דיני סדר ליל הסדר, מתוך הספר "קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף", לראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרה"ג יצחק יוסף שליט"א, ע"פ פסקי רבנו עובדיה יוסף זצ"ל.

הנשים חייבות בהיסבה, שאין דרך הבעלים להקפיד בזה. וראוי לעמוד על המשמר לזכור ולהזכיר את אחרים להסב, מפני שאין אנו רגילים להסב בכל ימות השנה.

י״א בניסן ה׳תשע״ו

פרויקט "ילקוט יוסף": הלכות סדר ליל הסדר, ע"פ פסקי רבנו עובדיה יוסף זצ"ל
דיני סדר ליל הסדר, מתוך הספר "קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף", לראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרה"ג יצחק יוסף שליט"א, ע"פ פסקי רבנו עובדיה יוסף זצ"ל. (שייך לסימנים תעב-תפא בשולחן ערוך). לקריאת הלכות פסח נוספות לחצו למטה על התגית "הלכות פסח".
פרויקט "ילקוט יוסף": הלכות סדר ליל הסדר, ע"פ פסקי רבנו עובדיה יוסף זצ"ל
ט"ו אדר ב' תשע"ד

סימן תעב-תפ - דיני היסבה וארבע כוסות
קדש

א. יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום, כדי שכשיבוא לביתו יקדש מיד אחר צאת הכוכבים. ואחד אנשים ואחד נשים חייבים בארבע כוסות. ומצוה לתת יין לפני התינוקות שהגיעו לחינוך לחנכם במצות ארבע כוסות, וכן מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, בליל פסח קודם עשיית הסדר, וכן מיני מתיקה, כדי שלא יישנו, ויראו שינוי וישאלו. [שלחן ערוך. וראה עוד בחזון עובדיה פסח עמוד קיז. ובמהו"ב עמוד ה'. ומצות ד' כוסות כוללת גם מצות שמחת יום טוב].

ב. לכתחלה יש להתחיל את עריכת הסדר בליל פסח, דוקא אחר צאת הכוכבים, כדי שיקיים מצות ארבע כוסות בלילה ודאי, אולם בדיעבד מי שהוסיף מחול על הקודש והקדים וקידש לפני צאת הכוכבים, משתשקע החמה, יצא. ומיהו בטיבול ירקות הראשון, נכון להחמיר אף בדיעבד לחזור ולטבל קצת אחר שתחשך. וכל שכן שראוי להחמיר במצות מצה ומצות מגיד, שיהיו לאחר צאת הכוכבים, ובדיעבד יחזור בלי ברכה. [ולא יברך שוב "אשר גאלנו"]. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן א. ובספר חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד ב. וע' תוס' ורא"ש ר"פ ערבי פסחים].

ג. טוב להחמיר ולקדש רק לאחר שיגיע זמן רבנו תם, שהוא שעה וחומש בשעות זמניות אחר שקיעת החמה. אולם אם יש ילדים קטנים, אין צריך להחמיר בזה ולהמתין לזמן רבנו תם. ואף החוששים לדעת רבינו תם במוצאי שבת, בקידוש ליל פסח לא יחמירו, דהויא קולא, שבינתיים ישנו התינוקות ויבטל מצות והגדת לבנך. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמו' קיט].

ד. טוב שהילדים ישנו בערב פסח ביום, בכדי שיוכלו להשאר רעננים בכל הסדר, ויקיימו בהם מצות והגדת לבנך. וילד שלא מבין עדיין בסיפור יציאת מצרים, טוב להחמיר לתת לו יין לארבע כוסות, אלא שאין צריך רביעית, ויתן להם מיץ ענבים. ויותר הכרחי לתת להם קליות ואגוזים או מיני מתיקה, קודם עשיית הסדר. [חזון עובדיה פסח עמוד קכ, ובמהדורת תשס"ג עמוד ו].

ה. יסדר שולחנו בכלים נאים כפי כוחו, וינהג שררה בליל פסח דרך חירות. ויכין מקום מושבו שישב בהיסבה דרך חירות. ויש להניח מקום פנוי בשלחן בליל פסח, ולחסר ממנו מעט, זכר לחורבן. ואפי' עני שאין לו כרים וכסתות, יסב על הספסל, או על הקרקע לצד שמאל, או לסמוך על ירך חבירו, אבל לא על ירך עצמו, שנראה כדואג ואבל חס ושלום. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעז, ועמוד קיט, ובמהדורת תשס"ג עמוד ו].

ו. הנשים חייבות בהיסבה, שאין דרך הבעלים להקפיד בזה. וראוי לעמוד על המשמר לזכור ולהזכיר את אחרים להסב, מפני שאין אנו רגילים להסב בכל ימות השנה.

ז. צריכים היסבה בשתיית ארבע כוסות, באכילת המצה, אכילת הכריכה, ובאכילת האפיקומן, ושאר כל סעודתו אם ירצה להסב, הרי זה משובח. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכ, ועמוד קכג, ובמהדורת תשס"ג עמוד ט'].

ח. בעת קריאת ההגדה, ובהלל, אם ירצה להסב יש לו על מה לסמוך, אך בברכת המזון יברך מיושב בלי היסבה. והקידוש נוהגים לאומרו מעומד, וכשמסיים הקידוש יושב ומיסב ושותה מכוס הקידוש. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קכד, ובמהדורת תשס"ג עמוד י הערה ח].

ט. בן אצל אביו, ואפי' אם הוא רבו המובהק, צריך להסב, שדרך האב למחול כבודו לבנו. ואם האב מקפיד על בנו שלא יסב בפניו, חייב לשמוע לו. [שו"ת חזון עובדיה סימן טו עמוד רכח]. אבל תלמיד לפני רבו, אף על פי שאינו רבו מובהק, אינו צריך היסבה. ואסור להסב אלא אם כן יתן לו רבו רשות להסב. ותלמיד חכם מופלג, אף על פי שלא למד ממנו כלום, וכל שכן אם התלמיד חכם נחשב לגדול הדור, שנחשב כרבו לכל דבר, אסור להסב בפניהם. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכא, ובמהדורת תשס"ג עמוד ז'].

י. השמש צריך היסבה. וגם האבל צריך היסבה. [חזון עובדיה הל' פסח עמ' קכב, ובמהדו"ב עמ' ט].

יא. מי שמת לו מת בליל פסח, אם דעתו לקוברו בלילה [על ידי גויים], פטור מכל המצות הנוהגות בליל פסח, אבל כשדעתו לקוברו למחר, אין אנינות חלה עליו, וחייב בכל המצוות. ומכל מקום לא יברך שום ברכה מהברכות בעצמו, אלא ישמע הברכה מאחרים. וכן ההגדה וההלל טוב ונכון שישמע מפי אחרים. ואם רצה לאומרם בעצמו, רשאי, וצריך להסב כרגיל. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קפט].

יב. ההיסבה צריכה להיות בצד שמאל, ואם הסב בצד ימין, כאלו לא הסב כלל.

יג. דעת מרן השלחן ערוך שההיסבה מעכבת גם בזמן הזה, ולכן אם אכל מצה בלא היסבה, צריך לחזור ולאכול, וכן אם שתה ארבע כוסות בלא היסבה, חוזר לשתות בהיסבה. ואפילו בכוס שלישי או רביעי.

יד. הנשים שלא היסבו, וכן איש שאינו בקו הבריאות וקשה לו לחזור ולשתות, כדאים הם הפוסקים המקילים שלא להצריכם לחזור ולשתות. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכג. ובמהדורת תשס"ג עמוד ט'. שו"ת חזון עובדיה א' סימן יד].

טו. גם איטר-יד שכל מעשיו ביד שמאל, צריך להסב לצד שמאל, ככל אדם. ויש אומרים שאם היסב לצד ימינו, בדיעבד אינו צריך לחזור ולשתות בהיסבה. [חזון עובדיה פסח עמוד קכג, ובמהדורת תשס"ג עמוד ט'].

טז. אם שכח להסב בכוס ראשון, ונזכר אחר שתייתו, כשחוזר לשתות שוב, שותה בלי ברכת הגפן, כיון שברכת בורא פרי הגפן פוטרת עד כוס שני, ועד בכלל. ואם לא נזכר עד שסיים ברכת אשר גאלנו, ישתה כוס אחד בהיסבה במקום כוס ראשון של הקידוש, וישהה מעט, וימזוג כוס שני וישתהו בהיסבה. [חזון עובדיה ח"א סימן מט. ובחזון עובדיה מהדורת תשס"ג עמוד יא].

יז. מצוה לקדש על יין אדום, ומנהג ספרד שמקדשים עליו אפילו אם היין הלבן משובח ממנו. ומיהו אם אינו לבן יותר מדאי, אם הוא משובח מן האדום, לו משפט הבכורה. ובשעת הדחק יוצאים ביין לבן.

יח. כבר פשט המנהג לקדש ולברך בורא פרי הגפן על יין מבושל, או מפוסטר, שמרתיחים אותו עד לשמונים מעלות ויותר, אך אינו מתמעט ממדתו, וגם אין שינוי משמעותי בטעמו וריחו. ואין לחוש בזה לספק ברכות להקל. והוא הדין שאפשר לצאת בו ידי חובת מצות ארבע כוסות אף לכתחלה. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ז].

יט. יוצאים ידי חובה ביין צימוקים שנשרו במים, ובלבד שיש בצימוקים לחלוחית, שאם היו סוחטים אותם היה יוצא מהם לחלוחית כעין דבש. ושיעור המים שיש לשרותם עם הצימוקים, צריך שלא יהיו יותר משיעור הצימוקים לאחר שנתפחו במים. וכן במזיגת היין במים לקידוש, לעולם צריך שהרוב יהיה יין והמיעוט מים, כדי שיהיה בו טעם יין. שכל שאין ברור שיש שם יין יותר מן המים, אין מברכים עליו הגפן, אלא שהכל נהיה בדברו.

כ. אם שורה הצימוקים במים וסוחט אותם היטב באופן שמוציא מהם את כל הלחלוחית שבהם, אין לדון על זמן הכבישה, וכל שכן אם כתש את הצימוקים ואחר כך שרה אותם במים וסחט אותם היטב, ובפרט אם שורה אותם במים חמים כדי שיתרככו. אבל אם אינו סוחט את הצימוקים עצמם צריך לשרותם שלשה ימים מעת לעת. ואם בישל הצימוקים עם המים ואחר כך משך המים מן הצימוקים, הוה ליה יין ומקדשים ומבדילין עליהם.

כא. כל זמן שלא משך היין מצימוקים והחרצנים והזגים, אין עליו תורת יין, בין לענין ברכה בין לענין מגע עכו"ם.

כב. יין צימוקים על ידי שריית שלשה ימים מעת לעת, עדיפי מיין מבושל או יין צימוקים שמבושלים עם מימיהם. ומיץ ענבים בלי תערובת, עדיף מכולהו, ואחר כך יין צימוקים שנישרו במים שלשה ימים, ואחר כך יין מבושל או יין צימוקים שנתבשלו. [חזון עובדיה ח"א סימן ו-ח, וחזון עובדיה הלכות פסח עמוד קכד, ובמהדורת תשס"ג עמוד יג-יד].

כג. אין לקחת לכתחלה יין משוחזר לארבע כוסות, וישתמש ביין רגיל או במיץ ענבים עם הכשר כדת, ומכל מקום המברך על יין משוחזר בורא פרי הגפן, יש לו על מה שיסמוך. [יחוה דעת חלק ב' סימן לה].

כד. יוצאים ביין של שביעית, אם לא הגיע שעת ביעורם, שבדרך כלל אוכלים בענבים וביין עד הפסח. אך יזהר שלא ישפוך מן היין של שביעית באמירת דצ"ך עד"ש באח"ב, כנהוג, משום שנאמר לאכלה ולא להפסד. [שו"ת חזון עובדיה ח"א סימן ו-ח. וח"ב עמ' קכה].

כה. אפילו מי שהיין מזיקו, או ששונא את היין, חייב לדחוק את עצמו לשתות ארבע כוסות, ומברך על היין כרגיל, [חזון עובדיה חלק א' סימן ה]. אך די אפי' לכתחלה לאדם כזה לצאת ידי חובה ביין מבושל או יין צימוקים או מיץ ענבים. אף על פי שאינו משכר.

כו. יש להקל לנשים שקשה עליהן מאד לשתות ארבע כוסות של יין ממש, לשתות מיץ ענבים לארבע כוסות. וכל זה לענין ארבע כוסות, אבל לקידוש והבדלה מיץ ענבים כשר אף לכתחלה. [שו"ת חזון עובדיה סימן ו עמוד צט].

כז. אם על ידי שתיית ד' כוסות, בכל אופן שיהיה, יבוא לידי חולי פנימי, או יפול למשכב, פטור, ואינו רשאי להחמיר, ויקדש על הפת כדין מי שאין לו יין. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכה. ובמהדורת תשס"ג עמוד יד].

כח. צריך לשתות את היין דרך הנאתו, ואין לערב בו דבר מר לרפואה, [וכמו שהעלה בשו"ת כתב סופר סי' צו] שכך היא מצות ארבע כוסות וכל שאר מצות שבתורה. [שו"ת חזון עובדיה סי' כז].

כט. אפילו עני המחזר על הפתחים, חייב בארבע כוסות, אפילו ימכור מלבושו או ילוה, או ישכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות. ולפום צערא אגרא. [חזון עובדיה פסח מהדורת תשס"ג עמוד טו].

ל. גבאי צדקה שעוסקים במצות קמחא דפסחא לעניים, חייבים לדאוג גם לארבע כוסות לצורך העניים לצורך פסח. [חזון עובדיה על הלכות פסח במהדורת תשס"ג עמוד טו הערה יג].

לא. אם אין לו אלא כוס אחד יקחנו לקידוש. דהא יש אומרים דברכת המזון אינה טעונה כוס. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכו].

לב. אף מי שאינו יודע לומר את ההגדה וההלל, ואין לו מי שיכול להוציאו ידי חובה, חייב במצות ארבע כוסות, על אף שאינו שותה כסדר שתיקנו חכמים. ומכל מקום צריך שישהה בין כוס לכוס כשיעור שתיית רביעית. [שו"ת חזון עובדיה סימן כ' עמוד שט].

לג. הנשבע שלא לשתות יין כלל, צריך לישאל על נדרו כדי שיוכל לקיים מצות ארבע כוסות. [שלחן גבוה ס"ק לא. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד טו הערה יד].

לד. שוטפים ומדיחים את הכוס, ואם הוא נקי אינו צריך שטיפה והדחה, אך טוב בכל זאת לשוטפו ולהדיחו על דרך הסוד. [חזון עובדיה על הלכות פסח במהדורת תשס"ג עמוד טו].

לה. אחרים מוזגים לו את הכוס דרך חירות. [רמ"א סימן תעג סעיף א'].

לו. מותר לאשה נדה למזוג היין שלא בפני בעלה, ולהניחו לפניו על השלחן ללא שום שינוי, אבל בפני בעלה אין לה למזוג לו יין גם כשהיין הוא למצות ארבע כוסות. [טהרת הבית ח"ב עמודים קפג, קפה].

לז. על דרך הסוד מטיפין את המים לתוך היין שלוש פעמים זה אחר זה. [שו"ת רב פעלים חלק ב' סימן מה]. ואם היין אינו חזק וכן יין צימוקים, מן הדין אין צורך למוזגו. [שו"ת הרדב"ז סימן תעט]. ובכל זאת טוב למוזגו על דרך הסוד. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכז. כף החיים סימן תעב אות נט].

לח. שיעור הכוס רביעית הלוג, כ"ז דרהם, שמונים ואחד גרם לאחר מזיגה. וישתה לכתחלה כל הכוס, ובדיעבד אם שתה רובו יצא. ונכון להזהר לשתות "רביעית" מכוס הקידוש, כדי שיהיה חשוב קידוש במקום סעודה. [שנות חיים סימן יח אות יג, ובמקור חיים שם]. ומכל מקום אין זה לעיכובא, שההגדה של פסח וסיפור יציאת מצרים לא חשיבי הפסק, כיון שהם צורך הסעודה, וכמו שדרשו בפסחים (לו. קטו:) לחם עוני, שעונים עליו דברים הרבה. [שו"ת חזון עובדיה סימן יא]. ואם הכוס גדול יותר, די שישתה רביעית כשהוא רוב הכוס, אפילו לכתחלה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכז, ובמהדורת תשס"ג עמוד טז].

לט. צריך לשתות הרביעית בבת אחת [כדי שיעור שתיית רביעית, ולא כדי שתיית כל הכוס]. ולא יפסיק לשתות בסירוגין, ובדיעבד אם שתה הכוס של ד' כוסות בסירוגין, אך לא שהה יותר מכדי אכילת פרס, יצא ידי חובתו, ואינו צריך לחזור ולשתות. ובפרט בכוסות האחרונים. אבל אם שהה באמצע שתיית רביעית יותר מכדי אכילת פרס, על ידי שהפסיק ברביעית פעמים אחדות, אפילו בדיעבד לא יצא. ואמנם אם שתיית כוס נוספת לא תגרום לו להפרעה בקיום מצוות הסדר, טוב שיחזור וישתה רביעית בבת אחת. [חזון עובדיה ח"א סימן יב, עמ' קצה. הליכות עולם ח"א עמוד רצה. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד טז].

מ. אם הכוס גדול ביותר, לכתחלה ישתה רוב הכוס, ואם שתה רביעית יצא. ולכן אם הכוס גדול ומחזיק כמה רביעיות, ואין להם כוסות אחרים, שותין ממנו כמה בני אדם, וכמנין הרביעיות שבכוס. ואינו חייב לתת בו מעט מים, כדי שלא יהיה כוס פגום, דכל שבשעת הברכה היה מתוקן, לא חשוב פגום אחר כך. [חזון עובדיה פסח במהדורת תשס"ג עמוד טז].

מא. מי שאין לו אלא כוס אחד גדול שיש בו ד' רביעיות ויותר, והוא עצמו שותה מאותה כוס לכל ארבע הכוסות, צריך לתקנו בין כוס לכוס, על ידי שיתן בו מעט מים, שלא יהיה פגום. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכז, ובמהדורת תשס"ג עמוד טז, יז הערה יט].

מב. כל בני הבית צריכים להקשיב אל הקידוש, ושומע ומשמיע יכוונו לצאת ולהוציא ידי חובה, ולא יענו "ברוך הוא וברוך שמו", אלא "אמן". שדין השומע ברכה מחבירו ומתכוין לצאת ידי חובה הוא כדין המברך עצמו, שהשומע כעונה, וכשם שהמברך אינו רשאי להוסיף שבח ברוך הוא וברוך שמו באמצע הברכה, כן השומע ומתכוין לצאת חייב להקשיב היטב מתחלת הברכה ועד סופה, ללא כל הפסקה, זולת עניית אמן שהיא מכלל הברכה, ולא יותר. ומכל מקום בדיעבד אם ענו "ברוך הוא וברוך שמו", יצאו ידי חובה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קכז. ובמהדורת תשס"ג עמוד יט. וראה עוד בילקוט יוסף מועדים מהדורת תשס"ד, עמוד תרמב, ובילקוט יוסף תפלה כרך ב' סימן קכד, ובשארית יוסף חלק ב' סימן קב].

מג. גם בקידוש של ליל פסח שכוסו של כל אחד ואחד מונח בידו, יש לנהוג כמו בקידוש של שבת ויום טוב, שבעל הבית או ראש המשפחה לבדו יאמר כל ברכות הקידוש, בכוונה להוציא את כל השומעים ידי חובתם, וכל בני הבית ישמעו ויכוונו לצאת ידי חובתם. ועל זה נאמר: ברוב עם הדרת מלך. ובסוף כל ברכה יענו השומעים אמן, והלכה רווחת היא שהשומע כעונה. (סוכה לח:). [ועיין בתוס' ב"ק צא: ובהרא"ש חולין פז. בשם רבינו תם, דקיימא לן גדול העונה אמן יותר מן המברך. וכן כתב בספר המנהיג (דף ז). ושכן כתב הרשב"ם. אבל הרמב"ם (פרק א' מהלכות ברכות הלכה יא) כתב, גדול העונה אמן כמברך. ועיין להגאון הנצי"ב בספר העמק שאלה (פרשת עקב דף רז ע"ב). ע"ש]. ואמנם יש כמה עדות שנוהגות בליל פסח שכל בני הבית אומרים ברכת הקידוש עם המברך חוץ מפתיחת הברכה וחתימתה, ואף על פי שיש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום עדיף שיאמרו כל הברכה כולה בשם ומלכות, או שינהגו כמו שביארנו, שישמעו מן המברך ויכוונו לצאת ידי חובה. [יחוה דעת ו/כח. יבי"א ח"י סי' לה אות כג. חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד יז].

מד. אם המקדש מגמגם בלשונו, ואינו מבטא יפה את נוסח ברכת הקידוש, [או שהוא בולע מלים], יאמרו כל אחד ואחד מהמסובים את כל ברכות הקידוש, מלה במלה עם המקדש בלחש, כשהכוס בידיהם, ובאופן כזה לא יענו אמן אחר המקדש, משום הפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לטעימה. [יחוה דעת חלק ו' סימן כח וכמו שכתב בכיו"ב בשו"ת רב פעלים חלק ב' סימן מא, ובבן איש חי פרשת בראשית אות טו].

מה. אם אין המקדש בקי בהלכה, ואינו יודע לכוין להוציא ידי חובה בברכות הקידוש את בני ביתו, מדין שומע כעונה, יש לנהוג כנזכר בסעיף הקודם, שכל אחד ואחד מבני הבית יתפוס הכוס בידו, ויברך בלחש מלה במלה עם המקדש. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קמא].

מו. יתחיל הקידוש מעומד, וסדר הקידוש: ברכת הגפן, ברכת אשר בחר בנו מכל עם וכו', וברכת שהחיינו. ואם חל במוצאי שבת, יאמר כסדר הזה: הגפן, ברכת אשר בחר בנו מכל עם, ברכת בורא מאורי האש, ברכת ההבדלה, ולבסוף ברכת שהחיינו [יקנה"ז]. וכשחל בליל שבת מתחיל יום הששי ויכולו. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלב].

מז. מנהג הספרדים ועדות המזרח לסיים בברכת הגפן בורא פרי הגפן הגימ"ל בסגו"ל. ואין לשנות המנהג. וצריך לומר בורא פרי הגפן בפ' דגושה. [יביע אומר חלק ח' סימן כב אות א'. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד כג. ילקוט יוסף תפלה כרך ב' קונטרס נוסחאות הברכות].

מח. כשמברך שהחיינו יכוין לפטור גם את המצה והמרור מברכת שהחיינו. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלב. ועיין בברכי יוסף סימן תעג סק"א, ובשו"ת משה ידבר חאו"ח סימן ט].

מט. ישתה כוס הקידוש בהיסבה, ואינו צריך לברך אחריו. ואם היה מתענה או רעב, מותר לאכול אחר הקידוש פירות ואורז או מצה עשירה, אך לא ימלא כריסו מהם, וראה להלן. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורא ראשונה עמוד קלה, ובמהדורת תשס"ג עמוד ל].

נ. נשים חייבות במצות קידוש של יום טוב, כמו שחייבות בקידוש של שבת, ואף מוציאות את האנשים ידי חובת קידוש בליל פסח. כשם שמוציאות אותם ידי חובת קידוש של שבת. אולם בשאר ימים טובים, אין ראוי לעשות כן, ולא עוד אלא שטוב שהן ישמעו מפי האנשים ולא יברכו לעצמן. [חזון עובדיה ח"א סימן י', ולוית חן סימן יד].

נא. הנשים רשאיות לערוך את הסדר לבדן, אם יש בהן בקיאה לעשותו כתקנת חז"ל. ואדרבה עדיף יותר לעשות כן במקום שמתאספים כמה בעלי בתים, לעשות את הסדר בצוותא, והנשים הצנועות רוצות לערוך הסדר לבדן, בניהול אשה חכמה, והיודעת בהרצאת הדברים של סיפור יציאת מצרים, בודאי שיש להן על מה שיסמוכו לעשות כן. [חזון עובדיה ח"א סי' י, וח"ב הלכות פסח עמ' קלב, ובמהדורת תשס"ג עמוד כה. ויחוה דעת ח"ג סי' קא].

נב. נשים שעברו ובירכו שהחיינו בעת הדלקת הנרות, אין להן לחזור ולברך שנית שהחיינו בקידוש [באופן שעורכות הקידוש לבדנה], כי זמן אומרו אפילו בשוק. אולם יותר נכון להודיע לנשים כי מוטב שלא לברך זמן בעת הדלקת הנרות, שדעת כמה פוסקים אינה נוחה ממנהג זה. [חזון עובדיה ח"א סי' י, וח"ב הלכות פסח עמ' קלב, ובמהדורת תשס"ג עמוד כה. ויחוה דעת ח"ג סי' קא].

נג. נשים הנוהגות לברך שהחיינו בהדלקת הנרות, בליל פסח רשאיות לענות אמן על ברכת שהחיינו שבקידוש, שהברכה פוטרת יתר מצוות הלילה. ובשאר ימים טובים יהרהרו אמן בלבן. [יחוה דעת ח"ג, ודלא כמ"ש בחזון עובדיה מהדו"ק. וכן הוא בחזון עובדיה מהדורת תשס"ג עמו' כה].

נד. השוכח ברכת שהחיינו בליל פסח, אם נזכר טרם שיברך ברכת אשר גאלנו שבסוף ההגדה, יברך אותה אז. ואם לא נזכר עד אחר ברכה זו, אינו צריך לברך יותר ברכת שהחיינו. [ודוקא בחג הסוכות אומרה כל שבעת ימי החג]. [חזון עובדיה הל' פסח עמ' קלג, ובמהדורת תשס"ג עמ' כז].

נה. מחלל שבת בפרהסיא שמזג היין, אם הוא מתפלל ומקדש בשבתות, יש להקל בדיעבד לשתות מהיין, באופן שיש חשש למחלוקת. ואם הרתיח את היין אין בו דין יין נסך כלל. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רפו].

נו. כשחל ליל פסח במוצאי שבת, ושכח להבדיל על הכוס בקידוש, אם נזכר קודם אכילת הכרפס, יבדיל מיד על כוס אחר, כדי שיוכל לאוכלו, שהרי אסור לטעום קודם ההבדלה. ואם נזכר אחר כך, קודם שהתחיל בהגדה, יבדיל מיד. אבל אם התחיל בהגדה, אין לו להפסיק ולהבדיל, אלא יבדיל על כוס שני, אחר ברכת אשר גאלנו, בלי ברכת הגפן. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' עמוד רמב]. אולם ברכת "בורא מאורי האש" על נר, גדול הבית יברך במקום שנזכר, אף בתוך ההגדה. והשומעים יכוונו לצאת ידי חובה כדי שלא יהנו מן האור קודם שיברכו עליו. ואם לא עשו כן יברכו ברכת בורא מאורי האש בסוף ברכת אשר גאלנו, ואחר כך ברכת ההבדלה. ואין צריך להבדיל על כוס אחרת, אלא יאמר ברכת ההבדלה מיד אחר ברכת אשר גאלנו, על אותה כוס. ואם התחיל בסעודה, ונזכר שעדיין לא הבדיל, יבדיל מיד עם ברכת הנר. ואם נזכר לאחר שסיים ברכת המזון, יבדיל על הכוס השלישי. ואם נזכר אחר כך באמצע ההלל, יבדיל על כוס ד'. ואם נזכר אחר כך יבדיל על כוס ה', ויברך עליו בורא פרי הגפן, שהרי הסיח דעתו מן היין, וכן ברכת בורא מאורי האש, שכל הלילה של מוצאי שבת זמנה הוא. [שו"ת חזון עובדיה א' סי' טז. חזון עובדיה על הלכות פסח עמ' קלג, ובמהדורת תשס"ג עמו' כט].

נז. מי שלא קידש בליל פסח, מקדש למחרת. אבל לד' כוסות אין תשלומין אפילו ביום טוב. וכן מצה ומרור אין להם תשלומין. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קלד. ובמהדורת תשס"ג עמ' לב].

נח. יש נוהגים לאכול ביצה שלוקה אחר הקידוש בליל פסח, ואומרים "זכר לקרבן חגיגה". [שו"ת חזון עובדיה סימן מג עמוד תשעב]. ואם אכל כזית יברך בורא נפשות רבות, קודם אכילת הכרפס. ואף כשחל ערב פסח בשבת שאין קרבן חגיגה דוחה שבת, נכון לעשות בליל הסדר שני תבשילין. [חזון עובדיה על הלכות פסח במהדורת תשס"ג עמוד לא].

נט. וכן מי שהוא רעב וקשה לו להמתין עד אחר קריאת ההגדה, או שהתענה בערב פסח, מותר לו לאכול בליל פסח אחר הקידוש פחות מכביצה [בלי קליפתה, כחמשים גרם] מצה עשירה, הנעשית מקמח ומי פירות בלבד, או מצה מבושלת או מטוגנת, אבל יותר משיעור זה יש להחמיר שלא לאכול, כדי שיוכל לאכול מצה מצוה לתיאבון. וכן מותר לו לאכול מעט אורז או פירות, להשקיט את רעבונו. ואם אכל שיעור כזית, יברך נפשות. ועל מצה עשירה ברכת על המחיה. שדוקא בכרפס אם אכל כזית לא יברך נפשות, כדי שלא יסיח דעתו מברכת האדמה שבירך על הכרפס, הפוטרת את המרור שיאכל אחר כך. אבל בביצה או תבשיל אם עבר ואכל כזית יברך נפשות, אחר שטרם התחיל בסעודה. [ע"פ המבואר בהליכות עולם ח"א עמוד רצה. וחזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד לא].

ס. קידוש של יום טוב נחלקו בו הפוסקים אם הוא מן התורה או מדרבנן, ולהלכה נראה שהעיקר כדעת רוב הפוסקים שקידוש של יום טוב הוא מן התורה. ולכן אם חל יום טוב בערב שבת, ואין לו אלא כוס אחד, יקדש על היין בליל יום טוב, שהוא קודם בזמן לשל שבת, ובליל שבת יקדש על הפת. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ב. וחזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד כד].

סא. דין הקידוש של יום טוב כדין הקידוש של שבת, לענין שאין הקידוש אלא במקום סעודה, וגם אסור לטעום כלום לפני הקידוש. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד כה].

סימן תעג - כוס ראשון ושני

ורחץ

א. נוטל ידיו כדין נטילת ידים לאכילת פת, בכל דקדוקיה ופרטיה, כדי לטבל הכרפס במשקה, שכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים, ובכל זאת לא יברך על נטילת ידים, וטוב שלא ישיח עד אחר ברכת ואכילת הכרפס, משום דתיכף לנטילה ברכה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלו. ובמהדורת תשס"ג עמוד לב].

ב. אם טעה ובירך על הנטילה הראשונה "על נטילת ידים", טוב שלא ישמור על נקיות ידיו, ועל ידי היסח הדעת יוכל לברך אחר כך לפני המוציא שוב על נטילת ידים. והברכה שבירך בתחלה לא חשובה לברכה לבטלה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קנה].

ג. אם נטל ידיו לפני אכילת הכרפס, ועבר ושמר את ידיו היטב, אף על פי כן יש לו ליטול ידיו שנית בלי ברכה, לפני אכילת המוציא, אמנם לא מועיל לגעת בידיו במנעל, או לגרד בשערות ראשו, וכדומה, כדי שיוכל לברך על נטילת ידים. ומיהו אם כיוון מתחלה לגמור סעודתו בנטילה הראשונה, יש להקל במקום צער, כגון לזקן ולחולה, הא לאו הכי אין להקל. [שם].

ד. נכון הדבר לעשות את הנטילה בביתו, ולא בחצר, שלא יצטרך לצאת לחצר מהקידוש עד סוף הסעודה, וגם הנטילה שלפני הסעודה, יעשנה בתוך הבית. ומיהו מחדר לחדר ורואה את מקומו, שפיר דמי. ומי שמוכרח לצאת לחוץ, יניח מקצת חברים, ויצא. וכן לנטילת ידים יצאו בזה אחר זה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלו, ובמהדורת תשס"ג עמוד לג].
כרפס

א. יקח פחות מכזית כרפס הבדוק יפה מן התולעים ויטבילנו בחומץ או במי מלח ולימון, ויברך עליו "בורא פרי האדמה" ויכוין לפטור בזה את החזרת [המרור] שאוכל אחר כך בלי ברכת האדמה. ולכתחלה יש להדר אחר הכרפס, מפני שיש טעמים רבים לאכילתו, אולם אם אינו מוצא כרפס או שאין לו מי שיבדקנו כראוי, יקח אחד משאר ירקות, ויטבילנו בחומץ כנזכר. אבל עדיף יותר לעשות כן בכרפס. [חזון עובדיה הלכות פסח עמ' קלז, ובמהדורת תשס"ג עמוד לג].

ב. אף על פי שהכרפס עדיף יותר משאר ירקות, מכל מקום היות ומצוי בו תולעים, צריך לעמוד על המשמר לבודקו יפה יפה. ואם אין בבית אשת חיל יראת ה' להזהר בבדיקתו כראוי, ודאי שאין לאכול ממנו ולעבור על ה' לאוין בכל תולעת. ולכן טוב יותר לקחת מהקלח של הכרפס, שאין מצוי בו תולעים כל כך, וקל יותר לבודקו, וגם לגבי מרור, יש להזהר ולהזהיר על כך מאד. ובזמנינו יש ליקח מרור וכרפס בגידול מיוחד בחממות, שאין בו חשש תולעים, ואף על פי כן ישטוף אותם במים, וטוב לעיין בהם ולבודקם עד כמה שאפשר. [ילקו"י מועדים עמ' שצא. חזון עובדיה הל' פסח עמ' קלח. ובמהדורת תשס"ג עמוד לג].

ג. צריך להמתין עד צאת הכוכבים ורק אז יאכלנו, ואם טיבל ואכל מבעוד יום, יחזור לטבל אחר צאת הכוכבים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שפד. שו"ת חזון עובדיה סימן א'].

ד. אם מטבל במי לימון ומלח, צריך לערב בו מים עד שיהיה הרוב מים, כיון שנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלט, ובמהדורת תשס"ג עמוד לו].

ה. נכון יותר שהגדול שבמסובים יברך האדמה על הכרפס, ויכוין לפטור בברכתו את כולם, משום ברוב עם הדרת מלך. אבל אם רוצים שכל אחד מהמסובים יברך האדמה על הכרפס, רשאים לעשות כן. ואם המברך מגמגם בלשונו, או בולע מילים, או שאינו מכוין כראוי, עדיף שכל אחד יברך לעצמו. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קמ, ובמהדורת תשס"ג עמוד לז].

ו. אם אין בעל הבית בקי בהלכה, ואינו יודע שצריך לכוין ולהוציא ידי חובה את השומעים בברכתו, יש להנהיג שכל אחד ואחד מהמסובין יברך לעצמו האדמה, וכן בכל הברכות שמברכים בליל הסדר. [ילקו"י מועדים עמ' שצב. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלט].

ז. אכילת הכרפס אינה צריכה היסבה. ומיהו אם רוצה להסב ולאוכלו רשאי. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצב. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קמא, ובמהדורת תשס"ג עמוד מ].

ח. טיבול הכרפס אינו אלא להיכר התינוקות, הילכך די שיאכל פחות מכזית, ואף אם רצה לאכול כזית מן הכרפס אינו רשאי, כדי שלא יכנס במחלוקת. שיש אומרים שצריך לברך בורא נפשות רבות, ויש אומרים שאין צריך. ואם טעה ואכל כזית, לא יברך נפשות, שהרי ברכת האדמה פטרה את המרור. ונכון שיאכל פחות מששה דרה"ם, י"ח גרם. ואם טעה ואכל כזית מהכרפס, ועבר ובירך נפשות, אף על פי כן לא יברך בורא פרי האדמה על המרור, כיון שהכתוב קבעו חובה לאוכלו בתוך הסעודה אחר אכילת המצה, והרי הוא כדברים הבאים מחמת הסעודה. [ילקו"י מועדים עמו' שצב. חזון עובדיה א' סי' יז. הליכות עולם ח"א עמו' רצט].

ט. טוב שישאיר מעט מהכרפס בצלחת שבתוך הקערה, על דרך הסוד, שצריך שיהיה סוד הקערה שלם עד לאחר אכילת המצה והמרור. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קמד].

סימן תעג - יחץ

א. קודם שיתחיל בקריאת ההגדה יקח מן השלש מצות המונחות לפניו, את המצה האמצעית, ויבצענה לשתים, ויניח את החלק הקטן בין שתי המצות השלימות, ואת החלק הגדול יתן לאחד מן המסובים, לשומרה לאפיקומן, ואם שכח ולא בצע קודם ההגדה, בוצע באמצע ההגדה במקום שנזכר. ונותנים אותה תחת המפה. ויש נוהגים לכורכה במפה ולהניחה על כתיפם, זכר ליציאת מצרים. ויש שנוהגים לומר לנושאה על שכמו, מאין באת, והוא עונה, ממצרים. ולאן אתה הולך, לירושלים. ועונים: לשנה הבאה בירושלים [הבנויה]. [בית הבחירה דף קי ע"א אות ט'. כף החיים סימן תעג אות קכג. חזון עובדיה פסח עמוד קמד, ובמהדורת תשס"ג עמוד מה. ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצג].

ב. מנהגינו לבצוע הככר בצורת דל"ת ווא"ו, והחלק הגדול בצורת וא"ו מניחו לאפיקומן, והחלק הקטן בצורת דל"ת מניח בין המצות, והוא על דרך הסוד. ולא יבצע בסכין, כי אם בידו, שכן דרכו של עני. [פרי מגדים. ילקו"י מועדים עמ' שצב. חזון עובדיה הלכות פסח עמ' קמו].

ג. אם נשברה אחת משלש המצות, יקחנה לאמצעית שבלאו הכי פורסים אותה. [הרמ"א בסוף סימן תעה. ילקוט יוסף מועדים עמוד שצג. חזון עובדיה חלק ב עמוד קמז].

ד. גם אם אין לו אלא שני ככרות, יקיים מצות "יחץ", ויבצע את המצה השניה, ובאופן כזה אין לחשוש ללחם משנה, כיון שצריכים לחם עוני, מה עני דרכו בבפרוסה, כך אנו בליל פסח, ורק לכתחלה מנהגינו להצריך ג' מצות, כדי לקיים גם מצות יחץ, שהוא לחם עוני, וגם מצות לחם משנה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצג. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קמה בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמוד מה].

ה. אם שכח ולא עשה "יחץ" קודם ההגדה, בוצע במקום שנזכר. [חזון עובדיה פסח עמ' קמה].

ו. מי שהמצות אצלו דקות ביותר, עד שכל מצה אין בה שיעור שני כזיתים, [כ-54 גרם]. ואם יבצע המצה האמצעית וישברנה לחצי, לא יהיה לאפיקומן כזית, וגם לא בפרוסה שבין המצות, אף על פי כן יבצע את המצה האמצעית, ואחר כך ישלים עליה לכזית ממצה שמורה אחרת, בעת אכילת המצה, ובעת אכילת האפיקומן. ואין צריך לקחת כמה מצות ולחושבן כאחת, ויבצעם לשתים, אלא ינהג כאמור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצג. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קמז בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמוד מז].

סימן תעג - מגיד

א. יגביה הקערה שיש בה המצות על כל מה שעליה, הוא וכל המסובים עמו, ויש נוהגים להגביה המצה הפרוסה לבדה, ומתחילים הא לחמא עניא, עד מה נשתנה, ואז יצוה להסירה מעל השלחן ולהניחה בסוף השלחן, כאילו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות וישאלו, ואז יודיעום שאין רשאים לאכול עד שיספרו ביציאת מצרים. ויש שלא נהגו להסיר הקערה, רק לומר שיסירו הקערה אף על פי שאין מסירים. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצג. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קמז. ובמהדורת תשס"ג עמוד מז.].

ב. אחר אמירת הא לחמא עניא, קודם מה נשתנה, מוזגים לו כוס שני, כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה. ואם אין שם בן, אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל את עצמו, ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה מה נשתנה. ואין צריך לשטוף ולהדיח הכוס, אם כל אחד שותה מכוסו, ואין שם תערובת כוסות. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנ].

ג. אין להקדים אמירת ההגדה לפני צאת הכוכבים של ליל פסח, כדי שיהיה ודאי לילה, וכמו שאמרו: תלמוד לומר בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. וזמן מצותם אינו אלא בלילה, וכמו שאמרו בתוספתא. [תוס' פסחים צט: ד"ה משתחשך]. ואם קרא ההגדה בבין השמשות, אף בדיעבד לא יצא, כיון שמצות ההגדה היא מן התורה, וספק דאורייתא לחומרא, ויחזור ויקרא בלילה כמה קטעים מן ההגדה. [שו"ת חזון עובדיה ס"ס כג בהע'].

ד. אף הנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים, ואם אינה יודעת לקרוא, יכולה לצאת ידי חובה בשמיעה, שהשומע כעונה, ויטו אוזן קשבת להבין ענין יציאת מצרים. ואם אינה מבינה בלשון הקודש, צריך לתרגם לה בלע"ז. ומכל מקום כיון שיש מחלוקת אם הנשים חייבות בהגדה מן התורה, או רק מדרבנן, נכון לכתחלה שלא יוציאו את האנשים ידי חובה. מיהו בדיעבד יצאו האנשים ששמעו ממנה, ידי חובת ההגדה וסיפור יציאת מצרים. ומהיות טוב יאמרו, פסח מצה ומרור, וטעמיהם. [ילקו"י מועדים עמ' שצג. שו"ת חזון עובדיה ח"א סימן ט', וסימן כ'. וחזו"ע הלכות פסח עמ' קמט, ובמהדורת תשס"ג עמ' נב. ושו"ת יחוה דעת ח"ב סה, ויביע אומר ח"א סי' כח].

ה. אשה שנסתפקה אם אמרה את כל ההגדה או לא, אינה צריכה לחזור מספק, ועל הצד היותר טוב תחזור לומר, פסח מצה ומרור וטעמיהם. [חזון עובדיה הלכות פסח תשס"ג עמוד נג].

ו. יש אומרים שמצות ו"הגדת לבנך" אינה כוללת בנות, אלא בנים בלבד. אולם לדינא מצוה זו שייכת גם בבנות. ואם יש לו בנות שיודעות לשאול, הן עדיפות על מה שאשתו תשאל, וכל שכן שהן עדיפות על אחרים. אך יש להדר ולעורר הבנים יותר. ומצוה לעורר הקטנים אף על פי שאינם בניו, או נכדיו. ומכל מקום הקרוב קרוב קודם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצד. חזון עובדיה חלק א' סימן כא. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד נב]

ז. מי שקשה לו לקרוא את ההגדה בעצמו, מכל סיבה שהיא, ורוצה לשמוע את קריאת ההגדה מחבירו, ולצאת מדין "שומע כעונה" רשאי לעשות כן, שגם בהגדה אמרינן דין שומע כעונה. ולכן כשמסובים בליל פסח משפחות רבות, הורים בניהם ובנותיהם, ראש המשפחה שהוא גדול הבית קורא ההגדה ומספר ביציאת מצרים, ומכוין להוציאם ידי חובה. ובזה יוצאים כולם ידי חובת והגדת לבנך מדין שומע כעונה. ואין צריך שכל אחד יאמר בפיו לבניו את ההגדה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצד, ותכ. חזון עובדיה הל' פסח עמוד קנ בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמוד מז.].

ח. מי שהרהר את ההגדה בלבו, ולא הוציא בשפתיו, אינו יוצא ידי חובתו. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצד. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנ בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמוד נא. ובדין הרהור כדיבור דמי ראה בשו"ת יביע אומר חלק ד' סימן ג', ובקהלות יעקב ברכות סי' י'].

ט. מצות עשה להגיד לבניו ולבנותיו, ולהרחיב הדיבור בסיפור יציאת מצרים, אפילו אם אינם יודעים לשאול, ילמדם כפי דעתם, ולאו דוקא בנו אלא עם כל בריה. [ספר החינוך מצוה כא]. אלא שהבן קודם. ועיקר המצוה בבן שלא הגיע למצוות, כל שיודע ומבין בסיפור יציאת מצרים. ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. [ילקו"י מועדים עמוד שצד. חזו"ע הלכות פסח עמוד קמט].

י. אף מי שאין לו מצה ומרור, חייב בהגדה מן התורה. [כן הוא בפרי מגדים מש"ז ס"ס תפה. ודלא כמ"ש בחסל"א סי' נד. וע' במשנת יעבץ מועדים סי' יח. ושם דן אם יש מצות סיפור יציאת מצרים כשאין לו מצה. וכתב עוד שם דקיום מצות סיפור יציאת מצרים הוא גם על ידי קיום הלכות פסח. ע"ש. ועיין עוד בילקו"י מועדים עמוד שצד. ובחזון עובדיה הלכות פסח עמ' קמט, ובמהדורת תשס"ג עמ' נג].

יא. סומא [עיור] צריך לקרוא את ההגדה, ואף מוציא ידי חובה את בני ביתו. וכאשר הוא מגיע למצה זו, מרור זה, יש אומרים שאין לו לומר "זה", כי זה משמע שיכירהו במראית העין. אולם למעשה יכול לומר מצה זו, מרור זה, כיון שיכול להגביה את המצה או המרור, ולהחזיקם בידיו. [ילקו"י מועדים עמ' שצד. חזו"ע פסח עמו' קנב בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמו' נח].

יב. תינוק ששאל איזו שאלה בליל פסח, אף על פי כן צריך לומר "מה נשתנה", וכן אם שאלו שאלה אחרת מענין הסדר, כגון על עקירת הקערה ומזיגת הכוס השני, צריך הקורא לומר כל השאלות של מה נשתנה. אבל אם שאל התינוק את כל השאלות, אין צריך לחזור ולומר מה נשתנה, אלא יתחיל עבדים היינו, אם ירצה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצה, שו"ת חזון עובדיה ח"א סימן כב].

יג. אחר השאלות, מחזיר הקערה שבה המצות לפניו, ומתחיל לומר עבדים היינו וכו', ושאר ההגדה, וכמו שדרשו חז"ל (פסחים לו.), לחם עוני שעונים עליו דברים הרבה. [שו"ת חזון עובדיה סימן כב בהערה]. ואם ירצה יאמר את ההגדה כשהוא יושב, או כשהוא מיסב. ויקראנה בשמחה והתלהבות. ומותר לשבת בעת קריאת ההלל, בין שקודם הסעודה בין שלאחריה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצה. חזון עובדיה פסח עמוד קנ, ובמהדורת תשס"ג עמוד נה, ונט].

יד. אם ירצה יאמר את ההגדה כשהוא יושב, ואם ירצה אומרה כשהוא מיסב. וראוי לספר במדרשי אגדה בדברים המושכים לבבות השומעים, בחסדי השם יתברך עמנו, וכבר הפליגו בזוהר הקדוש (פרשת בא מ:) בשבח המספר ביציאת מצרים בליל פסח. ואמרו שכל מי שמספר ביציאת מצרים בליל פסח ושמח בסיפור ההוא, עתיד הוא לשמוח עם השכינה בעולם הבא, והקב"ה שמח בסיפור ההוא, ומקבץ את כל הפמליא של מעלה ואומר להם, לכו ושמעו את הסיפור של השבח שלי שמספרים אותו בני, ושמחים בישועתי, וכל מלאכי השרת מתקבצים ובאים ומתחברים עם ישראל ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם בורא עולם, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ, ששמחים בישועת הקב"ה. ואז נתוסף כח וגבורה להקב"ה, וכמאמר הפסוק אשרי העם שככה לו, ונאמר, תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו ועוזו בשחקים. ע"כ. לזאת החלש יאמר גבור אני, לספר ביציאת מצרים כיד ה' הטובה עליו, ולא ימהר כדי לסיימה, וכל שכן שלא יבלע תיבות ואותיות ממנה. [דבלע מצה יצא, אבל לא בלע הגדה]. ומכל מקום כשיש תינוקות, שיש חשש שישנו לפני אכילת מצה ומרור, לא יאריך כל כך, כדי לזכותן בכל המצוות הנהוגות. [ילקו"י מועדים עמ' שצה. חזון עובדיה הל' פסח עמוד קנא, ובמהדורת תשס"ג עמו' נו].

טו. המתרגם לחברו נוסח הברכות שמברכים בליל פסח, ונוסח אשר גאלנו וכו', יש להזהר שלא יתרגם שם ה', שגם בלשון לע"ז יש חשש איסור ברכה לבטלה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצה. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנד בהערה, ושו"ת יחוה דעת חלק ו' סימן טו].

טז. אין צריך למהר בקריאת ההגדה, כדי שתהיה הסעודה סמוכה לקידוש, ומשום שאין קידוש אלא במקום סעודה, אלא יכול להאריך בה בסיפור יציאת מצרים. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצה. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן יא. וחזו"ע על הלכות פסח עמוד קנא].

יז. כשחל פסח בשבת, אם אין ההגדה שגורה בפיו קצת, אסור לקרוא לאור הנר שמא יטה, אפילו אם יגרום בכך לביטול מצות ההגדה לגמרי, אלא יקרא על ידי שומר. ואם יודע ראשי פרקים, מותר לקרוא בספר. ולאור החשמל מותר בכל ענין. [ילקוט יוסף שבת כרך א' סימן רעה. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנא, ובמהדורת תשס"ג עמוד נו].

יח. אין להפסיק בדיבור באמצע ההגדה, רק לצורך גדול, ונכון להחמיר גם כן שלא לעשן סיגריות באמצע קריאת ההגדה וההלל. [ילקו"י מועדים עמ' שצו. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנב].

יט. תהיה הפת מגולה בשעה שאומר ההגדה, וכשיאמר והיא שעמדה וכו', יאחז הכוס בידו, ויכסה הפת עד מצילנו מידם, ויניח הכוס ויגלה הפת, עד לפיכך, שאוחז הכוס בידו ואז יכסה הפת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצו. חזון עובדיה על הלכות פסח עמ' קנב, ובמהדורת תשס"ג עמ' נז].

כ. כשיאמר דם ואש ותמרות עשן, נוהגים לשפוך מעט מן הכוס עצמו [ולא על ידי טיבול אצבעו בכוס]. לתוך כוס שבור, וכן כשמזכיר המכות דצ"ך עד"ש באח"ב בכלל, ובפרט דם צפרדע וכו', סך הכל ט"ז פעמים. ונוהגים לשופכו כולו, ואחר כך שוטפין הכוס ומוזגים אותו שנית. [פסח מעובין אות רסא. ילקו"י מועדים עמ' שצו. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנב].

כא. כשיגיע למצה זו צריך להגביה המצה, להראותה למסובין שתתחבב המצוה עליהם, ויש להגביה המצה הפרוסה שהיא כלחם עוני. וכן כשיגיע למרור זה. אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו וכו', לא יגביה הזרוע הצלוי שהוא זכר לקרבן פסח, שאז נראה כאילו הקדישו לכך, אלא יסתכל בו ודיו. [ילקו"י מועדים עמ' שצו. חזו"ע פסח עמ' קנב, ובמהדורת תשס"ג עמוד נח].

כב. כשיגיע לומר "לפיכך אנחנו חייבים" נוטל כוסו בידו ומגביהו. [טור ובית יוסף והתשב"ץ סימן צט. והרד"א ומהרי"ל. והרמ"א בהגה. ילקו"י מועדים עמ' שצו. חזון עובדיה הלכות פסח עמו' קנג].
כג. אחר שבירך ברכת אשר גאלנו, עד גאל ישראל, שותה הכוס השני בהיסבת שמאל, ואם שכח ושתה בלא היסבה, חוזר ושותה בהיסבה. ואין צריך לחזור ולברך על הכוס האחר ברכת בורא פרי הגפן, ואף אם אינו רגיל לשתות יין באמצע סעודתו. ולא יברך אחריו על הגפן, שברכת המזון פוטרתו. [ילקו"י מועדים עמ' שצו. חזו"ע פסח עמ' קנד, ובמהדורת תשס"ג עמ' נט].

כד. אם אין לו יין יוכל לברך ברכת אשר גאלנו גם בלי כוס. [ש"ע סימן תפג].

כה. יש אומרים שצריך לומר בברכת אשר גאלנו "ונאמר [בנו"ן סגולה] לפניו שירה חדשה על וכו'", אבל אנו נוהגים לומר ונאֹמר בחול"ם. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב', קונטרס נוסחאות הברכות, עמוד תרכח. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנג בהערה, ובמהדו' תשס"ג עמ' נט].

כו. בברכת אשר גאלנו צריך לומר ונודה לך "שיר חדש" על גאולתינו, ולא שירה חדשה. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב' עמוד תרכח. וחזון עובדיה שם].

כז. בברכת אשר גאלנו צריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, שכיון שעיקר המצוה בכזית האחרון שאוכלים על השובע, [אפיקומן] על כן יש להקדים זבח לפסח. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב' קונטרס הנוסחאות שם. ילקו"י מועדים עמ' שצז. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנד].

כח. יש נוהגים לומר ברכת "אשר גאלנו" גם בלשון ערבי, אחר שאמרוה בלשון הקודש, ונכון שלא יעשו כן, שהרי כבר יצאו ידי חובה. ומכל מקום אם לאחר שתו הכוס רוצים לאומרה בלע"ז בלי שם ומלכות, אין בכך כלום. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצז. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנד בהערה, ובמהדורת תשס"ד עמוד סא].

כט. מצות ההגדה וסיפור יציאת מצרים נמשך זמנם כל הלילה, ועד שתחטפנו שינה. וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן תפא סעיף ב) חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. ומכל מקום לכתחלה מצות קריאת ההגדה לפני חצות הלילה, אבל אם נמשך בקריאת ההגדה עד אחר חצות, יכול לברך ברכת "אשר גאלנו". [ילקו"י מועדים עמוד שצז. חזון עובדיה חלק א' סי' כג].

סימן תעד - ברכה על כוס שני

א. מנהגינו שאין מברכים בורא פרי הגפן אלא על כוס ראשון ושלישי בלבד, וכדעת מרן השלחן ערוך. והאשכנזים מברכים על כל כוס וכוס, וכן נוהגים כמה מבני עדת תימן, אך טוב ונכון שגם התימנים יאמצו להם מנהגי הספרדים בארץ ישראל, וכדעת מרן, ולא יעשו במה לעצמם להבדל משאר הספרדים, ובפרט שגם בתימן הורו כמה מגדולי רבני תימן לנהוג בכל הדינים כדעת מרן, [כן דעת הרב רביד הזהב, רבי יוסף צוביירי, ועוד] וכל שכן שיש לנהוג כדעת מרן בארץ ישראל אתרא דמרן. ובלאו הכי אין הברכות מעכבות, ולכן יעשו כולם אגודה אחת. [יחוה דעת ח"א סי' טו, שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' נז. ילקו"י הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד עמ' טז].

סימן תעה - יתר דיני הסדר

רחצה

א. יטול ידיו כדת, ויברך על נטילת ידים, ואם יודע שלא הסיח דעתו בנטילה ראשונה עד עכשיו, יטול בלא ברכה, ויש להזהר לכתחלה לעשות הנטילה בביתו, ולא יצא לחצר. [ילקו"י מועדים עמ' שצז. ילקו"י הלכות ברכות עמ' צט. חזון עובדיה פסח עמ' קנה, ובמהדורת תשס"ג עמ' סב].

ב. בזמן הזה מותר לגעת בכל כתבי הקודש, ובספר-תורה, אחר נטילת ידים לסעודה, ולא גזרו בזה לטמא את הידים אלא לענין תרומה, ולכן מותר להשאיר את ההגדה לפניו, ולנגוע בה בעת הקריאה, גם אחר שנטל ידיו. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד צה. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנו בהערה].

סימן תעו - אכילת צלי בליל פסח

א. מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים, גזירה שמא יאמרו בשר פסח הוא, ונראה כאוכל קדשים בחוץ. ובמקומות הללו נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח. ומכל מקום גם במקומות שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, ביום אין איסור, שאין ה"יום" בכלל האיסור. [יחוה דעת חלק ג סימן כז. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קעה].

ב. וכל זה בסתם בשר, אבל הזרוע שנהגו לצלותו ולהניחו בקערה של הסדר, בכל מקום אסור לאכלו בליל פסח. אפילו במקום שנהגו לאכול צלי, כיון שצלי זה נעשה זכר לקרבן פסח, ובזה יש לחוש יותר שנראה כאוכל קדשים בחוץ. וכל שכן גדי מקולס שאסור לאכול בליל פסח בכל מקום. אולם למחרת ביום טוב, מותר לאכול גם הזרוע שהונח בקערה של ליל הסדר. שלא חששו אלא בליל פסח שהוא זמן אכילת קרבן פסח, מה שאין כן ביום חג הפסח. [שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' כז. מהרי"ו סי' קצג. שו"ת חזו"ע ח"א כרך ב' סי' מג, הליכות עולם ח"א עמוד רצח]. וכל זה כשבשר הזרוע צלוי, אבל אם הוא מבושל, ורוצים לאוכלו בתוך הסעודה בליל פסח, מבלי להזכיר עליו שם פסח, יש להתיר. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מג. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קג. שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן כז].

ג. גדי מקולס [דהיינו שצלאו כולו כאחד] אסור לאוכלו בליל פסח בכל מקום. אבל עגל מקולס, מותר לאוכלו בליל פסח, במקומות שנוהגים לאכול צלי בליל פסח. אבל במקום שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, אסור אפילו בשר עגל ובשר עוף. וכל דבר שטעון שחיטה, אסור לאוכלו צלי בליל פסח. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד קג]

ד. אם שכח לצלות הזרוע בערב פסח, מותר לצלותו בליל פסח, לפי המנהג שנהגו להקל לאכול צלי ביום טוב של פסח בסעודת היום, שהרי צולה הוא לצורך יום טוב. [הליכו"ע ח"א עמוד רצט].

ה. ביצה צלויה, מותר לאכלה בליל פסח, גם במקומותינו שאין אוכלים צלי בליל פסח. [תורת רפאל סימן עא, ודלא כהרש"ל שהחמיר בזה].

ו. יש להחמיר במקום שנהגו שלא לאכול צלי, אפילו בצלי קדר. משום מראית העין, שדומה לצלי. [מגן אברהם. והסכים לזה בשו"ת בנין ציון החדשות סימן מה]. מיהו בצלאו ואחר כך בישלו, יש לסמוך להקל. [מגן אברהם ועוד אחרונים, ודלא כהפר"ח. ועיין כף החיים אות ד'. ובשו"ת ערוגת הבושם סימן קמב וקסה. ובילקו"י מועדים עמוד תז. ולא דמי לבשר בחלב, שיש אומרים שטיגון דינו כצלי, עיין פמ"ג ר"ס פז, שלענין זה דין טיגון הרי הוא כבישול. ועיין בשו"ת פני מבין חאו"ח סי' קכג].

ז. מותר לאכול צלי בליל ט"ו באייר [פסח שני]. ומכל מקום טוב להחמיר שלא לאכול גדי מקולס בליל ט"ו באייר. [חזון עובדיה פסח עמ' קעו].

מוציא מצה - סימן תעה

א. יקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה. ונוהגים שאחר שמברך המוציא שומט המצה השלישית מידו, ונשארת בידו העליונה עם הפרוסה, ומברך "על אכילת מצה". ובוצע מהשלימה העליונה ומן הפרוסה משתיהן ביחד, כזית מכל אחד, ויטבלם במלח, ויאכלם בהיסבה ביחד. ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של המוציא תחלה שהיא השלימה העליונה, ואחר כך של אכילת מצה, שהיא הפרוסה, ובדיעבד אם אכל כזית אחד, בין מן השלימה בין מן הפרוסה יצא. ובמקום קצת צער די אף לכתחלה בכזית אחד בלבד. וכן אם בני ביתו מרובים, ואין מספיק לחלק לכל אחד מהם שתי כזיתים ממצות הסדר, יכול לתת להם [אחר שנגמרה חלוקת הפרוסה לשנים או שלשה מן המסובין] ממצה שמורה אחרת אשר מחוץ לשלחן, ואז די בכזית אחד בריוח לכל אחד, ואין הכרח לתת לכל אחד מהם שני כזיתים מן המצות שמורות אשר מחוץ לשלחן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצז. חזון עובדיה על הלכות פסח עמ' קנז, ובמהדורת תשס"ג עמ' סה].

ב. מי שטעה ובירך על המצה, לאכול מצה, אין זה מעכב, אבל כבר נהגו לכתחלה לברך על אכילת מצה, ואין לשנות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצח. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ל].

ג. מי שטעה ואכל מצה בלי ברכת "המוציא" וברכת על אכילת מצה, יצא ידי חובתו, ואין בזה משום מצוה הבאה בעבירה. ומכל מקום אם יש לו עוד מצה, ראוי שיחזור לאכול עוד כזית עם ברכת המוציא, אבל לא יברך על אכילת מצה, ואפילו שח והפסיק בינתיים. ואם מה שלא בירך המוציא היה בשוגג ולא במזיד, יש להקל, ואין צריך לחזור ולאכול עוד כזית. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצח. חזון עובדיה חלק א' סימן כו. ודלא כהגר"ש קלוגר. ושם האריך בדין מצוה הבאה בעבירה בדרבנן. ועיין עוד בזה בשו"ת יביע אומר חלק א' סימן כח אות ז' והלאה. ובחזון עובדיה ח"א מהדורא בתרא כרך ב' עמ' שצח].

ד. שיעור הכזית, לדעת מרן השלחן ערוך הוא כשיעור של חצי ביצה, דהיינו תשעה דרהם, שהם עשרים ושבעה גרם. ולדעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש הכזית הוא כשליש ביצה [דהיינו ששה דרהם, שהם שמונה עשרה גרם]. ולהלכה יש להחמיר כדעת מרן השלחן ערוך. ומצה אחת רגילה של מכונה בלאו הכי שוקלת כ-27 גרם. אולם זקן או חולה שאינם יכולים לאכול כזית מצה כשיעור חצי ביצה, יש להקל להם לאכול כשליש ביצה, בלא ברכה. ובכל השיעורים נהגו לשער במשקל, אף שמעיקר הדין הולכים אחר הנפח, מכל מקום כבר כתב בפתח הדביר שמאחר ואין הכל בקיאים לשער בנפח, לכן נהגו לשער במשקל, כי מן המשקל נדע בדרך כלל על הנפח. וכן כתבו עוד אחרונים. [שו"ת יחוה דעת ח"א סי' טז].

ה. יש לאכול בליל פסח לכל הפחות ד' כזיתים מצה, ומכל מקום זקן או חולה, די שיאכל כזית מצה בתחלה, בברכת על אכילת מצה, ואחריה כזית מרור. ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולאחר מכן יאכל כזית אפיקומן. [שו"ת חזון עובדיה א סי' מד].

ו. כשחל ליל פסח בשבת, אין צריך לאכול עוד כזית מצה, בשביל כבוד שבת. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצח. ובספר הוד יוסף לרבינו יוסף חיים זיע"א כתב, שיש לאכול עוד כזית למצות אכילת שבת, שאין עושים מצוות חבילות חבילות. אך אין לזה הכרח, כיון שבמעשה אחד מתקיימים ב' המצוות, ובכה"ג לא שייך אין עושין מצוות חבילות חבילות. ועיין בשו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ח].

ז. יש מי שאומר שצריך לאכול את ב' כזיתים, או כזית א' לכל הפחות, בבת אחת, אולם על פי הדין אין צריך להכניס לפיו בבת אחת שני כזיתים, ורשאי לאוכלם מעט מעט, כדרך אכילת הרשות, ובלבד שלא ישהה באכילת הכזית כשיעור כדי אכילת פרס, דהיינו שיעור אכילת כג' ביצים. והשיעור הוא משש דקות עד שבע דקות וחצי. וטוב להחמיר לסיים את אכילת הכזית בארבע דקות. והמחמירים להכניס שתי כזיתים לפה בבת אחת, חומרא יתירה היא, ופעמים שאף יש בזה חשש סכנה. [ילקוט יוסף מועדים עמ' שצח. שו"ת חזון עובדיה ח"א כרך א' עמ' שסו. יחוה דעת ח"א סי' יז. חזון עובדיה הלכות פסח עמ' קנט. הליכות עולם ח"א עמ' ש].

ח. קיימא לן מצוות צריכות כוונה, ולכן יש לכוין קודם אכילתו לצאת ידי חובה של אכילת מצה. ומכל מקום אין צריך שיאמר בפה מלא שעושה לשם מצוה, אלא די בכוונה במחשבה בלבד. ובפרט במצוה שיש עליה ברכה, שהברכה מעוררת לכוונה, ואין לך כוונה גדולה מזו. ובדיעבד אם לא כיוון באכילתו, יצא. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' עמ' תקסד. וחזו"ע כל הל' פסח עמ' קנט].

ט. יש נוהגים לומר "לשם יחוד" קודם אכילת המצה והמרור, וכן לכל מצוה ומצוה, ואף על פי שהאומרם ומכוין לבו לשמים, בודאי שיש לו על מה לסמוך, אבל אין בזה שום סרך של חיוב כלל, אלא ממדת חסידות בלבד. ואם יודע שיכול לכוין לשם מצוה גם בלי אמירת ה"לשם יחוד" אינו צריך לאומרו. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן כט. וחזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קנט. ושארית יוסף חלק א' עמוד קא. וראה עוד בילקו"י על הלכות ציצית סימן ח'].

י. מי שבירך על המצה בליל פסח, והתחיל לאכול, והתינוק טינף, מותר לו להמשיך ולאכול במקום המטונף, שמעיקר הדין מותר לקיים מצוה בלא ברכה במקום מטונף. אלא שלפי דברי הזוהר לכתחלה צריך להיות המקום שבו מקיים את המצוה נקי וטהור. [ילקוט יוסף על הלכות ציצית, מהדורת תשס"ד סימן ח' הערה יב. שו"ת יביע אומר ח"ו חלק יורה דעה סימן כט].

יא. צריך להסב לצד שמאל בעת אכילת המצה, ואם לא היסב, צריך לחזור ולאכול בהיסבה, אך לא יברך, אפילו אם הפסיק בשיחה בטלה בינתים. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנט].

יב. אם אכל המצה בלי היסבה, אינו מועיל לחזור לאוכלה בהיסבה עם המרור, אלא יאכלנה שנית בהיסבה, בפני עצמה, ואחר כך שוב יקיים מצות כורך בהיסבה. [חזון עובדיה א' סי' מב].

יג. אף שהעיקר להלכה שאיטר יד מסב בצד שמאל ככל אדם, מ"מ מי שנשתתקה ידו, או גידם ביד ימנית, יוכל להסב על צד ימין. ואם לא הסב כלל, יצא ידי חובתו. [חזון עובדיה א סי' טו].

יד. כבר נתבאר לעיל שמנהג הנשים הספרדיות להסב, ומכל מקום אשה שלא היסבה, יצאה ידי חובתה אפילו בכזית מצה של חובה, ואינה צריכה לחזור ולאכול בהיסבה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שפו. שו"ת חזון עובדיה סוף סימן יד].

טו. קודם שבעל הבית הבית יחלק מן המצות לכל בני הבית, יטעם תחלה קצת מן הכזית שנפרס מהשלימה העליונה בלי היסבה, ואחר כך יחלק לכל בני ביתו כדי שיאכלו מיד בהיסבה, ואחר שיסיים לחלק להם יאכל שני הכזיתים בהיסבה. ויש נוהגים להכין [קודם נטילת ידים] מן המצות שמחוץ לשלחן, כזית לכל אחד מהמסובים, כדי שלא תהיה שהייה והפסקה בין הברכות לאכילה. ונהרא נהרא ופשטיה. [שו"ת חזון עובדיה סימן כה עמוד שעא].

טז. לא ישיח עד שיאכל כזית מהמצה, ואם התחיל מעט באכילה, ואחר כך דיבר, אין צריך לחזור ולברך, כיון שהתחיל במצוה. ואפילו שח בעודו לועס חלק מהכזית ששם בפיו בראשונה, אין צריך לחזור ולברך, שהרי גם הלעיסה היא מגוף המצוה עצמה, כיון שלכתחלה צריך שיהיה טעם מצה בפיו. ולא דמי לתפילין של ראש, שאם דיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש מברך על תפילין של ראש, דזה מפני שהם ב' מצוות נפרדות, ולכן אם הפסיק בדיבור קודם שהניח תפילין של ראש, מברך עליהם, אחר שעשה הפסק. אבל כאן שהתחיל במצוה, אין לחזור ולברך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצט, על פי שו"ת יביע אומר חלק ב' סימן טז אות יג. וחלק ה' חאו"ח סימן טז אות ו'. חזון עובדיה הלכות פסח תשס"ג עמ' סח].

יז. אם התחיל ללעוס וטעם בחיך מהמצה, ובתוך כך שמע ברכת על אכילת מצה, וכדומה, יענה אמן לכתחלה, אפילו שעדיין לא בלע. [ילקוט יוסף מועדים עמו' שצט. יביע אומר ח"ה סי' טז סק"ו].

יח. צריך ללעוס את המצה יפה, ואחר כך לבלוע. ובדיעבד אם בלע המצה בלי שילעס תחלה, יצא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנט, ובמהדורת תשס"ג עמן' סט].

יט. אסור לאכול עם המצה עוד מאכל אחר ביחד, דאתי רשות ומבטל למצוה. ואפילו ללפת בגבינה ושאר ליפתן, או לטבול בחומץ ומרק, שהוא דבר מועט, גם כן ראוי להחמיר. ובדיעבד אם טיבל בחומץ, יצא, שהטיבול הוא דבר מועט ובטל לגבי המצה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת' סעיף יט. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קסא, ובמהדורת תשס"ג עמוד עא].

כ. מי שכרך את המצה במאכל כל שהוא, ובלעם בבת אחת, יוצא ידי חובת מצות מצה בדיעבד, שאין המאכל, אפילו הוא של רשות, חוצץ בין גרונו למצה. [שהרי בבליעה יורדים אל חדרי בטן כמות שהן, ממילא לא שייך ביטול]. [יביע אומר ח"ה סי' ה אות ג, חזו"ע על פסח עמ' קסא].

כא. מי שאינו בקו הבריאות, או זקן שקשה עליו לאכול כזית המצה לבדה, יכול לפורר המצה לפירורים דקים ולאוכלה. אך לא ידוך כקמח. וכן יכול לשרותה במים או ביין, או בשאר מי פירות, ולאוכלה. ומותר לעשות כן אף לכתחלה. אבל לא ישרה את המצה בתוכם, רק יטבל ויאכל. [עיין ברכי יוסף סימן תסא. ושו"ת בנין ציון סימן כט. ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'].

כב. מי שהוא זקן או חולה שאינו יכול לאכול המצה גם אם מטבל אותה במים וכדומה, מותר לו לטבל בתבשיל מועט. [מאירי ורבינו מנוח]. ולכתחלה עדיף שהתבשיל לא יהיה חם שהיד סולדת בו. אך במקום צורך מותר אפילו היד סולדת בו. ובליל סוכות מעיקר הדין אין צריך להחמיר לאכול כזית פת לבדה, ומכל מקום גם בליל סוכות נכון לחוש להחמיר בזה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לד, עמוד תרמח. ובהלכות פסח מהדו"ק עמוד קסב. ובמהדורת תשס"ג עמוד עב].

כג. רשאים לאכול מהמצה בפני עצמה אף יותר משיעור חיוב אכילת מצה, ולא אמרינן בזה דאתי רשות ומבטל למצוה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עא].

כד. צריך שיאכל כזית מצה בריוח, כדי שיהיה כזית בתוך מעיו, חוץ ממה שנשאר בתוך פיו בין השיניים והחניכיים. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עג].

כה. אם כרך את המצה בסיב וכדומה, ובלעה, לא יצא, שאין דרך אכילה בכך. [הר"ן]. ולכן צריך לאכול את הכזית מצה כדרך אכילתו, ואם אכלו שלא כדרך אכילתו, כגון שהיה חם הרבה עד שגרונו נכוה ממנו, או שעירב בו דבר מר ואכלו, לא יצא. וצריך לחזור ולאכול, אולם לא יברך שנית, אף אם דיבר דברים בטלים בינתים. דספק ברכות להקל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קס, ובמהדורת תשס"ג עמוד ע'].

כו. אין יוצאים ידי חובה במצה מבושלת, ולכן אין לשרות או לטבל המצה במרק בכלי ראשון שהיד סולדת בו. ואם אין היד סולדת בו מותר. וחולה או זקן שקשה לו לאכול המצה לבדה, רשאי לטבל המצה בתוך צלחת מרק, או בתוך כוס קפה ותה חמים, כמבואר לעיל סעיף כב. [שו"ת חזון עובדיה סימן לד].

כז. מצה שנכבשה במים מעת לעת, יוצאים בה ידי חובה של אכילת מצה בליל פסח, אף לכתחלה, כיון שיש בה טעם מצה, ולא דמי למצה מבושלת שאין בה טעם מצה. והוא שלא נימוחה, ובפרט למי שאין לו שיניים, ומצטער כשאוכל מצה יבשה, אבל מצה השרויה ביין ובמי פירות או בתבשיל אין יוצאים בה ידי חובה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. שו"ת חזון עובדיה סי' לד. חזון עובדיה הלכות פסח מהדו"ק עמ' קסא בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמ' עב].

כח. מי שהרופאים קובעים שאכילת המצה מזיקה לבריאותו ועלולה להביאו לידי חולי, אפילו אין בו סכנה, לא יאכל מצה כלל, והוא הדין באכילת מרור. ואם רצה להחמיר על עצמו, על כל פנים לא יברך על אכילת מצה. ואם הרופאים הסכימו שיאכל מעט מצה, ראוי לו להחמיר לאכול חצי שיעור, או לאכול שיעור שמונה עשרה גרם של מצה ומרור. ואם אי אפשר לו גם בזה, יאכל כל שהוא [באופן שאז לא יפול למשכב], אך לא יברך על חצי שיעור. ואם הרופאים מסתפקים בדבר אם יחלה ויפול למשכב מחמת אכילת המצה, יאכל כזית מצה בברכה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. וברור מאד שכל זה באופן שאין חשש סכנה כלל, אבל במקום חשש סכנה, אפילו אם הרופאים מסופקים בדבר, אסור לו להכניס עצמו במקום חשש סכנה. ואם עבר ואכל בברכה, מלבד דברכתו הויא לבטלה, אלא גם עצם המצוה יש בה משום מצוה הבאה בעבירה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. חזון עובדיה חלק א' סימנים ד', לג, לח, מב, מד. ועיין עוד בשו"ת יביע אומר חלק י' בהערות לרב פעלים חלק ג' או"ח סי' לב].

כט. מי שהוא רגיש לאכילת דגן של חטה, ויוכל להביאו לידי חולי, יכול לקיים מצות אכילת מצה בדגן של שבולת שועל, שאף שיבולת שועל מין דגן הוא, כדאיתא במשנה (פסחים לה.) וכן נפסק בשלחן ערוך (סימן תנג ס"א). ואף דלכתחלה יש לצאת ידי חובה בדגן של חטים, במקום חולי בודאי שיש ליקח מכל מין דגן אחר שאפשר לקיים בו המצוה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עו].

ל. אם הקדים ואכל המצה והמרור כרוכים יחד, קודם שאכל המצה בפני עצמה והמרור בפני עצמו, לא יצא ידי חובת מצה ולא ידי חובת מרור, וצריך לחזור ולאכול המצה בפני עצמה והמרור בפני עצמו. ואם שח בינתיים צריך גם לחזור ולברך, ואם לא שח אין צריך לחזור ולברך, שאין אכילת הכריכה נחשבת הפסק. [שו"ת חזון עובדיה סימן מב עמוד תשנח].

לא. המצה שיוצאים בה ידי חובה בלילה הראשון של פסח, צריכה להיות שמורה משעת קצירה. ומכל מקום בשעת הדחק כשאין אפשרות להשיג מצה שמורה משעת קצירה, יוצאים ידי חובה גם במצה השמורה משעת טחינה או לישה, ומברכים עליה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תא. יחוה דעת ח"ג סימן כו. חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד ריח].

לב. יש להשתדל לקחת למצת מצוה של לילה הראשון מצה שנעשית בעבודת יד הלישה והאפייה בתנור, ונעשית בידי אנשים יראים הבקיאים בהלכה, כדי לצאת בה ידי חובת מצה בלילה הראשון לכל הדיעות. ומכל מקום בשעת הדחק שאינו מוצא מצה של עבודת יד, יוצאים ידי חובה במצה שנעשית על ידי מכונה חשמלית, באופן שלחיצת הכפתור להפעלת המכונה נעשית בידי ישראל שאומר "לשם מצת מצוה". ואף מברך עליה. וביתר ימי החג, גם מי שמקפיד לאכול רק מצה שמורה, רשאי לאכול מצה שמורה של מכונה, הכשרה לפסח. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תא. שו"ת יביע אומר ח"ב סי' כב סקי"א. וח"ד סי' כ' סק"ט. יחוה דעת חלק א' סימן יד. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד רכא, ובמהדורת תשס"ג עמוד עח].

לג. מצות שמורות שנתערבה בהן מצה שאינה שמורה, ונתבטלו, ראוי להחמיר שלא לצאת בהם ידי חובת אכילת מצה בליל פסח. וכן חטים שבא על מקצתן קודם הפסח מטר וכדומה, ונתערבו בחטים אחרות, ונתבטלו, ואפו מחטים אלה מצות מצוה, ראוי להחמיר שלא לצאת בזה ידי חובה. אולם כשאין לו מצה אחרת, בדיעבד יוצא ידי חובתו במצות אלה, אחר שהמצה שאינה שמורה נתבטלה ברוב, ויסמוך על הסוברים שגם במצות עשה אמרינן ביטול ברוב. [שו"ת חזון עובדיה ח"א עמוד שט. יבי"א חלק ג' סימן כה. חלק ה חיו"ד סימן ח חיו"ד. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קסד סק"י].

לד. ככר מצה שנתחמצה, (כגון שלשו אותה במים שלא לנו) שנתערבה קודם האפייה עם שאר ככרות כשרים, יש להתיר, ואין לאסור מטעם דהוי ככרות של בעל הבית שאפילו באלף לא בטיל, שזהו דוקא בכיכרות אפויות, אבל אם נתערבו קודם אפייה אין לו חשיבות, ומותר. [יביע אומר חלק ט' חאו"ח סימן מד, וסימן פ' אות ו].

לה. אכילת המצה והמרור צריכה להיות בלילה אחר צאת הכוכבים, ואם אכלם בבין השמשות צריך לחזור ולאוכלם בלילה, ומכל מקום לא יברך שנית על אכילתו, שספק ברכות להקל. [שו"ת חזון עובדיה סוף סימן כג בהערה].

לו. זמן אכילת מצה ומרור לכתחלה עד חצות הלילה, ואם נתעכב עד אחר חצות, יאכל המצה והמרור בלי ברכת המצוות, ואם עבר כל הלילה אין לו תשלומין. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תא. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קסו. ובמהדורת תשס"ג עמוד פא].

לז. מי שאין לו שום אפשרות להשיג כזית מצה, ויש לו רק חצי שיעור של מצה, יש לו להחמיר ולאכול מה שיש לו, ואף על פי שיש אומרים שאינו מקיים מצות מצה באכילת "חצי שיעור", מכל מקום נכון שיאכל מה שיש לו, אבל לא יברך עליו, שיש אומרים שאין שום מצוה באכילת חצי שיעור, וספק ברכות להקל. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן כח. ועיין בשו"ת כתב סופר סימן צו, ובשו"ת חלקת יואב חיו"ד סימן ט', ובשו"ת רב פעלים חלק ג' סימן לב].

לח. חולה שאינו יכול לאכול מרור, או מצה, אלא פחות משיעור כזית, אין לו ללמוד ברמב"ם הלכות סדר פסח, כדי שכשיגיע לברכת מרור יאמרנה בשם ומלכות, שאין להזכיר אזכרות שבמטבע הברכות שהובאו בפוסקים, אלא בכינוי השם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לח. שו"ת יביע אומר חלק ו' סימן לח סק"ב].

לט. מי שאין לו אלא כזית מצה אחת, ולחבירו אין מצה כלל, הדבר פשוט שאין לו לחלק את הכזית לשנים, והוא יאכל חצי וחבירו יאכל חצי, שהסכמת רוב האחרונים שאין שום מצוה בחצי שיעור, [ומה שכתבנו לעיל שאם יש לו רק חצי כזית של מצה, שיאכל חצי שיעור, היינו לצאת ידי חובת הסוברים שיש מצוה על כל פנים בחצי שיעור, כמו שיש איסור בלאו תעשה בחצי שיעור. אבל רוב הפוסקים אינם סוברים כן, ולכן לכתחלה אין לו לעשות כן ולאכול חצי כזית, וליתן לחבירו חצי כזית, שהרי בזה מבטל מעליו מצות מצה לדעת רוב הפוסקים].

מ. מי שאין לו אלא כזית מצה אחת, והוא מיסב יחד עם רבו שהוא גדול מישראל שאין לו מצה כלל, אינו רשאי לתת כזית המצה שלו לרבו, כדי שהוא יקיים המצוה ויבטל מעליו מצות אכילת מצה, שהדבר נחשב לזלזול במצוה וכפורק מעליו עול מצוות. [ילקוט יוסף מועדים עמו' תב. שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' מז].

מא. שנים שאין להם אלא כזית אחד של מצה בשותפות [כגון ששניהם הגביהו את כזית המצה ביחד, שכל אחד מהם זכה בחצי כזית]. ואם יגבר האחד על חבירו ויקח חלקו וחלק חבירו, נמצא שאוכל מצה גזולה ואין יוצאים בה ידי חובה, ואם יאכל כל אחד חלקו לא קיימו שום מצוה, נראה שאם ירצה האחד לוותר לחבירו רשאי, ויש לו חלק במצוה אצל הקב"ה, שזיכה את חבירו בכזית שלם, ואם אין אחד רוצה לוותר לחבירו יש להם להפיל גורלות בהסכמה מלאה, ומי שיפול עליו הגורל יזכה בכל השיעור. ויש גם לשני זכות במה שזיכה את חבירו לקיים המצוה כהלכתה כמו יששכר וזבולון, כי בלעדיו לא היתה המצוה מתקיימת בשלימותה. והוא הדין לשנים שיש לפניהם כזית אחד של מצה ועודנו הפקר, שעדיף שיסכימו לעשות על פי גורל, אבל אם קדם וזכה אחד מהם בכזית, עליו לקיים המצוה בשלימותה, ולא יחלק את הכזית לשנים. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמ' עה].

מב. מי שיש לו שני כזיתים, ולחבירו אין אפילו כזית אחת, מצוה שיאכל הוא כזית מצה, ויוותר על כזית אפיקומן, ויתן לחבירו כזית אחת. ובכך כל אחד יזכה בברכת על אכילת מצה, ובקיום מצוה מן התורה. וינהגו כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (בסימן תפב): מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, מברך על אכילת מרור ואוכל, וכשגומר סעודתו מברך על אכילת מצה, ואוכל אותו הכזית ואינו טועם אחריו כלום. ואם יש לפניו שני אנשים, וכל אחד מהם מבקש ליתן לו הכזית לקיים המצוה, לא יחלקהו לשנים, אלא יתן כל הכזית לאחד מהם, ויוכל ליתן למי שגדול בחכמה ובמעשים וכיוצא בזה. או שיטיל גורל ביניהם. [חזון עובדיה חלק א' סימן מז. ובחזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עה].

מג. מי שיש לו שני כזיתים מצה, והוא בחוץ לארץ, יאכל כזית אחד בלבד בלילה הראשון של פסח, וישאיר הכזית השני בשביל הסדר של הלילה השני של פסח.[שו"ת חזון עובדיה סי' מז].

מד. מי שהיה בדעתו לאכול כזית מצה ומרור, ובירך עליהם, ולאחר שאכל חצי שיעור נאנס ולא יכל להמשיך באכילתו כלל, לא חשיבא ברכתו שבירך על אכילת מצה, לברכה לבטלה, מאחר שבעת שבירך דעתו היה לאכול כזית. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות, הלכות נטילת ידים, עמוד טז, על פי דברי הריטב"א בחולין קו. וראה בשו"ת יביע אומר ח"א חלק יורה דעה סימן כו אות א'].

מה. מותר לשקול את המצה בליל פסח עצמו, כדי לדעת אם יש בה כשיעור הצריך לו, וכן במרור, ואף במאזנים פרטיים שמשתמשים בהם בבית, השוקלים על ידי מחוג, יש להקל, הואיל והוא משקל מצוה. ובלבד שיהיו בלי בטרייה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת יחוה דעת חלק א' סימן טז].

מו. טוב לחוש לכתחלה ולשלם קודם הפסח דמי המצה, שיוצא בה ידי חובתו בליל פסח. אבל מעיקר הדין אין בזה חיוב, אלא יכולים לפרוע את דמי המצה גם לאחר הפסח. [ילקוט יוסף מועדים עמ' תב. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קסח אות יב בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמ' פח].

מז. כשחל פסח בשבת, לא גזרו שמא יעביר את המצה ד' אמות ברשות הרבים, מכמה טעמים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לא].

מח. מותר לאכול מצה עשירה בליל פסח, אלא שאין יוצאים בה ידי חובת מצה, ולא גזרינן בזה שמא יאכל ממנה למצת מצוה. ולכן מותר למי שהוא בכור ומתענה בערב פסח, לאכול פחות מכביצה ממצה עשירה אחר הקידוש, כדי שיוכל לומר את ההגדה כראוי ולספר ביציאת מצרים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלד בהערה].

מט. מי שזמן לידתו חל בליל הסדר, בשנה שנעשה בר מצוה, אין צריך להמתין מלאכול מצה עד שתגיע שעת הלידה, כיון שמשעת צאת הכוכבים כבר נעשה לחייב במצוות. ומכל מקום המחמיר לאכול עוד כזית מצה, אחר שעת לידתו, [קודם חצות לילה] תבוא עליו ברכה. אך לא יעשה הקידוש, ושאר מצוות הסדר, לפני צאת הכוכבים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד צג, על פי שו"ת יביע אומר חלק ג חלק אורח חיים סימן כז].

סימן תעג - מרור

א. יקח כזית מרור וישקענו מקצתו בחרוסת, והמחמיר לשקעו כולו בחרוסת תבוא עליו ברכה. אבל לא ישהנו בתוכו, כדי שלא יתבטל טעם מרירותו, ולכן צריך גם כן לנער את החרוסת מעליו, ויברך "על אכילת מרור", ויאכלנו בלא היסבה. [שלחן ערוך סימן תעה. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פט]

ב. קודם אכילת המרור צריך לכוין לצאת ידי חובת אכילת מרור, ואם שכח ואכלו בלא כוונת מצוה יצא ידי חובתו. [שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' כט].

ג. אין לאכול מהמרור קודם שיאכלנו לשם מצות מרור, כגון בטיבול ראשון, שאחר שמילא כרסו ממנו שוב אינו יכול לברך עליו על אכילת מרור, אלא צריך שבשעת מצותו יהיה המרור חדש לפניו, שעדיין לא אכל ממנו כלל. ומכל מקום מרור מבושל או מטוגן רשאי לאכול קודם המרור שיוצא בו. [חזון עובדיה על פסח עמוד צ].

ד. אם טעה ובירך "לאכול מרור", אם הוא בתוך כדי דיבור [שיעור של אמירת "שלום עליך רבי"] יתקן ויאמר "על אכילת מרור". ואם עבר שיעור זה, אין צריך לחזור ולברך, אלא יאכל על סמך ברכה זו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ל].

ה. אין מברכים על המרור ברכת האדמה, כיון שנפטר מברכה זו בברכה שעל הכרפס. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעג].

ו. טיבול המרור בחרוסת הוא מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט ולתבן שנשתעבדו בהם ישראל במצרים. ולכן אף אם אין לו מרור, או שאינו יכול לאכול כזית מרור בשום אופן, צריך לקיים מצות אכילת חרוסת, הן על ידי טיבול של ירק אחר בחרוסת, והן על ידי אכילת חרוסת בפני עצמה. ונכון לאכול החרוסת בטיבול המצה בתוכה, או ירק אחר, כדי שיהיה היכר לתינוקות בטיבול שתי פעמים. וכן אף אם שכח לטבל המרור בחרוסת, ואכלו בלא טיבול, צריך לחזור ולאכול כזית מרור על ידי טיבול בחרוסת בלי ברכה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קעד, ובמהדורת תשס"ג עמוד צז].

ז. ומכל מקום אין מברכין על החרוסת, שהיא טפלה למרור שהוא העיקר, וכל דבר שהוא העיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, אחר שמנהגינו לטבל את מקצתו של המרור בחרוסת. ואף כשאוכל החרוסת בפני עצמה, אין לברך עליה כלל, מפני שעל הרוב היא באה כטפלה למרור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לט. וסוף סימן מ. ובחזו"ע על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קסט בהערה].

ח. מנהג בני בבל לעשות החרוסת מתמרים, ודורסים אותם, ומרתיחים אותם, ומסננים אותם, ומניחים אותם על האש, ומצטמקים עד שנעשים כמו דבש, ומערבין בהם אגוזים ושקדים שחוקים וכדומה. ואין לפקפק על מנהגם. וכשחל פסח בשבת ולא נתן האגוזים קודם השבת, מותר לעשות כן בשבת על ידי שינוי, שיתן האגוזים תחלה, ואחר כך הדבש, מפני שהדרך בחול ליתן הדבש תחלה. ואפילו אם עושה בלילתו עבה, מותר, כיון שהוא לצורך מצוה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד תה, ותקא. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קעג, ובמהדורת תשס"ג עמוד צז].

ט. אלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובת מרור, חזרת [כ'ס, ליג'ונא, לטוגא, סאלאט], עולשין [הנדבא] תמכא. חרחבינא. מרור. ועיקר המצוה בחזרת, ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון כפי הסדר הנזכר לעיל. [סימן תעג סעיף ה'. שו"ת יחוה דעת חלק א סימן יח].

י. אם אינו מוצא מרור מן הירקות הנז' יקח לענה או ירק מר, ובלבד שיש בו הסימנים המוזכרים בש"ס לענין מרור, דהיינו שיהיה ראוי קצת לאכילה, ושיש לו שרף [פירוש, כשחותכין אותו יוצא במקום חיתוכו מוהל לבן כחלב], ושפניו מכסיפין [דהיינו שעלה שלו אינו ירוק מאד אלא נוטה קצת ללובן]. ומכל מקום כיון שאין אנו בקיאים בסימנים אלו, לא יברך עליהם על אכילת מרור. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קעא. .ועיין במשנת יעבץ מועדים סימן יז, שחקר אם דין מרור במין מרור, או בטעם מרור].

יא. יוצאים בעלין שלהן ובקילחן. ובמקומותינו שמצויים תולעים בעלין של החסה, יקח מהקלחים, אלא שראוי ליטול מן הקלח היוצא חוץ לקרקע. לפי שיש אומרים שמה שהוא טמון בקרקע נקרא שורש, ואין יוצאים בשורש. ואף על פי שאין זה עיקר להלכה, טוב לחוש לזה כל מה שאפשר. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד צה].

יב. בזמנינו נמצאו חקלאים יראי ה' שיודעים לגדל את המרור והכרפס בגידול מיוחד שאין בו חשש תולעים, ויש להדר ליקח רק מהם לקיים מצות מרור. ועם כל זה טוב לעיין בהם ולבודקם עד כמה שאפשר. אבל צריך לשטוף היטב את עלי החסא מפני החרקים המצויים בהם. ואפילו אלו שנהגו תמיד לקחת תמכא למצות מרור, ראוי להם לשנות את מנהגם וליטול עלי חסא אלו, שהם ראשונים במעלה למצות מרור, שכך אמרו חז"ל מצוה בחזרת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תג. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד צה]

יג. חזרת [חסא] שהיא מגידולי מים כשרה לצאת בה ידי חובת מרור. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד צו].

יד. אין יוצאים ידי חובה בעלי המרור, אלא אם כן הם לחים. ובקלחים יוצאים ידי חובה בין לחים בין יבשים, ולכן נכון להשרות את העלים במים, ולא ישהה אותם במים מעת לעת. אבל מותר לסלקם מן המים אחר כ"ג שעות, ואחר זמן מה יחזור להשרותן שנית כ"ג שעות, וכן הלאה, [ויותר טוב לכורכם בסדינים לחים]. ובזה יוצאים ידי חובה גם לפי מה שאמרו בירושלמי שאין יוצאים ידי חובה בכמושים. ומכל מקום העיקר להלכה שיוצאים ידי חובה בעלים כמושים. [ילקו"י מועדים עמו' תד. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לו כרך ב' עמוד תרסו]

טו. אין יוצאים במרור כבוש ולא בשלוק ולא במבושל, ולכן התמכא [כריין] שהוא מר מאד, אין לשרותו במים מעת לעת. ובשעת הדחק יוצאים בו כשהוא כבוש במים, מפני שיש אומרים שלא אסרו אלא בכבוש בחומץ, וגם דוקא כשהוא כבוש שלשה ימים מעת לעת, ועוד, שהרי עדיין עומד טעמו בו. וכן נראה עיקר. [ילקו"י מועדים עמ' תד. חזון עובדיה חלק א' סימן לו. וחזו"ע על הלכות פסח עמוד קעב, ובמהדורת תשס"ג עמוד צה].

טז. אין ליתן את עלי המרור בתוך חומץ כדי להוריד התולעים מהם, מפני שעל ידי זה נעשה המרור כבוש, וכמבואר בשלחן ערוך (יורה דעה סימן קה סעיף א'), שבזמן מועט נאסר כדי קליפה. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לה עמוד תרנז. ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק חלק ז' סימן לא, ובשו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן כו]. ואם עבר ושרה את המרור בחומץ, יש אומרים שכל שאין בו טעם מרור, אין יוצאים בו ידי חובת מרור, אף אם שהה פחות משיעור מעת לעת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תה. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לו. וחזו"ע על הל' פסח עמו' קעב].

יז. אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור, יברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה, ועל אכילת מרור, ויאכל ממנו כזית, ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת, ויאכלנו בלי ברכה, כי הברכה הראשונה עולה לו לאכילת המרור שלאחר המצה. [חזון עובדיה פסח מהדו' תשס"ג, עמ' צ]

יח. אין ראוי לכתחלה ליקח לטיבול ראשון אפילו מרור מבושל, אף על פי שאין יוצאים בו ידי חובת מרור, כיון שאין הדרך לטבל מרור מבושל. [חזון עובדיה פסח מהדורת תשס"ג, עמוד צ]

יט. מי שאינו יכול לאכול כזית מרור לרוב מרירותו, כגון במקומות שאין החזרת מצויה, צריך לדחוק את עצמו ולאכול כזית. ואם אינו יכול לאכול כזית בשום אופן, וחושש מאד שיחלה ויפול למשכב על ידי זה, אז מצוה שיאכל מעט למצוה, אבל לא יברך עליו על אכילת מרור, שאין אכילה פחות מכזית שהוא כחצי ביצה. ואפילו אוכל כשליש ביצה לא מהני לדעת מרן (סימן תפו) שקבלנו הוראותיו. [ועיין בכף החיים שם]. ולכן יאכל בלי ברכה, וישמע הברכה מאחרים, ויכוין לצאת ידי חובה. [ילקו"י מועדים עמ' תד. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד צט. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לח]

כ. מי שהרופאים חוששים שאם יאכל מרור שמא יבוא לידי חולי ויפול למשכב, לא יאכל מרור, דספק דרבנן לקולא. ואפילו אם ירצה להחמיר ולאכול מרור, לא יברך. [שו"ת חזון עובדיה סימן לג]. ואם הרופאים אומרים לחולה שאם יאכל מרור נשקפת סכנה לחייו, אסור לו בהחלט להחמיר על עצמו ולאכול מרור, שהרי הוא עובר על מה שנאמר: ושמרתם את חקותי ואת מצותי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ודרשו רבותינו (יומא פה:) וחי בהם ולא שימות בהם. ואפילו אם הרופא אומר שאין בזה חשש סכנה, והחולה חושש שיזיק לבריאותו, שומעים לחולה, כי לב יודע מרת נפשו, ולא יחמיר על עצמו. [ציץ אליעזר חלק טו סימן לב אות ח].

כא. אף על פי שלכתחלה צריך לפטור את המרור מברכת בורא פרי האדמה, בטיבול ראשון שמברך על הכרפס או שאר ירקות, מכל מקום אם שכח ובירך אחריו נפשות, בחושבו שאם אכל כזית מברך בורא נפשות, או אם יצא לחצר ושינה מקומו, דקיימא לן בעלמא דהוי כהיסח הדעת וחוזר ומברך, מכל מקום אינו צריך לברך על החזרת שאוכל בסעודה, שהרי ברכת המוציא פוטרתו. שהואיל וקבעו הכתוב לחובה, נפטר בברכת המוציא שבירך על המצה, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ולכן אף בזמן הזה שהמרור מדרבנן, דינא הכי. [ילקוט יוסף מועדים עמ' תד. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קעג, ובמהדורת תשס"ג עמוד צט].

כב. מותר לאכול מרור [חזרת] בערב פסח, או ביו"ט ראשון של פסח, בחוץ לארץ, ואין צריך לנהוג להחמיר אפילו במרור לא מבושל, שבמקום שאין מנהג ידוע להחמיר, יש להקל, וכל שכן שאין להחמיר בזה בחרוסת. [ילקו"י מועדים עמ' תה. הערת מרן אאמו"ר שלי' בריש ספר חכמה ומוסר].

כג. מותר לפורר את המרור כדי שיפיג חריפותו, ויזהר לאכול יותר משיעור כזית קצת. ומצוה מן המובחר בחזרת שהיא החסא. [ילקו"י מועדים עמ' תה. שו"ת חזו"ע א' סי' לו עמ' תרעב].

כד. טוב ונכון לחוש ולאכול את המרור דרך אכילתו, עד כמה שאפשר, ומכל מקום אם אכל את המרור שלא כדרך אכילתו, חוזר ואוכל שנית אך בלי ברכה. ואם עירב בו משהו מר שלא ממין מרור, לא יצא בו, וצריך לחזור ולאכול. והוא הדין בחזרת [שהיא החסא] אם עירב בה משהו מר שלא ממין מרור, אפילו באופן שלא שייך לומר דאתי רשות ומבטל מצוה, כגון טיבול וכיוצא בזה, לא יצא, וצריך לחזור ולאכול החזרת כדרך אכילה, אך לא יחזור לברך, שספק ברכות להקל. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לז].

כה. אין לברך על אכילת המרור אחר חצות לילה. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדו' תשס"ג עמ' פא].

כורך

א. יקח כזית מצה, מן המצה השלישית, וכורכה עם כזית מרור, וטובלה בחרוסת, ואומר: זכר למקדש כהלל וכו', ואוכלם ביחד בהיסבה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמ' ק].

ב. משבירך על אכילת מצה ומרור, לא ישיח בדבר שאינו מענין הסעודה, עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת המצה והמרור גם לכריכה זו. ואם שח אינו צריך לחזור ולברך, הואיל ומן הדין אין איסור בדבר, [ילקו"י מועדים עמוד תה. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מא]. ורק ממדת חסידות הוא שלא ישיח כלל עד אחר אכילת אפיקומן, ולכן המחמיר תבוא עליו ברכה. [ילקו"י מועדים עמוד תה. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מד עמוד תשצא].

ג. גם מי שלא נהג לומר לפני אכילת הכורך: "זכר למקדש כהלל הזקן וכו'" טוב וראוי לאומרו ואין בזה חשש להפסק. [ילקו"י שם. שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' מא. יחוה דעת ח"א סימן יט].

ד. אחר שטיבל הכריכה בחרוסת אין צריך לנער החרוסת אחר הטיבול, שהואיל ואינו אלא דרך טיבול בעלמא, כיון שאינו משהה הכריכה בתוך החרוסת, אינו מבטל טעם המרור. וכן המנהג. אבל באכילת מרור בפני עצמו צריך לנער החרוסת, משום חומרא שלא יבטל טעמו, מה שאין כן בכריכה שאינה אלא לזכר בעלמא. [מרן הב"י בשם האגור. מאמר מרדכי. פקודת אלעזר. פמ"ג. ילקו"י מועדים עמוד תו. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מ' עמוד תשלח. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעד, ובמהדורת תשס"ג עמוד קא].

ה. אם לא טיבל בחרוסת, ואכל את הכורך בלי להטבילו, וקשה עליו לחזור ולאכול שוב, יצא ידי חובה, ואין צריך לחזור ולהטביל בחרוסת ולאוכלו. ומכל מקום מהיות טוב נכון שיקח מצה ומשהו מרור, ויכרכם ויטבלם בחרוסת, ויאכל בהיסבה, זכר למקדש. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' עמוד תשמ. ובמהדורת תשס"ג עמוד קא].

ו. מי שטעה והקדים אכילת הכורך קודם המצה והמרור לבדם, לא יצא ידי חובת שניהם, וחוזר ואוכל המצה בברכה. ואם טעה ולא אכל המרור בפני עצמו, אלא תיכף לאחר שאכל הכזית מצה כרך מצה ומרור ואכלם, צריך לחזור ולאכול מרור בפני עצמו, אך לא יברך על אכילת מרור. אולם אם בירך לפני הכריכה על המצה, ולא הפסיק בדבר אחר, אוכל אחר הכריכה מצה לבדה על סמך ברכתו. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מב עמוד תשסא].

ז. יש נוהגים לערב כרפס או שאר ירקות בכריכה, וראוי למנוע מנהג זה, ולעשות זכר למקדש במצות הכריכה של מצה ומרור בלבד, לבלתי היות שם ערוב. [ילקו"י מועדים עמ' תו. שו"ת חזון עובדיה ח"א ס"ס לה בהערה. ובחזו"ע על הל' פסח עמו' קעד בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמו' קא].

ח. צריך לאכול הכריכה בהיסבה, ומכל מקום מי ששכח ואכל הכורך בלי היסבה, וקשה עליו לחזור ולאכול אין צריך לחזור ולאכול בהיסבה. וכל שכן לגבי נשים שיש להקל להן יותר בזה. ומיהו אם רוצה להחמיר ולאכול שנית בהיסבה, תבוא עליו ברכה. [חזון עובדיה חלק א' סימן מ. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קעד, ובמהדורת תשס"ג עמוד קא].

ט. מי שקשה עליו לאכול כזית מרור בכריכה, רשאי להקל בזה, ליקח כל שהוא מרור, ובפרט במקום שאין החזרת [חסא] מצויה, ולוקחים תמכא [כריין] וכיו"ב, שבודאי יש להקל עליהם בזה. ואם קשה עליו הדבר מאד, רשאי שלא לאכול הכריכה כלל, כיון שאין הכריכה אלא לזכר בעלמא, ולפיכך יכול כל אדם להקל בזה במקום הצורך, ולאכול שליש ביצה [כשמונה עשרה גרם] מן המצה, וכשליש ביצה מן המרור, ולסמוך על דעת הרי"ף והרמב"ם שזהו שיעור הכזית. [חזון עובדה חלק א' סימן מב. ובמהדורת תשס"ג עמוד קב].

י. אם לא נזכר מהכריכה עד שנטל ידיו למים אחרונים, לא יחזור לאכול הכריכה, שכבר יצא ידי חובתו באכילת המצה והמרור כל אחד בפני עצמו. [שו"ת חזון עובדיה א' סי' מא עמוד תשמח].

שלחן עורך

א. יערוך שולחנו ויסעד לבו בשמחה, כיד ה' הטובה עליו. ואם היסב הרי זה משובח. ואם לאו אין צריך. [רמב"ם פרק ז' הלכה ח]. והחכם עיניו בראשו לבל ימלא כריסו, כדי שיאכל את האפיקומן בתיאבון, ולא אכילה גסה, ושלא יהיה עליו לטורח. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תו. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעה. ובמהדורת תשס"ג עמוד קג].

ב. אם ישן באמצע הסעודה קודם אכילת האפיקומן, לא חשיב הפסק, ומכל מקום צריך נטילת ידים בלי ברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תז. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמ' קט]

ג. בליל פסח שאוכלים בהיסבה, יש להזהר שלא להשיח בסעודה, שלא יבוא לידי סכנה, שמא יקדים קנה לושט. ומכל מקום מותר לספר ביציאת מצרים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד קמא. חזון עובדיה פסח מהדורת תשס"ג עמוד קה].

ד. דין ליל פסח הוא כדין שאר ימים טובים, שאין להניח מקום פנוי בשלחן זכר לחורבן. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מג עמוד תשעג. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג עמוד קו].

סימן תעז - צפון

א. לאחר גמר כל הסעודה, אוכלים אפיקומן ממצה השמורה המונחת תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע. ויש נוהגים לומר זכר לקרבן פסח. ואוכלה לבדה בלא תערובת ליפתן, כדי שיהיה טעם מצה בפיו. ויש מחמירים לאכול ב' כזיתים, אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עמו, ומדינא די בכזית אחת, שכן דעת הרבה מן הראשונים ומרן השלחן ערוך (סימן תעז). ויכוין באכילתו שהוא זכר לפסח, והוא גם זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. והרוצה להחמיר ולאכול כשיעור שני זיתים, יחמיר לעצמו ותבא עליו ברכה, ודי שיאכל הכזית כמ"ד שהוא כשליש ביצה. [שו"ת חזון עובדיה סימן מד. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעז. ובמהדורת תשס"ג עמוד קו. ילקוט יוסף על המועדים עמוד תז].

ב. יאכל את האפיקומן לתיאבון ובהיסבה, ולא יברך עליו. ואם היה שבע כל כך, עד שהוא קץ באכילתו, לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן, שאכילה גסה אין שמה אכילה, ועל זה נאמר, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלו לשם מצוה, ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה הוא בבחינת צדיקים ילכו בם, וזה שאכלו אכילה גסה הוא בבחינת ופושעים יכשלו בם. [תוס' פסחים קז:]. ועל כן ישים לב לזה בשעת סעודתו, שלא יאכל כל כך, עד שיהא קץ באכילת האפיקומן. [ילקוט יוסף מועדים עמ' תח. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קעז. ובמהדורת תשס"ג עמוד קז].

ג. ומכל מקום אם אינו אוכלו לתיאבון כל כך, רק שאינו קץ במזונו, שפיר דמי, שהרי צריך לאוכלו על השובע. ונכון לאכול את האפיקומן בעודו מתאוה קצת לאכול. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תח. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעז בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמוד קז].

ד. יש לשים לב ולהזהיר גם את בני ביתו, להסב בעת אכילת האפיקומן, שאם לא כן יצטרך לאוכלו שנית, בהיסבה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד קח]

ה. אם לא היסב באפיקומן, אם עדיין לא בירך ברכת המזון, ואין האכילה השניה קשה עליו, יש לו לחזור ולאכול האפיקומן בהיסבה. ואם קשה עליו, אין צריך לדחוק את עצמו לחזור ולאכול בהיסבה, ויסמוך על המקילין. ואם כבר בירך ברכת המזון ואחר כך נזכר, אין צריך לחזור ולאכול בהיסבה. וסומך על מה שאכל בהיסבה את הכזית הראשון. [ילקוט יוסף מועדים עמ' תח. שו"ת חזון עובדיה ח"א כרך ב' עמ' תתו. שו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סי' לה אות כד].

ו. אם שכח לאכול את האפיקומן, ונזכר אחר שנטל ידיו למים אחרונים או אחר שאמר הב לן ונבריך, יאכל האפיקומן בלי ברכת המוציא. ואם כבר התחיל בברכת המזון ונזכר שלא אכל אפיקומן, יגמור את ברכת המזון, ולא יפסיק אחר ברכת הזן את הכל, כדי לאכול את האפיקומן, אלא יסיים את ברכת המזון. ויחזור ויטול ידיו [וכשאוכל מן המצה פחות מכביצה נוטל ידיו בלא ברכה], ויברך המוציא ויאכל האפיקומן, ויברך ברכת המזון על הכוס וישתה הכוס. והוא הדין בנזכר אחר ברהמ"ז קודם שבירך בורא פרי הגפן, שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן ויברך ברהמ"ז על הכוס ויברך בורא פרי הגפן וישתה הכוס. ואם אינו אוכל שיעור כביצה מהאפיקומן, אלא כזית, לא יברך על נטילת ידים. ואם אוכל שיעור כביצה, [בלי קליפה]. צריך לברך על נטילת ידים. ואם נזכר אחר כוס שלישית, במקומותינו שנהגו לעשות שימור משעת קצירה, נוטל ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן, ויברך ברכת המזון בלי כוס. ואם אכל מצה שמורה אף בתוך סעודתו, אין צריך לחזור ולברך עבור האפיקומן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תח. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קעט הערה ו'].

ז. אם אין המצה שהצניע לאפיקומן מספיקה לכל המסובים, יקח ממצה שמורה אחרת. ואם נוהגים לאכול ב' כזיתים, טוב שיתן תחלה לכל המסובין כל אחד כזית מן המצה של אפיקומן, כאשר יוכל שאת, ואחר כך יקח ממצה שמורה אחרת להשלים ב' כזיתים. ואם אבדה או נאכלה המצה שהניח לאפיקומן, יקח מצה אחרת ויאכלנה לשם אפיקומן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תח. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קעט ובהערה ג'. ובמהדורת תשס"ג עמוד קח].

ח. יזהר לאכול האפיקומן קודם חצות, ובדיעבד יוצא ידי חובה גם לאחר חצות. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תט. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קעט].

ט. לא יאכל את האפיקומן בשני מקומות, ואפילו בחדר אחד בשני שולחנות, אלא אם כן היו פני המסובים אלו כנגד אלו, שאז נחשבים כמקום אחד. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תט].

י. מי שישן באמצע אכילת האפיקומן [אפילו אכל כל שהוא] והקיץ, אינו חוזר לאכול. אבל בני חבורה שישנו מקצתם באמצע אכילת אפיקומן, חוזרים ואוכלים. ישנו כולם וניעורו, לא יאכלו. נתנמנמו כולם יאכלו. וכל זה כשיישן באמצע אכילת האפיקומן, אבל שינה באמצע הסעודה קודם האפיקומן אינה הפסק. [שו"ת חזון עובדיה סימן מו]. ובשינת עראי [על אצילי ידיו, ועל השלחן] צריך נטילת ידים בלא ברכה, אבל אין צריך לברך המוציא. וראוי להחמיר בזה אף בישן פחות משיתין נשמי. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' כרך ב' עמוד תתיז. ועל הלכות פסח סימן קעט, ובמהדורת תשס"ג עמוד קט].

יא. מדת חסידות שלא ידבר כלל בדבר שאינו מענין הסעודה, משבירך על אכילת המצה עד אחר אכילת האפיקומן. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן מד עמוד תשצא].

יב. אסור לאכול שום דבר אחר האפיקומן, ואם טעה ואכל פירות וכיוצא, חוזר ואוכל אפיקומן, כדי שישאר טעם מצה בפיו. ואם בירך ברכת המזון, אינו צריך לחזור ולאכול אפיקומן. ואם טעה ובירך ברכת הנהנין על איזה דבר מאכל, וטרם שטעם נזכר שאסור לאכול אחר האפיקומן, יטעם מעט כדי שברכתו תחול על דבר מועט, ולא תהיה ברכתו ברכה לבטלה. [ילקו"י מועדים עמ' תט. חזון עובדיה הלכות פסח עמ' קפ. ובמהדורת תשס"ג עמ' קיב].

יג. מותר לשתות מים אחר אפיקומן, ושאר משקים שאינם משכרים, אבל לא יין, או שאר משקים המשכרים, חוץ משתי כוסות שתקנו חז"ל. והיושב ועוסק בהלכות פסח ובסיפור יציאת מצרים אחר הסדר, רשאי לשתות קפה או תה, [ואפילו עם סוכר], כדי להתעורר ולהפיג יינו. ויש להתיר בזה גם לאחינו האשכנזים, כל שיושב ולומד בהלכות ובסיפור יציאת מצרים. אבל בלא צורך אין להקל, ולאחר חצות יש להקל בזה יותר. וכן מותר לעשן סיגריות [על ידי הדלקה מאש לאש] לצורך הנ"ל, ולא חיישינן שעל ידי זה יפיג טעם המצה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תט. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן נ'. ובחזו"ע על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קפ].

יד. נכון לומר דברי תורה על השלחן, וללמוד משניות פסחים, דבר בעתו מה טוב. אולם כשתרדמה נופלת על המסובין, טוב יותר להזדרז, לגמור את ההלל, לזכות את הרבים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תט. חזון עובדיה פסח עמוד קפא].

ברך

א. יטול ידיו למים אחרונים ויברך ברכת המזון על הכוס, וישטוף הכוס וידיחנו אפילו הוא נקי. [רש"ל סימן פח. ואחרונים]. ומקבלו בשתי ידיו, וכשמתחיל לברך נוטלו בידו הימנית, בלתי סיוע ידו השמאלית, ויגביהנו מעל השלחן טפח, ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו. [שלחן ערוך סימן קפג ס"ד]. וכל המסובים יתפסו הכוס בידם בעת ברכת המזון, וכן צריכים להזהר בכל הדברים שטעון כוס, כגון שלא יהיה כוסם פגום. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תט. חזון עובדיה חלק א' סימן מ. ובחזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קפב, ובמהדורת תשס"ג עמוד קיד].

ב. יש להזהר שלא להסב בעת שמברך ברכת המזון, אלא צריך לשבת בעת שמברך, שאין לברך ברכת המזון מעומד או כשהוא מהלך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תט. חזון עובדיה פסח עמוד קפג].

ג. יתן לבו לומר "יעלה ויבא", ואם טעה ולא אמרו, אם נזכר כשאמר ברוך אתה ה' לפני שיסיים בונה ירושלים, אומר למדני חקיך, וחוזר לומר יעלה ויבא. ואם לא נזכר עד שהתחיל לומר בונה ירושלים, אומר בין ברכת בונה ירושלים לברכת הטוב והמטיב, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן וכו'. וחותם בא"י מקדש ישראל והזמנים. וכן אם התחיל בברכת הטוב והמטיב שאמר אמ"ה, ותיכף נזכר, יסיים אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל וכו'. ואם לא נזכר עד שהתחיל לומר לעד האל וכו', חוזר לראש ברכת המזון, ואפילו נזכר בהלל, צריך לחזור ולברך ברכת המזון על הכוס, ודין האשה כדין האיש בזה. [ילקו"י מועדים עמוד תי. שו"ת יביע אומר ח"ו סימן יח סקי"ג. וח"ד סי' כה סק"ג חיו"ד. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קפג].

ד. כשיסיים ברכת המזון יברך הגפן, ויכוין לפטור כוס רביעית, וישתה הכוס בהיסבה, ואם לא היסב חוזר ושותה בהיסבה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קפג, ובמהדורת תשס"ג עמוד קטז].

ה. אם רצה לשתות יין בין כוס שלישית לרביעית לא ישתה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תי. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קפג. ובמהדורת תשס"ג עמוד קטז].

ו. כשיש חתן בליל פסח, יש לברך ברכת חתנים על אותו כוס שמברכים עליו ברכת המזון, ולא יביאו כוס נוסף לברכת חתנים, ויכול המברך לברך ברכת חתנים על כוסו שלו, ואם ירצה לברך על כוס החתן, שפיר דמי, והמנהג לברך תחלה ברכת הגפן. [חזון עובדיה חלק א' סימן מח, ובילקוט יוסף שובע שמחות חלק א' [חופה וקידושין],הלכות שבע ברכות. וילקו"י מועדים עמוד תי].

הלל - סימן תפ

א. יגמור ההלל בשמחה וחדוה, ומתחיל "שפוך חמתך" על כוס רביעית כנגד ארבע כוסות התרעלה שעתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם ששיעבדו את ישראל. [הר"ן ריש פרק ערבי פסחים. וכן כתב הארחות חיים אות לב, בשם הרא"ה]. ויאחז הכוס בידו כדי לגמור עליו את ההלל. ואם אינו יכול לעשות כן במשך כל ההלל, יוכל להניחו לפניו ודיו. ומכל מקום טוב לאחזו לפחות בברכת יהללוך. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תי. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קפג].

ב. יש לעורר את כל המסובים שיאמרו ההלל בהתלהבות, ולא יקראו את ההלל והם מתנמנמים, ומכל שכן בשחוק וקלות ראש. אף לא במרוצה במשא כבד ויכבד ממנו, שהכל הולך אחר החיתום. ומותר לשבת בעת קריאת ההלל שקודם הסעודה ואחר הסעודה, ויש נוהגים לעמוד, והמחמיר תבא עליו ברכה. [חזון עובדיה הל' פסח עמ' קפד, ובמהדורת תשס"ג עמוד נט].

ג. יחתום בהלל בברכת יהללוך, ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות. אבל בברכת ישתבח שהיא קודם לברכת יהללוך, אינו חותם, אלא כשאומר ומעולם ועד עולם אתה אל, מפסיק בה. ואם טעה וחתם בישתבח, אינו צריך לחתום בברכת יהללוך. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תי. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קפה].

ד. כשחותם מלך מהולל בתשבחות, אינו מסיים "אמן", אף לדידן דנהגינן בעלמא לסיים באמן בברכת יהללוך, שהרי בליל פסח אין כאן אלא ברכה אחת להלל, והעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, כשהוא אחר ברכת אחת. [חזון עובדיה שם. ובמהדורת תשס"ג עמוד קיח].

ה. מצוה לחזר בליל פסח אחר זימון, כדי שיאמר האחד לשנים הודו, והגדול שבהם אומר הודו, והאחרים עונים אחריו. והגדול יכול ליתן רשות לקטן, ויכול להצטרף לזימון לענין הלל, אף על פי שלא אכל עמהם. [סימן תעט]. וכל זה לכתחלה, ולמצוה מן המובחר, אבל כשאי אפשר, יכול לצרף את אשתו ובניו הקטנים להלל. [ומה שכתוב במדרש שצריך שלשה, היינו עם אשתו ובנו הקטן. הרא"ש. וע"ע לרבינו מנוח דף כב. ובשבולי הלקט דף צג.]. ולענין זימון לברכת המזון, דין ליל הסדר כמו כל שאר ימות השנה, שאין צורך כל כך לחזר אחר זימון. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תיא, חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קפו].

ו. יש נוהגים בקריאת ההלל, שגדול הבית אומר הללויה הללו עבדי, והשומעים עונים: ה', והוא אומר הללו את שם, והם עונים: ה', וכן הלאה, ויש להם על מה שיסמוכו, אפילו כשאין אומרים עמו הפסוק בלחש, ומכל מקום טוב יותר לאומרו ביחד. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תיא. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קפט בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמוד קכג].

ז. יזהר לסיים את ההלל קודם חצות הלילה, וכן שתיית כוס רביעי, ומכל מקום אם נתאחר עד אחר חצות, לא יחתום ברכת יהללוך, [וכן לא יברך על כוס רביעי ברכת הגפן, אף להנוהגים לברך תמיד]. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קפח, ובמהדורת תשס"ג עמוד קכד].

ח. ישתה הכוס בהיסבה, ולא יפחת משתיית רביעית, [אלא אם כן שתה רביעית בכוס השלישית], כדי שיברך ברכה אחרונה, ויתן לבו לשתות בהיסבה. ואם שכח ולא היסב, אם נשאר בכוס קצת יין, יחזור וימלאנו וישתה בהיסבה בלי ברכת הגפן. ואם לאו, ישתה כוס אחר ויברך עליו. ואף שיש חולקים וסוברים שלעולם לא יברך בורא פרי הגפן, מכל מקום המברך וסומך על פסק מרן השלחן ערוך, ינוחו לו ברכות על ראשו. ומיהו מי שירצה לחוש לסברת החולקים יברך בורא פרי הגפן בהרהור הלב. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תיא, על פי שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' מט עמ' תתסח. ובחלק ההלכות מהדורא קמא עמ' קפט, ובמהדורת תשס"ג עמ' קכו].

נרצה

ט. ירצה ה' פועלו ותהי משכורתו שלימה, ומצוה שיספר ביציאת מצרים אחר הסדר כפי יכולתו, ויש נוהגים לומר פיוטים, כגון חד גדיא, ואירע שאחד התלוצץ על פיוט זה, וחייבוהו נידוי, והצריכוהו שישאל מחילה. ועל כן יהיה מורא שמים עליו, וגילו ברעדה. ויישן מתוך קריאת שמע, שלימה משנתו. וירצה כקרבן אשה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת שנת תשס"ג, עמוד קכו]

י. חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים, ולספר בנסים ובנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. ואם הולך לישן קודם חצות, יברך ברכת המפיל בשם ומלכות, ואם ישן אחר חצות אין לברך ברכת המפיל אלא יקרא קריאת שמע ויאמר ברכת המפיל בלי שם ומלכות. ומנהגינו לקרוא בקריאת שמע שעל המטה, את כל ג' הפרשיות. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תיב. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת שנת תשכ"ז עמוד קצב בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמוד קכו].

יא. מי שהוא אונן בליל פסח, כבר נתבאר לעיל (עמוד נב הלכה יא), שאם דעתו לקבור את המת בלילה על גויים, פטור מכל מצוות הלילה. ואם דעתו לקוברו במוצאי יו"ט, חייב בכל המצוות, אך לא יברך שום ברכה בעצמו, אלא ישמע מאחרים. וכן ההגדה וההלל. וכל זה בלילה הראשונה, אבל בליל יום טוב שני של גלויות כיון שיש בזה מחלוקת האחרונים ביתר שאת אם חייב במצוות, לפיכך דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ובלבד שלא יברך שום ברכה מברכות הסדר בעצמו, אלא ישמע מאחרים. וכן את ההגדה

דבר תורה מיוחד אשר קידש כבוד האדמו״ר יאשיהו יוסף פינטו שליט״א

לכן עלינו בימים האלו ביותר, בזמן שראינו וחווינו על בשרנו מה זה כח של לשון הרע, ומה הלשון יכולה להחריב ולגרום, להיזהר ולקבל על עצמנו זהירות מכל ריח של לשון הרע ולהתחזק בשמירת הלשון בכל כוחנו, לזכות אחרים שיזהרו בכל כוחם גם בשמירת הלשון.

כ״ח באדר ב׳ ה׳תשע״ו

"בגדיו יהיה פרומים וראשו יהיה פרוע" (ויקרא י"ג- מ"ה)
וקשה, מדוע המדבר לשון הרע בגדיו צריכים להיות פרומים וראשו פרוע, פיו חטא בלשון הרע וצריכים רק להעניש את הפה, מדוע מענישים את השיער ואת הבגדים שם על זה שדיבר לשון הרע?
והנה חשבנו לחזק ביותר עניין לשון הרע, אנו חיים בעולם שהלשון הרע הוא חלק מהחיים של כל אחד ואחד, וכל אדם שיוצא מביתו כל רגע עומד בניסיון הקשה ביותר של לשון הרע ויכול להיכשל כל רגע בניסיון לשון הרע, והמלחמה הגדולה והחזקה ביותר בדור הזה להילחם לא ליפול חס ושלום בלשון הרע. וגם אם האדם יודע שהוא נכשל בלשון הרע לפחות שיכאב לו אחרי שמדבר לשון הרע.
וכך מסופר על החפץ חיים שאחרי שכתב את כל ספריו הקדושים הגיע אליו יהודי עשיר מאוד ואמר לו: אני רוצה לקנות את כל הספרים של החפץ חיים חוץ מספר אחד שמירת הלשון על לשון הרע, שאל אותו החפץ חיים: מדוע, אמר אותו אדם: אני מקפיד על כל התורה קלה כבחמורה, אבל עסקיי מרובים ואני כל היום מסתובב בין סוחרים ובין אנשים, ואני יודע שאני אכשל בלשון הרע ובשביל מה אני אלמד את הספר לשון הרע אם אני יודע שאני אכשל בזה, לכן אני לא רוצה בכלל לקנות את הספר, לא לקרוא אותו לא לדעת אותו ולא לדעת את כל המחוייבות על לשון הרע. ענה לו ואמר לו החפץ חיים, לפני שהוא כתב את הספר על שמירת הלשון הוא הלך לרבי ישראל מסלנט ושאל אותו האם לכתוב את הספר או לא לכתוב מה לעשות, אמר לו רבי ישראל מסלנט תכתוב וגם אם יהיו אנשים שיקראו את הספר ולא יקיימו את זה, לפחות מתי שידברו לשון הרע יכאב להם קצת בלב, מספיק הספר שיגרום לאנשים אחרי שמדברים לשון הרע כאב בלב על מה שעשו.
אדם צריך כל הזמן להיות סביב החיים שלו להיזהר מהלשון הרע בכל כוחו, כי אם אדם לא נזהר מהלשון הרע ונותן ללשון שלו ללכת ולעשות כל מה שהיא רוצה, אדם יכול לאבד את כל עולמו בכח הרע שיש ללשון הרע, הלשון הרע זה דבר חמור ודבר של חורבן ומהניסיונות הקשים של הדור לא לדבר ולא לקבל לשון הרע.
וכך מסופר על אחד האדמו"רים הגדולים בעל התולדות אהרון זצוק"ל שאחד מצאצאיו היה בשידוך, ומישהו דיבר לשון הרע גדול על אחד מנכדים שלו בעניין השידוך, וזה כאב מאוד לבעל התולדות אהרון שכך מדברים על הנכד שלו, אבל אותו שידוך בעל השידוך לא רצה לשבור את השידוך עם הנכד של בעל התולדות אהרון ואמר אני אלך לשאול בפירוש את הסבא האם זה נכון או לא הלשון הרע. הלך לבעל התולדות אהרון ואמר לו: שמעתי לשון הרע כזה על הנכד שלך האם זה נכון או לא, בעל התולדות אהרון בדמעות עמד ואמר: זה שקר וכזב וזה לא נכון הלשון הרע, ובעל התולדות אהרון רצה לדעת מי האדם שדיבר לשון הרע על הנכד שלו, אבל חיכה ולא לחץ לספר לו מי דיבר. עברו ימים בעל התולדות אהרון טס לאוסטרליה לאסוף כסף לישיבה שלו ובטיסה לאוסטרליה הוא ביקש לקחת איתו את הספר שמירת הלשון של החפץ חיים וכל הדרך שלוש פעמים, הוא למד את כל הספר בעיון ודקדוק רב ומתי שחזר אמר: אני לא רוצה לדעת מי דיבר לשון הרע. אחרי שלומדים טוב את שמירת הלשון ומבינים עד כמה הסכנה של לשמוע או לדבר או ריח של לשון הרע, העדיף בעל התולדות אהרון אפילו לא לדעת מי דיבר את הלשון הרע הקשה על הנכד שלו.
לפעמים גם לדעת מי דיבר עליך לשון הרע לא כדאי לדעת, ודאי אדם צריך להיזהר בכל כוחו מכל ריח של לשון הרע, כי החורבן של לשון הרע הוא חורבן איום ונורא שאין כדוגמתו. וכל אדם צריך להקפיד כל הזמן שהספר שמירת הלשון יהיה מולו לדעת ללמוד, לדעת ממה צריך להיזהר, לדעת איך להיזהר, לדעת כל דבר את החורבן שהלשון הרע יכולה לעשות. ולא סתם זכה החפץ חיים שהספר שלו המשנה ברורה נתקבל בכל תפוצות ישראל ואין בית יהודי שלא יודעים מה זה המשנה ברורה ולא לומדים ולא מקפידים בעניין המשנה ברורה, מאיפה?. מהכח שהחפץ חיים החדיר בעולם את העניין של שמירת הלשון.
וצריך האדם להיזהר שלא רק לשון הרע לא לדבר על חברו, אלא גם בקריצת הפנים לא לחטוא בלשון הרע, יש אנשים שלא מדברים לשון הרע אלא מתי ששומעים דבר קורצים בעיניים או קורצים עם האף וגם בזה יש איסור חמור ביותר של לשון הרע.
וכמו שאנחנו רואים מה שהתורה הקדושה אומרת "כי באפם הרגו איש" (בראשית מ"ט-ו') גם בעקימות האף יכולים להזיק ולהרוג את חברו. וזה מה שדוד המלך אומר בתהילים והתפלל "יכרת ה כל שפתי חלקות לשון מדברת גדלות" (תהילים י"ג-ד'). והגמרא בערכין (ט"ו עמוד ב') אומרת סיפר אין לו תקנה, כבר כרתו דוד ברוח הקודש. לכן אדם יזהר זהירות גדולה מכל ריח של לשון הרע, ועם ישראל כבר קיבלו את מה שכתוב בתורה הקדושה (דברים כ"ז-כ"ד), "ארור מכה רעהו בסתר" ורש"י במקום אומר על לשון הרע הוא אומר.
וידוע מה שהגמרא בשבועות (ל"ו) אומרת: ארור, מי שבגדר ארור נמצא בנידוי. ועל פי זה יובן מדוע מי שמדבר לשון הרע צריך ללכת עם שיער פרוע ובגדים פרומים, משום שאחד הדברים שנותן כח ללשון הרע זה המעמד של האדם, רואים אדם לבוש יפה, אדם מסורק יפה אז יש לו כח שישמעו הדברים שלו כי הוא נראה אדם מהמניין, אדם מהשורה, אדם מקובל בחברה ולכן יש יותר משקל ללשון הרע שלו, וקל וחומר אם המדבר לשון הרע הוא תלמיד חכם או רב שהלשון הרע שלו חמור וקשה ביותר.
ולכן חלק מהתקנה של תיקון הלשון הרע, זה לא רק הלשון והצרעת בגוף שצריך האדם להיענש ולצאת מחוץ למחנה, אלא גם הבגדים שלו שגרמו לו שיתקבל הלשון הרע שלו, וגם השיער שלו, הזקן והשיער שגרמו לקבל את הלשון הרע שלו גם זה צריך להיות פרום ופרוע, שיבינו שהוא פגם עם כל מה שמסביב לפה שלו שותפים בלשון הרע שלו.
לכן עלינו בימים האלו ביותר, בזמן שראינו וחווינו על בשרנו מה זה כח של לשון הרע, ומה הלשון יכולה להחריב ולגרום, להיזהר ולקבל על עצמנו זהירות מכל ריח של לשון הרע ולהתחזק בשמירת הלשון בכל כוחנו, לזכות אחרים שיזהרו בכל כוחם גם בשמירת הלשון.

מפחדים להשמין לאחר הפסקת עישון? הדיאטה המנצחת למניעת העלייה במשקל

8 שעות לאחר הסיגריה האחרונה רמת החמצן חוזרת לנורמה, לאחר שבוע יורד הסיכון להתקף לב וניכר שיפור בחוש הטעם והריח – אז אם אתם מכורים, מפחדים מכישלון ומהשמנה – יש פתרון!

י׳ בסיון ה׳תשע״ה

מחקרים מצביעים כי עישון קשור בהתפתחות מחלות אשר עלולות לגרום לתחלואה כרונית ואף לתמותה, כמו מחלות לב וכלי דם, זיהומים בדרכי הנשימה, שחפת, סרטן דרכי הנשימה וסרטן הריאות. הפסקת עישון תורמת לשיפור זרימת הדם, מורידה סיכון להתקפי לב, לאירועים מוחיים ולמחלות ריאה. הפסקת עישון אף תורמת לשיפור מצב השיניים והחניכיים, לצבע השיניים ולעור שמרקמו בריא ויפה יותר. עישון גורם ליצירת שורה של חריצים בעור סביב השפתיים, אלה מעניקים מראה מבוגר ולא בריא הדורש טיפולים קוסמטיים לצורך העלמתם. מבחינה חברתית מעשנים סובלים מריח פה ומריח גוף לא נעים בלשון המעטה ומתלווה לכך גם קול צרוד וחורק. לא נשכח את העלות הכלכלית של העישון, כמה כסף נשרף בעשן סיגריה ולהורים מבינכם ניתנת דוגמא אישית של התמכרות והשתעבדות להרגל המזיק לגוף שלנו בכל הפרמטרים שניתן לאמוד.

מחקרים מצביעים כי השיפור לאחר הפסקת העישון מתחיל יחסית מהר:
· 8 שעות אחרי הסיגריה האחרונה רמת החמצן בדם חוזרת לנורמה ורמת הפחמן יורדת.
· 48 שעות אחרי הפסקת העישון - משתפרות תחושות טעם וריח.
· אחרי 72 שעות נשימה מתחילה להיות יותר קלה ופעילות הראות משתפרת.
· אחרי שבוע 1 יורד הסיכון להתקף לב, מתרחש שיפור ניכר בחוש טעם וריח, ריח מהפה נעלם, ואפילו צבע השיניים מתחיל להשתפר.
· אחרי 2-3 שבועות חל שיפור ניכר בתפקוד הראות ובזרימת הדם.
· אחרי שנה 1 סיכון להתקף לב יורד ב- 50%.
· אחרי 5 שנים סיכון לחלות בסרטן ראות יורד ב- 50%.
· אחרי 10 שנים סיכון לסרטן ראות מגיע לרמתו של אדם שלא מעשן.

אז למה רבים עדיין לא מפסיקים לעשן?
· תענוג העישון כמו בכל התמכרות
· נוחות והרגל חזק, התנהגות אוטומטית הפועלת ללא חשיבה
· פחד מכישלון
· תופעות לא נעימות המאפיינות הפסקת כל חומר ממכר
· חוסר תמיכה מהסביבה
· דיכאון
· סביבה מעשנת
· חוסר ידע בדרכי הטיפול
· ועוד סיבה חשוב – פחד להשמין

ואכן הפסקת עישון עלולה לגרום לעלייה במשקל, וזאת בקשר ישיר למספר הסיגריות ביום. מחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטת הרווארד הראה שאחרי 8 שנות מעקב אחר נשים שהפסיקו לעשן ועישנו יותר מ-24 סיגריות ביום עלו כ-8, אלו שהפסיקו לעשן אחרי שעישנו עד 24 סיגריות ליום עלו 6.5 ק"ג. במעקב אחרי נשים שהמשיכו לעשן מעל 24 סיגריות ביום עלו 5.4 ק"ג, המעשנות עד 24 סיגריות ביום עלו כ-5 ק"ג. ולעומת זאת אלו שלא עישנו מעולם עלו פחות מ-4 ק"ג.

מה הסיבות לעלייה במשקל אחרי הפסקת העישון?
· בשל שינוי במטבוליזם

· עלייה בכמות האוכל שמחליף את הסיגריות

מה ניתן לעשות? דיאטת הלחם מתאימה מאד לנושא הגמילה בשל עקרונותיה:
ארוחות קטנות כל 3-4 שעות
ארוחה קטנה כשעה לפני השינה
שילוב של פחמימות מורכבות, כמו לחם חיטה מלאה, אורז, פסטה, גריסים וקטניות
שפע של ירקות בכל צורת ההכנה
חלבונים רזים מדי יום: עוף, הודו ודגים
ביצה אחת ביום
מדי יום 1-3 כפות שמן זית או קנולה
כ- 10 כוסות נוזלים ליום (ללא תוספת סוכר)
כמות מתונה של מוצרי חלב רזים ופירות
להימנע מאכילת ממתקים
להקפיד על פעילות גופנית מתונה ושינה מספקת

תפריט לדוגמה של דיאטת הלחם ליום אחד בלבד:
ארוחה 1: דייסת קוואקר או 2 פרוסות לחם קל מרוחות בגבינה 5% או אבוקדו וירקות
ארוחה 2: 2 פרוסות לחם קל עם חומוס או טחינה או חומוס וירקות
ארוחה 3: 3 שיפודי עוף, סטייק פרגית, או דג בשילוב מרק וסלט ירקות או ירקות מבושלים וסלט
ארוחה 4: ½ בייגל עם פרוסת סלמון מעושן או פרוסת גבינה צהובה לייט, כוס קפה עם ממתיק מלאכותי או גביע יוגורט טבעי עם כף דגני בוקר ללא סוכר
ארוחה 5: 2 פרוסות לחם קל, ביצה או חביתה על שמן קנולה וירקות או מנת פסטה ברוטב עגבניות ושמן זית וירקות מוקפצים
ארוחה 6: פרי או מעדן חלב דיאטטי 0% שומן
מאת: ד"ר אולגה רז ראש המחלקה למדעי התזונה הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת אריאל

ב"איחוד הצלה" ובהכנסת האורחים אור הרשב"י ממשיכים בהיערכות לקראת אירועי ל"ג בעומר והגעת הרבבות לקבר הרשב"י בהר מירון.

ט׳ באייר ה׳תשע״ה

זאב קשש יו”ר איחוד הצלה מסר: "איחוד הצלה נערך השנה באופן מיוחד יחד עם שאר כוחות הביטחון וההצלה לאור הפקות הלקחים משנים עברו ומהלווית מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל ישנה היערכות שונה בשטח, ראינו שיפור ניכר בהיערכות הבטיחותית שנעשתה ברמה הגבוהה ביותר, ובכל זאת אנו קוראים לציבור לקחת אחריות באופן אישי ולמנוע סכנת חיים, אנא הימנעו משהייה ממושכת במקומות צפופים כמו בהיכל הציון וברחבות הריקודים, מה שגורם להתעלפויות ולפציעות מיותרות בשל הדוחק הרב השורר במקום, ראינו שיפור ניכר בהיערכות הבטיחותית שנעשתה ברמה הגבוהה ביותר".

מדוברות אור הרשב"י נמסר: "נמשכת ההיערכות בהכנסת האורחים של מוסדות אור הרשב"י במירון לקראת חלוקת האוכל לרבבות במתחם הענק בסמוך לציון הרשב"י במירון בימי ל"ג בעומר תשע"ה - 2015, בסיוע מנופים ועשרות פועלים הוקם בימים האחרונים אוהל 'הכנסת האורחים' הגדול בישראל ובו קרוב לאלף וחמש מאות מקומות ישיבה. באוהל אף הותקנה מערכת מיזוג שמוגדרת כ"מערכת המיזוג הגדולה בישראל", זאת בכדי לאפשר לרבבות הסועדים אווירה נוחה וממוזגת".

מדוברות איחוד הצלה נמסר: "כמידי שנה מאות רופאים פראמדיקים וחובשים מכל רחבי הארץ המתנדבים בארגון 'איחוד הצלה' יטלו חלק במערך האבטחה והסיוע הרפואי לרבבות העולים למירון. במקום יוקם חפ"ק מרכזי המצויד במיטב האמצעים הטכנולוגיים לניהול מבצעים מורכבים אשר מתוכו ינוהל המבצע כולו, ימוקמו נקודות ההזנקה עם צוותי רפואה רבים, וכן יובאו רכבי שטח מיוחדים לפעילות בהר מירון ובחורשות הסמוכות לעת הצורך. המתנדבים יפעלו בצוותים ע"פ חלוקה למשמרות מסודרות בפריסה רחבה בכל המתחמים השונים בהר מירון, ובעקבות האסון בהלווית מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל יוצבו מתנדבים בכל הכניסות לציון הרשב"י, בסמוך לגרמי מדרגות, ובסמוך לטריבונות הענק (פארנצ'עס) על מנת להעניק סיוע רפואי מהיר לנזקקים במידת הצורך במהלך ההדלקות והאירועים השונים מחשש לאירועי נפילה מגובה ופציעות בשל הדוחק הרב השורר במקום".

הרב חיים זייבלד ממנהלי מוסדות אור הרשב"י מסר: "מתוך אמונה שסעודת הילולא לכבוד רבי שמעון בר יוחאי צריכה להיות מכובדת ומתאימה לצרכים הגדלים והולכים, נטלנו על עצמנו במוסדות "אור הרשב"י" משימה כמעט בלתי אפשרית: לערוך את סעודת ההילולא הגדולה בעולם באוהל הענק שהוקם לצורך כך כמידי שנה. זאת בנוסף לחדרי תפילה (שטיבלאך) ואוהלים ללימוד שיוקמו בימים הקרובים. השנה החלטנו להשקיע יותר בנושאי הבטיחות בהקמת האוהלים בצורה הבטיחותית ביותר בכדי למנוע אסונות כהפקת לקחים מהאירוע המצער בהלווית מרן הגר"ש וואזנר".

ב"איחוד הצלה" השלימו את ההיערכות לקראת אירועי ל"ג בעומר ואבטחת מאות האלפים שיעלו לקבר הרשב"י בהר מירון • יו"ר איחוד הצלה זאב קשש: "נערכנו השנה יחד עם שאר כוחות הביטחון וההצלה לאור הפקות הלקחים משנים עברו ומהלווית מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל וישנה היערכות שונה בשטח, אנו קוראים לציבור לקחת אחריות באופן אישי ולמנוע סכנת חיים, אנא הימנעו משהייה ממושכת במקומות צפופים כמו בהיכל הציון וברחבות הריקודים" • נחי קליין ראש סניף איחוד הצלה בגליל: "כולי תקווה כי בהיערכות נכונה בשטח נעבור גם השנה את מבצע האבטחה המורכב בשלום, מתנדבים יוצבו בכל הכניסות לציון הרשב"י, ובסמוך לגרמי מדרגות".

תכונה והיערכות שיא לקראת אירועי ל"ג בעומר, וכמידי שנה מאות רופאים פראמדיקים וחובשים מכל רחבי הארץ המתנדבים בארגון 'איחוד הצלה' יטלו חלק במערך האבטחה והסיוע הרפואי לרבבות העולים למירון. במקום יוקם חפ"ק מרכזי המצויד במיטב האמצעים הטכנולוגיים לניהול מבצעים מורכבים אשר מתוכו ינוהל המבצע כולו, ימוקמו נקודות ההזנקה עם צוותי רפואה רבים, וכן יובאו רכבי שטח מיוחדים לפעילות בהר מירון ובחורשות הסמוכות לעת הצורך.

המתנדבים יפעלו בצוותים ע"פ חלוקה למשמרות מסודרות בפריסה רחבה בכל המתחמים השונים בהר מירון, ובעקבות האסון בהלווית מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל יוצבו מתנדבים בכל הכניסות לציון הרשב"י, בסמוך לגרמי מדרגות, ובסמוך לטריבונות הענק (פארנצ'עס) על מנת להעניק סיוע רפואי מהיר לנזקקים במידת הצורך במהלך ההדלקות והאירועים השונים מחשש לאירועי נפילה מגובה ופציעות בשל הדוחק הרב השורר במקום".

עקב מזג האוויר השרבי שצפוי השנה קוראים בארגון להיערך בהתאם ולהימנע מאוד משהייה ממושכת במקומות צפופים באזור הציון ורחבות הריקודים הגורמות בעיקר להתעלפויות בשל הדוחק הרב, נושא עליו הוחלט בארגון לתת השנה דגש רב בפעילות.

באיחוד הצלה מזכירים לחולים במחלות כרוניות שיש להקפיד להביא עמם את התרופות שעליהם ליטול ולהימנע שבעתיים מכניסה מיותרת לאזורי דחק בעלי סיכון. כמו"כ, קוראים בארגון להיצמד לכללי הבטיחות והזהירות מאש בכל מתחם ההר והחניונים ולהרחיק את האש מחומרים דליקים, צמחייה או מקומות מעבר הולכי רגל.

היות והשנה חל ל”ג בעומר ביום חמישי יש צפי לעלייה בהגעת האורחים והמתפללים שחלקם ישהו במירון גם במהלך השבת לאחר ההילולה, מה שמחזק את החשיבות בחידוד הכללים והשמירה על כל כללי הבטיחות. בארגון "איחוד הצלה" מקווים כי בעקבות הציות להוראות וההערכות המוקדמת יופחתו קריאות החירום בל"ג בעומר.

כחלק מההיערכות הכוללת הגיעו ראשי ומנהלי אגפים באיחוד הצלה לסיור וישיבת היערכות בישוב מירון ובמתחם הציון לקראת אבטחת מבצע מירון.

זאב קשש יו”ר איחוד הצלה מסר לאחר הסיור: "איחוד הצלה נערך השנה באופן מיוחד יחד עם שאר כוחות הביטחון וההצלה לאור הפקות הלקחים משנים עברו ומהלווית מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל ישנה היערכות שונה בשטח, ראינו שיפור ניכר בהיערכות הבטיחותית שנעשתה ברמה הגבוהה ביותר, ובכל זאת אנו קוראים לציבור לקחת אחריות באופן אישי ולמנוע סכנת חיים, אנא הימנעו משהייה ממושכת במקומות צפופים כמו בהיכל הציון וברחבות הריקודים, מה שגורם להתעלפויות ולפציעות מיותרות בשל הדוחק הרב השורר במקום, ראינו שיפור ניכר בהיערכות הבטיחותית שנעשתה ברמה הגבוהה ביותר".

קשש הוסיף: "אנו נערכים לצד פעילות הסברתית וקריאה ממוקדת לציבור למניעת דוחק מיותר המונע אסון. ישבנו עם השר וקציני המשטרה לתיאומים אחרונים לקראת תחילת המבצע שיחל ביום רביעי והתיאום המושלם ניכר היטב בשטח. אנו מודים לשר ולקציני המשטרה, לחברי הכנסת ולראשי המרכז הארצי למקומות הקדושים על שיתוף הפעולה והסיוע לטובת אבטחת רבבות העולים לציונו הקדוש של הרשב”י בימי ל”ג בעומר, וקוראים לציבור להישמע להוראות הבטיחות וההגעה למקום ע”פ הוראות המשטרה ואגף התנועה".

נחי קליין ראש סניף איחוד הצלה בגליל שיפקד על מבצע האבטחה אמר במהלך סיור ההיערכות: "הסיור נערך בצל הפקות הלקחים, וכולי תקווה כי בהיערכות נכונה בשטח נעבור גם השנה את מבצע האבטחה בשלום למען אבטחת שלומם של רבבות העולים לתפילה בימי ל”ג בעומר, כמפקד מבצע האבטחה כבר קרוב ל-20 שנה, ניתן לומר על מבצע האבטחה כי אנחנו כבר למודי ניסיון להפעלת מערך האבטחה המורכב בתנאי שטח כמו הר מירון. השנה באיחוד הצלה ערוכים להענקת סיוע רפואי גם בחניונים ובדרכים המובילות לישוב מירון, יחידת האופנולנסים של איחוד הצלה סניף 'גליל' נערכת לסייע בצירי התנועה במידת הצורך ובכל מקרה חירום”.

באיחוד הצלה קוראים לשיתוף פעולה ולגילוי אחריות של כלל אלפי ישראל העולים מירונה לשפוך שיח ותפילה ביום המסוגל ל"ג בעומר, ומתפללים כי כולם ישובו לביתם בשלום ובבריאות.

אברהם צמח - דוברות אור הרשב"י

כשר קטן ואינטימי

ככל שהזמן חולף, יותר ויותר מקומות קטנים מבינים את הפוטנציאל של הפניה לקהל הכשר, ובהתאם לכך מכשירים את עצמם ואת פעילותם. מתוך שלא לשמא יבוא לשמא, ובינתיים ההיצע גדל עבור המגזר החרדי/דתי.

י״ב באדר ה׳תשע״ה

מקומות כשרים לאירועים קטנים ואינטימיים

אירועים חגיגיים הם חלק משמעותי ומשמח בחיים של כולנו. בין אם מדובר בחתונה משפחתית או בבר המצווה של הילד של השכנים, כולנו משתתפים בלא מעט אירועים חגיגיים מדי שנה, וגם זוכים לערוך אירועים כאלו בעצמנו מדי פעם. כאשר מתמזל מזלנו ואנו זוכים לערוך אירוע חגיגי שלנו או של בני המשפחה הקרובה, אנו ניצבים בפני מגוון גדול של בחירות – איזה סוג אירוע לערוך, היכן לערוך אותו, כמה מוזמנים להזמין ואת מי בדיוק וכד'.

עבור מי שמעוניין לחגוג מאורע משמח זה או אחר בקרב בני המשפחה הקרובה וחברים טובים בלבד, מומלץ לערוך אירוע באחד ממספר מקומות בישראל המציעים אווירה אינטימית ונעימה, לאירוע כשר ומלא שמחה ואהבה. בחירה במקום המתאים תבטיח לנו כי האירוע ייערך בצורה תקנית וחלקה, ללא סיבוכים מיותרים ובאווירה הכי טובה ואישית שאנחנו רק יכולים לחשוב עליה.

 

גני אירועים בוטיק, יקבים באזור השרון ועוד – מקומות כשרים ואינטימיים

ישנם כאמור אינספור גני אירועים ואולמי שמחות בישראל, אך לא כולם ערוכים לארח אירוע כשר ובטח שלא כולם בנויים לאירועים קטנים באווירה אינטימית. למרבה המזל, עבור המעוניינים באירוע מסוג זה, ישנם גם מספיק מקומות העונים על שתי הדרישות הללו גם יחד – מקומות קטנים ואינטימיים אשר גם ערוכים לאירועים כשרים כהלכה.

לדוגמה, באזור השרון (הקרוב מאוד למרכז הארץ ונמצא במרחק סביר גם מאזור ירושלים) ניתן למצוא מקומות קטנים ופסטוראליים אשר ערוכים לארח אירועים כשרים כדת וכדין, לדוגמא אירועי חתונה או בר מצווה, ובין היתר כל אירוע חתונה לנשים דתיות מחייב לא רק שמלת כלה צנועה שעומדת בכל הסטנדרטיים ההלכתיים של שמלת כלה צנועה לדתית, אלא גם שהמקום בו האירוע נערך יהיה כשר למהדרין בעצמו. ביקבי בנימינה, לדוגמא, ניתן לערוך אירוע קטן ונעים למספר מצומצם של אורחים קרובים במיוחד (כמה עשרות או כמה מאות ספורות), ולערוך כמובן את האירוע בצורה כשרה ותקנית לחלוטין מבחינה הלכתית.

בנוסף, הן באזור השרון והן באזורים נוספים בארץ ניתן למצוא מקומות נוספים אשר עוצבו במיוחד לאירוח אירועים אינטימיים וכשרים. למשל - גני אירועים בוטיק, וילות אשר הוסבו למטרת אירוח אירועים חגיגיים, יקבים ופרדסים חקלאיים אשר הוסבו ועוצבו גם כן לאירוח אירועים ועוד.

 

בישראל יותר מקומות כשרים לאירועים ממה שנראה בחיפוש ראשון

כמובן שמומלץ ביותר לבדוק מראש בצורה מפורשת לחלוטין מול הנהלת המקום את האפשרות לערוך בו אירוע כשר. לא כל מקום ערוך לאירוח אירועים כשרים, ויש לוודא זאת מפורשות מראש על מנת להימנע מעגמת נפש בשלב מאוחר יותר. חשוב לציין כי גם אם בחיפושיכם אחר מקום לאירוח האירוע הכשר והאינטימי שלכם אתם נתקלים בעיקר במקומות ה"מחזרים" אחר לקוחות מכל קהלי היעד, ולא נראה כי הינם ערוכים לאירוח אירוע כשר, בפועל אין זה אומר כי אותו מקום אכן אינו רלבאנטי עבורכם. מקומות רבים אינם ממצבים וממתגים עצמם כמקומות לאירוח אירועים כשרים מסיבות שיווקיות שונות, אך בפועל הם כן ערוכים לאירועים כשרים. שווה לבדוק ואפילו לשלוח שאילתא במייל או להתקשר ולוודא. בפועל, ישנם הרבה יותר מקומות לאירועים קטנים אשר יארחו בשמחה אירועים כשרים מאשר נראה במבט ראשון.

עכשיו נתלה אותך מהעיניים, וזה יסורים גדולים, שלא נדע! ונחתוך לך את העיניים לחתיכות חתיכות. מאמר מפחיד על שמירת עיניים

אברך חשוב: אבל למדתי הרבה תורה וסיימתי את כל הש"ס כמה פעמים! בית דין:אמרו חז"ל: אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם! (ברכות סא.)

א׳ באדר ה׳תשע״ה

הֲיָדַעְתָּ?
מִי שֶׁלֹּא שׁוֹמֵר אֶת הָעֵינַיִם שֶׁיִּהְיֶה בְּכָל דַּרְגָּה רוּחָנִית שֶׁיִּהְיֶה ְיִצְטָרֵךְ לְתַן אֶת הַדִּין בְּבֹא הַיּוֹם!

הוי מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה! (רבינו הקדוש, אבות פ"ב) ולפני אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה! (אבות ג, א)

דין תורה בבית דין של מעלה על שמירת עיניים.
ועכשיו לא יהיו שום תירוצים. שם אין משחקים. ולא יועילו כל התירוצים .ואמתלאות שמקורם בשקר, הרי האמת הוא האמת, הרי האמת הוא האמת!
כי לצערנו הרבה חושבים שזה חומרה וחסידות ולא היא! ונכשלים באיסורי דאורייתא חמורים ביותר ומלאך המוות משבר העיניים בקבר כנזכר בזוהר... (הובא בקב הישר)

מי רוצה לנסות? אני לא ממליץ לאף אחד....

פלוני בן פלוני אברך חשוב הלך לבית עולמו. וכבוד גדול עשו לו במותו, והספדים מרובים.כי היה שקדן גדול בתורה הקדושה. אבל - האמת נתגלתה בבית דין של מעלה.

בית דין:למה לא נזהרת על שמירת עיניים?

אברך חשוב זצ"ל:מה? זה! זה חומרא גדולה וחסידות עצומה, זה שייך לחסידישער אברכים, אדמורי"ם, מקובלים וכו'

בית דין: אוי לך ואבוי לך, הלא זהו איסור דאורייתא!

אברך חשוב: אבל לא היה לי אייפון ח"ו ואני מעולם לא הסתכלתי באינטר - חטא, רח"ל, ואין אפילו מחשב בבית, תהילה לאל!

בית דין: אבל הלכת ברחוב עם עינים פתוחות וראש מורם!
וכתוב ''איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר'' (ו ב) - כתב הרמב''ם: מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין, ויתרחק ממנו הרבה, שהרי מכשול לפניו. אמרו חכמים: לך לך אמרין לנזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב (ע''ז יז.). נזיר - סביב לכרם לא יקרב! (ה' נזירות פ''ד ה''י).

הלכה זאת, שאסור לנזיר לעמוד במחיצתם של שותי יין, אינה חומרא גרידא או הידור מצוה, אלא היא איסור מדברי סופרים, שאסור לו לאדם להתקרב למקום מכשול. כמה מחייבים אותנו דברים אלו ביחס להסתובבות ברחובות ושוטטות בערים המלאים במכשולים מרובים, ביחוד בעבירה של 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם''! (במדבר טו לט).

לפיכך, גם אם נאלצים מכורח הנסיבות ההכרחיות לעבור ברחובות הערים, עלינו להיות ערים לגודל המכשולים הנקרים לפנינו, ולהשתדל להמעיט בכך ככל האפשר, אלא ללכת סביב סביב למקומות המכשול. כי העיקר הוא כלשונו של הרמב''ם - להתרחק ממקום המכשול מרחק רב !

בבא בתרא (נ"ז:) משבחים: "'ועוצם עיניו מראות ברע', אמר רב חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה".
מסתפקת שם הגמרא: "היכי דמי, אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא. אי דליכא דרכא אחריתא אנוס הוא". מסביר הרשב"ם: הרי ברור לחז"ל שכאשר ישנה אפשרות לאדם לא להסתכל, והוא כן מסתכל, הרי זה רשע, ומה החידוש?
אלא חידשה הגמרא, שאפילו אחד שעצם עיניו, ולא ראה דבר - אם היה יכול לא לעבור שם כלל - גם זה נקרא רשע!
אם כך, את מי משבחים שלא מסתכל?
מיישבת הגמרא: "לעולם דליכא דרכא אחריתא ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה". אפילו אדם שאין לו דרך אחרת, והוא אנוס, חייב עדיין לעשות כל מאמץ להמנע מהסתכלות.
מובא ברשב''ם (בבא בתרא נז ע''ב) דאי איכא דרכא אחרינא רשע הוא, שההולך במקום שנשים מצויות אף שאינו מסתכל בהם נחשב רשע על שהלך במקום שיכל לחטוא, שלכאורה תמוה הוא, שלמה יחשב רשע אחר שאינו מסתכל, והטעם הוא שכיון דלא חש להזהר מסכנת החטא וקירב עצמו עד החטא

אברך חשוב זצ"ל:אבל, איפה כתוב שצריך לשמור על העיניים?

בית דין: כך ציווה מלך מלכי המלכים ה' יתברך ומפורש בפסוקים: (במדבר ט''ז) "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" "ונשמרת מכל דבר רע"

אברך חשוב: אבל - שכחתי!
בית דין: קראת קריאת שמע בכל יום?

אברך חשוב: כן הקפדתי בזמן המגן אברהם!

בית דין:טוב שהקפדת לקרות קריאת שמע בזמנה, אחרת היית בנידוי כמו שכתוב בזוהר הקדוש!

ידוע מה שאמרו בגמ' כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו וכן אמרו בזוה"ק על הקורא ק"ש בלא ציצית וכ"כ במשנ"ב על הקורא קריאת שמע בלא אהבת ה', וכן יש לומר על הקורא קריאת שמע ואינו מקפיד על גדרי הקדושה וכתוב מלא דיבר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם! למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם!"

אברך חשוב: מי אמר שזה דאורייתא אולי זה אסמכתא בעלמא?

בית דין: רבינו יונה מונה את זה כלאו דאורייתא הוזהרנו בזה שאל יסתכל אדם באשת איש ובשאר עריות פן יוקש בם.(בשערי תשובה שער ג' אות סד)

ובאגרת התשובה - אסור להסתכל באשת ואפילו מכוערת מן איש התורה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ואסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה שנאמר ( איוב ) א,לא ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. וכל המסתכל באשת איש מכשיל ומכחיש כח יצרו הטוב והודו נהפך עליו למשחית.
אברך חשוב זצ"ל: זה רק רבינו יונה מי עוד?

בית דין הובאו דבריו בבית יוסף (סימן כא) והדברים מבוארים ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק כא הלכה ב'):" להביט ביופייה אסור, ומכין למתכוון לדבר זה מכת מרדות.

והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה ונתכוון ליהנות- כמי שנסתכל במקום התורף"

והמרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם! וכמו ששנו חכמים בברכות ס"א ע"א, ואפילו בציור תמונה של אשה אסור להסתכל.

.ועוד שם בהלכה כא':"אסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה.

אפילו להסתכל בבגדי צבע של אישה שהוא מכירה אסור"

.וכן החינוך מצווה שפז ומנה אותה כמצווה תמידית. הסמ"ג (ל"ת קכו) , טור, שולחן ערוך אבן העזר(סימן כא') מביאים דברי הרמב"ם להלכה ,וכן הסמ"ג (מצווה לג') מונה אותה במניין תרי"ג מצוות, וכן מובא ב"חרדים".
ואסור להסתכל אפילו פחות מטפח. (עיין שו"ע סימן ע"ה ס"א)

אברך חשוב זצ"ל זה כל כך חמור?

בית דין:זה יהרג ואל יעבור!
רבינו יונה (בפירושו לאבות פ"ג מי"א) עיין שם שהסתכלות באשת איש הוא מתולדות גילוי עריות שיהרג עליהם ואל יעבור (וראייתו מסנהדרין עה. ע"ש).

וז"ל הרמ"א בדרכי משה (יו"ד קנ"ז סק"ג) "...ליהנות מאליל או לאו של גילוי עריות יהרג ואל יעבור דאמרינן סוף בן סורר ומורה [סנהדרין שם] מעשה באחד שנתן עיניו וכו' ואמרו חכמים ימות וכו'" ע"ש באורך.

וכן הוא בשו"ע שם ברמ"א וז"ל "וכל איסור עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים אע"פ שאין בו מיתה, רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור (ר"ן פרק כל שעה ופרק בן סורר ומורה)" וע"ש בש"ך ס"ק י.

"דוד המלך ע''ה אמר בתהילים ( קיט,לז):"העבר עיני מראות שוא בדרכיך חייני".דוד המלך עליו השלום רמז לנו שיותר טוב לאדם להעביר וליקח עינו קודם שיראה בהם דבר שוא ותפל רחמנא ליצלן!

והרהורי עבירה והסתכלות נשים - טוב המוות מהחיים. (יערות דבש)

אברך חשוב זצ"ל מה כל כך חמור בזה?

בית דין: הרמב"ם (בפרק ד' מהלכות תשובה הלכה ד') מנה עשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה, וכתב, שאחד מהם המסתכל בעריות , ומעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר:וכי בעלתי או קרבתי אצלה?! והוא אינו יודע שראיית העיניים עוון גדול הגורם לגופן של עריות, שנאמר":ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"

אסור ראית הנשים הוא חמור מאד וחשוב כזנות, שכן כתוב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. ומתגלגל בעוף הנקרא "ראה". וכתב רבינו יונה שנקרא משמד לדבר אחד, ועל מי שאינו מסתכל בנשים אמר הקדוש ברוך הוא הדין דידי (ירושלמי ברכות פ"א, ה"ה) (פלא יועץ ערך עריות)
עוד כתב רבינו יונה. (שערי תשובה פרק א' אות ו:) ועתה בינה שמעה זאת כי הוא עיקר גדול. אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים. כענין שנאמר (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אכן כובשים את יצרם מאת פניהם. ואם יפלו בחטא פעם אחת לא ישנו לו. ונקוטו בפניהם. וחוזרים בתשובה.
אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע. ואינו מקבל על נפשו להשמר ממנו. גם אם הוא מהעונות הקלים. אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה קראוהו חכמי ישראל מומר לדבר אחד. ואת פושעים נמנה. וגדול עונו מנשוא. כי אם אמור יאמר העבד לרבו. כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד. כבר שבר עול אדוניו מעליו. והישר בעיניו יעשה. וכל הענין הזה נאמר (דברים כז) ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. ביאור אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי תורה מראש ועד סוף. ויורה על זה אשר לא יקים לעשות. ולא אמר אשר לא יעשה אותם:

ז. ועוד תדע כי השונה עבירה אחת עשר פעמים. אף על פי שנזהר מכל שאר העבירות. הנה הוא נחשב כעובר על עבירות חלוקות. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי אם יאמרו לנזיר אל תשתה והוא שותה. אל תשתה והוא שותה. לוקה באחרונה על כל אחד ואחד. כמשפט האוכל טריפה. בהמה טמאה. וחלב ודם:
ח. וראה ראינו כי רבו עונות הדור על זאת. כי יש אנשים רבים שמקבלים על נפשם להזהר מעבירות ידועות וכל ימי חייהם אינם נזהרים בהם. אבל הם אצלם כהיתר. ואלו לא היו נוהגים כן רק על עבירה אחת. חלי רע הוא בנפשם כאשר ביארנו. אף כי נוהגים על אזהרות רבות וכהנה מן החמורות. כמו שבועת חנם. ומקלל את חבירו או את עצמו בשם. והזכרת שם שמים לבטלה. או במקום שאינו טהור. או בידים לא נקיות. והעלמת עין מן העני. ולשון הרע. ושנאת חנם. וגבהות הלב. ונתינת חתית. והסתכל בעריות. וביטול תלמוד תורה כנגד כולם. ורבות כאלה. כתבנו מקצתם אצל בני הדור להזכירם ולהזהירם.

וכן ראוי לכל בעלי תשובה לכתוב במגלת ספר הדברים אשר נכשלו בהם. והמצות אשר קצרו בקיומם. ולקרוא בספר זכרונותם בכל יום:
משתמע מזה שמי שלא זהיר לשמור על העינים הוא מומר לדבר אחד. וכתב החיד"א זיע"א (עבודת הקדוש) וכתב רבינו יונה דהמסתכל נשים הוא משומד לדבר אחד, וזה מן הדין. ומומר לדבר אחד הריהו מומר לכל התורה כולה! (עיין חולין ד. בכורות ל. סנהדרין דף כז. )

אברך חשוב זצ"ל:מה העונש?

בית דין:עונש גדול לפוגם בעיניו שמתגלגל בעוף שנקרא ראה, וכשמת מלאך המות משבר את העיניים שלו.

יש מלאך שממונה על רבבות מלאכי חבלה, והוא וכל מלאכי החבלה שהוא ממונה עליהם, עומדים, מפתים ומכריחים את האדם להסתכל בדברים שלא ראוי להסתכל עליהם. אם האדם שומע חלילה לממונה הזה, אז אחרי שהאדם הזה נפטר עומד המלאך ושובר את עיני האדם, כי הן כאילו שייכות לו. אחר כך מכניסים את האדם למקום שנקרא בור, שם יש מלאכי חבלה שנראים כמו נחשים ועקרבים, שכולם עוקצים ונושכים את הנשמה של האיש הזה, שבחייו לא הצליח להתגבר ולעמוד בניסיון (זוהר הקדוש פקודי רס"ג , קב הישר)

וכך שנינו גם במסכת ברכות במסכת ברכות (סא.) ועירובין (יח:): " כל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא". פירש רש״י כיון שמגביהה בגדיה ורגליה נראות הרי זה איסור . והתוספות שם כתבו כי יפול בעבירה השם יצילנו , וסופו נופל בגהינם .

אברך חשוב: זה כתוב בזוהר, אמרו לי שאסור ללמוד זוהר?

בית דין: שוטה שבעולם! לא ידעת שאסור מפורש להיות שוטה, שנאמר: "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין". אסרת את המותר והתרת את האסור, אל תשכח לברך בשם ומלכות "ברוך מתיר אסורים".

להיפך - מצוה גדולה להיות ללומד זוהר תמיד ואיסור נורא וחמור מאד מאד להסתכל בנשים!

ומרן השולחן ערוך ז"ל כתב שצריך להתרחק מן הנשים מאד מאד, על מה עוד כתוב בשולחן ערוך מאד מאד?

הבית דין ממשיך:אחרי כל זה למה הסתכלת בנשים?

אולי נתעוות אצלך השכל ונטמטם הלב ממאכלות אסורות, נבילות וטריפות חלב ודם לא ידעת שממש אי אפשר לאכול בשר בהמה וזו סכנה עצומה בגלל המכשלות הרבות שיש שם (וכמו שכתב הפלא יועץ בג' מקומות בערך בשר, טרף ושוחט עיין שם) וכתוב בזוהר שעל מאכלות אסורות מאבד צלם אלקים וכו'.

אברך חשוב: זה כתוב בזוהר, אמרו לי שאסור ללמוד זוהר עד גיל 40 ועד שימלא כריסו בש"ס ופוסקים?

בית דין:גם חומש וגמרא לא למדת! בור ועם הארץ! ועוד הספידו עליך תלמיד חכם גדול ואברך חשוב, אתה עוד תענש על זה..
.
אבל האמת היא - שאמר ה' יתברך "ושננתם"! והגמרא הקדושה אומרת; (קדושין ל.) מאי דכתיב "ושננתם" אל תקרי "ושננתם" אלא "ושלשתם". לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד, מי יודע כמה חיי? לא צריכא ליומי! ופירשו התוספות דבכל יום ויום עצמו ישלש.

ולפי זה, הרי חובת כל אחד ללמוד זוהר הקדוש, - כמובטח "עתידא חכמתא דא לאתגליא לסוף יומיא", ממתי ובאיזה גיל יכול להתחיל, על זה אפשר לשאול את שאלת הגמ' "מי יודע כמה חיי" וממילא חובת כל אחד הלומד תורה, להשלים ה"פרד"ס" בכל יום.

ועל דרך זה ביאר הגאון מהרי"א מזידיטשוב זצ"ל שילמד וימלא כריסו בש"ס ופוסקים בכל יום ויום ואח"כ ילמד תורת הסוד כי להמתין עד שימלא אדם כריסו בש"ס ובפוסקים - מי יודע כמה חיי?.

עם כל זה "ומחוייב ביותר כל מי שעוסק בחכמה הזאת שיהא נפשו ולבו כל הימים להיטיב את מעשיו תמיד בכל תורת ה' הישרים וביותר בלימוד ושמירת ההלכה מכל חלקי ארבעה שו"ע. כי הם חיינו ואורך ימינו. ויקבע מאד בלבו חיוב ותשוקת שמירת ההלכה עד תכלית האחרון וע"ז נאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. ואז יכול להחשב מבני היכלא דמלכא לכנוס לפני ולפנים אל היכל הקודש פנימה להתענג נפשו נועם זיו חכמת האמת שהוא אור פני מלך חיים ע"י לימוד עץ החיים ולהדבק באלקים חיים סלה." (הקדמת המסדר לס' הקדוש עץ חיים)

ושולחן ערוך גם לא למדת, וראית מראות אסורות ירחם ה'!

אברך חשוב: ראיתי מראות אסורות?

בית דין: כן!

אברך חשוב זצ"ל: לא הסתכלתי רק ראיתי ולא התכוונתי להנות ח"ו.

בית דין: פה זה עולם האמת ואל תשקר, אתה כן הסתכלת וכו', וחוץ מזה לא ידעת שנפסק שגם ראיה בעלמא אסורה? (פרי מגדים, משנה ברורה סימן ע"ה)
אברך חשוב זצ"ל: חשבתי שרק להרהר אסור אבל לראות מותר?

בית דין: גם ראיה בלי הרהור אסורה. ואסור ההסתכלות בנשים הוא אפלו אם אין לבבו פונה להרהר הרהורים רעים, מכל מקום הראיה פוגמת בעיני הנפש, ומתוך כך עינינו חשכו מראות במשכלות, וזה יצר באנוש בראותו אשה שרוצה להכירה, וצריך לדחק את עצמו ולהיות עוצם עיניו מראות ברע, ולפם צערא אגרא: (פלא יועץ ערך עריות)

ואתה כן הרהרת וכו'

אברך חשוב זצ"ל: אבל מי אומר שאסור להרהר, יש לי ראיה חזקה נגד. שהרי כתוב שהקב"ה לא מצרף מחשבה רעה למעשה???

בית דין:ציווה מלך מלכי המלכים ה' יתברך בתורה הקדושה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ודרשו חכמים: "אחרי עיניכם" - זה הרהור עבירה )ברכות יב) וכבר אמרו חז"ל (עבודה זרה כ) ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. וכן נפסק ברמב"ם) הלכות איסורי ביאה כא (ובטור ובשולחן ערוך (סימן כג) "אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור".

מחשבה רעה מטמאה את הנשמה וגוררת רעה. עברה גוררת עברה, שיבוא לידי קשוי לדעת ולידי טמאת קרי החמורה. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא כט, א) הרהורי עברה קשים מעברה. ואמרו (נדה יג, ב) המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי.

חָמוּר הִרְהוּר פְּנוּיָה אפילו מִמַגַעָה, שֶׁעַל הַהִרְהוּר עוֹבֵר בְּלָאו מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים כג י) וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רַע וּפֵרְשׁוּ רַזַ"ל (ע"ז כ:) שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר בְּיוֹם וְיָבוֹא לִידֵי טֻמְאָה בְּלַיְלָה עכ"ל (הובא בבית יוסף אבן העזר)

כָתַב רִבִּי אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא דִמְטַמֵּא הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה וְהִיא הֲכָנָה אֶל הָעֲבֵירָה כַּחֲרִישָׁה אֶל הַזְּרִיעָה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יַחֲשׁוֹב לַעֲשׂוֹת הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁל צִיּוּר וְהִרְהוּר וּמְצִיאוּת עֲבֵירָה פּוֹגֵם וּמַרְחִיק הָאָדָם מִבּוֹרְאוֹ וְעַל זֶה הִזְהִיר (במדבר ט''ז) וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם וַהֲרֵי הַמְהַרְהֵר דוֹמֶה לְמִי שֶׁנִּכְנַס בְּמָקוֹם מְטוּנָף וּמְטַנֵּף כָּל בְּגָדָיו הֲלֹא יֵבוֹשׁ לִיכָּנֵס לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ישעי' א') רַחֲצוּ הִזַכּוּ ה' יְטַהֲרֵנוּ וִיזַכֵּנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ: (חרדים)

ומה בכך אם אני מהרהר איזה עונש כבר יכולים לתת?
בית דין: כל עבירות יש להם תיקון על ידי צירוף בגיהנם מה שאין כן אלו העבירות (פגם המחשבה) שהמה רוחניות אין להם תיקון בגיהנם, כי המה יותר רוחני מגיהנם שהוא בעשיה, לכן אם אדם כבר נתקן ונצרף על ידי צירוף הגדול והנורא וכבר סובר ומצפה ליכנס לגן עדן, באים אלו המחשבות ואין מניחים אותו ליכנס, וזה רמזו במסכת נדה (דף י״ג) כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אוחו למחיצתו של הקב״ה - עולם התעגוג והגן עדן, כי יצטרך תיקון וצירוף אחר גדול ונורא להתגלגל בעוף הטמא הבזוי מכל עופות טמאות שהוא הנקרא" ראה" ומנאף בעיניו וצערו שם גדול ונורא יותר מגיהנם.

או ליתר גלגולים ח״ו אם לא חזר בתשובה ותיקן אלו המחשבות. (טהרת הקודש)
אברך חשוב: אבל בנשים צנועות מותר להסתכל, לא?

בית דין:והמרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם! וכמו ששנו חכמים בברכות ס"א ע"א, ואפילו בציור תמונה של אשה אסור להסתכל.

וכתב רבינו יונה באגרת התשובה: וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בני אדם חוץ מבעלה שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנם. והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה ע"כ.

משמע מזה שאסור להסתכל בנשים גם במקומות המוגלים!
אברך חשוב זצ"ל:לא הסתכלתי ח"ו, רק ראיתי הסתכלות בעלמא, גם זה אסור?
ביץ דין:לפי הרבה פוסקים וגדולים אסור להסתכל בשום אשה בעולם שום הבטה בעולם, אפילו ראיה בעלמא, וכגון שרוצה להכירה. (החיד"א בפתח עינים על עבודה זרה כ, בשם קדמון אחד, חמדת ימים, תולדות יעקב יוסף וכן בסוף ספר היכל הברכה - קבלה מרבינו הבעש"ט הקדוש בעל הפלאה והמקנה זצ"ל (בספרו היקר נתיבות לשבת על אבן העזר סימן כ"א סעיף ג' ) וכן בספר סמא דחיי, רבי רפאל בן גבריאל - נורצי וכן בפלא יועץ, וכן פסק בשלחן הטהור (לר' יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין מקומרנא ) ר' ליב חסיד מקעלם, משנה ברורה בביאור הלכה בסימן רכ"ה ובמשנה ברורה סימן ע"ה כתב שאסור לכל הפחות מצד המוסר, וכן פסק בספר בני ציון וכן פסק בשדי חמד ועיין בסמ״ע בחו״מ סימן קנ״ד ס״ק י״ד שמסיק שם שהסתכלות הוא הסתכלות בעלמא בלא כוונת ראיה וקטן מן ראיה ע״ש )

וכתב בהנהגות הגה״ק ר׳ חיים אריה לייב מסטאוויסק זצ״ל חברו של החפץ חיים זצ״ל (מובא בהקדמת ספר שו"ת של הגאון הנ״ל( לזרז עצמי ולהזהר מאד מאד שלא להסתכל בנשים בשום אופן אפילו בהעברה בעלמא (שגם זה אסור כדמוכח בע״ז דף כ׳ ע״א במעשה דר״ע דמשני הגמרא זוית הואי, והיה ראיה לאונסא, ולא משני דלא הסתכל אלא ראה בה בהעברה בעלמא ודלא כמחבר אחד) שלא כטעותי עד כה, ולהרהר בתשובה על זה.
וכן נפסק באגרות משה חלק או"ח ח"א סי' מ: ..."על כל פנים ודאי אסור להסתכל באשה אפילו במקומות שדרכן להיות מגולות כשמתכוין לראותה... וכן כשבאה אשה לשאול שאלה בענייני איסור והיתר מחוייב להשתדל שלא להביט בפניה כדי שלא יבוא ליהנות ח"ו מהראיה, וכן בכל מקום שפוגע בנשים".

טָעוּת הִיא לַחְשׁוֹב שֶׁשְּׁמִירַת עֵינַיִים זֶה רַק חוּמְרָא לַאנשי מעשה וחֲסִידִים, אֵלָא יֶשׁ לנו אִיסּוּר מֵהַתּוֹרָה לְהִסְתַּכֵּל עַל נָשִׁים, וּבְכָל מַבָּט בְּאִשָּׁה, בֵּין צְנוּעָה וְכֹל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה הכל אסור. יֵשׁ לָדַעַת שאֵין כָּאן חוּמְרָא וְאֵין כָּאן הַגְזָמָה אֵלָא יֵשׁ אִסּוּר מַמָּשׁ, וזֶהוּ מעִקָּר דִּין הַתּוֹרָה שֶאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל עַל נָשִׁים. יש חוֹשְׁבִים שֶׁמצות שמירת עינים רַק לְקִיצוֹנִים, אֲבָל הָאֱמֶת שהִיא אחד מתרי"ג מצות, וכּל אָדָם מְחוּיָּיב עַל פִּי הַתּוֹרָה לִשְׁמוֹר עַל עֵינָיו ולהתייגע שלֹא לְהִסְתַּכֵּל בדברים אסורים.

קיום מצות שְׁמִירַת עֵינַיִם אינה דרגות רַק לצדיקים לרבנים לגדולי הדור לחכמים וְאַדְמוֹ"רִים וכו',

אסור לאדם לוֹמַר עַל אִיסּוּר זֶה אֲנִי מַקְפִּיד, וְעַל אִסּוּר זֶה אֲנִי מְקיל, הֲרֵי כָּל הָאִיסּוּרִים נִתְּנוּ לנו בהר סיני וְאֵין לָּנוּ רְשׁוּת להקל בהן, כּל המצות חייבים לקיים בשלימות. כמ"ש רבינו יונה (בשער ראשון אות ו) כֹּל שׁאֵינוֹ נִזְהָר מֵחֵטְא מְסֻיָּם בְּאֹפֶן קָבוּעַ וּמְוַתֵּר עַל הָאִסּוּר וְאֵינוֹ מְקַבֵּל עַל נַפְשׁוֹ לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, גַּם אִם הוּא מֵהָעֲוֹנוֹת הַקַּלִּים, אַעַ"פִּ שֶׁהוּא נִזְהָר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, קְרָאוּהוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מוּמָר לְדָבָר אֶחָד, וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂא.

כל הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא "עוֹלָם שֶׁל נִסְּיוֹנוֹת" וְהָרְחוֹב מָלֵא פִּיתּוּיִים וְקָשֶׁה לַעֲמֹד כְּנֶגְדָּם, בכל זאת אָנוּ חַיָּיבִים לַעֲמוֹד בְּנִסָּיוֹן, וְלֹא לְהִשָּׁבֵר מִנְּפִילוֹת. עוד צָרִיךְ לָדַעַת שהַקּוֹשִׁי הוּא אך ורק בָּרְגָעִים הָרִאשׁוֹנִים, בִּרְגָעִים שמִתְקַיֶּמֶת מִלְחָמָה פְּנִימִית לְהִסְתַּכֵּל אוֹ לֹא לְהִסְתַּכֵּל לַחְטוֹא אוֹ לְא, דַרְכּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר לְפַתּוֹת רַק לְהָצִיץ, לַחֲטֹא מְעַט וְאַחַר כָּךְ מְפַתֶּה לַחֲטֹא הַרְבֵּה... וזה רק כשלֹּא מִתְּאַפְּקִים, וּמִסְתַּכְּלִים אֲפִלּוּ לִשְׁנִיָּה אַחַת, הַיֵּצֶר תּוֹפֵס אוֹתו וּמוֹשֵׁךְ אותו לְהִסְתַּכֵּל עוֹד וְעוֹד מִבְּלִי רָצוֹן לְהַפְסִיק ח"ו!

אברך חשוב:אתה מגזים!
יֵשׁ לָדַעַת בְּבֵרוּר בְּאֹפֶן מֻחְלָט שאֵין כָּאן חוּמְרָא וְאֵין כָּאן הַגְזָמָה אֵלָא יֵשׁ אִסּוּר מַמָּשׁ וזֶהוּ עִקָּר הַדִּין שֶאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל עַל נָשִׁים.

חוֹשְׁבִים שֶׁזֶּה "מוּגְזָם" "פָנַאטִי" "רַק לְקִיצוֹנִים" אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁכֹּל אָדָם יְהוּדִי: חִילּוֹנִי, דָּתִי, חֲרֵדִי, מְחוּיָּיב עַל פִּי הַתּוֹרָה לִשְׁמוֹר עַל עֵינָיו וְלֹא לְהִסְתַּכֵּל עַל נָשִׁים.

בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהוּא נִזְהַר שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס לְפִיו מַאַכְלֵי אִסּוּר, וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵין זוֹ הַגְזָמָה לְחַפֵּשׂ כַּשְׁרוּת עַל כָּל סוּגֵי הָמָזוֹן,
(ואולי זה בגלל שהוא דווקא לא נזהר ונכשל במאכלות אסורוח ח"ו... )

וּכְפִי שֶׁהוּא מַקְפִּיד לִשְׁמֹר עַל הַשַּׁבָּת, וְלָצוּם בְּיוֹם כִּפּוּר, מֵנִיחַ תְּפִלִּין, וּשְׁאָר מִצְווֹת הַתּוֹרָה, בְּדִיּוּק כָּךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּרְאִיוֹת שֶׁל נָשִׁים וכל שכן שֶׁאֵינָן בִּצְנִיעוּת, בַּבַּיִת וּבָרְחוֹב.

שְׁמִירַת עֵינַיִם הִיא לֹא רַק לַחֲסִידִּים וְאַדְמוֹ"רִים אֵלָא לָאו מְפֹרָשׁ וְאִסּוּר תּוֹרָה לְכָל בָּר יִשְׂרָאֵל! אִסּוּר גָּמוּר מִדְּאוֹרַיְיתָא! הַמְקִלִּים בָּזֶה עוֹבְרִים עַל לָאו מְפֹרָשׁ מֵהַתּוֹרָה.

אֵין הַקַּלּוּת אוֹ הַנָּחוֹת לְחָרֵדִים דָּתִיִים אוֹ חִלּוֹנִים וּטְעַנָּה שֶׁל "זֶה קִיצוֹנִי" אוֹ "חֻמְרָה גְּדוֹלָה" אֵינָהּ תּוֹעִיל בְּיוֹם הַדִּין.

אברך חשוב: מה הייתי צריך לעשות בשביל לשמור על העיניים?

בית דין: לשנן את האיסור. ואת השכר ועונש טוב טוב עד שנחקק בעצמות. לעבוד על מידת היראת שמים, ובפרט יראת העונש. מידת הסקרנות. מידת הבטחון. ולשלוט על עצמך, ולהתפלל חזק להשם יתברך שתזכה לשמור את

אברך חשוב: אז בשביל מה יש עיניים בכלל?

בית דין: בכדי ללמוד תורה! 'כי כל עין לך תצפה' – כותב ה'ראשית חכמה': – הכוונה, כי לא נבראה העין להיות צופה בדברים הגשמיים, אלא להיות כעין הנביאים שהיו צופים במרכבה העליונה, במראות הרוחניים ההם. וזה לא יושג כי אם בסתימת העין והעלמו מדברים הגשמיים, וכן על ידי שמירת העין מדברים הפוגמים בו'.
ואתה הפכת את כוונת הבריאה וקלקלת בעיניך ובמחשבתך!

אברך חשוב זצ"ל: אף אחד לא ראה!

בית דין: רשע! אפיקורס! עכשיו אתה צריך כפרה על מה שדיברת!

בא מלאך עם גחלים לוהטות והכניס בתוך פיו של זה, וזה כאב מאד!

בית דין: כלל זה נקוט בידך: כל דבר שלא היית עושהו בפני משה ושבעים זקנים - אפילו בחדרי חדרים אל תעשהו (קיצור של"ה)

שויותי ה' לנגדי תמיד - זה כלל גדול בתורה. (וכנפסק בשו"ע או"ח סימן א) באמת מלא כל הארץ כבודו, ואין עוד מלבדו כפשוטו, ממש!

כי כל הדומם צומח חי מדבר הכל לבושים לאור אין סוף.

"אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'? הלא את השמים ואת הארץ אני מלא!" (וכן הובא להלכה בשולחן ערוך או"ח סימן ב)

וחשכה כאורה לפניו ית"ש, עיני ה' משוטטות בכל הארץ. אם כן - כל העושה עבירה, אפילו קטנה וקלה ביותר - כאילו כפר בעיקר!

שאינו חושב שהבורא ית"ש צופה ומביט בו ויודע ורואה כל סתריו ומצפוני ליבו. ובאמת לפי זה אפילו הרהור איסור, הוא גם כן הוי כפירה ממש, רחמנא ליצלן, ואם כן מאמין בזה הרי הוא עז פנים! ולזה נקרא חילול ה'. מלשון חלל שחושב שבורא כל עולמים ית"ש אינו נמצא שם ממש ויש חלל ריק ח"ו. (כמו שפירש הנפש החיים,)

וזהו שאומרים: אבינו מלכנו, חטאנו לפניך - שהעושה עבירה בפני המלך - עוון גדול יותר. וחצוף הוא, והרי אנחנו עומדים בפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, בכל עת ובכל שעה ובכל רגע ממש! על כאן יש להתלמד לקיים הכלל הגדול הלזה.

ועל כל פנים יש לחשוב בכל עת מה רצון השם יתברך ממני עכשיו? כמו שכתוב:"ועתה ישראל, מה ה' אלהיך שואל מעמך" ועל זה כתוב:"בכל דרכיך דעהו" וממליכו יתברך שמו, על כל מחשבה דיבור ומעשה, ונאמר:"שויתי ה' לנגדי תמיד".

אברך חשוב זצ"ל: מי מעיד בי?

בית דין: יבואו העדים ויגידו עדותם!
מיד מכל עבר באו מחנות, מחנות, של קליפות, עוון ומשחית אף וחימה ומלאך המוות מלאי עיניים. עם עיניים ענקיות וצועק כל אחד מהם בקול גדול שנשמע מסוף העולם ועד סופו " רשע, רשע, ממך נבראנו, אתה תתן על זה את הדין!"

הכו אותו במכות גדולות ונוראות בשבטים של אש שכל מכה זה סבל ויסורים של מאה שנה... (וכמו שפסק הרמב"ם שמכין אותו מכות מרדות וכמו שכתב בטהרת הקודש)

אברך חשוב: אבל למדתי הרבה תורה וסיימתי את כל הש"ס כמה פעמים!
בית דין:אמרו חז"ל: אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם! (ברכות סא.)

לזה אפילו לא הגעת! הקב"ה לא מקבל שוחד! ה' אל קנא ונוקם ואינו מוותר אפילו כחוט השערה.וכל האומר הקב"ה ותרן - יוותרו מעיו! (בבא קמא נ')
מי שאינו שומר את עיניו אף אם הוא מלא וגדוש בתורה ומצוות, הנה זה כמו הקודח חור בחבית מלאה יין שכל היין נשפך לחוץ על ידי חור זה ולא ישאר בידו מאומה! (האדמו" ר האמצעי, פוקח עיוורים)
הדין

עכשיו נתלה אותך מהעיניים, וזה יסורים גדולים, שלא נדע!

(וכמו שלמדנו באוצר המדרשים (אייזנשטיין) (רס"ב):
אמר משה לנסרגיאל מפני מה הם תלויים (האנשים בגיהנם) בעיניהם, א"ל מפני שהביטו באשת איש.)

ונחתוך לך את העיניים לחתיכות חתיכות.

ולא תזכה לראות בכבוד ה' בגאולה השלמה ובית המקדש.
ולא תזכה לראות אור ה' ולהנות מזיו השכינה.(וכמו שכתב הבן איש חי והחפץ חיים סוף ספר שמירת הלשון חלק ב' פרק ל')

ותגלגל בעוף הנקרא "ראה".

ובגלגול הבא תהיה עיוור. (וכמו שכתב בראשית חכמה)

ובקבר בא מלאך המוות ושבר לו את העיניים!

והכניסו אותו למקום שנקרא בור, שם יש מלאכי חבלה שנראים כמו נחשים ועקרבים, שכולם עוקצים ונושכים את הנשמה של האברך החשוב הזה, שבחייו לא הצליח להתגבר ולעמוד בניסיון!

ותלו אותו מהעיניים ודנו אותו בדינים קשים ומרים, ה' יצלינו! וכו'
מה שווה הנאה של רגע לעומת נצח נצחים?

ואילו העוצם עיניו ואינו מסתכל בנשים, שהוא דבר שרק השי"ת לבדו יודע - זוכה להיות לפנים ממחיצת מלאכי השרת!

ומלך ביופיו תחזנה עיניו. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים!

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת,
וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת,
וְהַחַיִּים לִדּוֹן.
לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ.
וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן.
וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר,
...

[ההודעה נחתכה] הצג את ההודעה כולה

דיוק בדרך ההלכה – שליחות סמויה לעורר בתשובה

כאשר חרדים מקבלים שירות מספקים שאינם שומרי תורה ומצוות עדין זו הזדמנות מצוינת להשפיע ולתרום את חלקנו בהתעוררות של עם ישראל כולו לתשובה.

כ״ח בשבט ה׳תשע״ה

סיכון שלא כדאי לקחת או שליחות לעורר בתשובה?

יותר ויותר ספקים ונותני שירות הבינו שאין באפשרותם לוותר על המגזר הדתי / חרדי, כולם מנסים להתאים את עצמם כדי שיוכלו לבוא בחשבון כאופציה לגיטימית לביצוע העבודה. האם מדובר בסיכון שלא כדאי לקחת או בשליחות שדרכה אפשר לעורר יהודים לתשובה?

לאירועים במגזר הדתי יש אופי ייחודי שכולל מנהגים שונים ומחויבויות הלכתיות רבות. נותני השירות השונים חייבים להכיר את כל ההנהגות על מנת שיוכלו לספק את השירות ללקוחות הדתיים, דבר שמצריך מהם לימוד והבנה באורח החיים הדתי. האם חשיפה מסוג זה, שלא לשמה, יכולה להביא את אותם ספקים להכלה והכרה בקיום תורה ומצוות לשמה? האם אנחנו פתוחים להכיל את השוני ומוכנים לראות בהזדמנות כשליחות, או שעדיף לוותר וללכת על בטוח?

את בחירת הספקים לאירוע אנו לרוב עושים בהתאם לכישורים המקצועיים, במיוחד כשמדובר בעיצוב שמלת כלה צנועה לחתונה או כל דבר שהכישרון הוא זה שקובע את איכות המוצר ולאו דווקא המעמד של נותן השירות ביחס לשמירת תורה ומצוות, על אף זאת הם חייבים גם לדעת איך הדברים עובדים אצלנו ולנהוג בהתאם להנהגות ולחיובים ההלכתיים. חתונה אצל אדם שאינו שומר תורה ומצוות עדיין, שונה לחלוטין מחתונה של אדם דתי. בין אם זה בא לידי ביטוי בעובדה הפשוטה שאירוע דתי נעשה בהפרדה והכלה תקפיד ללבוש שמלת כלה צנועה לאירוע, ובין אם בביטוי של פרטים רבים נוספים כגון היחס המכובד של בני המשפחה אחד כלפי השני או העוצמות שקיימות בטקס קידושין מוקפד, שמלווה בהנהגות שונות ומיוחדות בהתאם לאותו מגזר.

 

מה שרואים מפה לא רואים משם

לפעמים אנו נוטים לקחת את אורח החיים ההלכתי כדבר מובן מאליו. ברור לנו מה צריך לעשות ואיך בדיוק עושים זאת, זה לא מרגיש לנו שונה או מיוחד כי ככה הקב"ה אמר שצריך לעשות את זה וכשומרי תורה ומצוות – כך אנו עושים. לאדם המתבונן מהצד הדברים נראים מאוד לא שגרתיים, וודאי כאשר מדובר באדם שאינו שומר תורה ומצוות עדיין ואת האירוע הפרטי שלו הוא מקיים בצורה שונה לגמרי. ספקים ונותני שירות נחשפים לאירועים שונים אצל אנשים שונים, אצלם הדקויות בולטות במיוחד והם יכולים לזהות ברגע את הכוח העצום שקיים בדרך ההלכתית. צלמים לחתונה שרוצים להציע את שירותיהם גם למגזר הדתי חייבים לספק צוות צילום של נשים, שיצלמו בעזרת הנשים, וצוות נפרד של גברים לאזור הגברים. בחשיפה מסוג זה הנשים יכולות בקלות לראות את החופש והקלילות שיש בשמחת הנשים הדתיות, שמחה שכולה אמת ואין בה אפילו טיפה של משחק וזיוף שמנסה להרשים. צוות הצלמים באזור הגברים, גם הוא יראה בקלות את העוצמות שיש בריקודים ובאחווה שחולקים הגברים יחד כשאין בהם כל חשש ממבט בוחן של האישה וממשחקי אגו שאמורים לצייר אותם חזקים. מבחן האמת נמדד במעשה, את השמחה והריקודים רואים דרך הרגליים! כל צלם לחתונה יכול לראות את ההבדל בעוצמות ומזה לבוא לידי הרהורי תשובה שאולי יש פה משהו שהוא לא הבין עד הסוף, ולו רק בגלל שמבחן המציאות מוכיח את עצמו – אצל הדתיים זה פשוט עובד, יש בהם חיות ואנרגיות שלא תמיד קל לגייס מתוך תהומות הנפש.

 

הקב"ה מציע דרך מדויקת לחיים עם משמעות

כל אחד מחפש את נקודת השלמות והאושר, הבעיה מתחילה כאשר כל אחד חושב שדרכו היא האופציה היחידה שנכונה. מבחן הנצח צייר בפנינו דרכי פעולה מדויקות ומפורטות, ההלכות שבהן מצוי החוק האלוקי – הדרך היחידה לנקודת השלמות והאושר. כאשר אדם שאינו חי על פי ההלכה נחשף לאורח החיים הדתי, וודאי שפנימיות הנשמה תתעורר ותעורר בו את הרצון לחוות את הדיוק האלוקי גם כן. לא תמיד זה יקרה ברגע אחד, לפעמים ההתעוררות לתשובה לוקחת זמן ובכל פעם שהנשמה נחשפת לדיוק ההלכתי, חומה נוספת שמסתירה על נקודת האמת נשברת.

מבואר בקבלה שאדם חווה משמעות כאשר הוא מתמסר למשהו שמחוצה לו, ככל שהדבר אליו הוא מתמסר גדול יותר כך תחושת המשמעות שהוא חווה גדלה יותר. אין יותר גדול מהקב"ה ומכוחו האינסופי, לכן גם ההתמסרות לדרך ההלכה היהודית, על כל הדיוקים שבה, מביא לחוויית המשמעות הגדולה ביותר שניתן לחוות. על מנת שאדם יוכל להתמסר לדבר שלכאורה חיצוני לו הוא חייב למצוא נקודה של ביטול עצמי ולבחור באותו הדבר מבחירתו החופשית, מתוך הכרה שההתמסרות לדבר זה תביא לו תועלת ותהיה נכונה עבורו. זו הסיבה שלוקח לאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות זמן להתעורר בתשובה, בכל פעם חומה נוספת נופלת ומקום הביטול העצמי הולך וגדל, עד לנקודה המכריעה – קבלת ההחלטה לקחת על עצמך עול תורה ומצוות ולעבוד קשה בשביל האושר שלך, להתמסר לדרך האמת.

 

יהודי הוא שליח של הקב"ה ותפקידו להאיר בעולם את אורו האינסופי של ה'. כל סיטואציה ומצב שבו אנו נמצאים הם הזדמנות לקיים את השליחות ולעורר יהודים נוספים בתשובה. אנו רק צריכים לבחור בכך מתוך חישוב ומודעות שיש בכוחנו את היכולת למנוע את הסיכון ולהפוך אותו להזדמנות.

גישור זוגי

שלום בית בעידן המודרני

שלום בית בעידן המודרני – המציאות משתנה וניהול הבית ומערכת הנישואין משתנה גם הוא. למה במגזר החילוני אחוזי הגירושין הגיעו לשיאים חדשים שלא נראו מעולם, בעוד במגזר הדתי מצליחים להישאר יחד על אף ולמרות השינויים בניהול משק הבית? שוויון או שלמות ?

י״ג בשבט ה׳תשע״ה

שלום בית בעידן המודרני

העידן המודרני מביא לחיינו שינויים רבים, בניהם גם שינויי גישה בתפיסה המקובלת והמוכרת לניהול התא המשפחתי, וכמו כן הבנות חדשות ורחבות בנוגע למעמד האישה ביהדות.

"אלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה: טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה מצעת לו המטה ועושה בצמר", כך כתוב במשנה. איך פעולות אלו באות לידי ביטוי כיום, כשהקמח כבר מגיע טחון מהמכולת, את הצמר תופרת מכונת התפירה, ואת הכביסה עושה מכונת הכביסה?

העידן המודרני הביא איתו בשורה חדשה – מטלות הבית הפכו קלות ביחס לעבר, והנשים מבקשות שוויון הזדמנויות בתפקידים השונים שכרוכים בניהול המשפחה. שינויים אלו באים לידי ביטוי בכל משפחה, בכל המגזרים בחברה הישראלית, גם במשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות עדיין, וגם במשפחה הדתית. זה אמנם משפיע על המגזרים באופן שונה וההשלכות באות לידי ביטוי באופן שונה, אך ההשפעה מורגשת גם פה וגם פה.

"רבי אליעזר אומר – אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה, לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה"

חכמי ישראל לקחו את הכל בחשבון והתריעו בפנינו – הבטלה מביאה לידי זימה! דבר שבמגזרים הלא דתיים ניתן לראות בבירור ובקלות, כשהנתונים הסטטיסטיים מציירים תמונת מצב עגומה שאומרת שכ- 80% מהזוגות שמתחתנים לא שורדים את השנים הראשונות לנישואין ומגיעים למצב של גירושין. איך התא המשפחתי הדתי מתמודד עם השינויים הללו? מה ממלא את הזמן של נשים דתיות ומונע ממנה את הבטלה שמביאה לידי זימה?

 

שינויים שהזמן גרמה

ההלכה היהודית קובעת דרך לניהול החיים על פי החוק האלוקי הנצחי, אך כאשר המציאות משתנה, גם התייחסות ההלכה לדרכי הפעולה שלנו משתנה בהתאם. ניתן למצוא דוגמאות רבות לשינויים מסוג זה, לדוגמא: הבעל חייב במזונות האישה, ובתמורה היא חייבת לו את ההכנסות שלה במידה והן קיימות. בנוסף לכך, האישה מחויבת במטלות הבית כגון: בישול, ניקיון, סריגה, וכו'.. אך כיום מציאות שכזו כבר לא קיימת, כיום הנשים יוצאות לעבוד ופיתוחים התעשייתיים מאפשרים לאישה להכין את האוכל בקלות, לקנות בגדים מוכנים במקום צמר לסריגה עצמאית, וכו'..

וההלכה מתעדכנת בהתאם: "איני ניזונת ואיני עושה", אומרת האישה לבעלה, ואת האחריות לניהול הבית אפשר להטיל גם על הגבר! ישנם סימוכין לקביעות מסוג זה כבר במשנה, שקבעה ש"אישה שהכניסה ארבע שפחות פטורה מכל עבודות הבית ויושבת בקתדרה".

 

מה שומר על שלום המשפחה?

לא לחינם המגזר הדתי מצליח לחמוק מאימת תופעת הגירושין, שהולכת ומתגברת בחברה הישראלית ובעולם המודרני בכלל. ניהול הבית הדתי מבוסס על כלים ותובנות בסיסיים שבעזרתם ניתן לשמור על היציבות והשלום בבית, גם כאשר המציאות הדינאמית משתנה ואנו נאלצים להתאים ולהשתנות בהתאם לכך.

"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד"

"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"

הטעות המרה בה שוגה העולם המודרני, דבר שמוביל לעלייה חדה בכמות הזוגות המתגרשים, זו הדרישה לשוויון. הרצון החברתי להציג את כל בני האדם כשווים, במקום להכיר במציאות שבדבר הזה אינה משתנה וגם לא תשתנה לעולם – אנחנו שונים! גבר ואישה בנויים בצורה שונה, פיזית ורגשית. הגוי שונה מהיהודי, וגם החיוב שלו בקיום מצוות שונה, יהודי מחויב ב 613 מצוות וגוי מחויב רק בשבע מצוות בני נוח. אין בעולם שוויון! אבל כן יש – סיכוי לשלמות.

הגבר והאישה משלימים אחד את השני ועל ידי החיבור בניהם, כשהם באים בברית הנישואין, אפשר להגיע לגילוי אינסופי מאורו הנפלא של הבורא – גילוי האחד ושמו אחד, השלם האמיתי. על אותו המשקל, היהודי והגוי גם הם משלימים אחד את השני, אחד נבחר להוביל והשני נדרש להתבטל אל הדרך בה מובילים אותו, דבר שיביא לימות המשיח ולגאולה האמיתית והשלמה – גילוי האחד ושמו אחד, השלם האמיתי.

 

שוויון או שלמות בזוגיות?

הצורך המודרני בדרישה לשוויון מוביל את העולם לחוסר איזון, מצב בו המינים מחליפים את תפקידם הטבעי ומתוך הבלבול נוצר מצב של תוהו ובוהו, מה שבא לידי ביטוי באחוזי הגירושין הגבוהים בשנים האחרונות. כאשר יש שוויון אין גשר בין שני הצדדים, שמטבעם נבראו שונים אך משלימים. הבעל מאבד את התוקף למלא את תפקידו להקנות לאישה ולילדים תחושת ביטחון ויציבות. האישה והילדים מאבדים את האמון בו, וכל מה שנדרש לקיומו של בית חדל מלהתקיים. את הרמז למה שעתיד לבוא תכף ומייד ממש, ימי הגאולה שיאירו דווקא מתוך חושך הגלות שמתגבר ומגיע בימים אלו לשיאים חדשים, ניתן למצוא בדרכי הפעולה שהפכו פופולאריים בקרב הזוגות המתגרשים – גישור זוגי. פתאום הבעל והאישה מוצאים את עצמם במקום שהם צריכים להכניס סמכות של צד שלישי שיגשר בניהם ויביא לפתרון הבעיות בנישואין. במקום שיחשבו טוב טוב, איזו סמכות הם בחרו להוציא מחיי הנישואין, הסמכות שמהווה לנו כגורם אובייקטיבי בעל מוסר עליון ונצחי – ההלכה היהודית. למה צריך הסכם גישור שנעשה באמצעות עורכי דין ומשפטנים, שמתמחים בדיני משפחה בהתאם לחוק שנקבע בשנים האחרונות ומרבה להשתנות בהתאם לטעויות הרבות ולעיוותים שהוא יוצר? אפשר פשוט לשמור על הסכמי הגישור שיצר המבחן האמיתי – נצח ישראל!

ויש בכל האמור גם נחמה קטנה - דפוסי ההתנהלות של החברה הישראלית, בקרב אלו שאינם שומרי תורה ומצוות עדיין, מעידים על ההתקרבות לדרך פעולה מתוקנת, דרך שקיבלנו כבר לפני אלפי שנים וגדולי ישראל הנציחו בשבילנו את הביאורים והחידודים של העומקים שחבויים בה. בקרוב ממש הם יגלו כולם – "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה" (פרקי אבות ג משנה טו).

אמא רחל מחכה לנו ובוכה על בניה – רבבות צפויים לעלות – שלחו אימל לאתר לברכה

הערכות מיוחדת לקראת ההילולה לאימא רחל וכוחות הביטחון עם אלפי שוטרים יאבטחו את המגיעים להילולה, מכוניות פרטיות לא יורשו להגיע לציון וישנם חניונים באצטדיון טדי בבירה וכן מרחוב שמואל הנביא ואך ורק באוטובוסים, שיא העומס יהיה בליל ההילולה וכן בנץ ובסיום הילולה כך מסרו המארגנים

י׳ במרחשון ה׳תשע״ה

אמא רחל.

אחת מבין ארבע

אלפים עלו משעות אחה"צ ועד לשעה זו לתפילה בקברה של רחל אמנו בבית לחם לרגל יומא דהילולא, הנהלת 'המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים' מבקשת מהקהל שמגיע ברכבים פרטיים לחנות בחניון הסמוך לאצטדיון טדי, ומשם יצאו שאטלים של 'אגד' היישר לקבר רחל.
מחר החל מהשעה 16:00 יערכו רבני "מוסדות רחל אמנו" את תיקון 'רחל אמנו', כאשר לפני התיבה יעבור המקובל רבי יעקב עדס שליט"א.
הרב צבי עוזיהו מרבני מוסדות רחל אמנו מסר: "עד כה העלייה ההמונית נמשכת ללא אירועים חריגים למעט הפסקת חשמל שקרתה כאן לפני שעה קלה וגרמה לבעיה בכניסת ויציאת המתפללים מהמתחם,  אנחנו קוראים לציבור לבוא ולהשתתף בהילולא הגדולה - כי אמא יש רק אחת, אלפי שוטרים וחיילי צה"ל מאבטחים את רבבות העולים, המתיחות הביטחונית לא מורגשת וניתן להגיע בבטחה".

ת האימהות הקדושות של העם היהודי. סיפורה מופיע בספר בראשית בפרקים כ"ט-ל"ה. סיפור חייה ודמותה האצילית לאין-שיעור של אמא רחל שזור בהקרבה, בשתיקה, בוויתורים, בכאב ובסבל. בואו נצא ביחד למסע בעקבות חיי רחל אמנו.

ילדותה

רחל נולדה בשנת בקע"א, בפדן ארם (נקראת גם חרן), לאביה לבן בן בתואל בן נחור בן תרח. רחל הייתה האחות הקטנה (ויש המפרשים שגם התאומה) של לאה. רחל ולאה התייתמו מאמן בגיל צעיר ומאחר ולא היו להם אחים, שלח לבן אביהם את בתו רחל, שהייתה הקטנה מבניהן, לרעות את הצאן.

יעקב

בכנען חי יצחק הצדיק, בנו של אברהם, אשר הפך את חייו במסע גילויו של הקב"ה בעולם. ליצחק היו שני בנים: יעקב, שהיה איש תם, צדיק ויושב אוהלים, ועשיו, שהיה צייד ואיש מלחמה שהקפיד מאוד בכיבוד הוריו. לקראת מותו קרא האב לשני הבנים ורצה לברך אותם. את הברכה החשובה יותר, הלא היא ברכת הבכורה, היה אמור עשיו לקבל. יעקב, שרצה בכל מאודו להתברך בברכה זו במקום אחיו, התחפש בעצת אמו לעשיו, וזכה לקבל מאביו ברכה זו במקומו. עשיו, ששמע על כך מאוחר יותר, כעס כל כך עד שביקש להרוג את אחיו, ויעקב נאלץ לברוח מפניו. בצר לו הוא פנה לארן, שם קיווה לקבל מחסה מפניו אצל בני משפחתו של אמו.

ויאהב יעקב את רחל

פגישתם הראשונה של יעקב ורחל מתוארת בתורה בהרחבה: יעקב מגיע לארן מותש, עני וחסר כל. שם הוא פוגש בשדה בשלושה רועי צאן שהגיעו כדי להשקות את צאנם ומחכים לשאר הרועים כדי שיחד יגוללו את האבן שמכסה את פי הבאר. יעקב ניגש אל רועי הצאן: "וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם? וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ" (בראשית כט, ד). שואל אותם יעקב: "הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר? וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ: וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ? וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן... וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". כשמבחין יעקב ברחל הוא מיד מתמלא בכוחות חדשים כאדם חדש, ומסיט בקלילות את האבן הגוללת את פי הבאר. יעקב ניגש לרחל, נושק על ראשה ופורץ בבכי גדול. המדרש אומר, כי יעקב בכה כך כי ראה ברוח קודשו כי היא עתידה להיפטר בגיל צעיר ואין היא עתידה להיקבר עמו, וכן שבכה כי בא בידיים ריקניות ולא היה בידו דבר לתת לה ככלתו העתידה.

אולם זו היתה רק ההתחלה. מנקודה זו והלאה נקשרת נפשו של יעקב בנפשה של רחל באהבה עזה ורצופת הקרבות. הוא מביע בפני לבן את רצונו לשאת את בתו לאישה. כיוון שאין לו מוהר לתת בעבורה, מציע ללבן לעבוד תמורתה את אביה במשך שבע שנים, ולבן מסכים מיד. היתה זו אהבה ממבט ראשון ושבע השנים שעבד בעבורה היו "כימים אחדים באהבתו אותה".

בתום שבע השנים המפרכות נקבעת סוף סוף החתונה הנכספת בין רחל ליעקב. יעקב, שלא סומך על לבן וחושד בו שינסה להערים עליו ולתת לו את לאה במקומה, קובע עם רחל סימנים, כדי שבליל כלולותיהם ימסרו את הסימנים האחד לשני, וכך לא יוכל לבן להערים עליהם. רחל ויעקב יודעים שנותרו אך שעות מספר עד שיהפכו לבעל ואישה, אחרי שחלמו וחיכו שבע שנים שלמות לרגע המקודש הזה.

"כי ריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה"

אבל ללבן תכניות אחרות עבור השניים... הוא מצווה את רחל שלא להגיע אל חתונתה שלה, ומחליט להשיא את לאה ליעקב במקומה. רחל, שאינה יודעת את נפשה מצער, בוכה כל אותו היום שהיה אמור להיות המאושר בחייה, בלב שבור וקרוע לחלוטין בין אהבתה לאיש שלו חיכתה שנים ארוכות, לבין אהבתה לאחותה הגדולה לאה. רחל לא יכולה לשאת את המחשבה על הביזיון שתעבור אחותה, וכאשר מגיעה שעת החופה, נכמרים רחמיה של רחל על אחותה, והיא מחליטה בסופו של דבר לקרוא ללאה ולמסור לה את כל הסימנים.

בסופו של דבר לאה ויעקב נישאים, ובבוקרו של יום מגלה יעקב את התרמית ופונה בכעס ללבן: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?". לבן מסביר לו שאצלם לא נהוג לחתן את האחות הקטנה לפני הגדולה, ולכן אם הוא עדיין רוצה את רחל - הוא יכול לעבוד עבורה שבע שנים נוספות. יעקב מקבל עליו את הדין וממשיך לעבוד שבע שנים נוספות. אך זה אינו סוף הסיפור... "וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה", "וירא ה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל, עֲקָרָה".

למרות האהבה הגדולה היו לא מעט מכשולים בחיי נישואיהם, והעיקרי שבהם - עקרותה המתמשכת של רחל. לאה יולדת ליעקב בינתיים ארבעה בנים - ראובן, שמעון, לוי ויהודה, ורחל מנגד נותרת בעקרותה וכמהה מאד להיות אמא. כאב העקרות מתבטא במילים קשות: " וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". היא מחליטה לתת ליעקב את בלהה שפחתה, בתקווה שזו תלד לו בן - "וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה", והיא יולדת לו שני בנים - את דן ואת נפתלי. לאה רואה אף היא שאינה מצליחה להרות, ונותנת ליעקב את זלפה שפחתה לאשה, והיא יולדת את גד ואת אשר. מיד אח"כ נפקדת לאה בעצמה, ויולדת את יששכר ואת דינה.

כאן גם מקבל הסיפור פן נוסף ועמוק יותר של מסירות הנפש של רחל- רבים אינם יודעים, אך יש מהמפרשים שרואים במעשה שעשתה רחל נאצל עוד יותר בכך, ומבארים שעד יום מותה לא ידעה לאה שרחל ויתרה עבורה על יעקב, ובלבד שלא תבויש. וכראיה מספר הכתוב על התקופה שבה גם לאה מתקשה להרות, וראובן בנה מביא לה מצמח הדודאים שהוא מוצא בשדה, שכידוע מהווים סגולה לפריון. רחל, מבקשת ממנה מן הדודאים, ולאה מתרעמת על כך: "ותֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי?".

"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ... וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ"

לאחר אחד עשר שנות ציפיה וסבל בל יתואר הקב"ה נענה לתפילותיה של רחל, והיא יולדת את יוסף: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי... לֵאמֹר יֹסֵף ה לִי בֵּן אַחֵר", וממשיכה להפציר בקב"ה בתחנוניה שתזכה לבן נוסף, והיא אכן נענית והרה בפעם השנייה.

יעקב ומשפחתו עוזבים את ארם אחרי דין ודברים עם לבן, ובשעה שהם מגיעים לבית לחם כורעת רחל ללדת, אך מתקשה מאוד בלידתה ומתה בדמי ימיה, והיא רק בת 36. "וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ, בְּלִדְתָּהּ; וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי, כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן, ויְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין... וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם". יעקב ראה ברוח קודשו שהגלויות עתידות לעבור בבית לחם, ולכן בחר לקבור אותה שם כדי שתהא תמיד מבקשת רחמים על בניה, בספר הזוהר כתוב שכאשר יחזרו ישראל מן הגלות הם עתידים לעמוד ליד קבר רחל ולבכות שם כשם שבכתה היא על גלותם של ישראל.

אבל כידוע, ביהדות לכל סבל יש ערך ומשמעות. מעשיה הטובים של רחל אינם נשכחים מלפני הקב"ה - "ויזכור אלוקים את רחל" - עד כדי כך שבזמנים הקשים ביותר התעוררו רחמיו של הקב"ה בזכותה, ועם ישראל ניצל מכיליון של ממש.

ישנו מדרש מרגש המגולל את סיפור לכידתם בשבי של יהודים רבים בידי נבוכאדנצר, מלך בבל. התייצבו כל אבותינו הקדושים לפני מלך מלכי המלכים והפילו לפניו תחינה על בניו הנאנקים, אך העם חטא בעבודת אלילים והאבות לא נענו. וכך מספר המדרש: "יוצאת רחל על קברה ובוכה מבקשת עליהם רחמים... ומתחננת לפני הקב"ה, וכך אמרה: "ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני באחותי, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן, שיכיר ביני לבין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ובשעת החופה נכמרו רחמי על אחותי ומסרתי לה את הסימנים. והרי הדברים קל וחומר! מה אני, שאיני אלא בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי באחותי, אתה, שהנך מלך חי וקיים ורחמן - מפני מה קנאת, כביכול, בעבודה זרה, שאין בה ממש, ושלחת את בני לגלות להיהרג בחרב, ומסרתים ביד אויבים לעשות בהם כרצונם?".

מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואמר "בשביל רחל אני מחזיר את ישראל למקומם". "כה אמר השם - קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו, כה אמר השם - מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאם השם, ושבו מארץ אויב, ויש תקווה לאחריתך נאם השם, ושבו בנים לגבולם".

כשביקר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בקבר רחל, זעק ואמר: "אמא רחל, הקב"ה אומר לך מנעי קולך מבכי, ואני, חיים הקטן אומר לך: "אמא רחל, תבכי! אל תפסיקי לבכות עלינו ולעורר רחמים עד שנזכה להיגאל!".

אמא רחל

יעקב מגיע לפרקו ומעוניין למצוא לעצמו כלה מתאימה. לשם כך הוא יוצא לביתו של דודו, לבן. כאשר הוא מגיע ופוגש את בתו של לבן, רחל, הוא מחליט שהיא האישה הראויה לו. הוא כל כך מתלהב מהשידוך, עד שהוא מסכים לעבוד בעבורה אצל לבן, במשך שבע שנים תמימות, על מנת שיוכל להינשא לה! התורה מספרת, שהתרגשותו של יעקב הייתה כה רבה במהלך השנים הללו, עד שהן נראו לו כימים ספורים ממש : "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כ"ט,כ').

היום המיוחל סוף-סוף מגיע ולבן מזמין את כל אנשי הכפר לחגוג אתו את שמחת החתונה. כולם חוגגים ומאושרים. כולם - חוץ מאחותה הבכורה של רחל, לאה, שנותרה עם עתיד שאיננו מזהיר כלל. ברגע שרחל תינשא ליעקב, עליה ייגזר להינשא לאחיו הרשע - עשו. (יעקב ועשו שני אחים ובדומה גם רחל ולאה שתי אחיות, לפיכך אמרו כולם: "הגדול לגדולה והקטן לקטנה") יעקב, שאינו טיפש (אנו זוכרים כיצד בדרך מחוכמת הצליח לקבל מעשו את הבכורה), חושד שלבן עלול להעמיד את לאה מתחת החופה במקום את רחל ובשל ההינומה על פניה, לא יוכל לדעת מי היא. על כן הוא קובע מראש עם רחל מעין "סיסמא סודית", שתאפשר לו לוודא כי זו אכן היא העומדת למולו.

אז מה קורה בסופו של דבר ? מאות אורחים מגיעים מכל קצווי הארץ. הסעודה, התזמורת, הצלם, כולם כבר מוכנים וערוכים לקראת האירוע הגדול. יעקב עומד מתחת לחופה בהתרגשות ובציפייה של אושר... והנה מגיעה הכלה! כיוון שההינומה מכסה את פניה, אף אחד מהאורחים אינו רואה שלבן אכן החליף בין שתי בנותיו - ובעצם הכלה שעומדת מתחת לחופה, היא לא אחרת מאשר לאה!

אז מה היינו מצפים שיקרה בשלב הזה ? כשהכלה מגיעה אל החופה, יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". לאה הייתה עומדת שם נבוכה, מבלי לדעת מה לומר. וכך, התחבולה של לבן הייתה נגלית לעין כל! יעקב היה מרים את ההינומה ומפרסם ברבים את השקרים של דודו, הקהל כולו היה נאנח ולאה, מושפלת לחלוטין, הייתה בורחת אל חדרה בבכי קורע לב.

אבל מה שאירע במציאות, היה שונה לגמרי. כאשר לאה מופיעה מתחת לחופה, היא מוסרת את הסיסמא הנכונה! מדוע? משום שרחל גילתה לה מה לומר. רחל, שידעה כי אחותה עלולה לסבול מהשפלה איומה אילו התחבולה תתגלה לעיני כל, העדיפה לוותר על בעלה, שבשבילו המתינה בסבלנות שבע שנים ארוכות וגם לקחת את הסיכון שהיא תיאלץ בסופו של דבר להינשא לעשו, רק על מנת למנוע מאחותה את הסבל הנורא! (ראה גמרא, מגילה י"ג ע"ב).

דמיינו לעצמכם שאתם מאורסים, אך מתוקף הנסיבות, אתם נאלצים לקבוע את תאריך החתונה לעוד שבע שנים. סוף סוף מגיע היום המיוחל. האם יש מישהו או משהו בעולם שהיו מסוגלים למנוע מכם מלהתחתן? האם הייתם שוקלים בדעתכם לוותר על הכל, רק בכדי למנוע את השפלתו של אדם אחר?!

לרחל הייתה אישיות גדולה וגיבורה. לא במקרה היא נבחרה להיות אחת מארבע האימהות!

שכרה של רחל.

נשאלת השאלה, מדוע קבר יעקב את רחל על אם הדרך, בואכה בית לחם, ולא בחברון - שם היו קבורים כל שאר האבות והאימהות? התשובה מצויה במדרש הבא: יעקב ראה ברוח הקודש, כי לעתיד לבוא, העם היהודי בדרכו אל הגלות, יעבור בבית לחם והוא קיווה שרחל תחוש את הצער הגדול של בניה ותתפלל עליהם בשמים. (בראשית רבה פ"ב: י', ופסיקתא איכה רבתי כ"ד)

ובאמת, לאחר כ-1000 שנה העמידו היהודים פסל בתוך בית המקדש והקב"ה התכוון להחריבו לנצח. נשמותיהם של האבות והאימהות התחננו בפני הקב"ה שלא יגזור על העם היהודי גלות אינסופית. בניסיון לגרום לקב"ה לחזור בו מכוונתו, ניסה כל אחד מהאבות והאימהות, להזכיר את מעלתו האישית, כך שאולי בזכות אישיותו המיוחדת או מעשיו הגדולים - הקב"ה יסלח לעם שחטא: הם ניסו להזכיר בפני הקב"ה את אמונתם, את מסירותם ואת ההקרבה העצמית שהיו מוכנים לה.

אברהם ניסה לשכנע את הקב"ה, בזכות העובדה שהביא לעולם את הבשורה של האמונה בא-ל אחד, אך הקב"ה לא הסתפק בכך. יצחק ניסה להזכיר את מסירות הנפש שגילה בסיפור העקידה, כשהיה מוכן אף להישחט עבור אמונתו, אך גם טיעון זה נדחה ולא סיפק את הקב"ה. יעקב, משה וכל האחרים ניסו גם הם את כוחם, אך אף אחד מהם לא הצליח לשכנע את הקב"ה שבזכות מעשיו ראוי ושייך לסלוח לעם היהודי.

עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. כאשר הגיע לבסוף תאריך החתונה שלי, אבי תכנן להחליף אותי באחותי הבכורה. הבנתי שהיא תעמוד מול השפלה נוראית אם המזימה שלו תתגלה ברבים, אז ריחמתי עליה ומסרתי לה את הסיסמא הסודית של יעקב ושלי. התגברתי על הרגשות הפרטיים שלי והשתדלתי שלא לקנא בה. בדיעבד הסתבר לי שהכנסתי לביתי מתחרה! אז אם אני הצלחתי לעמוד בזה, הקב"ה, קל וחומר שאתה אינך צריך להחמיר עם מעשה הפסל - עם המתחרה שהוכנס אל תוך ביתך".

רחמיו של הקב"ה התעוררו מייד והוא אמר:

"מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א:ט"ו).

רחל אמנו = כוחה של שתיקה !

''קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם'' (ירמיהו ל''א).

ידועים דברי המדרש המובא ברש''י על הפסוק: ''ואני בבואי מפדן'' (בראשית מח), שיעקב אמר ליוסף קודם מותו ידעתי שיש בלבך עלי שאני דורש ממך להעלותני ממצרים ולקברני בארץ ישראל ואילו אני לא טרחתי להביאה לקבורה בתוך הארץ אלא קברתיה על אם הדרך, אך דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר ''קול ברמה נשמע'' וכו' והקב''ה משיבה: ''יש שכר לפעולתך''.

על הפסוק (בראשית כ''ט י''ז) ''ועיני לאה רכות'' אומר המדרש ''אפשר שבגנות הצדקת דבר הכתוב ? אלא אמר רבא לא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה שהיתה שומעת בני אדם אומרים: שני בנים יש לה לרבקה ושתי בנות יש לו ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן. והייתה יושבת ובוכה עד שנשרו ריסי עיניה''. ואכן זכתה צדקת זו שלא רק שלא נתנה לעשו הרשע הרי ניתנה ליעקב בחיר האבות ולא עוד אלא שמחצית השבטים יצאו ממנה ואף זכתה שהיא זו שקבורה יחד עם יעקב אבינו במערת המכפלה. ולכאורה אם יש ללאה כזה כוח תפילה, אם היא מסוגלת בבכיות עד שריסי עיניה נושרים הרי ודאי ראוי שדווקא היא תקבר שם על אם הדרך כי היא היא המתפללת הגדולה ולמה זקוק עם ישראל ביוצאו לגלות, אם לא לכח תפילתה העצומה של לאה ?

מדוע מיד, כאשר רחל מתחילה להתפלל על עם ישראל משתיק אותה הקב''ה ואומר: ''מנעי קולך מבכי'' ואילו לאה מתפללת ומתפללת ומורידה דמעות כנחל והקב''ה נותן לה להתפלל ולבכות ולא אומר מנעי? למרות שמקבל את תפילתה?

ולבאר זאת שמענו ביאור נפלא מאחד הגדולים. מה כתוב לפני ''ויזכור אלוקים את רחל''. ''וילך ראובן... וימצא דודאים בשדה... ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך, ותאמר המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני'' נתאר לעצמנו מה עבר בראשה של רחל באותו רגע הרי אלו מילים מקוממות מעין כמותם, מה מבקשת רחל? דודאים שהם כידוע סגולה להריון. ומה עונה לו לאה. ''המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני''.

''קחתך את אישי''? זה הרי מקומם? אני מסרתי לך את יעקב בדם ליבי בהתגברות עצומה, באיסוף כל כוחות הנפש כדי לשתוק ועוד למסור לך סימנים, ואת מסוגלת לומר לי ''קחתך את אישי'' כאילו אני היא שלקחתי לך אותו, אבל רחל בגדלותה העצומה אינה מתרגשת אינה נפגעת, אלא מצדיקה את לאה ואומרת את צודקת וממלאת את רצונה.

כאן אנו רואים ששתיקתה של רחל לפני שנים לא היתה התעלות של רגע, אלא גם עתה אחרי שנים עדיין היא אוחזת באותה דרגה ושלימה לגמרי עם אותה שתיקה - עם אותה מסירת סימנים, עכשיו הגיע הזמן ל''ויזכור אלוקים את רחל''.

אנחנו רואים כאן שתי נשים גדולות. לאה עובדת על כח התפילה ואכן מגיעה לפסגות והיא מסוגלת בכח תפילתה להשיג דברים נפלאים. לעומתה רחל עובדת על נקיות הפה ''פלך השתיקה'' רחל דואגת שהפה שלה יהיה פה קדוש, לא פלא שרחל רק פותחת את פיה בתפילה וכבר נענית, רק מתחילה לבכות וכבר עונים לה משמים ''מנעי קולך מבכי''. זוהי אולי הסיבה מדוע רחל קבורה על אם הדרך ולא לאה, כאשר ישראל יוצאים לגלות אין להם את הזמן לחכות לתשובה עד שינשרו ריסי עיניה של לאה מרוב בכי ותפילות, הם חייבים לקבל תשובה מיד, - רחל תקבר שם ולא לאה כי כאשר תפתח רחל את פיה הקדוש והנקי מיד תענה, למדנו מכאן כוחו של פה נקי וקדוש.

רָחֵל הָרַעְיָה וְהַאֵם !

ויכוח מתחולל בין יעקב אבינו לבין רחל אמנו. רחל תובעת במפגיע מיעקב: "הבה לי בנים"; ואף מאיימת: "ואם אין, מתה אנוכי". יעקב לא טומן את ידו בצלחת ומשיב לה בחורי אף: "התחת אלוקים אני, כי מנע ממך פרי בטן?!". מה מסתתר מאחרי ויכוח זה?

שאלה נוספת נשאלת: מה אירע בין יעקב לרחל במשך כל אותן שנים בהן לאה יולדת ליעקב בן אחר בן? כיצד לא הבין יעקב שאשתו נמצאת במצוקה ובמועקה? ומדוע לא פנה ביוזמתו אל הקב"ה וביקש ממנו שגם רחל תלד כמו לאה, כפי שנהג יצחק אביו ? –

על שאלות אלה ננסה לענות בעקבות דברי בעל "עקידת יצחק".

שני היבטים מרכזיים יש באישיותה ובתפקידה של כל אשה במשפחתה: היבט אחד הוא היותה אשה לאישהּ. "לזאת ייקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת". תפקידה הוא להיות רעיה נאמנה לאיש אשר נישאה לו. ההיבט השני הוא היותה אם לילדיה. "ויקרא אדם את שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי".

לא כך ראה יעקב אבינו את הדברים. אהבתו היתה נתונה לרחל. הוא ראה בה - בראש ובראשונה - את היותה רעיה. משנגזר עליו לשאת גם את לאה, סבור היה כי חלוקת תפקידים תהיה ביניהן: רחל - רעיה לאישה, ולאה - אם לילדיהם. על כן לא ראה בעיה בכך שרחל חשוכת בנים. כמו אלקנה בזמנו, אמר לרחל: "הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים".

לא כך נראו הדברים בעיניהן של שתי האחיות. שתיהן סברו כי לא ניתן להפריד בין שני הייעודים. לאה מתפללת פעם אחר פעם כי הילדים שהיא יולדת ליעקב יביאו לכך שיאהב אותה גם כרעייתו ולא יראה בה רק אם לילדיו. רחל, שאמנם זכתה להיות רעיה ליעקב, לא הסתפקה בכך וביקשה להיות גם אם. ברור היה לה שאין טעם לחייה אם לא תזכה גם לאימהות. יעקב, עפ"י השקפתו, אמר לה: "התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן?!", הרי תפקידך הוא להיות רעיה ולא אם!

בתהפוכות החיים התחלפו התפקידים. דווקא לאה, אם הבנים, זכתה להיקבר כרעיה ליד יעקב אישה. ודווקא רחל אמנו, היא שזכתה להיקבר בדרכם של גולי ירושלים, ולהיות: "רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו". והיא זאת שזכתה לקבל את הבשורה: "ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם".

" אמא רחמנית"

רחל מקריבה עצמה, בשל רחמיה על הזולת. לאחר שנים כה רבות של ציפיה לנישואין עם יעקב, מתברר לרחל כי אביה מתעתד להחליפה בלאה. טבעי היה הדבר, אילו היתה מזהירה אותו על מנת לסכל את מחשבת אביה. אך לא כך נוהגת רחל; לא זו בלבד שאינה מגלה זאת ליעקב, אלא אף מוסרת ללאה את הסימנים שקבעה עם יעקב - "אמרה: עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים" .
עוד בתחילת דרכה, צפוי היה לרחל שלא תקבר עם יעקב. בפגישתם הראשונה - "ויבך" - לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה" (בראשית רבה). אפשר, שמידת רחמנותה הביאה לכך, שאמנם לא תקבר עם יעקב, אך תמלא בקבורתה תפקיד חשוב - שתהיה זו היא, שתבכה עבור בניה.

רחל ויתרה לאחותה מתוך רחמים - בזכות בכייתה עתיד גם הקב"ה לרחם על עם ישראל. רחל בוכה - "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה" והקב"ה משיבה - "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה'... ושבו בנים לגבולם".

בתקווה לגאולה קרובה ושרחל אימנו תבכה משמחה על עם ישראל בעקבות בואו של המשיח במהרה בימינו אמן.

רחל אמנו היא האחת והיחידה מכל האבות והאימהות שלא נפטרה מן העולם בשיבה טובה בערוב ימיה, אלא מתה בדמי ימיה - בהקשותה בלידתה. רחל היא גם האחת והיחידה שלא זכתה להיקבר כשאר האבות והאימהות במערת המכפלה, אלא נקברה על אם הדרך – בואכה בית לחם.

אך דווקא נסיבות טרגיות אלה זיכו את רחל להטביע את חותמה בלב האומה כדמותה של האם היהודיה "המבכה על בניה" וממאנת להינחם על בניה כי איננו, ולא בכדי זוכה רחל ודווקא היא לבשורת הנחמה שאין כמותה בעולם מפי הנביא ירמיה "ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א, ט"ז).

הרב פורוש זצ"ל בוכה על "מאמא רחל" אצל יצחק רבין

מסכת חייו של מנחם פרוש שהלך השבוע לעולמו בגיל 94, יכולה לפרנס כמה וכמה ביוגרפים, אבל חותם אחד, מיוחד במינו, הותירו דווקא דמעותיו, בפגישה אחת בלשכתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בקיץ 1995. רבין היה אז על סף ויתור על קבר רחל והעברתו לרשות הפלסטינית. פרוש וחנן פורת נפגשו באותם ימים בפתח לשכתו של רבין ובהחלטה של רגע חברו יחדיו ונכנסו אל ראש הממשלה. פורת נעזר שם בתצלום אוויר גדול שהביא עמו כדי להמחיש לראש הממשלה את המרחקים הקצרים וטווחי הירי שבין ירושלים לבית לחם. הוא שאל את ראש הממשלה אם היה מעביר לפלסטינים את קבר בן גוריון או את קבר מפקדו בפלמ"ח יגאל אלון, אבל עוד קודם שרבין הספיק להשיב, קם פרוש ממקומו, ניגש אל רבין, חיבק אותו ופרץ בבכי סוער, תוך שהוא צועק עליו: "זו מאמע רוחל. איך אתה נותן את הקבר שלה?".
רבין הפציר בו להירגע, אבל סערת רוחו של ר' מנחם רק גברה. "איך אני ארגע", הוא צעק-זעק, "אתה הולך לתת את הקבר של מאמע רוחל. העם היהודי לא יסלח לך אם תפקיר את הקבר של אמא". דמעותיו של פרוש המסו כידוע את לבו של רבין, שחזר בו מהחלטתו.
דורות על דורות התרפקו בני ישראל – ובמיוחד בנות ישראל – על קברה של רחל אמנו "בדרך אפרת היא בית לחם" ושפכו שיחם במקום הזה לפני בורא עולם, הן בתפילת היחיד למען יפקדו בבנים והן בתפילת הרבים למען ישובו בני ישראל הביתה מארץ אויב.

סיפורה של דליה – מספר הרב חנן פורת ז"ל.

בעקבות רצח רבין התחוללה סערה גדולה בעם. היו רבים שניסו להטיל את האשמה ברצח ראש הממשלה על כתפי הציבור הדתי-לאומי כולו, והמתח והאיבה עלו וגאו.
בניסיון לצמצם במידת מה את גלי הניכור והשנאה יזמו חברים ממחנות שונים כנס של סופרים ומשוררים ואנשי ציבור ורוח מכל המחנות בבית הסופר בתל אביב, ובמסגרת כנס זה נטלתי את רשות הדיבור וסיפרתי על החוויה שעברתי סמוך לקבר רחל בעת הרצח של יצחק רבין ועל קול בכייה של רחל אמנו שהמה באזני באותה שעה.
דברי הנרגשים הותירו ככל הנראה רושם על המשתתפים ובתום הכינוס התקבצה סביבי חבורה קטנה מגוונים שונים שביקשה להתייחס לדברים.
והנה נגשה אלינו המשוררת ברוכת הכישרונות דליה רביקןביץ, הידועה בדעותיה המוגדרים כ'שמאל שבשמאל', ורמזה לי ולאליעז כהן, חברי מכפר עציון, שרצונה לדבר עמנו ביחידות.
נענינו לה וניגשנו עמה לפינת האולם.
דליה רביקוביץ פתחה בהיסוס ואמרה שמה שהיא מבקשת לספר לנו לא סיפרה כמעט לאיש, אך דבריי הנרגשים על רחל עוררו בה תחושה עמוקה שהיא חייבת לספר לנו משהו על הקשר בינה לבין רחל אמנו.
וכה סיפרה לנו דליה:
שנים רבות הייתי עקרה והשתוקקתי מאוד ללדת, אך חרף כל ניסיונותי להרות בדרכים שונות לא עלה הדבר בידי ולא ידעתי מה לעשות.
לפתע נתקעה במוחי מחשבה שעלי להגיע לקבר רחל שהיתה אף היא עקרה ונפקדה בבנים, ולהתפלל על קברה... אולי זה יעזור.
ניסיתי לדחות מליבי מחשבה סהרורית ומטורפת זו שהיתה רחוקה מאורח חיי והשקפותי אך היא חזרה והטרידה אותי שוב ושוב עד שהחלטתי שאין לי מנוס אלא לבצעה.
התחפשתי לאשה חרדית, לבשתי שמלה ארוכה, גרביים כהות ושמתי מטפחת לראשי, וכך הגעתי באוטובוס לקבר רחחל כשאיש אינו מכיר אותי.
...ומה אומר לכם: בקבר רחל זכיתי להתפלל ולבכות כפי שלא בכיתי כל ימי חיי... וכעבור כשנה נולד לי בן ובעומק ליבי ידעתי שזה בזכות רחל.
הצצתי בפנים של דליה רביקוביץ בעת שסיפרה את סיפורה כשהיא רועדת כולה, וחשתי כאילו איזה כח שמחוצה לה כופה עליה למסור דווקא באזני מי שנראים כה רחוקים ממנה סיפור כה אינטימי.
דליה נפנתה והלכה מעמנו ואליעזר ואני גמרנו אומר שסיפור כה אישי ומרעיש מן הראוי שננצור בלבנו ולא נספרו ברבים גם אם לא ביקשה זאת דליה במפורש מעמנו.
אך עתה, לאחר מותה של דליה רביקוביץ, שמתה אף היא בדמי ימיה לאחר שנים רבות של מחלות וייסורים, מרהיב אני עוז בנפשי להביא בפניכם את סיפורה המופלא, לא כנופך פיקנטי לדמותה ואף לא כסיפור של אותות ומופתים הראוי להיכלל בקובץ סיפורי צדיקים, אלא למען דעת מה כוחה של רחל – בת דמותה של כנסת ישראל – לגעת בידה האחת בליבו של כל יהודי באשר הוא שם, ולשאת את ידה השנייה כלפי מעלה בעוז חביון לעורר רחמי שמים ולפתוח שערי עליון.

באדיבות חב"ד

"השתגע" – אכל פטריות הזיה, נתקף אמוק, והיכה שתי נשים במרכז תל אביב

ג׳ בסיון ה׳תשע״ד

גבר תל אביבי שאכל פטריות הזיה בבית חברו הוכה בהתקף אמוק, והתנפל על רכבה של נהגת שנהגה לתומה באחד מרחובות תל אביב.
זגוגיות רכבה של האישה נשברו מאגרופיו של הגבר, והיא נחלצה מהרכב והחלה נסה על נפשה.
עוברת אורח נחלצה לעזרתה, מבלי לדעת מה מצפה לה. הגבר החל להכותה בפנייה, עד שהתעלפה, וגרם לה לחבלות קשות ולשבר באפה. לבסוף נעצר הגבר התוקף ע״י שוטרים, לאחר שנס מהמקום במונית לבית חברו.
עו״ד אייל בסרגליק המייצג את הגבר התוקף, הגיע להסדר טיעון עם הפרקליטות, לפיו יודה הנאשם במיוחס לו, ויפצה את הנשים אשר תקף ב-15 אלף שקלים לכל אחת בנפרד, וכן ייגזרו עליו עד שישה חודשי עבודות שירות.
כמו כן נקבע בהסדר הטיעון כי עונשו של האיש ייגזר לאחר שייערך לו תסקיר מבחן, שאם תוצאותיו תהיינה חיוביות, יוכל עו"ד אייל בסרגליק לטעון באופן חופשי, כולל לאי- הרשעה.

בקיץ לפני כשנתיים, בשעות הערב, קפץ צעיר אל רכב חולף שבו נהגה אישה, והחל חובט באגרופיו בשמשת הרכב הקדמית עד שהתנפצה.
הנהגת המבוהלת נטשה את רכבה והחלה בורחת מהמקום. עוברת אורח שנקלעה למקום והציעה את עזרתה לנהגת הפכה למטרה לאלימות הגבר, אשר תקף אותה, חבט בראשה ובכתפיה, וכתוצאה מכך היא צנחה על הקרקע, ואיבדה את הכרתה למספר דקות.
על פי כתב האישום שהוגש, בעקבות התקיפה נגרמו לעוברת האורח חבלה באף, חבלה בעין ימין, שטף דף במצח ונפיחות. לרכבה של האישה הראשונה שהותקפה נגרם נזק רב.
לאחר שתקף את הנשים תפס הגבר במונית לבית חברו, אך עדי ראיה והקורבנות התקיפה עצמן דיווחו למשטרה על המקרה, והשוטרים איתרו את כתובת החבר, והביאו למעצרו של התוקף.
לדברי עו"ד אייל בסרגליק, המייצג את התוקף, מדובר בתקיפה שנוצרה בעקבות פטריות הזיה שאכל הנאשם, שלא בשליטתו או ברצונו.