סקר חדש : ש"ס בראשות ישי 13 דרעי 10 – מקורבי ישי קוראים לו לחזור להנהיג ותוקפים קשות את דרעי

האשמות קשות נגד אריה דרעי בפומבי על ניטרולו של ישי עד כדי האשמות הם שמגמתו של דרעי לסלק את ישי מש"ס נשמעות ממקורבי ישי

כ״ה במרחשון ה׳תשע״ד

האשמות קשות נגד אריה דרעי בפומבי על ניטרולו של ישי עד כדי האשמות הם שמגמתו של דרעי לסלק את ישי מש"ס נשמעות ממקורבי ישי. דף פייסבוק חדש נפתח ונקרא- "אלי ישי תחזור להנהיג אותנו" וכבר מאות חברים הצטרפו לדף. כעת זה לא סוד המלחמה גלויה, האשמות כבדות מצידו של מחנה ישי על הדרך והיחס לישי.

הערב פורסם סקר של ערוץ הכנסת שאלי ישי מוביל בדעת הקהל. והרי התוצאות כפי שמובאות בדף הפייסבוק של מקורבי ישי:  אם היו מתקיימות היום בחירות לכנסת וש"ס בראשות דרעי למי תצביעו: 10 מנדטים לש"ס, לעומת 13 בראשות אלי ישי. הסקר מכיל עוד שאלות רבות ואנו נביא לכם אותו במלואו בכל האמת.

מקורבי ישי ממשיכים לחשוף את מעללי דרעי שנותן הוראות ללשכתו של הרב יצחק הרשל"צ שמונעים את השתתפות ישי בעצרת בשומרון לזכרו של מרן וזה לשון מקורבי ישי כפי שהובאו בדף הפייסבוק:

"חשיפה דרמטית!!
שפיכות הדמים בש"ס עולה שלב.

כך נלחמת לשכתו של הרב יצחק יוסף אישית באלי ישי בהכוונת ש"ס,
אתמול היה ערב הספדים לע"נ הרב עובדיה יוסף זצו"ל

בין המוזמנים היו ח"כ אלי ישי והרב הראשי הרב יצחק יוסף

אלה שבלשכת דרעי נפגעו שהמרן שלהם אריה דרעי לא הוזמן גם, ואז שלחו את לשכת הרב יצחק שמזכירו של הרב איש דרעי מובהק ושמו דודו עמר לנטרל את ח"כ אלי ישי מהכנס,
מהר מאד זה הגיע ומארגני הכנס קיבלו שיחה ברורה אם ישי משתתף הרב יצחק לא מגיע!!!

כן כן אתם קוראים נכון , לשכתו של הרב הראשי מתערבת בפוליטיקה הפנימית של שס,
אלי ישי שלא רצה לחולל מהומה החליט כשעה לפני נאומו לבטל את הגעתו לכנס על מנת למנוע חילול ה.

יש לציין שמארגני הכנס בהלם ובשיחה איתם הם לא מאמינים שכך הראה ויקיר הציבור הדתי ח"כ אלי ישי בויש דווקא בביתם.

בגלי צה"ל בתוכניתו של רזי ברקאי הביאו הכחשה מטעם לשכתו של הרב יצחק יוסף, אך מארגני האירוע מאמתים שכך נמסר מלשכת הרב.

שמחת תורה – ראיתם עוד עם שמנשק ורוקד עם ספר החוקים שלו?!

המסע הרוחני הגדול, שהתחיל בחודש אלול ועבר דרך כל חגי תשרי, עומד להגיע לסופו ולשיאו בשמיני עצרת ובשמחת תורה. מיד עם סיום חג סוכות נציין בשמחה ובריקודים את סיום הקריאה של הפרשה האחרונה בתורה ואת תחילתו של מחזור קריאה חדש. מהו מקורם ופשרם של שני חגים אלו, כיצד ייתכן שאנחנו מנשקים ומחבקים ספר מלא בחוקים, אשר על פניו מגביל וחוסם מבעדנו לעשות את כל שאנחנו רוצים, למה המים חשובים לדגים ומדוע מומלץ לכולם להגיע להקפות שניות בצאת החג?

כ׳ בתשרי ה׳תשע״ד

המסע הרוחני הגדול, שהחל בראשית חודש אלול ונמשך עם כל חגי תשרי, קרוב לסיומו ולשיאו. גדולי החסידות לאורך הדורות נהגו ללמד כי כל חודש הסליחות והרחמים, בו ניסינו להתקרב קצת יותר אל המלך שיצא אל השדה, מעמד המשפט הגדול בראש השנה, בו עברנו לפניו כ'בני מרון', עשרת ימי התשובה, שניתנו לנו לסליחה ולחרטה, יום הכיפורים, בו נחתם גורלנו לשנה הקרובה, וכן חג סוכות בו קיבלו הלכה למעשה את האורות של השנה הקרובה – כל אלה הם רק הכנה לחג האחרון, המרכז ומתמצת את כל הפוטנציאל הטמון לנו בשנה הקרובה וקורא לנו להתחבר אל מקור חיינו (התורה הקדושה) בכל שנה מחדש – הלא הוא חג שמחת תורה, אשר נחגג באותו היום יחדיו עם חג שמיני עצרת.

מה זה בכלל 'שמיני עצרת' (חוץ מעוד יום חופש מבורך...)?

וכך, בעודנו עדיין ישובים בסוכה ונהנים מאורה הנפלא, שני מועדים אלה כבר מבצבצים מעבר לפינה ומחייבים התבוננות ולמידה אודותיהם. רבים לא יודעים, אולם שמיני עצרת הוא חג נפרד מסוכות, אשר רק נחגג בסמיכות אליו וכי יסודו מופיע בתורה (במדבר כט, לה): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶיה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹודָה לֹא תַעֲשׂוּ". 'עצרת' פרושה עצירה. עצירה של מסע חיינו השוטף לטובת "סחיטת" הנקודה הפנימית של כל החגים וקליטתם אל תוכנו. מבחינה סימבולית עומדים אנו בפתחה של תקופת החורף, תקופה בה הימים מתקצרים והלילות מתארכים, ותקופה בה הקור והקדרות דומיננטיים. שמיני עצרת וחג שמחת תורה הם, אם כך, תחנת הדלק האחרונה לפני המסע הארוך אותו אנו עתידים לעבור עד לאביב, לפסח ולהתחדשות הפריחה (כמובן, עם נצנוצי אורות החנוכה בתווך...). כדי להצליח להתחזק כראוי יש לעצור, לסכם את כל המהלך המופלא שעברנו עד כה ולהכיל את הטוב.

חז"ל המשילו יום זה לאדם אשר חגג עם ילדיו שבעה ימים וכאשר הגיע הזמן להיפרד ביקש מהם להישאר עימם יום אחד נוסף כיוון שקשה עליו הפרידה מבניו האהובים. כך גם בחג הסוכות, זמן שמחתנו, לאחר שבעה ימים יחד עם הקדושה באותה סוכה מבקש ה' כביכול להישאר יום אחד נוסף עם בניו האהובים, בני ישראל.

בתקופת בית המקדש בירושלים נהגו להקריב בחג הסוכות 70 פרים. חכמינו הסבירו שמספר זה עומד כנגד 70 אומות העולם, שבית המקדש נבנה גם עבורם. בתום חג הסוכות, הקב"ה הוסיף יום אחד של קירבה מיוחדת בינינו לבינו. יום זה נקרא "שמיני עצרת", על שם התכנסותו של העם בבית המקדש, כאשר ביום זה נהגו להקריב רק פר אחד במקום 70, כנגד עם אחד - העם היהודי.

מבחינה מעשית, בשמיני עצרת הופכת הבקשה על המים למפורשת יותר ונוסח תפילת העמידה משתנה. החל מ'תפילת מוסף' אנו מתפללים תפילה מיוחדת לירידת גשמי ברכה ויותר איננו אומרים "מוריד הטל", אלא "משיב הרוח ומוריד הגשם". בפשט הגשם מייצג את ברכת הצמיחה והשפע, ולכן אנו מייחלים לבואו, ובעומק הדברים אנו רוצים להשיב לחיינו את הרוח ולהוריד את הגשמיות...

שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה

שמחת תורה הוא חג אחר שחל בארץ ישראל באותו היום של שמיני עצרת (ובחו"ל יום לאחר מכן). ביום מיוחד ומשמח זה אנחנו מסיימים מחזור קריאה אחד בתורה בפרשת "וזאת הברכה" ומתחילים מיד מחזור חדש מפרשת "בראשית". לאחר תפילת שחרית מוצאים כל ספרי התורה של בית הכנסת, המתפללים נושאים אותם בגאון ומקיפים את הבימה שבע פעמים, כאשר לכל הקפה מוסיפים פסוקי תפילה ופיוטים מיוחדים. עם השנים התרחב המנהג, שמקורו ככל הנראה בראשית העת החדשה, וכל הקפה התארכה והתפתחה לכדי ריקודים של שמחה ספונטנית עם ספרי התורה.

לשמחה זו אין אח ורע בכל העולם. גם אם נחפש היטב לא נמצא את הנוצרים, להבדיל, רוקדים עם "הברית החדשה", או את המוסלמים מפזזים כשהקוראן בידיהם. ואילו אצלנו, בכל מקום בעולם ובכל קהילה יהודית באשר היא תהיה, נפגש עם יהודים רבים בני כל הגילאים המאוחדים מסביב לשמחת החג ורוקדים במעגלים מעגלים סביב ספר עתיק הכתוב בדיו על קלף מצהיב.

הפליאה הגדולה על כך היא שאם נפתח את אותו הספר שכולם כל אותו היום מנשקים ומחבקים נמצא לא מעט חוקים ומגבלות המפריעות (על פניו) לאדם לפעול כפי ש"בא ומתחשק לו" ונגלה לא מעט תוכחות וקללות המבשרות על סבל, צרות וייסורים אם יפר העם את הברית הכתובה בו עם אלוקיו. גם אם נחשוב על כך היטב, ודאי שלא נצליח להיזכר באף אדם שפוי שלוקח את ספר החוקים של מדינתו ויוצא עימו למסע מחולות אקסטטי, או באף אזרח שמרים אל על את תקנות מס ההכנסה ומסתכל עליהן בערגה ובכיסופים.

נוסיף אל פליאה זו את העובדה ש"בגלל" אותו ספר רדפו את עמנו אלפי שנה, גירשו אותנו, עינו אותנו והרגו בנו, ובכל זאת, ולמרות כל זאת, אנו נשארים דבקים בו ולא מפסיקים לרקוד עימו. מצמררים במיוחד הם התיאורים מימי השואה על יהודים שבגטאות, ביערות ואף במחנות ההשמדה היו מוכנים לוותר על מספר מנות אוכל לא מבוטל בשביל רגע להחזיק בתורה ולחבקה. כיצד זה ייתכן? מהו סוד כוחה של התורה שלנו שהיא הצליחה ומצליחה לאחד לאורך הדורות וגם היום כל כך הרבה יהודים סביבה?

תשובה חלקית לסוגיה ניתן למצוא בדברי הנביאים, כתבי חז"ל ובשפת כל המפרשים, שבאו אחריהם, באומרם כי התורה הושוותה בוואריאציות כאלה ואחרות ל"כלה" שהובאה אל ה"חתן" – היהודי. התורה היא המרווה את צימאון רוחו, היא המשלימה את נפשו ובלעדיה הוא משול לצל עובר, לחרס הנשבר ולחציר יבש.

הגדיל לתאר זאת התלמוד (במסכת ברכות, דף ס"א עמוד ב') בסיפור גורלו של רבי עקיבא: במאה הראשונה ניסו הרומאים למחוק את היהדות מן העולם ואסרו על לימוד התורה. רבי עקיבא לא היה מסוגל לסבול רעיון זה ולכן היה אוסף את תלמידיו, ולמרות הסכנה הגדולה היה מלמדם תורה. פפוס בן יהודה ראה כיצד רבי עקיבא מסכן עצמו ושאל: "עקיבא, אינך מפחד מהשלטונות?" ענה לו רבי עקיבא: "אסביר לך את הדברים באמצעות משל: שועל טייל על שפת הנהר וראה שהדגים שם מתרוצצים מצד לצד. שאל אותם השועל: "ממה אתם בורחים?" ענו לו הדגים: "מהדייגים שפורסים את רשתותיהם במים". הציע להם השועל: "אם כן, למה שלא תעלו אל היבשה ונחיה יחד?" ענו לו הדגים: "עליך אומרים שאתה הפיקח שבחיות?! לא פיקח אתה, כי אם טיפש. אם במים שהם מקום חיותנו אנחנו מפחדים, כמה נפחד ביבשה שהיא מקום מיתתנו?!"

המשיך רבי עקיבא והסביר: כך גם אנחנו היהודים. לפעמים העיסוק בתורה קשה, לפעמים הוא מגביל ולפעמים הוא אפילו מסוכן, ולמרות כל זאת אנו יודעים כי עליה נכתב: "כי היא חייך ואורך ימיך" (דברים ל') ואנחנו חוששים מה יהיה אם נעזוב אותה...?! עבורנו, היהודים, חיים ללא תורה הם כמו חייו של הדג אל מחוץ למים!! פשוטו כמשמעו.

הסוף המר ידוע ורבי עקיבא אכן נתפס בגין מעשיו והומת באכזריות רבה כשבשרו נסרק במסרקות של ברזל, ולמרות כל זאת, עד הרגע האחרון, הוא עדיין דבק בדעתו ובתפיסתו והאמין שחייו של יהודי ללא התורה אינם חיים.

על הסוגיה מדוע נוהגים לסיים את קריאת התורה ולהתחיל בה מחדש באותו היום ממש חכמינו משיבים: כדי להראות שהתורה חביבה עלינו כמו מתנה חדשה ולא כמו ציווי שאבד עליו הכלח. כמו ששמחים לקבל מתנה חדשה, כך כולנו שמחים לקבל על עצמינו את התורה מחדש. על מנת להביע את אותה השמחה, שחשים ביחס להתחדשות בקריאה בתורה, וביחס ליכולת לבחור מחדש ללמוד אותה ולקיימה בדבקות ורצינות גדולים יותר, נוהגים, כאמור, בקהילות ישראל את מנהג 7 ההקפות.

טעמים שונים ניתנו למנהג זה. יש אשר רואים את 7 ההקפות כנגד 7 האושפיזין אשר הוזמנו לסוכה בשבעת ימי החג. יש אשר כתבו כי 7 ההקפות הן זכר ל- 7 ההקפות אשר הקיף יהושע את חומות יריחו, הקפות אשר גרמו בסופו של דבר לנפילת החומות. על פי דעה זו, אנו מביעים תקווה כי החומות שעוד נותרו אחרי חגי תשרי בין עם ישראל ובין הקב"ה יפלו לאחר ההקפות עם ספרי התורה.

המעניין הוא שאת שבע ההקפות עושים בשמיני עצרת, שחל, כאמור, מיד לאחר סוכות. הרמב"ן נתן הסבר יפה לדבר מתוך הקבלה באומרו כי המספר שבע הוא מספר השייך לעולם הטבעי. ישנם שבעה ימים בשבוע, שבעה כיוונים (ימין, שמאל, למעלה, למטה, קדימה, אחורה ומרכז) ושבעה תווים בסולם הקולות. שבע – המיוצג ע"י שבעת ימי חג הסוכות הוא עולם הטבע. לעומתו, שמונה – המיוצג ע"י יום שמיני עצרת הוא העולם שמעל לטבע. היות והמספר שמונה הוא מעל לטבע והתורה גם היא מעל לטבע, אין זה צירוף מקרים שבשמיני עצרת אנחנו חוגגים את סיום קריאת התורה ומתחילים סבב חדש של קריאות.

היפה והמיוחד בחג זה הוא שכל הקהל כולו שותף להקפות והשמחה בהם רבה. דגש רב מושם על שיתופם של הילדים הקטנים בהקפות וניתן לראות ילדים עם צעצועים בדמות ספרי תורה קטנים וכן דגלים מיוחדים לכבוד החג.

החשיבות של השמחה ביהדות ידועה ומובנת. הקב"ה אמר במפורש כי הסיבה לקללות על עם ישראל ולסכנות שפורטו בפרשת "כי תבוא" היא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". השמחה בעשיית המצות היא קריטית והיא אמורה להיות חלק אינטגרלי מהעשייה עצמה. ולמרות זאת, אם נפתח את ספר ההלכה היהודית, ה"שולחן ערוך", לא נמצא שם שום התייחסות לשאלה האם וכמה צריך לרקוד בשמחת תורה, להבדיל, לדוגמא, להנחיות המאוד ספציפיות הקשורות לחג סוכות (כדוגמת מתי ניתן לשבת בסוכה, מה נדרש כדי שארבעת המינים יהיו כשרים, כיצד יש לברך עליהם וכו'). ביחס לריקודים ולשירה בשמחת תורה מדובר אך ורק ב'מנהג ישראל' וכל אדם נוהג כפי שליבו מכתיב לו. בספרי החסידות מתייחסים לסוגיה זו ומסבירים שהיופי בדבר הוא שכך האדם יכול לבדוק את הקשר שלו לתורה ולעם ישראל, שכן דווקא בגלל שאין לכך חיוב מוגדר, התשובה לשאלה עד כמה הוא רוצה לרקוד עם התורה ועם אחיו וקהילתו ועד כמה הוא מתחבר לשמחה הזו מעידה על מיקומו הפנימי האמיתי.

הסיפור המוכר והמפורסם ביותר בתנ"ך על מידת השמחה והחיבור הפנימי של האדם לעצם העובדה שהתורה מונחת לפניו הוא כמובן סיפורם של דוד מלך ישראל ואשתו מיכל. הפסוקים בספר שמואל מספרים לנו כי: "ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון, ותירא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותיבז לו בליבה". בעוד דוד המלך התמסר כל כולו לשמחה שבריקודים לפני ארון הקודש (בו היה מונח, כידוע, ספר התורה), מיכל חששה מהעובדה שהעם יראו את בעלה מתנהג כאחרון הפשוטים (ובשפתינו – היה חשוב לה ה"פאסון" והתדמית החיצונית יותר מהמהות האמיתית), ועל כך מספר הכתוב כי היא נענשה ולא היו לה ילדים עד ליום מותה.

הקשר בין סוכות ושמחת תורה

חג סוכות וחג שמחת תורה הם, כאמור, חגים נפרדים לחלוטין. ובכל זאת, מבחינה רוחנית ישנו קשר הדוק ביניהם - קשר אשר יכול להסביר טוב יותר מדוע הוחלט לאמץ את השיטה, הנהוגה והמוכרת לנו כיום, לפיה מחלקים את התורה ל-54 פרשות ומתחילים את מחזור הקריאה בתורה בשמחת תורה מיד לאחר סוכות. ראשית, חג סוכות זהו, כידוע לכל, "זמן שמחתנו", ובו אנו מצווים לשמוח. סיבות רבות יש לשמחה של סוכות (חלקן פורטו במאמר בשבוע שעבר) ולשמחה של שמחת תורה. מה שבטוח הוא שהמשותף בין השמחה הזו לשמחה הזו הוא ההודיה על עצם הזכות שניתנה לנו להיות קרובים אל מלך מלכי המלכים.

בנוסף לכך, המהות של הסוכה היא עזיבת הבית והמעבר ל"דירת עראי". תפקיד אותה היציאה מהנוחות לעורר אותנו לוותר על ההרגלים הקבועים והקיבעונות ולזכור שכולנו עראיים בעולם הזה וכי רק למידת החיבור שלנו אל הבורא יש משמעות אמיתית וניצחית שתלך אתנו גם הלאה אחרי מאה ועשרים שנה. ביחס לתורה אומרת לנו המשנה ב'פרקי אבות': "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" ומבארת הגמרא כי על האדם לנהוג במצב שהתורה תהא עבורו עיקר ואילו כל מרדפי העולם הזה טפלים.

לצד ההקפות שנערכות בתוך בית הכנסת במהלך יום שמחת תורה התפתחה עם השנים מסורת של הקפות שניות. יסודה הוא ככל הנראה במאה ה-16 בצפת והרעיון העומד מאחוריהן הוא להביא את שמחת התורה, שהיא שמחתו של העם כולו אל כל שכבות הציבור. וכך, במוצאי החג (השנה ביום חמישי בערב) יוצאים המוני ישראל לחוצות העיר מבתי הכנסת עם ספרי תורה ורוקדים עמם לצלילי תזמורת. עם השנים הפכו ההקפות להמוניות יותר ולנקודת מפגש חשובה ומבורכת בין הציבור הדתי והציבור שאינו דתי.

אני ממליץ בחום לכל אחד ואחת, כולל למי שלא רגיל באירועים מהסוג הזה, להגיע אל חגיגות ההקפות השניות, לנשק ולרקוד עם תורתנו הקדושה ולחוות את אותה חוויה ששמרה עלינו מאוחדים כעם לאורך כל השנים. מובטחת חוויה מרגשת ומחזקת מאוד.

מועדים לשמחה, ניר אביעד