טועה מי שסבור כי אפשר לוותר על הר הבית ועל מערת המכפלה ולהישאר בתל-אביב. בעיני אויבינו ארץ ישראל כולה היא אדמת קודש מוסלמית

כ׳ במרחשון ה׳תשע״ה

טועה מי שסבור כי אפשר לוותר על הר הבית ועל מערת המכפלה ולהישאר בתל-אביב. בעיני אויבינו ארץ ישראל כולה היא אדמת קודש מוסלמית

בעקבות האירועים הקשורים במאבק על הר הבית יש המביעים דאגה מפני הפיכת העימות בינינו ובין הערבים למלחמת דת. אמירות אלה נשמעות בדרך כלל מפי פוליטיקאים ופרשנים שאינם בקיאים בדברים לעומקם. לעומתם, חוקרים ומומחים מבהירים כי לב הסכסוך בינינו ובין העולם הערבי אינו מדיני אלא דתי.

אי-ההבנה הזאת היא המולידה את כל יוזמות השלום הכושלות. בני-אדם בעלי תפיסה מערבית-חילונית סבורים שגם בני-אדם אחרים חושבים באותם מונחים ומושגים. תן להם עצמאות מדינית, רווחה כלכלית וטכנולוגיה מתקדמת – ובא שלום על העולם. כאן טמונה הטעות הגדולה. העולם הערבי מונע על-ידי אנרגיות דתיות חזקות, שעל-פיהן אין מקום לנוכחות יהודית במרחב הזה.

של מי המערה?

את ההמחשה לכך אפשר לראות במקומות הקדושים לעם היהודי. שם דווקא בחרו המוסלמים להקים מסגדים גדולים ולהפוך אותם למוקדים אסלאמיים. ירושלים אינה מוזכרת בקוראן אפילו פעם אחת, בעוד בתנ"ך היא מוזכרת יותר משבע-מאות פעמים. יהודים בכל הדורות ובכל המקומות על פני תבל מתפללים ופניהם לעבר ירושלים, ואילו הערבים, בעומדם בירושלים, מתפללים לעבר מֶכָּה, ואחוריהם לעבר ירושלים. ובכל-זאת החליטו המוסלמים להפוך את מקום מקדשנו למסגד.

דבר דומה מתקיים במערת המכפלה. לא אחת הערבים טוענים לבעלות על מערת המכפלה, באומרם שהם, הישמעאלים, צאצאי אברהם אבינו. אבל כשמעיינים בפרשת חיי שרה מתברר עד כמה הטענה הזאת רחוקה מן האמת.

את מערת המכפלה קנה אברהם אבינו בעבור קבורת שרה, אימו של יצחק אבינו. בהמשך הפרשה מסופר כי אברהם נתן את כל רכושו ליצחק, ואכן, בהמשך נקברו במערה יצחק ורבקה ויעקב ולאה. איזו זכות יש לישמעאלים על קברי האבות והאימהות של העם היהודי?!

הערבים נוהגים בדיוק בשיטת 'הרצחת וגם ירשת'. הן במערת המכפלה הן בהר הבית הקימו מסגדים במקום המקודש ליהודים, ועכשיו הם באים בצביעות וטוענים שאלה 'מקומות קדושים' שלהם. אין איש מטיח בהם את השאלה באיזו זכות העזו להקים מסגדים במקומות המקודשים כל-כך לעם היהודי.

שקרים חוזרים

השקרים של הערבים מתקבלים בתודעת הציבור מפני שהם חוזרים עליהם שוב ושוב, בנחישות ובתוקפנות. אצלם אין 'יפי נפש' הקוראים להבין את הצד השני או המנסים לטעון כי לא ראוי להשמיע נימוקים דתיים. כל טענה, אפילו המופרכת ביותר, שיכולה לחזק את עמדתם זוכה לגיבוי מוחלט של בני עמם.

וכך הערבים אינם מתביישים להתכחש לזיקה היהודית להר הבית. דובריהם אינם מהססים להכחיש את הידוע לכל אדם בעולם, כי בהר הבית עמדו במשך מאות שנים בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. לגביהם הכול שקר וכזב ו'המצאות' של יהודים.

טועה מי שסבור כי אפשר לוותר על הר הבית ועל מערת המכפלה ולהישאר בתל-אביב. בעיני אויבינו ארץ ישראל כולה היא אדמת קודש מוסלמית, ואסור שתהיה ליהודים שום שליטה בה. על-פי השקפתם, יהודים בארץ ישראל יכולים להיות תושבים בני חסות בלבד, אך לא בעלי ריבונות. זו ליבת הוויכוח, ואותו צריך להכריע בירושלים ובחברון ולהיאבק על האמת שלנו מול השקרים שלהם.

עכשיו ה'עיתוי' הנכון לבנות

בעלותו של העם היהודי על ארץ ישראל תקֵפה אלפי מונים מבעלותו של כל עם על ארצו. העמים האחרים יושבים בארצותיהם מכוח הסכמה שרירותית כלשהי, או מכוח חזקה שקנו אבותיהם. אלה דברים שיכולים להשתנות, ואכן השתנו, כשם שגם העמים עצמם השתנו. אבל בעלותו של העם היהודי על ארץ ישראל יונקת את כוחה מן ההבטחה האלוקית

ז׳ במרחשון ה׳תשע״ה

לפני כשלושת-אלפים ושבע-מאות שנה נערכה על אדמת הארץ הזאת ברית מיוחדת במינה – בין בורא העולם ובין היהודי הראשון, אברהם אבינו. באותה ברית, שעליה מספרת פרשת השבוע, אמר הקב"ה לאברהם: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". בנקודה זו נוצר הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, קשר שאפילו גלות בת אלפיים שנה לא יכלה לנתקו.

בעלותו של העם היהודי על ארץ ישראל תקֵפה אלפי מונים מבעלותו של כל עם על ארצו. העמים האחרים יושבים בארצותיהם מכוח הסכמה שרירותית כלשהי, או מכוח חזקה שקנו אבותיהם. אלה דברים שיכולים להשתנות, ואכן השתנו, כשם שגם העמים עצמם השתנו. אבל בעלותו של העם היהודי על ארץ ישראל יונקת את כוחה מן ההבטחה האלוקית, והיא נצחית ובלתי-מעורערת. הקב"ה הוא הבעלים האמיתי של כל העולם, והוא הִקנה את ארץ ישראל לעם ישראל כנחלת עולם.

להתעלם ולבנות

לכל אורך ההיסטוריה היהודית ההיאחזות בארץ הייתה כרוכה במאבק. העם היהודי נדרש לנחישות, לאורך רוח, לאמונה איתנה ולאהבה גדולה לארץ. תמיד נשמעו קולות תבוסתניים של רכי-לב, שחששו מכל עימות ומאבק. אנחנו מכירים זאת כבר מפרשת המרגלים, שטענו "לא נוכל לעלות".

הטענה המקוממת ביותר היא זו המדברת על ה'עיתוי'. אותם אנשים, הרועדים מקול עלה נידף, מתביישים להודות כי נפשם הרכה אינה יכולה לעמוד מול לחצי העולם, ולכן הם מסתתרים מאחורי האמירה: "זכותנו לבנות, אבל למה עכשיו דווקא?".

יואילו-נא אותם אנשים להצביע על נקודת זמן כלשהי שלדעתם צריך היה לבנות בה. אין כזאת, כי תמיד יש לחצים או שיחות או ביקור מדיני או אירוע כלשהו. לו היינו מקבלים את עמדתם, שום בית לא היה נבנֶה, רק בגלל ה'עיתוי' כמובן.

אבל אם בכל-זאת צריך לבחור עיתוי, עכשיו הוא העיתוי הטוב ביותר לפתוח בתנופת בנייה גדולה. אין כרגע משא ומתן. אין אופצייה להסכם כלשהו עם ה'רשות' שכרתה ברית עם החמאס. העולם עסוק במלחמה בדאעש ובעניינים עולמיים אחרים. שונאי ישראל מסיתים ממילא נגדנו. לפחות נבנה ונפתח את ארצנו.

הלוא עינינו רואות כי הגינויים הצבועים מצד העולם אינם מבחינים בין יישובים מבודדים ובין גושי ההתיישבות, בין אריאל, אפרת וביתר עילית ובין ירושלים. המחאות האוטומטיות מונפקות גם כשבפועל לא הונחה אפילו אבן אחת. כל תזוזה של ועדת תכנון כלשהי מעוררת מיד גל גינויים. הגיע הזמן פשוט להתעלם מהגינויים ולנהוג כמדינה ריבונית.

מעשים ולא דיבורים

הכניעה ללחצי העולם לא הניבה תועלת כלשהי לישראל. בדיוק להפך, היא לימדה את העולם שאפשר ללחוץ עלינו גם בדברים הבסיסיים ביותר, כמו בנייה בירושלים בירתנו. הדרך האחת והיחידה להדוף את הביקורת העולמית היא לדחות אותה על הסף ולהוכיח במעשים – לא בדיבורים ובהצהרות – כי אנחנו נוהגים כריבון, בונים ומפתחים את הארץ, ואיננו מוכנים לקבל תכתיבים מאיש.

עכשיו הזמן וה'עיתוי' לאשר את תכניות הבנייה המצפות כבר שנים לאישורן, ולפתוח בתנופת בנייה גדולה, ויפה שעה אחת קודם.

(המאמר מפורסם בגיליון 'שיחת השבוע' מס' 1452)

איך ייתכן שכל גרפיטי נגד ערבים הופך לסערה ציבורית , ואילו הצתת בתי-כנסת והעלאה באש של ספרי תורה עוברות בשקט

ה׳ בסיון ה׳תשע״ד

הצתת בתי-כנסת עוברת בשתיקה

איך ייתכן שכל גרפיטי נגד ערבים הופך לסערה ציבורית אדירה, ואילו הצתת בתי-כנסת והעלאה באש של ספרי תורה עוברות בשקט מוחלט?

שני בתי-כנסת הוצתו בשבת האחרונה. אחד נשרף כליל, עם כל ספרי הקודש ותשמישי הקדושה שבו; השני ניצל, והאש גרמה נזק מוגבל בלבד. אולם הדיווח על האירועים האלה נדחק לשולי החדשות.

לפני זמן קצר המדינה כולה רעשה. מהדורות החדשות נפתחו בתיאורים דרמטיים. נשיא המדינה מיהר לגנות. שערי העיתונים התחרו בכותרות צעקניות. תכניות הרדיו והטלוויזיה עסקו במשך כמה ימים באירוע החמור. אכן, זה באמת דבר שמחייב להעמיד את המדינה כולה על הרגליים: מישהו שרבט כתובת ילדותית על קיר של מסגד.

איך אפשר להבין את ההתנהלות הזאת? איך ייתכן שכל קשקוש נגד ערבים הופך לסערה ציבורית אדירה, ואילו הצתת בתי-כנסת והעלאה באש של ספרי תורה ותשמישי קדושה עוברות בשקט מוחלט?

מגמתיות זדונית

שלא יהיו אי-הבנות: השחתת רכוש של אזרחים שלווים ומעשי ונדליזם למיניהם פסולים בתכלית. מעשים כאלה מלבים שנאה, ועלולים לעלות בחייהם של אזרחים שנקלעים בטעות לכפר ערבי. דיי שמישהו יפיץ שמועה כי אלה אנשי 'תג מחיר' וההמון יבקש לעשות בהם לינץ'. אירועים כאלה קרו בעת האחרונה, ובניסי-ניסים לא נסתיימו באסון.

אבל הניפוח חסר הפרופורצייה של כתובות הגרפיטי העלובות מבטא כוונות זדוניות לא פחות. אלה מלבים שנאה על-ידי קשקושים על קירות, ואלה עושים זאת על-ידי כותרות ענק בעיתונים והעמדת הנושא בראש תכניות האקטואליה. הם מגייסים את כל צמרת המדינה למצעד גינויים, וכדור השלג מתגלגל ותופח, עד שסופר מפורסם מצהיר כי מקשקשי הגרפיטי הם 'ניאו-נאצים עברים'. לא פחות.

אלה בדיוק המניעים שגורמים לכלי התקשורת להצניע את הצתת בתי-הכנסת. הבלטת האירועים האלה תדגיש את חוסר הפרופורצייה שבניפוח מעשי 'תג מחיר', אל מול שרֵפת בתי-כנסת ברחבי הארץ. סערה ציבורית כזאת תחייב את ראשי המדינה לגנות את המעשים האלה ולקרוא גם להם 'פשעי שנאה', והלוא מצעד הגינויים נועד ליהודים בלבד, ולא כנגד מי שפוגעים ביהודים.

בכלל, מתי שמעתם את המושג 'פשעי שנאה' נקשר למציתי בתי-כנסת או למיידי אבנים על יהודים? האם אי-פעם נתקלתם במונח הזה בהקשר של פגיעה בקודשי ישראל, חילול בתי-עלמין או התנכלות ליהודים? כשערבים עושים את המעשים האלה קוראים לזה 'מניעים לאומניים', אבל שנאה? – לא יעלה על הדעת.

לתפוס ולהעניש

ההתנהלות המגמתית הזאת מצד כלי התקשורת המרכזיים פוגעת קודם כול באמינותם. הציבור יודע לזהות את המניעים הזרים האלה, והוא קולט מהר מאוד כי אין כאן דיווח תקשורתי הוגן אלא מערכה מגוייסת. חוסר ההגינות המשווע גורם להצטברות זעם ותסכול, ואלה עלולים להתפרץ לאפיקים לא-רצויים.

בין כך ובין כך, אסור שהתקשורת ורשויות המדינה יעברו לסדר היום כאשר מציתים בתי-כנסת בישראל. האירועים האלה חייבים להרעיד את אמות הסיפים. המשטרה צריכה להקצות את כל המשאבים כדי ללכוד את מבצעי הפשעים, ומערכת המשפט נדרשת להענישם בכל חומרת הדין. לא ייתכן שבמדינת היהודים דווקא ישרפו בתי-כנסת באין פוצה פה ומצפצף
באדיבות חב"ד וגם הצילום

חב"ד מתכוננים לפסח: למצוא נתיב ללב היהודי

י״ב בניסן ה׳תשע״ד

למצוא נתיב ללב היהודי

איך נופלות פתאום כל המחיצות המבדילות בין הקבוצות כאן בארץ, והכול מתקבצים יחדיו וחוגגים את החג כמשפחה אחת?

הכול שמעו על הסדרים הענקיים ששלוחי חב"ד עורכים ברחבי העולם בעבור המטיילים. זו נהפכה לתופעה שמקיפה מדי שנה בשנה עשרות-אלפי יהודים. במקומות רבים מתקבצים לסדרים האלה כאלף ואף כאלפיים משתתפים.

פעמים רבות נשאלים שלוחי חב"ד איך הם מצליחים למשוך המונים רבים כל-כך, שרובם ככולם נטולי רקע דתי. איך זה שפתאום נופלות כל המחיצות המבדילות בין הקבוצות והציבורים כאן בארץ, והכול מתקבצים יחדיו וחוגגים את החג כמשפחה אחת?

התשובה היא – הרבי מליובאוויטש. הוא לימד את הסוד איך מוצאים נתיב לליבו של כל יהודי. כל שליח חב"ד שואף להכיל מעט מן האהבה הגדולה שקרנה מהרבי אל כל יהודי באשר הוא. כשאוהבים יהודים, הם אכן מחזירים אהבה.

משמעות אוהבת

בחג הפסח עלינו להעביר את המסר של החג לכל ארבעת הבנים. אחד מהם הוא הבן הרשע, המתריס: "מה העבודה הזאת לכם". הוא מוציא את עצמו מן הכלל – "לכם ולא לו". התשובה הניתנת לו בהגדה נתפסת בפשטות כאמירה קשה – "אילו היה שם, לא היה נגאל".

אבל הרבי, בגישתו השופעת אהבה לכל יהודי, מביע תמיהה על תשובה זו, שעלולה לדחות את הבן הרשע אל מחוץ למחנה. הרבי מעניק לאמירה הזאת משמעות אחרת: "אילו היה שם, לא היה נגאל" – רק במצרים עמדה לפניו האפשרות להישאר בגלות וללכת לאבדון, אבל עכשיו אין האפשרות הזאת קיימת. אנחנו בעצם אומרים לו: בן יקר, גם אתה יהודי, לא תוכל להתנתק מיהדותך, אינך יכול להוציא את עצמך מן הכלל. בוא אפוא והיֵה חלק מההוויה היהודית.

ובאמת, זה ההבדל בין גאולת מצרים לגאולה הקרובה לבוא. בגאולת מצרים, מי שלא רצה להיגאל, אבד. אבל בגאולה הקרובה, לא יישאר אפילו יהודי אחד בגלות. הקב"ה הבטיח: "לא יידח ממנו נידח". הוא יאחז בידו של כל יהודי ויגאלנו, כמו שנאמר: "ואתם תלוקטו לאחד-אחד בני ישראל".

יום מאיר

יום שישי, י"א בניסן, הוא היום שבו לפני מאה ושתים-עשרה שנים ירדה לעולם נשמתו הקדושה של הרבי, ואנו זכינו לאורו הגדול. זה יום זכאי, יום שמחה והתעוררות, יום הודיה לקב"ה. זה יום שבו ראוי לכל אחד ואחד לעורר את הזיכרון על המגע האישי שהיה לו עם הרבי, ולהתחזק בלימוד תורתו ובהליכה באורחותיו.

דורנו, שזכה לאורו הגדול של הרבי, שנהנה מאור תורתו, מעצותיו הקולעות, מהדרכתו המדוייקת, משפע ברכותיו ומהנהגתו הכבירה, ראוי לו להודות לבורא העולם על ששתל בתוכנו נשמה כבירה זו. זה יום להגברת אהבת ישראל, להפצת היהדות, לזיכוי הרבים במצוות, ובעיקר – להתחזקות במשאת נפשו העיקרית של הרבי – הציפייה לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.

אם בעבר הייתה שמועה יכולה להתפשט ברדיוס מקומי מוגבל, כיום היא יכולה להגיע בתוך דקות לכל קצווי תבל

ד׳ בניסן ה׳תשע״ד

אפשר להדביר את הווירוס

מי שמעבירים את המידע הלאה פוטרים את עצמם מאחריות, בטענה שהם לא יצרו את המידע אלא העתיקו והדביקו בלבד

ההתפתחות המואצת של הטכנולוגיה מציבה לפנינו אתגרים חדשים במישור המוסרי והערכי. מדברים רבות על הצורך להתגונן מפני הדברים השליליים, שהטכנולוגיה הופכת אותם לזמינים ולנגישים, ועל הסכנות הטמונות ברשתות החברתיות. אולם היבט חשוב לא פחות הוא השטף הבלתי-פוסק של רכילות ולשון הרע, שכמעט אי-אפשר לחמוק ממנו.

הטכנולוגיה דוהרת במהירות רבה כל-כך, עד שאיננו מספיקים לטפח מערכת ערכים ברורה, שתבהיר את גבולות המותר והאסור. אנחנו מחנכים את ילדינו מגיל רך שאסור לגעת ברכושו של הזולת, שצריך להימנע מלשקר, שיש לאמץ מידות טובות. באותה מידה יש לטפח כללים ברורים איך להתנהג בתחום הפצת המידע.

שמועות חובקות עולם

אחת התופעות שהתנחלו בתוכנו היא 'העתק-הדבק'. אנחנו מקבלים משהו, ובלי לחשוב פעמיים מעתיקים אותו ומעבירים הלאה. לא לשווא המידע המועבר בדרך זו מכונה 'ויראלי', כי הוא מתפשט כמו וירוס ממש ונהפך למגֵפה.

אם בעבר הייתה שמועה יכולה להתפשט ברדיוס מקומי מוגבל, כיום היא יכולה להגיע בתוך דקות לכל קצווי תבל. אדם יכול לבדות סיפור שאין לו שחר, ואם הוא עסיסי דיו, הסיפור ירוץ ברשת ויגיע למיליוני בני-אדם, בזכות אותו 'העתק-הדבק'.
באדיבות עלון חבד

כאן נדרש חינוך יסודי להבנת גודל האחריות המוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו. מי שמעבירים את המידע הלאה פוטרים את עצמם מאחריות, בטענה שהם לא יצרו את המידע אלא העתיקו והדביקו בלבד. הם גם אינם חשים את משמעות המעשה שעשו, שכן העבירו אותו למספר מוגבל של בני-אדם. אבל הגיע הזמן להבין שמוטלת עליהם אחריות שאינה פחותה מעורכי עיתונים וערוצי תקשורת גדולים.

האתיקה העיתונאית מחייבת לבדוק ולאַמת מידע קודם שמפרסמים אותו. חובה גם לתת זכות תגובה למושמץ. עיתונאי אינו יכול להסתתר מאחורי הטענה 'פרסמתי מה שקיבלתי'. הוא נדרש לבדוק את הסיפור ולברר את הפרטים. אם לא יעשה כן, הוא חושף את עצמו לתביעת דיבה.

אולם בעוד החוק מכנה 'לשון הרע' פרסום דבר שקר בלבד, התורה כוללת באיסור זה גם דברי אמת, אם הם פוגעים בזולת. האיסור להפיץ שקרים מכונה 'הוצאת שם רע', ואילו 'לשון הרע' פירושו – כל דבר שמכפיש את הזולת. זה אחד האיסורים החמורים, ועונשו של המדבר לשון הרע הוא – "בדד יֵשֵב, מחוץ למחנה מושבו".

עצור בטרם תדביק

גם ביקורת על אישי ציבור אינה פטורה מאיסורי לשון הרע ורכילות. יש מקום לביקורת, אבל גם לה יש גדרים וסייגים. כיום נוצרה נורמה שדמם של אנשי ציבור נעשה הפקר, ואפשר לכתוב ולפרסם עליהם כל דבר. אבל גם הם בני-אדם, וגם להם ילדים ובני משפחה, והם צריכים להתמודד עם כמויות עצומות של רוע ושקרים.

הבסיס לכל המצוות שבין אדם לחברו הוא הציווי "ואהבת לרעך כמוך". כשאתה עומד לעשות מעשה הנוגע לזולת, עצור לרגע ושאל את עצמך אם היית רוצה שיעשו לך כך. קודם שאתה מעתיק ומדביק מידע שקיבלת, חשוֹב כיצד היית רוצה שינהגו אחרים בדברים הנוגעים לך ולמשפחתך. זו האחריות המוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו.

היהדות איננה כופה את עצמה על איש ואינה מחפשת מצטרפים חדשים

כ״ו באדר ב׳ ה׳תשע״ד

אם יתברר שתעודות גיור מונפקות גם למי שאינם מתגיירים כהלכה, התעודות האלה יאבדו מערכן. החותמת כשהיא לעצמה אינה שווה הרבה

הדיון שהתעורר מחדש בסוגיית הגיור אינו עוסק באמת בשאלת הגיור. מאחורי כל המילים הגבוהות מסתתר מאבק על מעמדה של הרבנות, וכל מי שמדברים גבוהה-גבוהה על הצורך בהקלות בענייני גיור מתכוונים למעשה להחליש את כוחה של הרבנות.

הגיור הוא סוס טוב לרכוב עליו, מפני שחלקים גדולים בציבור אינם מבינים כלל את מורכבות הבעיה בימינו. בעבר, כשבא אדם וביקש להתגייר, היה ברור שהוא אכן מבקש להיות יהודי בכל מובן המילה. גם אז היה בית-הדין מנסה לדחותו, ולהסביר לו שביכולתו להיות אדם טוב וחסיד אומות העולם, ואין לו שום צורך לקבל עליו עול תורה ומצוות. אם בכל-זאת עמד האדם על רצונו להתגייר, היה בסיס להאמין שאכן האיש מבקש להצטרף לברית שבורא העולם כרת עם העם היהודי בהר סיני.

כיום המציאות שונה לחלוטין. רוב מבקשי הגיור אינם רוצים באמת להתגייר ולקבל עליהם את עול היהדות. הם רוצים את התעודה, את ההליך הפורמלי. הם צריכים את הנייר הזה כדי להתחתן עם בן/בת זוג יהודי, או סתם כדי להרגיש נוח יותר בתוך החברה הישראלית. אבל מה לעשות, היהדות איננה ניירת.

יהדות ואזרחות

מכאן הכעס על הדיינים שפתאום מנחיתים על מבקשי הגיור שמירת מצוות. וכי הם מעוניינים בכלל לשמור מצוות? הם רק רוצים להיקרא יהודים ולקבל תעודה, והרבנים סתם מקשים עליהם את ההליך.

לתוך זה נכנס הבלבול הגדול בין זהות יהודית ובין אזרחות ישראלית. "הוא שירת בצה"ל!", אומרים לך. אבל מה הקשר? בצה"ל משרתים גם דרוזים, צ'רקסים ובדווים, ואין השירות אמור להפוך אותם ליהודים. אדם ששירת את המדינה אכן זכאי לתבוע זכויות אזרחיות במדינה, אבל יהדות איננה עניין אזרחי.

התערבותה של המדינה בענייני גיור פסולה מיסודה. גיור איננו עניין אזרחי אלא דתי, והוא בסמכותה הבלבדית של ההלכה. המדינה יכולה להעניק זכויות אזרחיות, אבל אין בכוחה לקבוע מיהו יהודי. זאת קובעת תורת ישראל בלבד, לא חוק הכנסת.

לא להוליך שולל

הלחץ על הדיינים 'להקל' בנושא הגיור גורם בסופו של דבר נזק למבקשי הגיור האמיתיים. אם יתברר שתעודות גיור מונפקות גם למי שאינם מתגיירים כהלכה, התעודות האלה יאבדו מערכן. החותמת כשהיא לעצמה אינה שווה הרבה. השאלה היא עד כמה הציבור מחשיב אותה ונותן בה אמון. התוצאה עלולה להיות שגר אמיתי יצטרך לפנות אל בתי-דין שאינם תלויים במדינה, כדי שיהודים יראי-שמים ושומרי מצוות יאמינו שהוא אכן התגייר כדת וכדין.

יהדות איננה יודאיקה. זו ברית נצחית שהתחילה במעמד הר סיני ונצרבה באלפי שנים של מסירות נפש. היהדות איננה כופה את עצמה על איש ואינה מחפשת מצטרפים חדשים, אבל מי שמבקש להתגייר – צריך להוכיח את כנות רצונו להיות יהודי באמת ובתמים. למה להטעות את הציבור, ולמה להוליך שולל את מבקשי הגיור עצמם.

תמונה : משרד ראש הממשלה

סיפור המגילה משקף את הדרך המופלאה שבה הקב"ה מנהיג את עולמו

י״ב באדר ב׳ ה׳תשע״ד

סיפור המגילה משקף את הדרך המופלאה שבה הקב"ה מנהיג את עולמו. התהליכים הטבעיים אינם אלא מסווה לידו של הקב"ה

פורים הוא חג של תהפוכות חדות, שאיש לא היה מסוגל לִצְפותן מראש. קודם שהוכרזה גזֵרת המן לא היה איש יכול להעלות על דעתו שיקרה דבר כזה. היהודים נהנו ממעמד מכובד ביותר, ואף הוזמנו למשתה אחשוורוש. מרדכי היה "יושב בשער המלך". ופתאום הגלגל מסתובב, ובבת-אחת היהודים נופלים מפסגת ההצלחה לשפל הנורא ביותר – "כי נמכרנו אני ועמי, להשמיד, להרוג ולאבד".

הנס מתרחש אף הוא במפתיע, בתוך ימים אחדים. גזֵרת ההשמדה יוצאת לכל מדינות המלך, חתומה בטבעת המלך. הכול יודעים כי "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך – אין להשיב". המן כבר מכין עץ גבוה חמישים אמה כדי לתלות את מרדכי עליו.

ופתאום, "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", ובבוקר הגלגל מתהפך והמלך מצווה את המן להרכיב את מרדכי על הסוס ברחוב העיר ולקרוא לפניו "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". בהמשך היום, בעקבות האירועים במשתה היין, נתלה המן על העץ אשר הכין למרדכי.

מאחורי התהליכים הארציים

סיפור המגילה משקף את הדרך המופלאה שבה הקב"ה מנהיג את עולמו. לכאורה העולם מתנהל על-פי דרך הטבע. יש מומחים לתחומיהם, המבינים את דרך פעולתם של מנגנונים ארציים, והיודעים להעריך את ההתפתחויות.

אך מתברר שבמקביל יש יד נסתרת המכוונת את האירועים. כך יכולות להתחולל התפתחויות מסעירות שאיש אינו יכול לצפות מראש. ממרום ההצלחה נופלים בבת-אחת לשאול תחתית, ובהרף-עין עולים משפל המדרגה לפסגה הגבוהה ביותר. כי התהליכים הטבעיים אינם אלא מסווה לידו של הקב"ה המנווטת את התהליכים.

פורים נותן תקווה כשנקלעים לתוך מציאות קשה וסבוכה, כאשר על-פי התהליכים הטבעיים נראה שאין מוצא. לכן אמרו חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" – כי הקב"ה מציל ומושיע גם כשנדמה שכבר אפסה התקווה.

הכוח להתאחד

גם אנחנו חיים בתוך מציאות קשה. אנחנו מוקפים אוייבים המדברים בגלוי על "להשמיד, להרוג ולאבד", אבל חלקים גדולים מהעם חשים עייפות, ומתפתים לאשליות-שווא חסרות כל בסיס, כאילו אם יוותרו וייכנעו ויספקו את דרישות אויבינו, יבוא שלום על ישראל.

גם התהליכים הפנימיים מדאיגים ביותר. יש יותר מדיי שסעים ומתיחויות בין חלקי העם, והקרעים מתרחבים והולכים. זו בדיוק הנקודה שנותנת להמן סיבה לחשוב כי יצליח לפגוע ביהודים – "ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד".

בדרך הטבע, התהליכים הללו מוליכים למסקנות מדאיגות מאוד, אבל פורים מזכיר לנו שהגלגל מסתובב לו. עם ישראל כבר הוכיח את יכולתו להתאחד ברגע אחד ולגלות את הקשר העמוק והפנימי לה' ולתורתו. בטוחים אנו שגם עכשיו יסתובב הגלגל ותבוא הישועה הניסית, הגדולה והמפתיעה, בגאולה האמיתית והשלמה.

שמחת פורים היא על התקווה הטמונה בו (ציור: בוריס שפירו)

מה באמת הביא את ההמונים

ה׳ באדר ב׳ ה׳תשע״ד

מה באמת הביא את ההמונים

אולי העצרת הענקית הצליחה להעביר מסר להמוני העם כי יש כאן ציבור נחוש ומלוכד, שצריך לדבר איתו ולא עליו

מאות האלפים, שמילאו את הכניסה לירושלים בעצרת התפילה הענקית ביום ראשון השבוע, באו למקום על-פי קריאת האדמו"רים והרבנים, אבל האמת היא שהם חיכו לקריאה הזאת. אנשים נשים וטף עזבו הכול. רבים מהם נסעו שעות הלוך ושעות חזור. הם לא עשו זאת אך ורק בקבלת עול, מתוך מחוייבות לָעיקרון 'מצווה לשמוע דברי חכמים'. הם באו כי מתוך ליבם ביקשה לפרוץ צעקה גדולה.

בין המתכנסים היו תלמידי ישיבות ואברכי כוללים, אבל גם המוני יהודים שעובדים למחייתם, שעזבו את מקום עבודתם ובאו. היו בהם רבים ששירתו בצה"ל, ועדיין משרתים במילואים. היו בהם גם חיילים בפועל, שיצאו מוקדם יותר מבסיסיהם ובאו לזעוק עם אחיהם. כי בנפשם בָּעֲרה בְעֵרה גדולה.

קולות מוּכרים

המריצו את ההמונים תחושת הרמיסה והפטרונות, והניסיון הנואל לחנך מחדש ציבור שלם. האנשים האלה ביקשו למחות על שיח השנאה שמלבים גורמים מסויימים, מתוך מניעים פופוליסטיים. על הניסיון להפוך מאות-אלפים לציבור לא-לגיטימי, לשק חבטות שאפשר לתלות בו את כל חוליי החברה.

העם היהודי מכיר היטב את הקולות האלה, שנעשו בוטים יותר ויותר בשנה האחרונה. הם מתכסים תמיד בטיעונים ענייניים לכאורה, אבל מאחוריהם מסתתרת כוונה לשלול מציבור שלם את הלגיטימיות שלו ולהכשיר את הקרקע לפגיעה בזכויותיו.

טענות לא חסרו מעולם. לאורך הדורות האשימו את היהודים שאינם יצרניים, שהמקוואות מפיצים מחלות, שבתי-הכנסת משמשים מוקדים לחתרנות, שהתלמוד מטיף לשנאת גויים, שהחינוך היהודי אינו מקנה כלים להשתלבות בחברה. את הטענות האלה השמיעו שוב ושוב, ומכאן הייתה קצרה הדרך לנקיטת צעדים שיָצֵרו את זכויות היהודים.

כמה דמגוגיה יש בניסיון ההיתממות: "איך אפשר להאשים אותנו בשנאת חרדים, אם אנחנו רוצים בשבילם את מה שאנחנו רוצים בעבור ילדינו. וכי אנו שונאים את ילדינו?". כן, זו שנאת חרדים מזוקקת. משמעותה האמיתית של האמירה היא: "איננו שונאים אותם כבני-אדם. אנחנו פשוט רוצים שהם לא יהיו חרדים; שיהיו כמו ילדינו".

על זה קמה הזעקה הגדולה. על הזכות להיות שונה, להאמין בערכים אחרים, להציב סדרי עדיפויות אחרים, לשמור על דרך ייחודית ועל מורשת אחרת. הציבור הזה אינו מוכן שיחנכו אותו. הוא גאה בחינוך שלו ובמורי דרכו. אין לו שום סיבה להקשיב להטפות מוסר מפי מי שדרכם אינה בדיוק מופת של חינוך לערכים ולשמירת הרציפות של העם היהודי.

אין דורכים על הראש

נכון, יש צרכים של מדינה ושל חברה, אבל הדרך לאזן בינם ובין אורחות חייו ואמונתו של ציבור אינה עוברת בנתיב של דורסנות וזריעת שנאה. עושים זאת בהידברות ובהקשבה, בניסיון להבין את צרכיו של הציבור, את חששותיו, את הרגישויות שלו. אין דורכים על ראשו ברגל גסה.

גדולה התקווה כי עצרת התפילה תפעל קודם כול למעלה, שהקב"ה יערה עלינו ממרום רוח של אהבת ישראל ושל שלום פנימי, ושיתבטלו כל הניסיונות לשסות ציבור אחד במשנהו. ואולי העצרת הענקית גם הצליחה להעביר מסר להמוני העם כי יש כאן ציבור נחוש ומלוכד, שצריך לדבר איתו ולא עליו.

המריצו את ההמונים תחושת הרמיסה והפטרונות (צילום: מנדי הכטמן)

המציאות החדשה הרסה את האמון שנוצר בין הציבור החרדי ובין זרועות הממשלה וצה"ל. עכשיו הצבא נתפס כאוייב

כ״ט באדר א׳ ה׳תשע״ד

רכבות במסלול התנגשות

מישהו העלה את כל הרכבות הצודקות האלה על מסלול התנגשות, ועכשיו הן דוהרות במלוא הקיטור אל ההתרסקות הבלתי-נמנעת

בשנתיים שחלפו מאז פסיקת בג"ץ שביטלה את 'חוק טל' כתבנו כאן שוב ושוב כי זו הייתה שגיאה חמורה, וכי הניסיון לכפות 'שוויון' מוביל להתנגשות חזיתית הרת-אסון. והנה עינינו רואות את התוצאה האומללה. אילו זה לא היה מצער ועצוב כל-כך, היה אפשר לראות בזה סוג של בדיחה משעשעת.

וכך זה נראֶה: התקשורת ויוזמי 'השוויון בנטל' צועקים שהחוק החדש הוא בכייה לדורות, שאין כאן שוויון ולא נשיאה בנטל. הציבור החרדי סוער וגועש על שהופכים את לומדי התורה לעבריינים. תלמידי ישיבות ההסדר, שזכו עד היום להערכה גורפת, נהפכו לשק חבטות ומוצגים כגדולי המשתמטים.

אי-אפשר לרמוס

כל הקבוצות מרגישות שנעשה להן עוול נורא. כולן משוכנעות בכל נימי נפשן שהן צודקות, ושהצד האחר מפגין כלפיהן זלזול ואטימות. וזאת הבעיה הגדולה, שמישהו העלה את כל הרכבות הצודקות האלה על מסלול התנגשות, ועכשיו הן דוהרות במלוא הקיטור אל ההתרסקות הבלתי-נמנעת.

הציבור החרדי חש, במידה רבה של צדק, כי מתנהלת נגדו מִתקפה משולבת, בניסיון להתערב בחינוך ילדיו ובאורחות חייו. בכלי-התקשורת מתנהלת נגדו הסתה פרועה, רווית שנאה, שאילו הייתה מתקיימת במדינה אחרת היו רואים בה אנטישמיות מובהקת.

התחושה הזאת גורמת לציבור החרדי להשיב מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה. גם העיתונות החרדית מקצינה את התבטאויותיה ויורה לכל הכיוונים. הגלגל הזה כבר מזין את עצמו. עכשיו נערכים להפגנה ענקית, שצד אחד יראה בה הפגנת כוח מרשימה, ואילו הצד השני יראה בה התרסה בוטה. שיח החירשים יעלה עוד מדרגה.

כל זה נובע מתפיסה ילדותית שאומרת: נוציא את החרדים מהממשלה, נחוקק חוק על אפם ועל חמתם, ונגמור את זה אחת ולתמיד. מתברר שאולי אפשר לחוקק חוק, אבל אי-אפשר לרמוס ציבור ולכפות עליו שינוי אורחות חיים שלא בהידברות וברגישות המתאימה. זו דוגמה מובהקת לניצחון בקרב שהופך להפסד המערכה כולה.

האמון נשבר

עוד נתגעגע לחוק טל, שספג בשנים האחרונות קיתונות של בוז. צריך לזכור שבמשך חמש שנים הממשלה לא יישמה אותו כלל, אבל משהחלו ליישמו הוא נהפך לסיפור הצלחה. אלפי אברכים בוגרי ישיבות השתלבו בשירות צבאי שהותאם לצורכיהם, ואלפים פנו לשירות אזרחי. נוצרו יחסי אמון, שהעמיקו והלכו, ואלה אִפשרו להרחיב את המסגרות ולמצוא עוד ועוד פתרונות למציאות המורכבת והרגישה.

אבל במקום להניח לתהליך הזה להתקדם ולשגשג, מתוך הבנה שבחברה מורכבת ובעלת מגזרים שהשקפת עולמם ואורח חייהם שונים מאוד זה מזה, אי-אפשר להשיג שוויון במובנו הפשטני, החליט מישהו שהחוק 'נכשל' ושצריך לחוקק חוק חדש. והנה התוצאה: שוויון כמובן אין, אבל זעם הדדי אדיר יש ויש.

המציאות החדשה הרסה את האמון שנוצר בין הציבור החרדי ובין זרועות הממשלה וצה"ל. עכשיו הצבא נתפס כאוייב, שמנסה לקרוע תלמידי ישיבות מן הגמרא. משרד החינוך נתפס כמי שמבקש לחנך מחדש את הילדים החרדים. משרד האוצר נתפס כמי שגוזל את פת לחמן של משפחות עניות. ככה זה כשהרכבות דוהרות והעיניים עצומות.

לב יהודי, בארגנטינה ובאוסטרליה, בפריז ובדרום-אפריקה ובכל נקודה יהודית בעולם, עקב בדאגה אחר הלבבות הרכים של שני הילדים

כ״א באדר א׳ ה׳תשע״ד

 

שמחה והתרגשות מילאו בראשית השבוע את הלבבות למראה הילדים חיים-מיכאל ורפאל-יצחק גרוס, היוצאים בריאים ושלמים משערי המרכז הרפואי שניידר בפתח-תקווה, לאחר שלושה שבועות של אשפוז וימים קשים רוויי מתח וחרדה.

השמחה המשותפת שמילאה השבוע את לב כולנו, כמו הכאב הנורא, החרדה הגדולה והתפילות הרבות שליוו אותנו מיד אחרי ההרעלה המצערת – הם תופעה ייחודית לעם היהודי. פתאום כל לב יהודי, בארגנטינה ובאוסטרליה, בפריז ובדרום-אפריקה ובכל נקודה יהודית בעולם, עקב בדאגה אחר הלבבות הרכים של שני הילדים, שמתאמצים לשרוד בסיוע המכשור הרפואי המתקדם.

כולנו התפללנו ושפכנו תחינות לפני אבינו שבשמים, כי אחרי המכה הנוראה שהוכתה המשפחה, בהילקח ממנה שתי הבנות אביגיל ויעל, ייוותרו לפחות הילדים האלה בחיים. ואם צריך נס – שיתחולל הנס. ואכן, בורא העולם הקשיב לתפילות והנס קרה. על כך כולנו מלאי תודה.

כמו בתוך משפחה

איך אפשר להסביר את פרץ האחדות הזה? מניין אותה תחושת ערבות הדדית ושותפות גורל בין יהודים שלכאורה אין שום קשר ביניהם? איך מסבירים את הפער בין ההתכתשויות היום-יומיות והמחלוקות השגרתיות ובין היכולת להניח הכול בצד ברגעים מסויימים ולהרגיש שכולנו עם אחד ובליבנו פועם לב אחד?

דפוס ההתנהגות הזה מאפיין מערכת יחסים של בני משפחה. הם יכולים לריב ולהתווכח, לכעוס ולהתפרץ, אבל ברגע שמישהו מבני המשפחה נקלע לצרה או למצוקה – פתאום הכול מרגישים כי כאבו של אותו בן משפחה הוא כאבם האישי, כי דאגתו דאגתם וכי צרתו –  צרתם.

ספרות הקבלה והחסידות ממשילה את בני העם היהודי לאיברים בגוף אחד. במבט שטחי כל איבר הוא יחידה עצמאית, בעלת צרכים ייחודיים ותִפקודים נבדלים, אבל במהותם הפנימית כל האיברים הם חלק ממהות אחת, מגוף אחד. ככה בדיוק אנחנו.

הרושם העולה מהוויכוחים ומההתכתשויות של ימי השגרה מטעה אותנו לחשוב שבאמת אנו מפולגים ומפוררים, אבל זה רושם מוטעה. עמוק בפנים קיימת אותה נקודה יהודית שמאחדת את כולנו, והיא נחשפת ברגעים שבהם האחדות הזאת עומדת למבחן.

מקור האופטימיות

אמת עמוקה זו היא המקור לאופטימיות גם בימים שבהם נדמה כי שטן המחלוקת מצליח לתקוע טריז בתוכנו והאווירה הציבורית נעכרת בגילויי עוינות ושנאה. בסופו של דבר האחדות הפנימית תפרוץ החוצה ויוכח שוב כי הנקודה הפנימית המשותפת חזקה מכל המפריד והמפלג.

חשוב לזכור זאת גם בעיתות של מתיחות פנימית. היהודי השני איננו אוייב. אולי הוא כועס, אולי הוא ממורמר, אולי מישהו הסית אותו, אבל בתוך-תוכו הוא יהודי כמוך. היעד שלנו צריך להיות – הסרת המעטפת החיצונית וחשיפת הנקודה הפנימית. לכן חבל על כל הוויכוחים וההתגוששויות המילוליות, שאינם מסייעים להשיג את המטרה האמיתית.

פרשת השבוע נושאת עמה את המסר הזה – "ויקהל משה". עלינו להיקהל יחדיו, לזכור שכולנו קהל אחד, מהות אחת, נשמה גדולה אחת שהתפצלה לגופים רבים. כי זה מה שבאמת הננו.


ילדי משפחת גרוס בדרך הביתה (צילום: מרכז שניידר