חזון התורה – המדינה האידאלית / ד"ר אפרים חמיאל

מה ציפה ה' שיבדיל את העם היהודי משאר העמים? דווקא עכשיו, כשמתרעמים על עליות המחירים ועל שאר הבעיות שלנו במדינה,מעניין לדעת מה ה' תכנן עבורנו. ד"ר אפרים חמיאל במאמר מרתק

י״ט באדר א׳ ה׳תשע״ד

כבר לפני מעמד הר סיני בפרשת 'יתרו' מבקש ה' ממשה לומר לבני ישראל מהם תכניותיו לגבי העם שזה עתה ברא והוציא ממצרים: "אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש." כלומר העם צריך להתנהל בקדושה מיוחדת על פי חוקי ה' שינתנו לו ולקיים מדינה אידיאלית השונה מכל יתר המדינות.

בפרשיות 'יתרו' ו'משפטים' שבספר שמות קיבל העם את עשרת הדברות שכל עמי התרבות המערבית קיבלו את רובן, ואת המשפטים האזרחיים לפיהם הוא יתנהל. אך בפרשיות 'קדושים' ו'בהר' שבספר ויקרא מופיעות רוב המצוות המייחדות את המדינה העברית מכל מדינה אחרת והמשרטטות את דמותה של המדינה האידאלית שהעם מתבקש לקיים עם כיבוש הארץ וההתנחלות בה.

בפרשת 'קדושים' מוזכרות מספר מצוות מיוחדות לעם מופת, כמו: השארת פאה ולקט בשדה לחלשים בחברה, איסור לתת מכשול לפני עוור, איסור רכילות, איסור לשנוא בלב והצווי לאהוב את הזולת, דיני פירות ערלה, הצווי לאהוב את הזר הגר עימנו, ועוד.

בפרשת 'בהר' נמצאות עיקר המצוות המיוחדות למדינה האידאלית. מסתבר כי חלקו של עם ישראל בברית אינו מסתכם בפולחן ובקיום המצוות האישיות בלבד. מוטלות עליו התחייבויות נוספות, שנועדו להבטיח קיומה של אומה לדוגמא ולמופת גם במישור הכלכלה והחברה. פרשת 'בהר' עוסקת בציווי התורה על ההתחייבויות המיוחדות של העם: דיני שמיטה ויובל לגבי קרקעות, בנינים ועבדים, וכן דיני ריבית. ככלל, המצוות משקפות מוסר נעלה, שבאומה רגילה אין אפשרות לקיימו. את חלקן אפשר לבצע רק בהשגחה אלוהית ייחודית. בשום עם, שאין לו השגחה אלוהית צמודה, לא תיתכן הפסקת עבודת האדמה, החזרת נכסי נדל"ן שנמכרו, שחרור עבדים שנקנו, ואי-תשלום ריבית על הלוואות כספים. כל הבירורים והעונשים, שנמסרו לביצוע בידי ה', נערכים רק בהינתן השגחה ישירה. משימתו של עם ישראל היא להפגין הצלחה מוסרית וכלכלית של עם, שחי חיי ברית עם ה', מתוך שאיפה לקרב את כל האנושות לחקות את הדגם הזה ולהביאה להכרה בה' ובמוסר האלוהי.

שמיטה: התורה מצווה את העם, כי לאחר שיתיישב בארץ והיא תתן לו את יבולה, יעבוד את האדמה שש שנים ובשנה השביעית יכריז שנת שבתון לארץ, שנת שמיטה. כשם שהאדם שובת ממלאכה ביום השביעי (שבת) וממליך עליו את בורא העולם והאדם, כך תשבות הארץ בשנה השביעית שבת לה', והאומה כולה תמליך עליה את האל, שברא את האומה ונתן לה את ארצה. בשנה זו לא תיזרע האדמה, לא תיקצר התבואה שתצמח מאליה (=ספיח), לא יזְמרו את הגפנים ואת המטעים, לא יבצרו במרוכז את אשכולות הענבים ואת הפירות שיגדלו בר (=נזירך), ותופקר תנובת הארץ לכל דכפין בשוויון מלא: בעלי הקרקע ומשפחותיהם, עבדים, שכירים, נכרים, בהמות וחיות. כולם יוכלו להיכנס לשדות ולמטעים ולאכול לשׂבעה, או לקחת כמות שאפשר לאסוף בידיים. ואם יאמרו במהלך השנה השביעית: מה נאכל מעכשיו ובשנה השמינית עד שתבשיל התבואה? ה' מבטיח כי בשנה השישית תניב האדמה באופן ניסי פי שלושה מהכמות הרגילה, כך שהיבול יספיק לשלוש שנים: השישית, השביעית והשמינית – עד שתבשיל הזריעה החדשה. בפרשת ראה מוסיפה התורה וקובעת, כי בסוף שנת השמיטה יְוותרו המלווים על הקרן של ההלוואות, שהחלשים לא הצליחו לפורען. ראו עוד בדיון בפרשה זו.

יובל: בנוסף לזאת, במהלך שמזכיר את ספירת העומר, על נציגות העם לספור שבע שבתות שנים כאלו, וביום הכיפורים של שנת החמישים (היום בו מתכפרים ונטהרים האדם והמקדש והיו כחדשים) יש להעביר קול שופר בארץ, שופר החרות, כדי להכריז על אותה השנה, שנת החמישים, ולקדשה כשנת היובל. בשנה זו משתחררים כל העבדים העבריים, שלא שוחררו לאחר שש שנות עבדות כמתחייב מהציווי בתחילת פרשת משפטים. אין שום אפשרות לשני הצדדים, אפילו בהסכמה הדדית, לבטל את השחרור. כל האחוזות – נחלות שדה ובית האחוזה שנבנה עליהן – שנמכרו במהלך חמישים השנה האחרונות, חוזרות ליורשי בעליהן הראשונים, שנקבעו בחלוקת הארץ הראשונה. שנה זו תהיה גם היא שנת שבת הארץ, כך שפעם בשבע שנים יהיו שתי שנות שבתון רצופות, והיבול בשנת הזריעה שלפניהן יהיה מרובע בכמותו. לאור הנחיה זו מצווה התורה, כי בכל מכירה של שדה-אחוזה, או של חלק ממנו, ייקבע מחיר הנכס לפי מספר השנים שנותרו עד היובל, שהרי לא השדה היא שנמכרה אלא שנות יבולי התבואה שלה עד היובל. כך יבטיח ה', בעלי הארץ, את ישיבת העם בארצו לבטח, ברווחה.

כאן נסגר המעגל שנפתח עם מכירת יוסף לעבד. החרות האישית מחד גיסא ושייכות הקניין לה' מאידך גיסא הם המונָחים ביסוד פרשת השמיטה והיובל. התורה מנמקת את שחרור האחוזות וחזרתן לבעליהן במילים: "והארץ לא תמכר לצמתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה 23), ואת שחרור העבדים במילים: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא, כ"ה 42). עם ישראל וארצו הם קניינו של ה': זה הוא עיקר הברית בין העם לאלוהיו וזה הוא מקור קדושת העם והארץ. על כל אדם מישראל להכיר בהיותו – גופו ורכושו – קניינו של ה'. הכרה זו היא עיקר חלקו של העם בברית. חירותו של בן ישראל היא ביחס לרעיו, בני האדם, אך לא ביחס לה'. את החרות הזו על הישראלי לנצל כדי למלא את משימתו. באשר לכל נברא בצלם, גם אם אינו בן-ברית: שוויון המעמד של כל בני האדם וזכות כל אחד מהם לחרות אישית ולבעלות על רכוש אינם תקנות אנושיות תבוניות מדיניות, אלא הן נובעות מכך, שכל בני האדם כאחד הם צלם האל, שהוא אדון העולם – זאת בניגוד לשלטון, או לעליונות, של אדם, או של קבוצת בני-אדם, על זולתם. מצב זה האחרון, מעצם הגדרתו, אינו מאפשר שוויון. עם ישראל שרוי, אם כן, במתח בלתי-פוסק בין היותו זה, שבא מרצונו בברית עם ה' כשותף בן-חורין, ובין חובתו לשמור בתודעתו בכל עת, כי הוא עבד ה'. מתח זה בא לידי ביטוי בשירתו של רבי יהודה הלוי: "עבד ה' הוא לבדו חופשי".

ריבית: מאפיין נוסף של העם-לדוגמא הוא איסור לקיחת ריבית מעני שמַטָה ידו, אם הוא אזרח עברי ואם הוא זר, או תושב נכרי, שגר בארץ. עם למופת לא יקח ריבית אלא בהלוואות לצרכי מסחר, המאפשרים רווחים, שגשוג וצמיחה. בעם לדוגמא יינתנו הלוואות לכל עני, ללא ריבית, שכן המלווה מובטח בידי ההשגחה, כי לא יינזק מהתמיכה בחלש גם אם ההלוואה לא תוחזר לו. הרי מלכתחילה כל רכושו, כמו חייו וחרותו, ניתנו לו מידי בוראו. ה' הוא שיפצה אותו על מוסריותו ואין שום סיבה לכך, שלא יחלוק מהרכוש, שהוענק לו, עם יצורי האל, שגורלם לא שפר.

המסר לימינו: קיומו של גוי קדוש למופת הוא אתגר קשה מאד. עם ישראל, גם כשישב לבטח על אדמתו, ונמצא בתקשורת עם ה' במקדש ולאחר מכן – באמצעות הנביאים, לא עמד באתגר הזה. כיום, החקלאות בארץ היא ענף שולי, והנחלות של ימי קדם אינן ידועות לנו, אולם המסרים של התורה במצוות השמיטה, היובל והריבית הם נצחיים. התורה קוראת לנו לגלות פנים חדשים ברעיון השמיטה. כך, למשל, יכול כל אדם לקבוע לעצמו שבתון שנתי פעם בשבע שנים, פסק זמן להתרעננות ולהתחדשות פיזית ונפשית. התורה קוראת לנו להתארגן ברוח רעיון היובל הנצחי ולמצוא דרכים לצמצם את הפערים הכלכליים בין עשירים – כרישי נדל"ן טייקונים ותאגידי ענק – לבין עניים ועובדי קבלן, בין בעלי אחוזות ודיירי מגדלי פאר לבין מחוסרי דיור, כל זאת מעבר לדאגה לצרכי הקיום המיידיים של הנזקקים באמצעות צדקה. התורה קוראת לנו לתמוך בחלש כלכלית, בשייך לקבוצת מיעוט, באחר – יהיה זה העני, היתום, האלמנה, המשפחה החד הורית, העובד- קבלן, העולים מארצות מצוקה או הגר והתושב הנכריים. עלינו לצייד אותם בהכשרה ובכלים כדי שיוכלו להיחלץ מן השפל שהם נתונים בו. התורה, שאינה קובעת את המשטר המדיני הראוי בעיניה, שואפת למשטר כלכלי עם בלמים ואיזונים. היא מעודדת תמורה לחריצות, ליוזמה ולמוטיבציה (קפיטליזם מתון), אך קובעת את שוויון ההזדמנויות, או את זכות האזרחים להזדמנות נוספת – לאפשרות להתחיל לשקם את מצבם הכלכלי. כך יימנעו פערים גדולים מדי בחברה (סוציאליזם-דמוקרטי). התורה גם קוראת לנו בהזדמנות זו לראות את האדמה כפקדון שאנו אחראים לו ולהתארגן לשמירת הסביבה ולהצלתה מאסון אקולוגי עקב הדורסנות האלימה, שבה מנצל ומזהם האדם המתועש את הטבע ומְכלה את משאביו.

ד"ר אפרים חמיאל, מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ומחבר הספר "לדעת תורה", בהפקת "מנדלי מוכר ספרים ברשת".

עמדת התורה כלפי המסתננים – טור דעה

מה עמדת היהדות כלפי הפליטים? דעות רבות הושמעו קראו גם את המקורות בנושא מאת ד"ר אפרים חמיאל מחבר הספר "לדעת התורה" ומרצה באונ' העברית

ה׳ בשבט ה׳תשע״ד

מה עמדת התורה לגבי מסתננים שאינם יהודים הנמלטים על נפשם לתוככי המדינה העברית?

תשובה מענינת לשאלה זו אפשר למצוא בספר דברים, פרשת כי תצא, פרק כ"ג פסוקים טז-יז:

"לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו."

משמעות הדברים הקצרים האלה היא ברורה. התורה אוסרת להסגיר עבד נכרי, שברח לארץ ישראל מפני אדוניו הנכרי או אפילו העברי שבחוץ לארץ, או שבזמן מלחמה ערק למחנה ישראל. יש לאפשר לו לחיות חופשי בארץ, לדאוג שתהיה לו אפשרות קיום טובה במקום שיבחר, ואסור לנצל את חולשתו ולהונותו. התורה מכבדת את הפליט היחיד, הפרטי, שברח מחמת עינויים, או השפלה – ככל הנראה – ושהסגרתו משמעה גזר דין מוות. התורה חומלת עליו ואוסרת להסגירו, או לשַכּנו במחנה הסגר.

אין התורה מתיחסת למסתנני עבודה אשר עברו על חוקי המדינה כדי לשפר את מצבם הכלכלי, אלא על אלו שברחו משעבוד לא אנושי או מסכנה חמורה אחרת. כמו כן אין התורה מבחינה בין אדם אחד לבין קבוצה של אנשים בעלי רקע דומה.

רוב הפרשנים על הפסוקים האלו בדעה כי מדובר בעבד שאינו יהודי שברח מאדוניו שבחוץ לארץ. רב סעדיה גאון כתב: "אשר ינצל אליך מדתו אלא תן לו מקלט בטחון". רבי אברהם בן עזרא כתב: "כי הוא בא לכבוד השם הנקרא על ישראל, ואם העבד יסגירנו ישראל אל אדוניו, הנה זה חלול השם, על כן לא תוננו [=לא תלחצנו]."  רמב"ן מוסיף: "נראה שהוא מצוה שיהיה בן חורין ולא נעבוד בו אנחנו." פרשנים אלו, בהשפעת המדרש רואים לפניהם עבד שברח מסביבה עובדת אלילים אלימה ומבקש להסתופף בצילה של אומה מוסרית המאמינה ועובדת את האל היחיד, וקובעים כי התורה אוסרת להחזירו למדינה והדת ממנה ברח.

את משמעות הפסוקים האלה מסכם יפה שמואל דוד לוצאטו (שד"ל): "אין כאן גניבה, כי לא נחזיק בו כעבד, רק עמנו ישב כבן חורין. אבל יש כאן מידת רחמים, אחר מה שידענו ממצב העבדים בימי קדם. והנה 'עמך ישב...באחד שעריך', ראיה שמדבר בעבד הבא מחוצה לארץ, אם כן איננו של ישראל, כי יהודי בחוצה לארץ מנין?"

מה עלינו ללמוד מכך? את זאת אומר לנו הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' חלק שלישי פרק ל"ט (תרגום מיכאל שורץ): "נוסף לרחמים שבזאת, יש במצוות אלה תועלת גדולה, והיא שנסגל לעצמנו מידה נעלה זאת, כלומר שנעניק חסות למי שמבקש לחסות בנו, נגן עליו ולא נמסור אותו למי שברח מלפניו. ולא די שתעניק חסות למי שמבקש לחסות בך, אלא מוטלת עליך חובה כלפיו לדאוג לצרכיו, להשפיע עליו רוב טוב, ולא להכאיב ללבו באף מלה." כלומר קיום הנחיה זו של התורה ייטיב לא רק עם החלש האומלל והתלוש אלא גם לנו החזקים.

את יחסה של התורה לחלש ולעבד מציגה לנו התורה כבר בספר בראשית בסיפור יוסף. יוסף הובא למצרים לשוק העבדים ושם נמכר לפוטיפר שר הטבחים (הטבח-קצב הראשי, או שר הצבא הטובח באויביו) של פרעה. מוצג לנו לראשונה הצד המכוער של העבדות, שבה האדם מאבד את חירותו ואת עצמאותו והוא נתון לניצול, לשרירות הלב ולדיכוי של אדוניו. כאן מתחילה הגלות של המשפחה העברית הראשונה ממנה צמח  העם ומתחיל, בעצם, סיפור יציאת מצרים – הגאולה מן הגלות והשחרור מהעבדות. יש לפנינו שני סיפֵּרים ליציאת מצרים, האחד היסטורי והשני מוסרי. הסיפֵּר ההיסטורי: מכרנו את יוסף, ירדנו למצרים ונאחזנו בה, הפכנו לעם עבדים, ה' גאלָנו והוציאנו, לקח אותנו להיות עַמו, נתן לנו את מצוותיו, הובילנו במדבר והביא אותנו אל הארץ. הסיפֵּר המוסרי הוא סיפורו של האחר, החלש – העבד, הגר, היתום, האלמנה, העני והלוי, ובימינו – עולים מארצות נחשלות, אמהות חד הוריות, עובדי קבלן ופליטים מאפריקה. היחס לחלשים בחברה הוא נייר הלקמוס שהיא נבחנת בו. התורה אינה חדֵלה להראות לנו, לאור שעבוד מצרים, כמה נורא הוא השעבוד וכמה גדולה החרות, ומכאן – כיצד עלינו להתייחס לאחר החלש, מחוּסר הנחלה או רכוש ונכסים, מחוסר השרשים והקשרים או מחוסר התמיכה המשפחתית: "כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב כ'), "כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה כ"ג), "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא כ"ה נ"ה). כבר לאבות היו עבדים ושפחות – אליעזר, הגר, עבד אברהם, בלהה וזלפה; אך מלבד הארוע הקשה בין הגר לשרה, הייתה זו עבדות "דה-לוקס", שבה נצטוו אברהם וצאצאיו לָמוּל את עבדיהם והללו הפכו לחלק מהמשפחה המורחבת. בסיפור של יוסף אנו נתקלים בעבדות, שהיתה חלק מהמרקם החברתי של החברה האנושית באותה תקופה, על כיעורה ואכזריותה. יוסף הצליח להתמודד גם עם זאת. כמובן, שִעבוד ישראל במצרים הוא מקרה מובהק וקיצוני של עבדות-המונים. התורה מציבה לעבדות ולניצול החלשים והתלושים חלוּפה בעשרת הדברות ובמצוות שונות, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

הכותב הינו ד"ר אפרים חמיאל, מחבר הספר "לדעת תורה" (בהוצאת "מנדלי מוכר ספרים ברשת") ומרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.