עם עליון על כל הגויים

בפרשת כי תבוא מוזכר כמה פעמים עניין העליונות של עם ישראל על הגויים, אולם עם ישראל עבר השפלות ורדיפות רבות – אז במה מתבטאת העליונות שלנו?

י״ז באלול ה׳תשע״ד

בפרשת כי תבוא מוזכר כמה פעמים עניין העליונות של עם ישראל על הגויים. אלא שבמציאות אפשר להיווכח שעל פני השטח זה לא נראה כך. ישנם עמים חזקים מאיתנו, עם ישראל עבר השפלות רבות ורדיפות ויש הרבה גויים שנראים לכאורה הרבה יותר מוצלחים מאיתנו. אז איפה באמת נכנס עניין העליונות שלנו?

הפרשה מזכירה לנו שאם נלך בדרך השם אז כל עמי הארץ יראו כי שם השם נקרא עלינו ויראו ממנו. לפעמים אנחנו הולכים לרב גדול ירא שמיים אמיתי ופתאום מקבלים יראה. המלים מתבלבלות לנו ואנחנו מתרגשים, אנחנו מכבדים כל מילה שהוא אומר ומרגישים לא נעים לעשות דברים לא יפים לידו. כל זה קורה כי שם השם נקרא עליו. כאשר אדם הולך בדרך השם, אז השם איתו וכל מי שבסביבתו חש את זה. הם לא יודעים למה זה כך ולא תמיד מקשרים את הדברים, אבל מרגישים יראה.

ישנם מקרים רבים שגויים מאומות העולם נפגשים עם רבנים גדולים וחשים יראה גדולה. כאשר לאדם יש יראת שמיים אמיתית אז כולם יראים ממנו. אפילו בעלי חיים מזיקים יפחדו מאותו אדם ששם השם נקרא עליו. יש הרבה סיפורים על צדיקים שהושלכו לגוב האריות ויצאו ללא פגע.

ידוע שכאשר עוברים ליד כלב ישנן שתי אפשרויות. אפשר לפחד ולברוח לצד השני של הרחוב, ואז הכלב מריח את הפחד שלנו ועלול לרדוף אחרינו. אך אפשר להתמלא בביטחון ואז אותו כלב יפחד מאיתנו. צריך לדעת שכך זה גם עובד עם אומות העולם. כאשר אנחנו מראים סימני פחד, רפיון בעבודת השם ותחושה של השפלה כלפי הגויים, אז קרוב לוודאי שהם ינצלו את זה כדי לרדוף אותנו ולהשפיל אותנו. לפני השואה האיומה היתה התבוללות ויהודים רבים החלו לנהל אורח חיים גרמני. אבל אם נתחזק בביטחון מלא שהשם יתברך איתנו ושאנחנו עם עליון, אז גם הם יחשבו כך ואז יראו מפנינו ויכבדו אותנו.

כאשר אנו מרגישים שווים לגויים, אז בוודאי שהם לא ירגישו יראה כלפינו. תארו לכם שנסיך מסתובב ברחוב עם פשוטי העם. הוא משתכר באיזה מועדון עם חברים ועושה שטויות. הוא מתלבש בבגדים פשוטים כמו כולם והופך להיות חבר של כולם. כך במשך שנים הוא נהפך לאדם פשוט מהרחוב. כעת לאף אחד לא תהיה יראה מאותו נסיך. כולם מתייחסים אליו כאדם פשוט. תארו לכם שכעת הוא יחליט לחוקק איזה חוק חדש במדינה או ידרוש כל מיני דברים מהעם. כולם יכעסו עליו ויחשבו שהוא סתם מתנשא עליהם. הרי אם הוא שווה להם, אז איך יתכן שהוא ייקבע להם או יעניש אותם? מי הוא בכלל?

צריך לדעת שלארמון המלוכה יש תפקיד. ראשי המדינה צריכים להיראות מכובדים, להתנהג בצורה ראויה ולא להתערבב עם העם. אסור להם לחשוב שהם שווים לכולם, כי אז ידרכו עליהם ואף אחד לא יקשיב להם. יש הרבה הורים ומורים שלא יודעים את הסוד הזה ומחפשים שוויון. מחפשים להיות חברים של הילד. אבל אחר כך לא מבינים איך זה שהילד לא שומע להם ועושה מה שבא לו בלי חשבון. זה כמו חבר מהעבודה שפתאום קיבל קידום והפך להיות המנהל שלנו. איך יכול להיות שאותו אדם ששווה לי יעיז להגיד לי מה לעשות? אי אפשר להיות שווים ובכל זאת לקבוע לאחרים. רק כאשר אנחנו עליונים אז יש לנו את הכוח להשפיע על אחרים והם חשים יראה כלפינו.

מי אמר שאנחנו טובים יותר?

צריך לשאול מדוע בכלל להרגיש עליונים על הגויים? מה מיוחד בנו שאנחנו יותר מהם? למה אין שוויון בין בני האדם? באמת אם נסתכל בחיצוניות, אז נגלה שאין הבדל בינינו לבין הגויים שהופך אותנו לעליונים. אבל בפנימיות אנחנו שונים לחלוטין.

לרוב האנשים יש סלידה מלחשוב שהם טובים יותר מאחרים. כאילו שזה הופך אותם למתנשאים ושחצנים. אנחנו מרגישים צורך באיזו אפליה מתקנת שתהפוך את כולם לשווים. אבל צריך להכיר במציאות, לכל אחד יש תפקיד משלו. יש אחד שיודע לצייר, אחד אחר ששר נפלא, אחר בעל ידי זהב שבונה כל מה שאפשר, יש הורים ויש ילדים, יש גברים ויש נשים. כל אדם הוא שונה ויש לו ייחודיות משלו. אף אחת לא תסכים לשים את התינוק שלה אצל מטפל, אלא רק מטפלת, ובאותה מידה אסור לנשים להיות לוחמות בצבא כי זה מקום לגברים. העולם הוא לא שווה. החיילים מוכרחים להקשיב למה שהמפקד שלהם אומר גם אם הוא בגיל שלהם, והג'וקים נחותים מאיתנו ואם הם ייכנסו אלינו הביתה סופם להימעך על ידי נעל. אפשר להתווכח עם זה כמה שרוצים אבל זו המציאות. אם כולם היו שווים בעולם הוא היה נחרב. כל אחד מוכרח לקיים את התפקיד שלו כראוי, ואז כאשר כל אחד הוא בורג שונה במערכת, אז היא יכולה לתפקד.

עם ישראל נבחר להאיר את העולם. "והשם האמירך היום להיות לו לעם סגולה… ולתתך עליון על כל הגויים… להיותך עם קדוש…" (דברים כו', פסוקים יח'-יט'). התפקיד שלנו זה להביא טוב ושפע לעולם מתוך עבודת השם שלנו. אנחנו המתווכים בין העולמות העליונים לבין עולם העשייה החומרי. כל העולם פועל על פי טבע, אבל עם ישראל יכול לשנות את המציאות. עם ישראל קובע את הטבע שכל העולם יחייה על פיו.

כאשר עם ישראל הולך בדרך השם אנחנו מביאים שפע לכל העולם. לכן לא פלא שכאשר אנחנו לא הולכים בדרך השם, אז כל העולם שונא אותנו ורודף אותנו. הרי אנחנו לא מקיימים את תפקידנו כראוי ואז כל העולם נמצא בדין ובצמצום. זה כמו שראש הממשלה יעזוב את המשרד שלו וילך כל היום לשבת בבתי קפה. זו שערוריה! הרי ההחלטות שלו משפיעות על כל המדינה ומוטלת עליו אחריות לדאוג לצרכים שלה. כך גם מוטלת עלינו האחריות לדאוג לצרכים של כל העולם ולכן אסור לנו להקל ראש.

יהודי לא יכול להתנהג כמו גוי, כי אם הוא עושה זאת, זה כמו רופא באמצע ניתוח חשוב שהולך לשחק כדורגל. מוטלת עלינו אחריות עצומה. יש לנו תפקיד חשוב שאותו אנחנו מוכרחים לבצע. לכל אחד יש את הכשרונות והתכונות המיוחדות לו לביצוע התפקיד שעליו לבצע. לכל יהודי ניתנו תכונות מיוחדות שאין לאומות העולם שמאפשרות לו לבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר.

עם ישראל הוא העם הנבחר, אבל בכל זאת אפשר למצוא לא מעט אנשים שחיים כמו גויים. תולים פוסטרים של זמרים או שחקנים גויים מתוך רגשות הערצה, מתלבשים כמוהם, מתפעלים מהחכמה שלהם, לומדים את התרבויות שלהם, מתחתנים בנישואים אזרחיים, נזרקים לשנה במזרח ומרותקים לטלוויזיה שמביאה להם את כל התרבות הנוצרית ישירות לסלון. כל זה רק מרחיק אותנו מהתפקיד ורק גורם לנו לשפל.

אנחנו מוכרחים לדבוק בתפקיד ולא להתעלם מהמטרה. אנחנו צריכים להיות עליונים על הגויים וכך נביא שלמות גם לנו וגם להם כמו בימי שלמה המלך. השם יתברך יזכה אותנו לבצע את תפקידנו כראוי, להביא אור לעולם ולהוריד שפע עצום.

באדיבות: אתר "אמונה"

צילום תמונה: רועי אברהם, לע"מ

צער הגלות

מדוע שיהיה אכפת לנו מגלות שהיתה לפני אלפיים שנה כשבית המקדש נחרב? למה שנצטער כעת על משהו שלא נראה כמטריד במיוחד כאשר יש לנו כל כך הרבה טרדות אחרות שלא עוזבות אותנו?

ז׳ באב ה׳תשע״ד

כשמדברים איתנו על צער הגלות, זה נשמע רחוק מאיתנו אלפי שנות אור. לכאורה מה לנו ולגלות? הרי אנחנו כבר יושבים בארץ ישראל, חיים בצורה חופשית ויש לנו צרות ודאגות משלנו, אז מדוע שיהיה אכפת לנו מגלות שהיתה לפני אלפיים שנה כשבית המקדש נחרב? למה שנצטער כעת על משהו שלא נראה כמטריד במיוחד כאשר יש לנו כל כך הרבה טרדות אחרות שלא עוזבות אותנו?

אלא שיש לנו מעט עיוות בתפיסה של "צער הגלות". אנשים חושבים שצריך להצטער על מה שהיה לפני אלפי שנים, על בית המקדש שנחרב באותה תקופה ועל כל הצער הרב שהיה. קשה להתחבר לכל מה שהיה לפני כל כך הרבה זמן כי נראה שאין לנו שום קשר לזה. אבל האמת היא שכל אותן טרדות וצרות שאנו מרגישים בחיינו, הן עצמן נובעות מאותה גלות קשה בה אנו נמצאים. צער הגלות הוא זה שאנחנו מרגישים יום יום, רק שאנחנו לא מפרשים אותו בצורה הנכונה.

צער הגלות הוא בדיוק מה שאנחנו חווים כעת. הסתר פנים של הקדוש ברוך הוא כך שאנו מרגישים לבד. כאילו חס ושלום הופקרנו בידי הטבע. כאילו אין צדק בעולם. כאילו שהשם יתברך עזב אותנו ואין מי שיגן עלינו. כאילו שהרחוקים מהשם עולים לגדולה והקרובים אליו מושפלים. כאילו שכבר אי אפשר להתמודד.

עם ישראל במלחמה. כל אומות העולם שונאים אותנו. יהודים קדושים נהרגים על קידוש השם, הי"ד. חייל חטוף, השם יתברך יחזיר אותו לביתו במהרה. מאות פצועים, השם יתברך ישלח להם ולכל חולי ישראל רפואה שלמה מהרה. ואנחנו אפילו לא יכולים להילחם כמו שצריך, כי צריך להראות לכל העולם שאנחנו הומניטאריים, נותנים הפסקות אש חד צדדיות וסיוע למחבלים, כדי להתחנף לעולם שיאהבו אותנו (ולא שזה עוזר במשהו, הם רק שונאים אותנו עוד יותר). האם למישהו זה לא מרגיש כמו גלות?

בתוך כל זה יש את כל הגזירות על לומדי התורה והדבקים בהשם. השנאה מעוורת ורוצים לעקור חס ושלום את השורש הרוחני של כל העם הזה, לשאוב את מקור החיות והייחודיות הגדולה של עם ישראל (התורה הקדושה) ולהפוך אותנו, את העם הנבחר, לאנשים מחוסרי ערכים שילכו אחרי תאוות מזדמנות ואחרי חוקות הגויים, כאילו אין דין ואין דיין.

בנוסף, לכל אחד מאיתנו יש צרות וייסורים באופן פרטי. כל כך הרבה דברים לא נעימים. כמה צער אדם חווה במהלך חייו. כמה דאגות, כמה פחדים, כמה כשלונות, כמה עצבות. כל אדם עם החוויות האישיות שלו והייסורים השונים שלו.

אחרי כל זה אנחנו מגלים שאנחנו נמצאים בימים של בין המיצרים, ממש לפני תשעה באב, ואז מוטל עלינו תפקיד להתאבל על חורבן בית המקדש ולהרגיש את צער הגלות. אז אפשר לחשוב למי בכלל יש זמן לזה? לכאורה למי בכלל אכפת מזה? אבל האמת היא שזה השורש של הכל. הגלות מביאה אותנו לכל הצרות שלנו.

יש אנשים שחושבים שכבר נגאלנו, שהרי כבר עלינו לארץ ישראל והיא בידינו. יש כאלו שחושבים שאפשר כבר לבטל את תשעה באב, כי אנחנו חיים במדינה יהודית בארץ ישראל. אבל כל מי שיתבונן טיפה יוכל להבין בקלות שכך לא נראית גאולה.

אנחנו אולי יהודים שחיים פה בארץ ישראל, אבל אנחנו רחוקים מאוד מלהיקרא מדינה "יהודית". מדינה יהודית היא כזו שלוקחת את היהדות והופכת אותה לחזון של המדינה, לא כזו שמעודדת חילול שבת, נישואים אזרחיים או אוכל לא כשר. מדינה יהודית היא כזו שדואגת ליהדות שלה ולא הופכת את היהודים הדבקים באמונה לאנשים סוג ב'. מדינה יהודית היא לא מדינה חופשית שבה כל אחד עושה מה שהוא רוצה, שחצי מהתושבים הם בכלל מוסלמים או נוצרים (כולל חברי כנסת ששונאים אותנו), והחצי השני מורכב מאוכלוסיות רבות שבהן כל אחד ממציא לו יהדות משל עצמו.

ואם זה לא מספיק לנו, גם ביטחון אין לנו בתוך המדינה. כי בכל רגע יכול לצוץ מתחת לאדמה איזה מחבל מתוך מנהרה, או שתשוגר איזו רקטה או שאר כל ההפתעות של החמאס או של כל שאר הארגונים ששונאים אותנו בכל רחבי העולם.

צריך לדעת שהגלות שאנחנו בוכים עליה היא בדיוק זו. זה לא שני דברים נפרדים, אלא גלות שמביאה לנו הרבה צער מכיוונים רבים ובהרבה תחומים שונים. בדיוק על זה אנחנו בוכים בתשעה באב. אנחנו מחכים לגאולה שתגיע, להיגאל מכל הצרות והייסורים ולהתחיל לחיות את החיים האמיתיים. דווקא ככל שהצרות מתרבות וחבלי המשיח מתחזקים, זה אומר שהגאולה מתקרבת. אנחנו כבר ממש קרובים לשם.

יש הרבה אנשים שפוחדים מהגאולה. כשאומרים להם שהמשיח יבוא, הם נבהלים ומקווים חס ושלום שלא יבוא. כי הם רוצים להמשיך לחיות את החיים שהתרגלו אליהם. הם לא מבינים מהי הגאולה. גאולה זה אומר שאין יותר צרות. אין יצר הרע. אין מינוס בבנק. אין מחלות. אין מוות. כל המתים קמים לתחייה. אין מלחמות. אין שנאה. אין שום דבר רע. הכל טוב. שלום. שלווה. מי צריך יותר מזה?

כל הצרות בחיים שלנו נובעות מסיבה אחת ויחידה – הגלות. יש שתי אפשרויות להתמודד עם זה: אפשר להתעלם, לבכות על הצרות שלנו, להיכנס לצער של עצמנו ולחשוב שכל הצרות שלנו הן "במקרה" בלי שום קשר לקדוש ברוך הוא או לגלות. או שאפשר לבחור להבין שהגלות היא השורש של כל זה, לעשות תשובה ולבקש מהשם יתברך שישלח לנו כבר את הגאולה השלמה, האמיתית והנצחית שתשים קץ לכל צרותינו ותביא לנו את האושר העילאי שכולנו כל כך מצפים לו.

השם יתברך ישלח ברכה והצלחה לכל הלוחמים, ישמור ויגן על כל עם ישראל, יחזיר את החייל החטוף הדר בן חדווה במהרה לביתו בריא ושלם בגוף ובנפש, ישלח רפואה שלמה לכל הפצועים, ייקום דמם של כל ההרוגים על קידוש השם, יבנה לנו את בית המקדש כבר עכשיו כך שנוכל להקריב קרבנות לפניו בתשעה באב במשתה ושמחה במקום להיות בצער ואבלות, ויביא לנו את הגאולה השלמה ברחמים במהרה בימינו אמן.

באדיבות: אתר "אמונה"

מבצע צוק איתן וחסדי השם עלינו

עם ישראל נמצא כעת במלחמה וזה הזמן בשבילנו להתבוננות ולחשבון נפש עם עצמנו. זמן להתאחד ולזכור שכולנו עם אחד שנמצא באותה סירה. זמן להיזכר שכולנו יהודים וזה בעצם מה שמבדיל אותנו מאותם מחבלים שרוצים לחסל אותנו

כ״ב בתמוז ה׳תשע״ד

עם ישראל נמצא במלחמה. כעת זה זמן בשבילנו להתבוננות ולחשבון נפש עם עצמנו. זמן להתאחד ולזכור שכולנו עם אחד שנמצא באותה סירה. זמן להיזכר שכולנו יהודים וזה בעצם מה שמבדיל אותנו מאותם מחבלים שרוצים לחסל אותנו. זמן להתבונן בניסים המופלאים המתרחשים לנגד עינינו ולהתחזק באמונה לטובת כלל עם ישראל. זמן לאהוב אחד את השני כדי לחזק את כולנו ולהגביר את מידת הרחמים בעולם.

המחבלים לא מפסיקים את התקפת הטילים וכעת הם אפילו עלו מדרגה. אמנם אצלנו בנתיבות הרגישו את הטילים גם לפני כן, אבל כעת כל הארץ מרגישה את האיום. בכל זאת, אנחנו מתנחמים בהבנה שיש גורמים שעומדים לטובתנו כמו כיפת ברזל, חיל האויר שמפציץ, כוחות צה״ל שמפגינים אומץ לחימה אדיר ושאר כוחות הביטחון. כל אלו כמובן ראויים לשבח רב על עבודתם. אבל לפעמים אנחנו שוכחים את החשוב ביותר. האם אנחנו זוכרים להודות להשם יתברך?

כל המדינה סופגת מטחי רקטות. מאות רקטות שוגרו לעבר ישראל. אבל כיפת ברזל מצליחה ליירט, ואם היא מפספסת אז זה נופל בשטחים פתוחים, ואם בכל זאת בית או רכב נפגעים, אז בדרך נס לא היו בהם אנשים. מחבלים שמנסים לחדור ולבצע פיגועים מתגלים ונהרגים. לפעמים אנחנו בכלל לא קולטים מה הולך סביבנו. האם זה הגיוני? האם ראש הממשלה והשרים גרמו לזה? הרי כל מי שיתבונן מעט יראה ניסים מופלאים. אסור להסתכל על הדברים כמובן מאליו. השם יתברך מראה לנו ניסים גלויים לנגד עינינו וכל מה שצריך זה רק לפקוח את העיניים ולהתבונן.

הקדוש ברוך הוא מנווט את הכל וכל מה שאנחנו רואים סביבנו מגיע ישירות ממנו. כיפת ברזל מצליחה לפגוע כאשר השם יתברך מחליט שהיא תצליח. חיל האויר מפציץ מטרות כאשר השם יתברך מאשר את זה מהשמיים. כוחות צה״ל מחסלים מחבלים כאשר השם יתברך מאפשר להם ושומר עליהם. הכל קורה בחסדי השם ששומר וישמור עלינו.

ואז בין אזעקה לאזעקה, אפשר לראות איך העם שלנו מאוחד למרות הכל. למרות מה שנראה לפני כן וכל הקשיים שהעיקו ופילגו את העם, פתאום רואים את הכל מזוית אחרת. האברכים לא מוותרים על יום בכולל ללימוד התורה הקדושה למען הצלחת כל עם ישראל. כל תפילה בבית הכנסת מסתיימת בפרקי תהלים להגנה על ישראל. אנשי תורה מתפללים למען הצלחת צה״ל וכוחות הביטחון. כל תפילה חשובה וכל לימוד תורה או חיזוק באמונה מועיל ביותר לשמירה, להצלחה ולניצחון.

בסיעתא דשמייא נתחזק מהדברים. כל אחד שיוכל לקחת על עצמו משהו קטן להצלחת עם ישראל זה יהיה צעד עצום שיעשה רעש גדול בשמיים. אפשר לקחת על עצמנו קבלה טובה, אפשר לקרוא פרק תהלים, אפשר לעשות לימוד תורה (אפילו ל5 דקות), אפשר להתפלל להשם יתברך במלים שלנו ולבקש ממנו שיגן עלינו ויצליח את דרכנו, אפשר להתחזק באמונה וביטחון שהשם יתברך הוא זה ששומר עלינו ואפשר גם סתם לומר ״תודה לך השם יתברך״. ככל שנגביר את האהבה ונתפלל למען עם ישראל, כך נרבה רחמים בעולם, מה שיעורר רחמי שמיים עלינו – מידה כנגד מידה. כך נוכל לנצח את כל אויבינו בקלות עם סיוע גדול מהשמיים.

השם יברך כל אחד ואחת מעם ישראל. יגן עלינו ויצליח דרכנו. ישלח לנו ישועות גדולות וניסים עצומים. יחזק את ידי הלוחמים וכוחות הביטחון שלא ייפגע אף יהודי וכל הטילים והמנהרות יתפוצצו למחבלים בפנים. יפיל את כל אויבינו פגרים מתים לפנינו. יגביר את כוח האור על החושך. ייתן לנו חסדים גדולים כמתנת חינם וישלח לנו את הגאולה השלמה מהרה.

באדיבות: אתר "אמונה"

כנסו לכאן ותזכו בפרסים ומתנות

אין תירוצים ליום הדין

בתוך ים של שקרים, האמת היא בולטת וניתנת לגילוי למרות שהיא מיעוט. אדם שמחפש את האמת בהתמדה מתוך רצון אמיתי וכנה למצוא אותה, בוודאי יזכה למצוא אותה

א׳ באב ה׳תשע״ג

משה רבינו מתאר לבני ישראל את מה שעברו במדבר. כשהוא מגיע לפרשת המרגלים, הוא מזכיר להם שהמרגלים ריגלו את הארץ, לקחו בידם מפרי הארץ ואז הוא אומר "וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ" (דברים א, כה). הדבר מאוד תמוה שהרי כולנו יודעים היטב שהמרגלים חזרו והוציאו דיבת הארץ, אמרו עליה שהיא ארץ אוכלת יושביה והסיטו את לב העם. כיצד יתכן שמשה רבינו מספר כעת שהמרגלים אמרו על הארץ שהיא טובה? רש"י מפרש שמדובר על יהושע וכלב שאמרו על הארץ שהיא טובה. אך עדיין יש כאן שאלה עצומה, כיצד יתכן שמשה "שכח" כביכול את מה שאמרו עשרה מרגלים וזכר רק את מה שאמרו שני מרגלים? הרי המעמד של אותם עשרה מרגלים היה עצום, הם היו הרוב וברור אם כן שהעם יקשיבו להם. אז מה האשמה על העם כאן? ולמה משה לא טורח להזכיר את מה שאמרו רוב המרגלים?

העניין הוא שאם כל המרגלים היו אומרים שהארץ אינה טובה, אז העם יכל לטעון שהוא היה אנוס. אם 12 ראשי עם נכבדים הולכים לרגל את הארץ וחוזרים וכולם אומרים שהארץ לא טובה, אז מה העם יכול לעשות? זה כמו שכל הרבנים הגדולים יתאחדו ויאמרו לנו שלא כדאי כעת לצאת למלחמה, אז האם יוכלו להאשים אותנו אם נקשיב להם? הרי הקדוש ברוך הוא בעצמו ציווה אותנו להקשיב לקול חכמי ישראל ולא לסור מדבריהם. אך ברגע שישנם שני מרגלים שאומרים אחרת, כאן כבר אנו צריכים לעצור ולחפש מהו רצון השם בדבר. לכאורה, נוכל לטעון שיחיד ורבים – הלכה כרבים, ואז יוצא שהעם נהג בסדר שהלך בעצת המרגלים. אך כל זה מדובר כאשר אין לנו אפשרות לדעת את רצון השם האמיתי, שהרי כאשר אנו מודעים לרצון השם כל זה לא שייך. משה רבינו מנהיג הדור בחר בצד של יהושע וכלב, אם כן כולם יכולים לדעת היטב מה רצון השם ולא הולכים על פי הרוב במקרה כזה. אף אחד למשל לא יוכל לטעון שהוא ראה שרוב העולם הם גויים שלא נימולים ולא מקיימים מצוות, אז הוא הגיע למסקנה שהלכה כמותם. כאן אנחנו יודעים היטב את ההלכה, הולכים אחרי הרבים רק כאשר חסר לנו ידע ולא כאשר אנו יודעים מהי האמת.

בתוך ים של שקרים, האמת היא בולטת וניתנת לגילוי למרות שהיא מיעוט. אדם שמחפש את האמת בהתמדה מתוך רצון אמיתי וכנה למצוא אותה, בוודאי יזכה למצוא אותה. ביהדות ישנו דין מיוחד של תינוק שנשבה בין הגויים. מדובר על תינוק יהודי שנשבה על ידי גויים וגדל ביניהם עד שכל מה שהוא מכיר מסביבו זה רק מאפיינים נוכריים ללא כל רמז ליהדות. אין לו שמץ של מושג שהוא יהודי ואין לו כל סיכוי בדרך הטבע להגיע ליהדותו. במצב כזה, יש לו דין מיוחד שהרי אין אפשרות לדון אותו בצורה רגילה. אם ישאלו אותו מדוע לא שמר שבת ומדוע לא הניח תפילין, הוא יענה שהוא לא ידע בכלל מה זו שבת ומה זה תפילין. במצב כזה אי אפשר להעניש אותו על הדברים האלו. אך ברגע שלאדם ישנה אפשרות להכיר את היהדות, למרות שגדל בבית שרחוק משמירת מצוות, ומתוך הנוחות או העצלנות שלו הוא בוחר להמשיך בדרכו, הוא יכול לטעון שהוא לא ידע מה זו שבת ומה זה תפילין, אבל זה לא יעזור לו, כי יאמרו לו שאם הוא לא ידע הוא היה צריך ללמוד. עדיין ישנה טענה על האדם, מדוע לא למדת? מדוע לא חקרת? מדוע לא ניסית להגיע לאמת? שהרי בין כל החברים החילונים היה לך גם איזה חבר רחוק אחד שהיה ירא שמיים. בין כל הדיבורים האסורים, שמעת פה ושם גם כמה דברי תורה. בין כל השטויות שלימדו אותך, למדת גם כמה מנהגים והלכות. אי אפשר להתעלם ולומר "לא ידעתי".

חז"ל מלמדים אותנו שיצר הרע שלנו הוא השטן והוא גם מלאך המוות. אותו אחד בשלושה תפקידים שונים. בהתחלה הוא בא בתור יצר הרע ומכניס לנו מחשבות לא טובות ועצות רעות, הוא מעוות לנו את התפיסה ומסיט אותנו מדרך התורה. לאחר מכן הוא לובש את דמות השטן, עולה למעלה ומקטרג עלינו על כך שאנו מקשיבים ליצר הרע (שזה הוא בעצמו) ומתרחקים מדרך התורה. ואז מקבל רשות ויורד למטה לקחת את הנשמה. כעת כולנו נוכל לטעון למעלה בשמיים שזה הכל בגלל יצר הרע, אבל הטענה הזו לא תעזור לנו. למעלה יצר הרע מתבטל, אין רע בעולם הבא. ביום הדין נעמוד שם ונראה שאין שום ממשות ביצר הרע. זה כלל לא קשור אליו, אלא רק אלינו. מדוע הקשבנו לו? הרי יכלנו לבחור להתעלם ממנו ולהידבק בתורה הקדושה. היתה לנו אפשרות אחרת, שהרי יש לנו גם יצר טוב, יש גם את הצדיקים וגדולי הדור שנוכל לראות את דרכיהם, יש אנשים יראי שמיים, יש ספרי קודש שיראו לנו כיצד לנהוג וכו'. מי שמחפש את האמת יכול למצוא אותה בקלות, אבל הוא צריך להתעקש למצוא אותה בין כל השקרים בעולם. לכן משה רבינו לא צריך להזכיר את אותם עשרה מרגלים, שהרי אין לזה ממשות, זה לא תירוץ, כמו אצל היצר הרע גם כאן העם לא היה צריך להקשיב לדבריהם.

פעמים רבות אנחנו סומכים על החברים, על המשפחה, על הנסיבות ועל כל השאר שסובב אותנו שיצילו אותנו ויראו לנו את הדרך. אך האמת היא שאנחנו לבדנו, ורק אנחנו יכולים לבצע את הבחירות שלנו לעצמנו. החברים שהסיטו אותנו מהדרך נעלמים מחיינו בשלב מסוים, המשפחה לא יכולה להחזיק לנו את היד בעולם הבא ונסיבות החיים אמנם משפיעות אך בוודאי לא יתנו את הדין במקומנו על הבחירות הלא טובות שלנו. כמו אותו יצר הרע שנעלם והופך להיות השטן שמלשין ומקטרג עלינו, אנחנו רוצים כל כך לומר שהוא זה שאשם בכל, אבל אז אנחנו מבינים שהוא בסך הכל עשה את תפקידו ואנחנו הטיפשים שהקשבנו לו. לכן משה רבינו לא מזכיר את המרגלים שהוציאו דיבת הארץ, כי כרגע הם כלל לא חשובים לאותו עניין. מה שחשוב הוא שהיו שני מרגלים שאמרו על הארץ שהיא טובה ועם ישראל היה צריך להקשיב להם. ברגע שהאמת נמצאת וניתנת לגילוי, הכל מוטל על הכתפיים שלנו ואנחנו אלו שצריכים לגלות אותה, אם לא עשינו זאת האשמה היא אך ורק עלינו.

לא יעזור לנו להסתכל על אחרים, לעשות מה שכולם עושים או לראות שהרוב מתנהג בצורה מסוימת ולחשוב שזו הדרך הנכונה ושאנחנו לא לבד. צריך לעשות מה שנכון ולא מה שנוח. העולם עובד בדרך של עדר, שכל יום יוצאת אופנה חדשה וכולם מעודכנים ומיד משתנים לפיה. אך בסופו של דבר נבין שלכל זה אין כלל ממשות. הדבר היחיד שיישאר זה הבחירות הטיפשיות שעשינו כשהקשבנו לאותה אופנה מבלי לחשוב ולנסות לגלות את האמת שהסתתרה לנו מתחת לאף.

השם יתברך יזכה אותנו לחקור את האמת ולגלות אותה, להתעקש ולא לוותר, ומתוך כך לזכות לבחור בחירות טובות ומועילות שיקדמו את חיינו ויביאו אותנו להתעלות.