ על קושי זה באים דברי רש"י "ואת מצוותי תשמרו - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים": כוונת רש"י בדבריו אלה אינה לפרש את המלים "ואת מצוותי תשמרו" - שהרי מובן מאליו שמלים אלה מתייחסות, כמשמען, לקיום המצוות (כדברי רש"י לעיל "ואת מצוותי תשמרו - הרי קיום המצוות אמור").

הכוונה היא רק להסביר את הסיבה למיקומן של מלים אלה בכתוב (אחרי המלים "אם בחוקותי תלכו", ולא קודם לכן), ועל כך מפרש רש"י, שסדר הדברים בא ללמדנו שהעמל בתורה ("אם בחוקותי תלכו") צריך להיות במטרה להביא לקיום המצוות ("ואת מצוותי תשמרו").

 

(מתוך דברי הרבי מליובאוויטש בתורת מנחם חט"ז ע' 288, תורת מנחם חל"ג ע' 439, ובלקוטי שיחות חי"ז ע' 313 ואילך)

 

הרבי מליובאוויטש - שי דיבו כהן

נקודה חסידית על פרשת השבוע – פרשת תזריע

ביאור נקודה על פרשת השבוע – פרשת מצורע – באור החסידות על פי ביאורו של הרבי מליובאוויטש. מה המשמעות של שם הפרשה "מצורע", ואיך היא מרמזת על תוכנה של הפרשה כולה ומשמעותה בהעלאת הקדושה וזיכוך העולם.

כ״ד בניסן ה׳תשע״ה

שם הפרשה מרמז על מהותה

בהשקפה ראשונה נדמה ששמה של פרשתנו - "תזריע" - עומד בניגוד לתוכנה של הפרשה: פירוש המילה "תזריע" הוא יצירת חיים חדשים, ואילו הפרשה עצמה עוסקת, רובה ככולה, בדיני מצורע, שעליו אמרו חז"ל - "צורע חשוב כמת".

ההסבר לכך:

ידועים דברי הרמב"ם: שהצרעת "אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע.. משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע".

ומכאן, שהצרעת אינה באה על האדם כעונש בלבד, אלא יש לה תפקיד חיובי - לתקן את האדם ולהרגילו להימנע מ"שיחת הרשעים" ומדיבור לשון הרע, כך שלאחר שייטהר מצרעתו יוכל לפתוח בחיים חדשים - חיים של הליכה בדרך הישר, נקיים מטומאת לשון הרע ו"שיחת הרשעים". ולכן נקראת הפרשה העוסקת בדיני המצורע בשם "תזריע" - שכן מטרתה של הצרעת היא אכן כדי לזרוע וליצור חיים חדשים, בריאים ומתוקנים.

(משיחותיו של הרבי מליובאוויטש - ליקוטי שיחות חכ"ב עמוד 70)

 

"דבר אל בני ישראל לאמור אישה כי תזריע וילדה זכר" (יב, ב)

"אמר רבי שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית - כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף" (רש"י)

ישנו מאמר דומה - אף הוא של רבי שמלאי - המתייחס לסדר הזכרת תהילותיו של הקב"ה במזמור "הללו את ה' מן השמים" (תהלים קמח), שגם שם מוזכר האדם לאחר בעלי החיים: "כשם שקילוסו אינה אלא אחר בהמה חיה ועוף - כך ברייתו אינה אלא אחר בהמה חיה ועוף".

אלא שקיים הבדל בולט בין המאמרים: במאמר שלפנינו מוזכרת תחילה "יצירתו של אדם", ורק לאחר מכן - "תורתו" - בהתאם לסדרם הטבעי של הדברים, ואילו במאמר השני מוזכר תחילה "קילוסו, ורק לאחר מכן "ברייתו" - בניגוד, לכאורה, לסדר ההגיוני.

כדי לבאר את הסיבה להבדל זה, יש להקדים ולהסביר את משמעות בריאתו של האדם בסוף תהליך הבריאה, לאחר שאר בעלי החיים: אחת הסיבות לכך שהאדם נברא לאחר שאר בעלי החיים היא כדי להדגיש בכך את נחיתותו כלפיהם, כדברי המדרש (מדרש רבה תחילת פרשתנו, ובדומה לכך - סנהדרין לח,א), שאם האדם מתנהג שלא כראוי "אומרים לו: יתוש קדמך, שלשול קדמך". וכמבואר בתניא (פכ"ט) שנחיתותו של האדם כלפי יתר בעלי החיים היא בכך שיש ביכולתו לעבור על רצונו של הקב"ה, בניגוד לשאר בעלי החיים שאין להם אפשרות לעבור על רצון בוראם.

יחד עם זאת, בתוככי נחיתות זו עצמה מסתתרת מעלה גדולה: דוקא משום שהאדם מסוגל לרדת לשאול תחתית ולעבור על רצונו של הקב"ה - הרי כשהוא אינו עושה זאת, אלא מתגבר בעמל רב על יצרו וממלא את תפקידו בעולמו, נחשב לו הדבר למעלה גדולה ונפלאה, שאין דוגמתה בשאר בעלי החיים. במצבו הראשוני והטבעי, איפוא, האדם הוא נחות משאר בעלי החיים, שכן הוא היחיד המסוגל לעבור על רצונו של הקב"ה, אך טמונה בו היכולת לעמול ולהתגבר על נחיתות זו, ולהגיע בסופו של דבר למצב שבו הוא נעלה לאין ערוך על שאר הבריאה.

משני צדדים אלה שבאדם נובע ההבדל בין שני מאמריו של רבי שמלאי:

המאמר הראשון נועד להסביר את הסיבה לכך שההלכות הנוגעות לטומאת וטהרת אדם נאמרו בתורה לאחר ההלכות העוסקות בהבחנה בין בעלי חיים טמאים לטהורים ("תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף"). ועל כך מסביר רבי שמלאי, שהדבר נובע מנחיתותו של האדם (המתבטאת, כאמור, בכך שיצירתו היתה "אחר כל בהמה חיה ועוף"):

תפקידן של ההלכות שבתורה הוא להבדיל ולהפריד את הטהור מן הטמא, ובכך לברר ולזכך אותו ולהעלותו לדרגת קדושה נעלית יותר. ומאחר שגוף האדם הוא נחות לגבי בעלי החיים - מובן שמלאכת הבירור והזיכוך שלו היא קשה יותר, ולכן היא מופיעה בכתוב בשלב מאוחר יותר, בהתאם לסדר "מן הקל אל הכבד". ולכן נזכרת במאמר זה תחילה "יצירתו של אדם", ורק לאחר מכן "תורתו" - שכן הנחיתות היא מצבו הטבעי והראשוני של האדם ("יצירתו") ורק לאחר מכן מופיעה מלאכת הזיכוך וההעלאה שלו לדרגה נעלית יותר ("תורתו").

המאמר השני, לעומת זאת, עוסק במעלתו של האדם לגבי בעלי החיים - מעלה הבאה כתוצאה ממלאכת הבירור והזיכוך של האדם, והמתבטאת בכך שהתהילה שהאדם מהלל את הקב"ה ("קילוסו") היא המופיעה אחרונה בכתוב (שכן באופן טבעי נאמרות תחילה התהילות הפשוטות יותר, ולאחר מכן - החשובות יותר).

ועל כך מוסיף רבי שמלאי, שמעלה זו שבאדם מתבטאת גם בסדר בריאתו ("ברייתו אינה אלא אחר בהמה חיה ועוף") - כלומר שבריאתו של האדם לבסוף אינה משקפת רק את נחיתותו כלפי שאר בעלי החיים (כמוסבר במאמר הראשון), אלא גם את המעלה הגדולה שבכוחו להגיע אליה באמצעות התעלות והזדככות. ולכן נזכר במאמר זה תחילה "קילוסו", ורק לאחר מכן נזכרת "ברייתו" - שכן הכוונה ב"ברייתו" אינה למצבו הטבעי והראשוני של האדם עם בריאתו, אלא לדרגה שהוא משיג לאחר תקופה ארוכה של הזדככות והתעלות, המתבטאת בכך שהוא משבח ומהלל את הקב"ה.

(משיחותיו של הרבי מליובאוויטש - ליקוטי שיחות ח"ז עמוד 74)

 

הרבי מליובאוויטש - שי דיבו כהן

נקודה חסידית על פרשת השבוע – "כי תשא"

מתוך שיחותיו של הרבי מליובאוויטש על פרשת "כי תשא" – האם גם הכהנים והלויים היו מחוייבים בנתינת מחצית השקל? מה הטעמים הפנימיים לעניין? ביאור על דרך החסידות מתוך שיחותיו של הרבי מליובאוויטש על פרשת השבוע, פרשת "כי תשא".

י״ב באדר ה׳תשע״ה

נקודה חסידית על פרשת "כי תשא"

"זה יתנו כל העובר על הפקדים" (ל, יג)

בירושלמי (שקלים פ"א ה"ג) הובאה ראייה לכך שגם כהנים ולויים חייבים במחצית השקל – כדעת רבן יוחנן בן זכאי – מלשון הכתוב "זה יתנו": "זה" – בגימטרייא י"ב, ומכאן שכל שנים עשר השבטים חייבים במחצית השקל, גם שבט לוי.

ולכאורה ראייה זו דורשת ביאור: הרי בכל מקום ששבט לוי אינו נמנה במניין השבטים – מחולק שבט יוסף לשניים (מנשה ואפרים), כך שבכל מקרה ישנם שנים עשר שבטים. מהי איפוא הראייה מהגימטרייא של המלה "זה" לכך שגם שבט לוי בכלל?

ויש לומר, שאמנם ניתן למנות את שנים עשר השבטים בשתי הדרכים (עם שבט לוי או בלעדיו), אבל המלה "זה" רומזת בהכרח למניין הכולל את שבט לוי:

מצינו בדברו חז"ל (בבא בתרא וז, ב), שהמלה "זה" מתייחסת במיוחד לקב"ה ("זה א-לי ואנווהו). והסיבה לכך – כי "כל הנבראים הם משתנים, מה שהיה אתמול אינו היום, ומה שהוא היום אינו למחר, ולא יצדק עליו לומר "זה הוא", אבל הקב"ה – אין לפניו שינוי, כמו שכתוב "אני ה' לא שניתי". כלומר: המלה "זה" מצביעה על נצחיותו של הקב"ה.

וזוהי גם הסיבה לכך שהמלה "זה" רומזת (בדרך גימטרייא) לשנים עשר השבטים – שכן מצינו ששלמותם של שבטי ישראל קשורה בנצחיותו של הקב"ה, כדברי הכתוב: "אני ה' לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם" (מלאכי ג, ו).

ולפי זה מובנת הוכחת הירושלמי לכך שגם שבט לוי חייב במחצית השקל – שהרי הרמז "זה" ביחס לשנים עשר השבטים מבוסס על הכתוב "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", ומכאן שהכוונה היא לשנים עשר בני יעקב, הכוללים גם את לוי (ולא למנשה ואפרים, שאינם בני יעקב).

לפי האמור יתבארו היטב גם דברי הירושלמי בהמשך העניין, המפרש (לשיטת רבן יוחנן בן זכאי) את המשך הכתוב "כל העובר על הפקודים" – "כל דעבר בימא", כלומר – כל מי שעבר בים סוף:

הכתוב "זה א-לי ואנווהו" – המתייחס לנצחיותו של הקב"ה – נאמר בשעת קריעת ים סוף, ולכן מצינו שבשעת קריעת ים סוף נגזר הים לשנים עשר גזרים, כנגד שנים עשר השבטים (כאמור, שנצחיותו של הקב"ה קשורה בשלמותם של שבטי ישראל).

ועל פי האמור, שנצחיותו של הקב"ה קשורה דוקא לשנים עשר בני יעקב – מובן שגם החלוקה לשנים עשר גזרים היתה בהתאם לשנים עשר בני יעקב, כך שגם שבט לוי זכה למעבר משלו בים סוף.

זהו, איפוא, פירוש דברי הירושלמי "כל דעבר בימא" : כשם שבקריעת ים סוף (ששם נאמר "זה א-לי ואנווהו") נחשב שבט לוי במניין השבטים, וזכה למעבר בפני עצמו – כך במצות מחצית השקל נחשב שבט לוי במניין השבטים (הרמוזים בכתוב "זה יתנו"), ולכן גם הכהנים והלויים חייבים במחצית השקל.

 

 

(מתוך שיחותיו של הרבי מליובאוויטש – "רשימות" חוברת קלו)

הרבי מליובאוויטש - שי דיבו כהן

נקודה חסידית על פרשת השבוע – פרשת תרומה

פרשת השבוע – פרשת תרומה, התרומה שכל אחד מבני ישראל נותן לשמו של הקב"ה. ומה עם אלו שלא נותנים מרצונם וכופים עליהם לתת אותה? איך זה עדיין לשמו של הקב"ה? ביאור הנקודה על פי הפנימיות.

כ״ח בשבט ה׳תשע״ה

"ויקחו לי תרומה"

 

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב), ורש"י מבאר את פשוטו של מקרא – "לי - לשמי"

על דברי רש"י שהתרומה צריכה להיות "לשמי", לשמו של הקב"ה – יש להקשות: הרי הלכה מפורשת היא שניתן לגבות את תרומת מחצית השקל השנתית בעל כרחו של התורם, ואף לקחת עבורה משכון ("ממשכנין על השקלים"), והרי מי שנוטלים ממנו את תרומתו בעל כרחו, בוודאי שאינו נותן זאת לשמו של הקב"ה?

ויש לבאר:

לשון הכתוב היא "ויקחו לי תרומה" (ולא "ויתנו לי תרומה"), כלומר שהכתוב אינו מתייחס לעצם נתינת התרומה, אלא ללקיחת התרומה מידי התורם על ידי גזברי ההקדש.

והוא הדין ביחס לדברי רש"י "לי – לשמי", שתנאי זה (שהתרומה צריכה להיות "לשמי") חל רק על לקיחת התרומה על ידי הגזברים, ולא על נתינת התרומה, שהיא אכן אינה צריכה להיות דוקא מתוך כוונה "לשמי".

ויש לבאר את הסיבה להבדל זה – על פי בנימיות העניינים:

עבודת הבורא מתחלקת לשני קווים כלליים: "סור מרע" – התרחקות מדברים שליליים, ו- "עשה טוב" – עשיית פעולות חיוביות.

אחד ההבדלים בין שני קווים אלו, עלו פי המבואר בתורת החסידות:

בכל הנוגע ל – "סור מרע" – אין חשיבות רבה לכוונה העומדת מאחורי הדברים, על האדם להתרחק מן הרע, יהיה המניע לכך אשר יהיה. כשמדובר ב – "עשה טוב", לעומת זאת, אין די במעשים הטובים כשלעצמם, אלא צריכה להתלוות אליהם כוונה ראויה לשם שמים.

ומכאן נובע ההבדל ההלכתי בענייננו:

הפרשת התרומה ונתינה על ידי האדם מקבילה ל"סור מרע" – האדם מסיר מעל התרומה את בעלותו האישית, כדי שבעלות זו לא תמנע את העברתה לרשות ההקדש. ומאחר שפעולה זו היא בבחינת "סור מרע" בלבד – אין צורך בכוונה מיוחדת לשם כך.

לעומת זאת, לקיחת התרומה על ידי הגזבר היא בבחינת "עשה טוב" – התרומה עוברת בפועל לרשות ההקדש והקדושה חלה עליה. ולכן צריכה לקיחת התרומה להיות "לשמי", שכן העבודה שבבחינת "עשה טוב" צריכה להיות מתוך כוונה לשם שמים.

ויש להוסיף, שבהלכה זו – שלקיחת התרומה צריכה להיות "לשמי" – מרמז הכתוב גם ביחס למצות צדקה בכלל, שקבלת הצדקה על ידי העני צריכה להיות לשם שמים.

ביאור הדברים:

ידוע, שכספי הצדקה שהעשירים נותנים לעניים – שייכים בעצם לעניים מלכתחילה, אלא שהקב"ה ברא את העולם כך שהעניים יצטרכו לקבל את פרנסתם באמצעות העשירים, כדי לאפשר את קיומם של צדקה וחסד בעולם.

ולפי זה נמצא, שבכך שהעני מקבל את הצדקה מהעשיר, הוא מסייע במילוי כוונתו של הקב"ה שיתקיימו בעולם צדקה וחסד.

זהו, איפוא, הרמז בדברי הכתוב "ויקחו לי תרומה", "לי – לשמי": גם העני, הלוקח את הצדקה מהעשיר – עליו לעשות זאת לשם שמים, כדי למלא בכך את כוונתו של הקב"ה שיהיו צדקה וחסד בעולם.

 

מתוך שיחותיו של הרבי מליובאוויטש: לקוטי שיחות חט"ז ע' 288 ואילך, ח"ג ע' 908 ואילך.

 

 

שי דיבו כהן - המספר שלוש

הכוח האלוקי שטמון במספר 3

מהו הכוח האלוקי שטמון מספר שלוש? איך כוח זה מתקשר לפרשת השבוע, פרשת יתרו? השלמות שאליה עם ישראל מגיע לקראת מתן תורה, פעם מלמעלה, פעם מלמטה, עד לשלב שלו כולנו מחכים – הגאולה האמיתית והשלמה, חיבור שני הצדדים לשלמות אמיתית ומלאה, כפי שמובא במספר 3

ט״ו בשבט ה׳תשע״ה

נקודה חסידית על פרשת יתרו

"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט א)

 

הדבר דורש ביאור: מהי המעלה בנתינת התורה בחודש השלישי דוקא? הרי התורה היא ביסודה "תורה אחת", ותכליתה היא לגלות את אחדותו של הקב"ה בעולם. מדוע ניתנה התורה דוקא בחודש השלישי?

ההסבר לכך הוא: אמנם התכלית היא להגיע לידי אחדות, אבל אחדות אמיתית ומוכחת מתבטאת דוקא במספרו של החודש השלישי.

 

ביאור הדברים:

מי שאינו מכיר אלא דבר אחד בלבד – הכרת האחדות שלו אינה בהכרח אמיתית, שהרי ייתכן שהיא נובעת מהעובדה שהוא אינו מכיר דברים נוספים, ואם ייוודע לו עליהם – ייתכן שלא ימשיך להחזיק בה.

אך כשהוא נתקל בקיומו של דבר אחר, שונה ואף מנוגד, והדבר אינו מפריע להכרת האחדות שלו – אז ניתן לומר שהכרת האחדות שלו היא אמיתית, כזו שעמדה בניסיון.

 

1,2,3

רעיון זה מתבטא בשלושת המספרים – אחד, שניים, שלושה:

המספר אחד – מבטא אחדות בסיסית ופשוטה, שאינה עומדת למבחן, משום שדבר אינו סותר אותה ואינו מאיים עליה, כדברי חז"ל בנוגע ליום הראשון לבריאה: "יום אחד – שהיה הקב"ה יחיד בעולמו" (פרש"י בראשית א, ה).

המספר שניים – מבטא מצב של ניגודים והעדר אחדות, כדברי חז"ל בנוגע ליום השני לבריאה, שבו נבראה המחלוקת, ולכן לא נאמר בו "כי טוב" (בראשית רבה פ"ד, זוהר ח"א יז, ועוד).

המספר שלושה - משמעותו של המספר שלושה היא שגם במצב שבו קיימת אפשרות להעדר אחדות (שניים) – האחדות נשמרת ואינה נפגעת (אחד), והיא אף חלה על שני הצדדים ומאחדת אותם, כדברי חז"ל: "שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" (ברייתא די"ג מדות תורת הכהנים בתחילתה), וזוהי אחדות אמיתית, אחדות שעומדת בניסיון.

 

בין ניסן לסיון

בכך נעוץ ההבדל בין "החודש הראשון" – חודש ניסן, ובין "החודש השלישי" – חודש סיון:

חודש ניסן הוא החודש שבו התרחשה יציאת מצרים. הגילוי האלוקי בחודש זה היה כה נעלה, עד שלא נותר מקום לדבר המנוגד לו, האחדות האלוקית שלטה ללא מצרים. אך דוקא משום כך לא הייתה זו אחדות במובנה האמיתי והמלא, שכן היא לא נוסתה בהתמודדות עם ניגודים.

לעומת זאת, חודש סיון – החודש השלישי – מייצג את האחדות המתקיימת גם במקום הניגודים. זו טיבה של אחדות אמיתית, אחדות הכוללת ניגודים ומאחדת אותם. ולכן ניתנה התורה דוקא בחודש השלישי, משום שמהותו של לימוד התורה הוא איחודם של ניגודים – שכלו של האדם וחכמתו של הקב"ה, שהופכים לדבר אחד באמצעות לימוד התורה.

 

(מובא מתוך שיחותיו של הרבי מליובאוויטש - ליקוטי שיחות ח"ב עמוד 301 ואילך, חכ"א עמוד 110 ואילך)