הרב פינטו במסר לכל חסדיו ותלמידיו הזהרו מן הצבועים

ולכן יזהר האדם מן הצבועים ומן המצטדקים יותר מידי, כשעין אמיתית תבחון אותם באמת, בלי משוא פנים, ימצא בסוף את מעשיהם הרעים והגרועים, אשר רק להסתיר את חרפתם עשו את כל מעשיהם והביאו אסון על הכלל בשביל טובת הנאה פרטית וקטנה. אך, ועצת ה' היא תקום.

כ״ג באייר ה׳תשע״ה

זוכרים אנו מעשה אשר שמענו בקטנותנו וכל חיינו שמנו אותו מול עיננו, במלך גדול אשר נגנב מביתו אוצר גדול והמלך כעס כעס גדול ושלח את כל חייליו לחפש את האוצר, באותה עיר גר אדם פשוט וצנוע אשר אביו לפני מותו ציווה ואמר לו: בני תדע שמי שתראה אותו מתחסד יותר מידי ומספר על נאמנותו ועל יושרו ועל אהבתו תדע ששקר דובר. והנה בתוך כל החיפושים אשר חיפשו חיילי המלך אחר האוצר הגיע שמועה למלך שמי שגנב את האוצר הוא אותו אדם ישר וטוב לב, אשר קיבל את צואתו מאביו להיזהר ולהישמר מן הצבועים אשר מראים כלפי חוץ את יושרם הגדול.
המלך הוציא במשפט מהיר את דינו לתליה, כל העיר הוזמנו לכיכר העיר לשעה מסוימת להוציא את האדם החשוד בגנבה להריגה, המלך עמד במרכז הכיכר ליד חבל התליה והחשוד בגנבה מובא לתליה, רגע לפני שהוציאו אותו להריגה צעק: אתם מוציאים אותי להריגה, אני לא עשיתי כלום, השוטר
שהאשים אותי הוא עשה הרע והוא גנב ורק לנקות עצמו העליל העלילה עלי. מיד המלך שהיה הגון שלח לבדוק בביתו של השוטר ומצא שם את הגנבה.
באותה שעה שאל המלך את האדם ההוא: מדוע הצבעת רק על השוטר, הרי הוא ודאי לא היה נראה החשוד, מדוע לא על איש אחר הצבעת, איך ידעת שזה הוא?
אמר האדם: זו צוואת אבי, האנשים שנראים ומראים עצמם צדיקים יותר מידי הם הגנבים ובאותה שעה שהוצאתי להריגה ראיתי את השוטר הולך ומסתכל על הרצפה ונזהר לא לדרוך על נמלים, הבנתי שזו צדקנות לא אמיתית וטמון בה שקר גדול מאוד.
ולכן יזהר האדם מן הצבועים ומן המצטדקים יותר מידי, כשעין אמיתית תבחון אותם באמת, בלי משוא פנים, ימצא בסוף את מעשיהם הרעים והגרועים, אשר רק להסתיר את חרפתם עשו את כל מעשיהם והביאו אסון על הכלל בשביל טובת הנאה פרטית וקטנה. אך,
ועצת ה' היא תקום.

מתוך דף הפסבוק של הרב פינטו

היסורים האלו עם כח הסבלנות של השנים האחרונות, גורמים למיתוק ותיקון לעם ישראל ,הטוב שיבוא מפה ולהבא הוא טוב שישפיע על העולם כולו

במסר שהעביר היום הרב פינטו לחסידיו: ולכן נחזק עצמנו בימים אלו במידת הסבלנות ונקבל הכל באהבה, וידעו – היסורים האלו עם כח הסבלנות של השנים האחרונות, גורמים למיתוק ותיקון לכלל עם ישראל ואחרית טובה, ובעזהי"ת הטוב שיבוא מפה ולהבא הוא טוב שישפיע על העולם כולו ושמחת עולם תהיה מנת חלקנו ונזכה לתקן עולם במלכות שד-י. ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

כ״ו בניסן ה׳תשע״ה

לאחי ורעי האהובים והחביבים, ה' עליהם יחיו.

‏הנה ימים אלו מיוחדים במינם באופן פרטי ובאופן כללי, וחושבים אנו יום יום ורגע רגע איך צריכים לנהוג בימים האלו ומה הלימוד לכלל ולדורות הבאים, הרי כל מה שעובר עלינו בימים האלו יהיה אגדה בדורות הבאים. מה לוקחים אנחנו איתנו - הרי כל הימים האלו עוברים בסופם, ומה ניקח לדורות הבאים ומה נשמור למזכרת בלבנו.

וחשבנו לחזק בלבנו יסוד גדול שהוא שורש גדול בחיי העם היהודי, עוד מלפני שנהיה לעם, והלך כחוט השני לאורך כל הדורות - והוא מידת הסבלנות. ונבאר הדברים, הנה הגמרא במסכת עירובין (נד:) מספרת שלרבי פרידא היה תלמיד שהיה קשה הבנה, וכל שיעור וכל דברי תורה היה צריך רבי פרידא לחזור ארבע מאות פעמים. והנה באחד הימים רבי פרידא היה צריך ללכת למקום חשוב, והתלמיד ידע מזה. רבי פרידא כרגיל בא וחזר 400 פעמים על הדברי תורה, כשרצה לסיים, הבין שהתלמיד לא הבין כלום, שאל אותו רבי פרידא - מדוע לא הבנת, אמר התלמיד - פחדתי כל רגע אולי היום לא תחזור 400 פעמים על הדברים, לכן חשבתי כל הזמן מתי תלך ולא איך להבין את הדברי תורה. רבי פרידא חזר עוד 400 פעמים על הדברים, כשסיים יצאה בת קול מהשמים ואמרה - יש לך שתי דברים לבחור - או שתחייה 400 שנה או שתזכה אתה וכל הדור שלך לחיי עולם הבא, אמר רבי פרידא - רוצה אני לזכות עם כל הדור לחיי עולם הבא, יצאה בת קול ואמרה - תזכה לשתי הדברים - גם 400 שנה לחיות וגם לחיי עולם הבא, אתה ודורך. הנה זכות עצומה ונס עצום שזכה רבי פרידא בזכות כח מידת הסבלנות.

ודאי שבדור של רבי פרידא היו גם אנשים לא הגונים, אך בכח הסבלנות זיכה רבי פרידא דור שלם לחיי העולם הבא. אין דבר שעומד ליד הסבלנות, הסבלנות זה הכח הגדול והמשמעותי שיש בכל הדורות, ובודאי בדור הזה.

וכך מצאנו כשבני ישראל היו במצרים, כל ההתמודדות שם הייתה סבלנות. 210 שנים פרעה מתעלל בבני ישראל, משפיל אותם השפלות קשות ביותר, פוגע בכל צלם אנוש של בני ישראל, והכל פרעה עושה בקור רוח למען החוק של מצרים, למען חיזוק וייצוב החוק, ומצד שני מוריד את כל החוקים האנושיים והיושר, הנדרשים משלטון לנהוג כלפי העם. ובני ישראל עומדים בשפל, אבל בסבלנות, וכמו שמצאנו "ויצא משה אל אחיו וירא בסיבלותם" (שמות ב, יא) - בכח הסבלנות שלהם, שעומדים בסבלנות עצומה ולא מהרהרים על מידותיו של הקב"ה, לא שואלים שאלות ולא מסיקים מסקנות.

וזה מעלה של יהודי עובד ה', כשנמצא בנסיונות ובמצבים הקשים ביותר - אל תסחף לשום מסקנה, תחכה בסבלנות.

וכך מצאנו אצל הלל הזקן שהיה ממגדלי האור של עם ישראל, כשהיה הולך מחוץ לעיר ושומע קול צווחה וצעקה בעיר, היה אומר - ודאי זה לא מביתי. וקשה, מהיכן הוא יודע שזה לא מביתו, אולי כן? אלא הלל ידע שאצלו בכל צער ובכל מצוקה ובכל בעיה - בני ביתו ישתקו ויסבלו בשקט, לא יערערו ולא יצעקו.

וזה מה שנאמר "ואראיך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו) בני ישראל זוכים וזכו שהתבוססו בדם ונשארו איתנים וחזקים.

וידע האדם: כל דבר יש לו שורש, כמו שלעץ יש שורש כך לכל דבר טוב או חס ושלום רע יש שורש, וכאשר יש לאדם יסורים, יש להם שורש, וכשאדם מתנהג בסבלנות, הכח של הסבלנות למתק את השורש של הדברים. ויכול האדם לזכות, כשסובל ומקבל את היסורים באהבה, לתקן את צער השכינה.

וכך מצאנו בפסוק "לישועתך קיויתי ה'" (בראשית מט, יח) ומתרגמים "לפורקנך סברית ה'”

ומי שהסבלנות היא מנת חלקו זוכה שהלכה נקבעת על פי דבריו, וכך מצאנו על הלל ושמאי, שהגמרא במסכת עירובין (יג:) אומרת: אמר רבי אבא אמר שמואל - שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה - אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן והלכה כבית הלל. ומדוע הלכה כבית הלל - מפני שנוחין ועלובין היו והיו לומדים את דבריהם וגם את דברי בית שמאי ואפילו אומרים את דברי בית שמאי לפני דבריהם, וזה כח הסבלנות.

ולכן נחזק עצמנו בימים אלו במידת הסבלנות ונקבל הכל באהבה, וידעו - היסורים האלו עם כח הסבלנות של השנים האחרונות, גורמים למיתוק ותיקון לכלל עם ישראל ואחרית טובה, ובעזהי"ת הטוב שיבוא מפה ולהבא הוא טוב שישפיע על העולם כולו ושמחת עולם תהיה מנת חלקנו ונזכה לתקן עולם במלכות שד-י.

ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

בקשה מפורשת שהגיעה מכבוד האדמו”ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט”א חברים צדיקים, צו השעה!!! .קריאה המסוגלת לישועות ניסים .ונפלאות

כולם מתבקשים לקרוא היום ומחר את מעשי הניסים בימי אליהו הנביא ואלישע הנביא,קריאה המסוגלת לישועות ניסים .ונפלאות ובסוף הקריאה להתפלל לישועת והצלחת הצדיק רבי יאשיהו יוסף בן זרי. .אלו הם הפסוקים. מזון אליהו ע”י העורבים (יז,ד,י)

י״א בניסן ה׳תשע״ה

בקשה מפורשת שהגיעה מכבוד האדמו”ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט”א
חברים צדיקים, צו השעה!!! .זאת בקשה מפורשת שהגיעה מכבוד האדמו”ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט”א.

כולם מתבקשים לקרוא היום ומחר את מעשי הניסים בימי אליהו הנביא ואלישע הנביא,קריאה המסוגלת לישועות ניסים .ונפלאות

ובסוף הקריאה להתפלל לישועת והצלחת הצדיק רבי יאשיהו יוסף בן זרי.

.אלו הם הפסוקים.
מזון אליהו ע”י העורבים (יז,ד,י)

וְהָיָה, מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה; וְאֶת-הָעֹרְבִים צִוִּיתִי, לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם, וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ, כִּדְבַר יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן, וְהָעֹרְבִים, מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר, בָּעָרֶב; וּמִן-הַנַּחַל, יִשְׁתֶּה.

נס כד הקמח וצפיחית השמן (יז, יד-טז)

כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן, לֹא תֶחְסָר: עַד יוֹם תתן- (תֵּת-) יְהוָה, גֶּשֶׁם–עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה, כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ; וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ, יָמִים, כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר–כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ.

החייאת בן האלמנה(יז,יט,כא-כג)

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, תְּנִי-לִי אֶת-בְּנֵךְ; וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ, וַיַּעֲלֵהוּ אֶל-הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב שָׁם, וַיַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטָּתוֹ, וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר: יְהוָה אֱלֹהָי–הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ, וַיִּתְמֹדֵד עַל-הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר: יְהוָה אֱלֹהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל-קִרְבּוֹ.

ירידת האש מן השמים, ואכילת הקרבן והמים(יח, לא-לט)

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר, שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב–אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ, בְּשֵׁם יְהוָה; וַיַּעַשׂ תְּעָלָה, כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, סָבִיב, לַמִּזְבֵּחַ. לג וַיַּעֲרֹךְ, אֶת-הָעֵצִים; וַיְנַתַּח, אֶת-הַפָּר, וַיָּשֶׂם, עַל-הָעֵצִים. לד וַיֹּאמֶר, מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה, וְעַל-הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה, מִלֵּא-מָיִם, וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה, וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ–יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.

הורדת הגשם בתפילה(יח, מא-מה)

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב, עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה: כִּי-קוֹל, הֲמוֹן הַגָּשֶׁם וַיַּעֲלֶה אַחְאָב, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת; וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל-רֹאשׁ הַכַּרְמֶל, וַיִּגְהַר אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו, בֵּין בִּרְכָּו וַיֹּאמֶר אֶל-נַעֲרוֹ, עֲלֵה-נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ-יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט, וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה; וַיֹּאמֶר, שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים וַיְהִי, בַּשְּׁבִעִית, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ, עֹלָה מִיָּם; וַיֹּאמֶר, עֲלֵה אֱמֹר אֶל-אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד, וְלֹא יַעֲצָרְכָה, הַגָּשֶׁם.

אכילה ע”י מלאך שבכוחה הלך 40 יום ו-40 לילה ללא אכילה ושתיה(יט,ה-ח)

וַיִּשְׁכַּב, וַיִּישַׁן, תַּחַת, רֹתֶם אֶחָד; וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל, וַיַּבֵּט, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם; וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב, וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ, וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל: כִּי רַב מִמְּךָ, הַדָּרֶךְ, וַיָּקָם, וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה; וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב.

התגלות ה’ לאליהו (יט,ט,יא-יג)

וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו, קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.

הניצחון על ארם (כ,יג,כא)

וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד, נִגַּשׁ אֶל-אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְהוָה, הֲרָאִיתָ אֵת כָּל-הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה; הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם, וְיָדַעְתָּ כִּי-אֲנִי יְהוָה. וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיַּךְ אֶת-הַסּוּס וְאֶת-הָרָכֶב, וְהִכָּה בַאֲרָם, מַכָּה גְדוֹלָה.

הנבואה על אחאב וקיומה(כא,יז-יט/כב לז-לח)

וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר קוּם רֵד, לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל–אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת, אֲשֶׁר-יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, הֲרָצַחְתָּ, וְגַם-יָרָשְׁתָּ; וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה. וַיָּמָת הַמֶּלֶךְ, וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן; וַיִּקְבְּרוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, בְּשֹׁמְרוֹן וַיִּשְׁטֹף אֶת-הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן, וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמוֹ, וְהַזֹּנוֹת, רָחָצוּ–כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֵּר.

הנבואה על אחזיה וקיומה (ב,א-ד,טז-יז)

וּמַלְאַךְ יְהוָה, דִּבֶּר אֶל-אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי, קוּם עֲלֵה, לִקְרַאת מַלְאֲכֵי מֶלֶךְ-שֹׁמְרוֹן; וְדַבֵּר אֲלֵהֶם–הֲמִבְּלִי אֵין-אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל, אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן וְלָכֵן, כֹּה-אָמַר יְהוָה, הַמִּטָּה אֲשֶׁר-עָלִיתָ שָּׁם לֹא-תֵרֵד מִמֶּנָּה, כִּי מוֹת תָּמוּת; וַיֵּלֶךְ, אֵלִיָּה.ֿ וַיָּמָת כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלִיָּהוּ, וַיִּמְלֹךְ יְהוֹרָם תַּחְתָּיו.

הריגת השר וחמישיו ע”י אש מן השמים(ב,א,י)

וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ, וַיְדַבֵּר אֶל-שַׂר הַחֲמִשִּׁים, וְאִם-אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי, תֵּרֶד אֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת-חֲמִשֶּׁיךָ; וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם, וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת-חֲמִשָּׁיו.

בקיעת הירדן ע”י אליהו(ב,ב,ח)

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה.

עליית אליהו בסערה לשמיים (ב,ב,יא)

וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם.

חציית הירדן ע”י אלישע (ב,ב,י”ד)

וַיִּקַּח אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר-נָפְלָה מֵעָלָיו, וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֹּאמַר, אַיֵּה יְהוָה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ; אַף-הוּא וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וַיַּעֲבֹר, אֱלִישָׁע.

המתקת המים ע”י “מלח”(ב,ב,יט-כב)

וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, אֶל-אֱלִישָׁע, הִנֵּה-נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה; וְהַמַּיִם רָעִים, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת וַיֹּאמֶר, קְחוּ-לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם, מֶלַח; וַיִּקְחוּ, אֵלָיו וַיֵּצֵא אֶל-מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁם מֶלַח; וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר יְהוָה, רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה–לֹא-יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד, מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע, אֲשֶׁר דִּבֵּר.

נס הדובים והיער(ב,ב,כג-כד)

וַיַּעַל מִשָּׁם, בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים

מילוי הנחל ללא גשם (ב,ג,טז,יז,כ)

וַיֹּאמֶר, כֹּה אָמַר יְהוָה: עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה, גֵּבִים גֵּבִים כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, לֹא-תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא-תִרְאוּ גֶשֶׁם, וְהַנַּחַל הַהוּא, יִמָּלֵא מָיִם; וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם, וּבְהֶמְתְּכֶם. וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וְהִנֵּה-מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֶת-הַמָּיִם.

“הנצחון על מואב” (ב,ג,יח,יט,כד,כה)

וְנָקַל זֹאת, בְּעֵינֵי יְהוָה; וְנָתַן אֶת-מוֹאָב, בְּיֶדְכֶם, וְהִכִּיתֶם כָּל-עִיר מִבְצָר, וְכָל-עִיר מִבְחוֹר, וְכָל-עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ, וְכָל-מַעְיְנֵי-מַיִם תִּסְתֹּמוּ; וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה, תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים.

וַיָּבֹאוּ, אֶל-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת-מוֹאָב, וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם; וַיַּכּוּ בָהּ, וְהַכּוֹת אֶת-מוֹאָב וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל-חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ-אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ, וְכָל-מַעְיַן-מַיִם יִסְתמוּ וְכָל-עֵץ-טוֹב יַפִּילוּ, עַד-הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר, חֲרָשֶׂת; וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים, וַיַּכּוּה, וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב, כִּי-חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה; וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע-מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב, לְהַבְקִיעַ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם–וְלֹא יָכֹלוּ.

נס ריבוי השמן(פ”ד,א-ז)

וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע לֵאמֹר, עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת-יְהוָה; וְהַנֹּשֶׁה–בָּא לָקַחַת אֶת-שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ, לַעֲבָדִים וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, הַגִּידִי לִי, מַה-יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת; וַתֹּאמֶר, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי, אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן וַיֹּאמֶר, לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ, מֵאֵת, כָּל שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵקִים, אַל-תַּמְעִיטִי וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ, עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא, תַּסִּיעִי. ה וַתֵּלֶךְ, מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת, בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ, וְהִיא מוֹצָקֶת וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, אֵין עוֹד כֶּלִי; וַיַּעֲמֹד, הַשָּׁמֶן. ז וַתָּבֹא, וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת- נִשְׁיֵךְ; וְאַתְּ וּבָנַיִךְ, תִּחְיִי בַּנּוֹתָר.

נתינת בן לשונמית (ב,ד,טז,יז)

וַיֹּאמֶר, קְרָא-לָהּ; וַיִּקְרָא-לָהּ–וַתַּעֲמֹד, בַּפָּתַח וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן; וַתֹּאמֶר, אַל-אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים–אַל-תְּכַזֵּב, בְּשִׁפְחָתֶךָ וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע.

נס החייאת הילד (ב,ד,לב-לה)

וַיָּבֹא אֱלִישָׁע, הַבָּיְתָה; וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל-מִטָּתוֹ וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם; וַיִּתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל, וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד-שֶׁבַע פְּעָמִים, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת-עֵינָיו.

ריפוי הארס שבסיר (פ”ד,לח-מא)

וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה, וְהָרָעָב בָּאָרֶץ, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים, יֹשְׁבִים לְפָנָיו; וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ, שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה, וּבַשֵּׁל נָזִיד, לִבְנֵי הַנְּבִיאִים וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל-הַשָּׂדֶה, לְלַקֵּט אֹרֹת, וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה, וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ; וַיָּבֹא, וַיְפַלַּח אֶל-סִיר הַנָּזִיד–כִּי-לֹא יָדָעוּ וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים, לֶאֱכוֹל; וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ, וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְלֹא יָכְלוּ, לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר, וּקְחוּ-קֶמַח, וַיַּשְׁלֵךְ, אֶל-הַסִּיר; וַיֹּאמֶר, צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ, וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע, בַּסִּיר.

הברכה באוכל והותר(פ”ד, מב-מד)

וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים-לֶחֶם שְׂעֹרִים, וְכַרְמֶל, בְּצִקְלֹנוֹ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ וַיֹּאמֶר, מְשָׁרְתוֹ, מָה אֶתֵּן זֶה, לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ–כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, אָכֹל וְהוֹתֵר וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ, כִּדְבַר יְהוָה.

ריפוי נעמן מצרעתו (פ”ה,י,יד)

וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע, מַלְאָךְ לֵאמֹר: הָלוֹךְ, וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן, וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ, וּטְהָר.

וַיֵּרֶד, וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים, כִּדְבַר, אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן–וַיִּטְהָר.

צרעת גחזי(פ”ה,כו-כז)

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא-לִבִּי הָלַךְ, כַּאֲשֶׁר הָפַךְ-אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ; הַעֵת לָקַחַת אֶת-הַכֶּסֶף, וְלָקַחַת בְּגָדִים, וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ, וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם; וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו, מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג.

הצפת הברזל מהירדן (פ”ו, ה-ז)

וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה, וְאֶת-הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל-הַמָּיִם; וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר אֲהָהּ אֲדֹנִי, וְהוּא שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אִישׁ-הָאֱלֹהִים, אָנָה נָפָל; וַיַּרְאֵהוּ, אֶת-הַמָּקוֹם, וַיִּקְצָב-עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁמָּה, וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל, וַיֹּאמֶר, הָרֶם לָךְ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ, וַיִּקָּחֵהוּ.

ראיית מיקום מלך ארם (פ”ו,ח-ט)

וּמֶלֶךְ אֲרָם, הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל; וַיִּוָּעַץ אֶל-עֲבָדָיו לֵאמֹר, אֶל-מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר, מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי-שָׁם, אֲרָם נְחִתִּים.

פקיחת עיני הנער(פ”ו,טו-יז)

וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים, לָקוּם, וַיֵּצֵא, וְהִנֵּה-חַיִל סוֹבֵב אֶת-הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב; וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו אֲהָהּ אֲדֹנִי, אֵיכָה נַעֲשֶׂה וַיֹּאמֶר, אַל-תִּירָא: כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ, מֵאֲשֶׁר אוֹתָם וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע, וַיֹּאמַר, יְהוָה, פְּקַח-נָא אֶת-עֵינָיו וְיִרְאֶה; וַיִּפְקַח יְהוָה, אֶת-עֵינֵי הַנַּעַר, וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ, סְבִיבֹת אֱלִישָׁע.

הכאת ארם בסנוורים (פ”ו,יח)

וַיֵּרְדוּ, אֵלָיו, וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר, הַךְ-נָא אֶת-הַגּוֹי-הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים; וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים, כִּדְבַר אֱלִישָׁע.

ראיית שליח המלך הבא להרגו (פ”ו,לב-לג)

וֶאֱלִישָׁע יֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, וְהַזְּקֵנִים יֹשְׁבִים אִתּוֹ; וַיִּשְׁלַח אִישׁ מִלְּפָנָיו, בְּטֶרֶם יָבֹא הַמַּלְאָךְ אֵלָיו וְהוּא אָמַר אֶל-הַזְּקֵנִים הַרְּאִיתֶם כִּי-שָׁלַח בֶּן-הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה לְהָסִיר אֶת-רֹאשִׁי, רְאוּ כְּבֹא הַמַּלְאָךְ סִגְרוּ הַדֶּלֶת וּלְחַצְתֶּם אֹתוֹ בַּדֶּלֶת, הֲלוֹא קוֹל רַגְלֵי אֲדֹנָיו אַחֲרָיו עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם, וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ יֹרֵד אֵלָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-זֹאת הָרָעָה מֵאֵת יְהוָה–מָה-אוֹחִיל לַיהוָה, עוֹד.

נבואת מכירת התבואה בזול(פ”ז,א)

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה: כֹּה אָמַר יְהוָה, כָּעֵת מָחָר סְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל–בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן.

וַיֵּצֵא הָעָם–וַיָּבֹזּוּ, אֵת מַחֲנֵה אֲרָם; וַיְהִי סְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל–כִּדְבַר יְהוָה.

הנבואה על השליש וקיומה(פ”ז,ב,יז)

וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמַר, הִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה; וַיֹּאמֶר, הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל.

וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת-הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ, עַל-הַשַּׁעַר, וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת.

הנבואה על בן הדד (פ”ח, טו,יז)

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע, לֵךְ אֱמָר לוֹ חָיֹה תִחְיֶה; וְהִרְאַנִי יְהוָה, כִּי-מוֹת יָמוּת.

וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיִּקַּח הַמַּכְבֵּר וַיִּטְבֹּל בַּמַּיִם, וַיִּפְרֹשׂ עַל-פָּנָיו, וַיָּמֹת; וַיִּמְלֹךְ חֲזָהאֵל,תַּחְתָּיו..

החייאת המת מעצמות אלישע (פי”ג, כ-כא)

וַיָּמָת אֱלִישָׁע, וַיִּקְבְּרֻהוּ; וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ, בָּא שָׁנָה וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ, וְהִנֵּה רָאוּ אֶת-הַגְּדוּד, וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת-הָאִישׁ, בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע; וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ, בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע, וַיְחִי, וַיָּקָם עַל-רַגְלָיו.

יהי רצון מלפניך השם אלוהינו ואלוהי אבותינו שתצליח לכבוד מורנו ורבנו הצדיק רבי יאושיהו יוסף בן זרי ותתננו לחן וחסד בעיני כל רואיו ותציל אותו מכל מיני גזרות קשות ורעות ותתן לו הצלחה בכל דרכיו ומעשה ידיו ואמרות פיהו.ותוציא לאור משפטו מתוך בריאות ונהורא מעליא אמן כן יהי רצון

האדם צריך להיות כלי קיבול, להיות ראוי להוושע. ובני ישראל היו רחוקים ולא ראויים, ובכדי לנתקם ממצרים, הביא הקב”ה עשר מכות על מצרים, וכל מכה הייתה עושה שתי דברים: שיברון למצרים וחיזוק ליהודים. אך המצריים מיד אחרי המכה היו חוזרים לסורם ולדרכם הרעה, וגם עם ישראל בהתחלה היו מתחזקים ומתקרבים, אבל מיד חוזרים לסורם, וכך הגאולה התרחקה והתרחקה ממכה למכה.

והנה הזמן הזה לוחץ, מגיעים כמעט לנ’ שערי טומאה שמשם אין יציאה, מיד הקב”ה נתן להם מצוה לבנות כלי קיבול בלב, לקשור את האלוהים של מצרים למיטה, בני ישראל עשו את זה במסירות נפש ושם התחילו להכנס ההרהורים של התשובה,‏ מחשבות של עמקות. ואותה שנה שבת הגדול יצא בי’ בניסן, והימים שנשארו היו זמן של כניעה והתעוררות, ואז היה פתח כפתחו של מחט להיות כלי קיבול להיות ניצולים.

ולכן שבת הגדול מסמנת, שמה שעשר ניסים במצרים לא הביאו לבנייה, התעמקות והתבוננות, התקופה מי’ בניסן שהיה בשבת עד זמן קורבן פסח הביאה את בני ישראל. ולכן שבת זו מיוחדת מכל השבתות, ושבת הגדול שמה, וזכתה לדורי דורות להיות זמן של פתיחת הלב והתבוננות ובנייה מרגע זה עד חג השבועות שקיבלו את התורה הקדושה.

ישתדלו אחי ורעי בשבת קדושה זו להעתיר בעדי ‏לבריאות איתנה, וכל הצער והיגון אשר עברנו בשנה זו על לא כלום, שיהיה כפרת עוונות על כלל עם ישראל, לקרב את הגאולה ולתקן עולם במלכות שדי. אוהבים אנו את הקב”ה בכל ליבנו, ואין ולא היה לנו רגע אחד ערעורים על דרכיו, רק דבר אחד מול עינינו – לקרב ולהתקרב לאבינו שבשמים.

הרב פינטו מבקש כאיש אחד בלב אחד, לעשות חיזוק עצום בקבלת כניסת שבת . שעה אחת לפני זמן כניסת השבת.

ו׳ בתמוז ה׳תשע״ד

..קבלת שבת פרשת בלק שעה לפני הזמן

קריאת קודש שבת פרשת בלק
כבוד קדושת האדמו"ר הצדיק
רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א
מבקש כאיש אחד בלב אחד,
לעשות חיזוק עצום בקבלת כניסת שבת קודש. שעה אחת לפני זמן כניסת השבת.
נא להגדיל ולפרסם לכל אחינו בית ישראל.
ובזכות מצווה זו נזכה כולנו יחד לישועתך קיותי ה'.

..הלימוד היומי שנפוץ בשובה ישראל

תיקון הנפש -
תהילים שכבוד האדמו"ר יסדם שסגולה גדולה לאומרם בכל יום שכוחם לרפואת הנפש.

עשרת הדברות -
נוסיף על תיקון הנפש ועל הקבלות הנשגבות והנוראות אשר בונים מסילות בלבבות אחינו בני ישראל ומחזקים ובונים ירושלים של מעלה, להקפיד לומר גם
את עשרת הדברות מפרשת יתרו

פרק שירה -
כל האומר פרקי שירה מעיד עליו שהוא בן העולם הבא,
וכן אמרו, כל האומר פרקי שירה מעיד עליו שהוא בן העולם הבא וניצול מיצר הרע ומדין קשה ומשטן המשחית ומכל מיני מזיקים ומחבלי משיח ומדינה של גיהנם ומחיבוט הקבר וזוכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. ותלמודו מתקיים בידו ומאריך ימים וזוכה לעולם הבא
להצטרפות קריאת לימוד היומי
click here
..קריאת פסוקים אלו מסוגלים לפתוח שערים ולפעול ישועות

פסוקים על הניסים של אליהו הנביא זכור לטוב, ואלישע הנביא זכור לטוב שקריאת הפסוקים גורמת לפתיחת שערים ולפעול ישועות מה' יתברך.
לקריאת הפסוקים
...דבר תורה על פרשת השבוע, פרשת בלק

צריך לחזק בנפשנו את המחוייבות של כל אחד ואחד להשתדל לבנות את נפשו ואת מהותו ולא לסמוך על דברים שיבנו או שיעשו מאליהם או יצמחו בנפשו לבד. כל אחד מחוייב לדעת שיש חלק שלו שהוא מחוייב לבנות בנפשו ולא לתת לחלק הזה בנפש לצמוח בצורה לא נכונה או לא לצמוח בכלל. עץ שלא מטפחים אותו מהיום הראשון, או גודל עץ מזיק, או שמת ולא צומח בסופו של דבר.
ועל פי דברים אלו נראה לבאר: כאשר בלק מבקש מבלעם לקלל את עם ישראל, אומר בלעם לבלק: "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל". רש"י והמפרשים פירשו בדרכם הקדושה. אך אפשר להוסיף ולומר, הנה הגמרא אומרת: שלושה שותפים באדם הקב"ה, אביו ואמו. כל אחד נותן דבר אחר, הקב"ה את הנשמה וכו', האבא את העצמות והאמא את הדם, בשר וכו'.
ואולי נבאר: כשנתבונן באדם נמצא שהאדם נברא נחסר מכל בריאה, כל הבריות מיום הוולדם כבר יכולים לדאוג בעצמם למאכלם וכו', רק האדם נולד חלש ובקושי נושם ובקושי יכול לאכול בעדינות גדולה ומדוע כך נחסר האדם מכל הבריות?.
אלא באדם יש שלושה שותפים עד שנברא, הקב"ה אביו ואמו, אך יש עוד חלק של שותפות רביעית באדם שזה הבניה מהרגע שאביו ואמו נתנו את שלהם וזה החלק הרביעי, הרוחני, הנפשי והאישי שהוא בידי האדם.
ומהיום נחזק בנפשנו, שלושה שותפים עד הלידה ומהלידה מתחיל חלקו של השותף הרביעי שזה האדם אשר צריך לדעת איך לבנות את נפשו. ולכן נדע שיש אנשים אשר משאירים את עצמם עם השלושה שותפים ואת חלקם בשותפות אינם נותנים או שנותנים בצורה עקומה ושאינה ראויה.

וזה מה שאמר בלעם, איך אני יכול לקלל את בני ישראל, אצלם בשונה מאומות העולם יש להם חלק בשותפות הזאת ו"מסר את רובע ישראל", הם שותפים רביעיים ויש להם חלק בעצמם והקללה יכולה לחול אם אין להם חלק בשותפות. וכל אשר יש להם זה של אחרים שקיבלו. ולכן מבקש בלעם: "תמות נפשי מות ישרים", מבקש בלעם שאף הוא יזכה לבנות את החלק שלו בשותפות הזאת ולהגיע למות ישרים בשלמות גדול.

הרב פינטו: אני ואשתי בכינו על מה כל מה שעברנו וקיבלנו על עצמנו לסלוח למי שרדף אותנו

א׳ בסיון ה׳תשע״ד

מזמן לא היה שיעור כזה מחשמל של הרב פינטו שנחת בארץ לכמה ימים וטס ממש בתום השיעור, אני ואשתי בכינו על מה כל מה שעובר עלינו וקיבלנו על עצמנו לסלוח למי שרדף אותנו ודעו לכם כי אנו עברנו יסורים קשים מאוד,אנחנו לא יודעים מה אנחנו עושים ככה הקדוש ברוך הוא ארוצה אז ככה קורה

הרב ביקש שאף אחד מהחסידים והתלמידים שלו לא יגיבו ולא יענו למה שעושים לנו - לנו אין שום כסף כל מה שיש לנו אנחנו מחלקים כולנו יהודים. עשו לנו את כל הרע שבעולם. לא יודע אם יש אדם בדור הזה שעשו לו רע כמו שעשו לנו. ועוד מה סבלנו פה בארץ זה רק 10 אחוז ממה שעשו לנו וסבלנו באמריקה לא עשינו רע לאף אדם. מי שחושב ככה, טועה. לא נפגע באף אחד למרות כל מה שאומרים. לא ציערנו אף אחד.

השיעור עבר בתחנת קל ברמה וכן מועבר לכל חסידי הרב בכל העולם

האזינו וצפו בדרשה המלאה של הרב

צפו בדרשת הרב פינטו

הרב פינטו: מיום עומדי על דעתי לא נתתי פרוטה בשביל טובות הנאה

כ״ה באייר ה׳תשע״ד

לאחי ורעי היקרים ה' עליהם יחיו.
הנה תורתו הקדושה מצוה אותנו והייתם נקיים מה' ומישראל וזה ימים וחודשים רבים אשר גזרנו על עצמנו לדבר רק עם האהובים והחביבים אשר בסביבתנו. אך מה שהלב חושק הזמן עושק וזה העת לדבר טפח ומתפללים להקב"ה שטפחיים ויותר ישארו מכוסים ולא נצטרך לעולם לומר את שבליבנו עד שבורא עולם יסיר את המסכים והאמת תצא לאור.
השתדלנו בכל כוחנו בימים מרים ממות לא לערב את הקהילה הקדושה בשום עניין ולא לעשות את המצב הקיים למלחמת קודש אלא התמודדנו עם היגון והצער לבד עם בני משפחתי ורבים רבים עדיין לא מבינים ולא יודעים מאומה מכל אשר קרה אותנו.
ולקוצרים אמר ברוך, מיום עומדי על דעתי לא נתתי פרוטה בשביל טובות הנאה, כל אשר עשיתי באהבה ובשמחה לכל יהודי אשר בא לביתנו, שמחתי בשמחת כולם, בכיתי בבכי כולם, כאבתי את כאב כולם וגם כאשר עזרתי למי מאנשי המרות והחוק עשיתי זאת בלב שלם ולשם שמים בלי ציפיה לשום תמורה, אלא מכאב ומצער אשר דאג למלאות את ליבי ביגון ליבם. עשיתי זאת כעזור רב לחסידיו וכפי שנהגנו מיום שריבון העולם נתן את חיי לי שוב במתנה שנדרתי אותם נדר להקב"ה למען הכלל. ובכך לא נחה ידי והמשכתי לעשות גם על פי החוק של הארץ אשר אני דר בה וגם דאגתי לידע אנשי שם אשר בארץ המה. אך אנו סמוכים ובטוחים שאין אדם נוקף אצבע למטה אלא אם כן גזרו עליו מלעמלה. ונפשי כעפר לכל תיהיה.
ומבקשים מכל אוהבינו וחביבנו לעמוד בפרץ ולהתפלל לגאולה שלמה ולאחרית טובה ועל כל הטועים שהקב"ה יחזירם בתשובה במהרה.
ישתדלו צדיקים למסור נפש ולחזק הקהילה בכל מקום ומקום.
ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.

וגילגול של נשמות שצריכות תיקון ועל ידי ההקרבה של הקרבן היו מתקנים את נפשם

ט׳ באייר ה׳תשע״ד

>אמר רבי שמעון בר יוחאי: שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים וכו'.. אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא. שנאמר (יחזקאל מ"א- כ"ב). וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'
והנה פרושים רבים נאמרו בדברי רשב"י אלו. ואולי נראה לחזק עצמנו בדרך אשר בה ישכון אור לנו ולכל עם ישראל ונשתדל לחזק העולם בדבר חשוב זה. והנה ידוע שבכל דבר יש ניצוצות של קדושה וגם נשמות עם ישראל מתגלגלים בדומם ובצומח וכל שכן בבעלי חיים. וכאשר יהודי אוכל אוכל לשם שמים גורם להתעלות של נשמות אלו.
וזה אחד מם הסיבות שהביאו בבית המקדש קורבנות, משום שיש בהם גילגול של נשמות שצריכות תיקון ועל ידי ההקרבה של הקרבן היו מתקנים את נפשם. ולכן אין מקריבים דגים משום שבדגים מתגלגלים רק נשמות של צדיקים שלא צריכים תיקון גדול, רק דבר קטן ביותר ולכן דגים לא צריכים שחיטה.< וכך ביאר רבנו הבעל שם טוב על הפסוק בתהילים (ק"ז- ה'): "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף", שסיבה שהקב"ה ברא את האדם רעב וצמא להעלות את נפשם של המגולגלים.ויובן דברי הישמח משה על הגמרא במסכת פסחים מ"ט - י': עם הארץ אסור באכילת בשר ומדוע? משום שאינו מעלה את נשמת המגולגלים בבשר.< ולכן ידע האדם שכל דבר אשר אוכל יקפיד בברכות ואם יכול בתוך כל אכילה יאמר אפילו דבר קטן של דברי תורה, להעלות נשמות מגולגלות וגם כשיעשה מעשה טוב בגופו יאמר בפיו שמכוח מה שאכל יהיה תיקון לנשמות אשר היו מגולגלות במה שאכל וכך טובה גדולה עושה לעצמו ועושה לעולם כולו. ומי שזוכה לרומם נשמות עשוקות אשר סובלות, כמה זכויות יש לו וכמה מליצי יושר יש לו. ועל פי יסוד זה נבאר הגמרא במסכת בבא מציעא פ"ה: עגל אחד עמד להישחט מיד רץ והתחבא מתחת הבגד של רבי הקדוש, אמר לו רבי הקדוש, לך לשחיטה כי לכך נוצרתה. ואפשר לבאר הגמרא הזאת. העגל היה מגולגל בו נשמה ואותה נשמה ראתה שעומדת להישחט ולהאכל על ידי אדם לא בעל מעלות רמות ולכן ברח העגל לרבי ורצה שרבי ישחט ויאכל אותו וירומם אותו למעלות רמות. רבי ענה לו: לא, משום שרבי עניו היה ולא החזיק מעצמו מאומה ואמר לו: אני אין לי מה להועיל לך, זה שאתה נשחט לכך נוצרת, זה לבד יעמוד איתך ויהיה התיקון שלך.

ונשתדל בכל כוחינו להקפיד בברכות ובדברי תורה ולזכות שאחרים ידעו מצוה ומעלה רמה זו. וזה עומק דברי רשב"י שלושה שישבו ואכלו ואין דברי תורה הרי זה זבחי מתים, מה זה זבחי מתים?, אלו הנשמות של המתים שנמצאים בפנים האוכל שהם כזבחי מתים שאין להם תיקון כי אין דברי תורה
עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

<

הרב פינטו:נשתדל בכל כוחנו לילך בישוב הדעת לעצב את נפשנו כך

ב׳ באייר ה׳תשע״ד

לאחי ורעי היקרים ה' עליהם יחיו.

כל אדם צריך לשים מול עיניו את דברי המשנה באבות: "הוו מתונים בדין".
ודברי התנא אפשר לפרשם לא רק לדיינים להיות מתונים בדין אלא לכל אדם ואדם באשר הוא, חייב להיות בו מתינות וכובד ראש וישוב הדעת. וידע האדם ברגע שמאבד את הישוב הדעת מאבד הוא כל חלקה טובה, תחילת נפילת האדם והדרדרותו בכל עניין בחיי האדם מתחיל בחוסר ישוב הדעת.

וכך נאמר באבות פרק ג' משנה י"ב: "הוי נוח לתשחרת". ופרוש הדברים: כשרואה האדם שחורות וחשכות שזה בתשחורת עליו להיות נוח, תרכז את עצמך, תחזק את האמונה בהקב"ה בנוחות גדולה ולא בפזיזות.
וכך מצאנו אצל נח: "ונח מצא חן בעיני ה'", הנוחות של נוח, הישוב הדעת של נוח מצא חן בעיני ה'. החוסר ישוב הדעת זו המידה הקשה ביותר אשר אינה אהובה ואינה רצויה אצל הקב"ה.

וכך מצאנו אצל סיסרא כאשר ברח והגיע לביתה של יעל ביקש ממנה מים לשתות ואז יעל נתנה לו חלב לשתות. וקשה מדוע התורה הקדושה מדגישה את זה שביקש מים ונתנה חלב לשתות הרי אין בתורה הקדושה סתם סיפורים ומעשיות?, אלא יש פה יסוד גדול מאוד סיסרא היה איש חזק ואיש מלחמה אשר כל העולם פחד ממנו וחז"ל מספרים על כוחו הגדול כאשר היה נכנס סיסרא ליער שהיו בו חיות רעות היה סיסרא צועק צעקה וכל החיות הרעות שביער היו פוחדות ובורחות מן היער. וכך המדרש מספר כאשר סיסרא היה מגיע לצור על העיר והיה רוצה להפיל את חומות העיר היה צועק צעקה גדולה ואז כל חומות העיר מהצעקה היו נופלות, אם כן איך היה האומץ לאשה לעמוד ולהוריד את ראשו? אלא כאשר ראתה יעל שסיסרא בלי ישוב הדעת, מבקש מים לשתות ונותנים לו חלב ואינו מרגיש בזה סימן שהחוסר ישוב הדעת גדול ומתי שיש חוסר ישוב הדעת גדול זה מורה ומסמן על תחילת החורבן והנפילה ואז היה האומץ ליעל לעמוד ולהוריד את ראשו.

וכך מצאנו אצל דוד המלך כאשר גולית היה עומד ומחרף ומגדף את הקב"ה ואת דוד המלך, עמד גולית ואמר: אני אקח את בשרך ואתן אותו לעופות השמים ולבהמות הארץ, אז דוד הבין שגולית בחוסר ישוב הדעת, מדוע?, כי בהמות אינם אוכלות בשר וזה היה סימן לדוד המלך זה הזמן להכות את גולית ולהרגו וכך ניצח דוד המלך את גולית.

וזהו יסוד גדול, הכח הגדול שבישוב הדעת, בכל מצב מחוייב האדם להיות מתון בדין גם כשרואה דין מתוח עליו, מתון זה היסוד לכל הצלחה ולכל ניצחון.
וכך מובא בגמרא במסכת סנהדרין צ"ב: שאפילו בעת סכנה לא ישנה אדם מן הרבנות, מה היא רבנות?, אמרו חז"ל: אפילו בשעת סכנה של חיים לא ישנה אדם בלבושו לנהוג בכל זמן ובכל מצב באותו התנהגות שנהג בה כל חייו.
נשתדל בכל כוחנו לילך בישוב הדעת לעצב את נפשנו כך.
וביסודות אלו נעלה מעלה מעלה ונהיה כלי קיבול מוכנים לשעה האמיתית והנוחה להשראת השכינה במהרה בימינו.

הרב פינטו: וידע האדם שניתן להשיג השגות עצומות בימים אלו

ד׳ בניסן ה׳תשע״ד

הוא חודש תשרי, מתבלט בימים הנוראים, ראש השנה ויום הכיפורים, וכן הושענא רבה. ימים אלו הינם ימי דין ומשפט. חודש ניסן מצטיין תודות לליל הסדר ותודות לו כל החודש מושפע במצוות ומעשים טובים.
אלו הם שני הלילות המסוגלים: ליל כיפור וליל הסדר. תפילת כל נדרי וברכת כל חמירא וחמירא. יום כיפור הוא יום של דין והקירבה להקב"ה היא קירבה של דין וליל הסדר, זמן כל חמירא וחמירא, הוא זמן של חסד ורחמים. ימי חודש תשרי הם ימי רתת וחלחלה ובכל תזוזה צריך שתיהיה לאדם יראה מיום הדין. לכן, כל המצוות הם מצוות ומעשים באוירה של דין. לעומת זאת, בחודש ניסן כל המצוות והמעשים הינם ברחמים.
ידועים דבריהם של קדושי ישראל, שאם נשמע טוב ונתעמק ברעש של הזזת המיטות והחפצים, לצורך ניקיונות החג, נשמע עמוק בפנים רעש וחרדה כקול השופר הנשמע ביום הדין.
וידע האדם שניתן להשיג השגות עצומות בימים אלו.

בימי פסח נראה היה, שתחילת השיעבוד של בני ישראל בארץ מצרים היה צריך להעשות על ידי ירידת יעקב אבינו לארץ מצרים בשלשלאות של ברזל. אך יוסף הצדיק מיתק את הדין על יעקב והוא ירד בצער כעבד למצרים, סלל את הדרך לכל בני ישראל, ואחרי כן עלה לגדולה ולמלכות. רק לאחר מכן ירד יעקב בגדולה ובנחת.
נשאלת השאלה: מדוע התורה נקטה בלשון של שלשלאות של ברזל? למה היו צריכים בני ישראל לרדת למצרים ולעבור את כל הקושי והשיעבוד?.
אלא ידועים דברי חכמינו ז"ל:
כאשר הקב"ה רוצה להעניק לאדם מעלה או דרגה, מכין אותו להיות כלי קיבול כדי לקבל את הדרגה הזאת. כך עם ישראל היו צריכים להיות ראויים לקבל את התורה ולהיות העם הנבחר. בכדי להגיע למעלות ולדרגות אלו יש לעבור הכנה ולהיות מזוקקים. כן עשו אבותינו הקדושים, תחילה אברהם אבינו וכן יצחק אבינו עד שיעקב הגיע לדרגה שהיה ראוי לקבל את התורה ולכן פרצופו חקוק על כיסא הכבוד. אלא שליעקב עמד חסרון אחד: נשותיו לא היו עדין כלי קיבול. ולכן יעקב ירד למצרים בשלשלאות של ברזל, ברזל ר"ת - בלהה רחל זלפה ולאה. כל הירידה הייתה בשביל תיקון הנשים.
ימים אלו ראויים הם להמשיך את התיקון של נשמתו של כל יהודי ועבודת החודש היא בחסד ורחמים. על כל אדם לזכך את עצמו ולהגיע לליל הסדר עם מטען של חסד ורחמים.
הקב"ה יזכה את כולנו לעלות ולהתעלות ולהגיע למקומות אשר יעשו נחת רוח לאבינו שבשמים. שבת היא מלזעוק וישועה קרובה לבוא.

בכדי להיוושע חייב יהודי להיות בשמחה, כמאמר חז"ל "עבדו את ה' בשמחה"

ה׳ באדר ב׳ ה׳תשע״ד

לכל ידידינו ואהובינו היקרים.
אמרו חכמינו זכרונם לברכה: כל השערים ננעלו חוץ משערי תפילה וכח התפילה הוא הכח הגדול ביותר אשר אין לשער ואין לתאר עד היכן תפילה מגעת. אך זאת לדעת כי בשעת התפילה חייב האדם להיות בשמחה גדולה. אם האדם רוצה לבדוק אם תפילתו התקבלה או לא, ירגיש בליבו. אם יש שמחה, סימן שתפילתו התקבלה ואם עצבות מקוננת בליבו, סימן שתפילתו לא התקבלה.
וידוע המעשה המובא על דוד המלך כאשר פלישתים תפסוהו ודוד הצטער צער גדול ביותר והגיע עד לדכדוכה של נפש. מספר הנביא כאשר הביאוהו לפני המלך, דוד עשה עצמו כמשוגע ואז המלך שיחררו.
נשאלת השאלה: הרי כולם ידעו שדוד מלך ישראל חכם נבון ואיך ברגע אחד נעשה למשוגע?. אלא דוד כשנשבה היה בצער גדול מאוד וכשאדם בצער אינו יכול להשיג שום השגה וגם תפילתו אינה מגעת לכסא הכבוד.
בכדי להיוושע חייב יהודי להיות בשמחה, כמאמר חז"ל "עבדו את ה' בשמחה". ולכן דוד ניסה להיות בשמחה ולא יכל מהצער שבו נמצא. על כן עשה עצמו כמשוגע. דוד המלך עשה מעשה ליצנות לשמח עצמו וכך נכנס לשמחה ועל ידי השמחה זכה לישועה ונעשה כלי קיבול כדי שתחול עליו הברכה הגאולה והישועה.
ולכן חודש זה חודש אדר, הכח בו גדול מאוד ובכח השמחה נפתחים שערי הישועה ונהיה האדם כלי קיבול לכל הישועות. על כן בימים אלו, שנקבע בהם שמחה, על כל אחד ואחד להתחזק בתפילה ובתחינה מבורא עולם על כל עניין ועניין המציק לאדם בחייו.
ויידע האדם שישנם שלוש דרגות בתפילה, כדברי הגמרא במעשה בשמואל. אשר גזר תענית על שנת בצורת אשר הייתה וכל הקהל התכונן למחר לתענית והנה בלילה לפני התענית נפתחו שערי שמים וגשם רב החל לרדת וכל הבצורת חלפה. כשראה זה שמואל החל לבכות ולהצטער. שאלו אותו: מדוע בוכה ומדוע מצטער? ענה ואמר: אנחנו דומים לבן שבא לבקש מאביו טובה ולפני שביקש, האבא לא רצה לשמוע ונתן לו את משאלתו. כך אנו רצינו לבקש גשם ולפני שביקשנו, הקב"ה הוריד גשם. וכך היה לעוד שנה. הגיעה שנת בצורת נוספת וקבע שמואל יום תענית ותפילה ומיד בסיום התענית נפתחו שערי שמים וירד גשם. שוב הצטער שמואל: מדוע הקב"ה לא הוריד בזמן שביקשנו ולמה רק אחרי התענית. שוב הייתה שנת בצורת קבע שמואל תענית ובתוך התפילה ירדו גשמים. זו המעלה הגדולה והטובה ביותר "עודם מדברים ואני אשמע״.
זה מה שמצאנו במגילה: "מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". בן יאיר- האיר את פני ישראל בתפילתו. בן שמעי- שמע קל את תפילתו. בן קיש- איך שנקש בשערי שמים נפתחו לו השערים וזו המעלה הרמה והגדולה.
יעזור הקבה ובע"ה בעודם מדברים ואני אשמע , נזכה לכל הישועות בקרוב ממש