המן הרשע קיבל הוראה מאחשורוש: לקחת את מרדכי היהודי, להרכיב אותו ברחוב העיר ולקרוא לפניו “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”. מתארים לנו רבותינו ז”ל את אשר אירע, הלך המן ממקום למקום וחיפש את מרדכי היהודי, עד שהגיע לבית המדרש. שם הבחין הוא בראש הישיבה מרדכי, המוסר את שיעורו בפני תלמידי הישיבה. המתין המן בירכתי בית המדרש עד לסיום השיעור, וכשזה הסתיים, התעניין המן על מה נסוב שיעורו של ראש הישיבה. לא מובא שהתלמידים התרגשו יתר על המידה נוכח הופעתו של צורר היהודים בשיעור כללי של מרדכי, גם לא מסופר שהם רצו להזעיק את רבם ממקומו בקיר המזרח. הם רק השיבו לו, כי עוסקים הם בסוגיה של “קמיצה”, ועל סוגיה זו מסר מרדכי את שיעורו. מה זה “קמיצה”, התעניין המן, והתלמידים הסבירו לו, שכאשר ייבנה בית המקדש, יקריבו את קרבנות המנחה והעומר, בהם הכהן מקיים מצוות קמיצה, ועתה לומדים הם את ההלכות והדינים של אותם קרבנות.

ממשיכים חכמינו ז”ל ומספרים, כי באותה שעה אמר המן, הקומץ שלכם הכריע את עשרת אלפים ככרי כסף שאני נתתי לאחשורוש כדי להרוג את העם היהודי.

והשאלה כמו נשאלת מאליה. מה הדבר המיוחד שראה המן הרשע בלימוד “קמיצה” יותר מכל לימוד אחר? מדוע הצהיר את הצהרת התבוסה דווקא כאשר שמע שבני הישיבה לומדים הלכות אלו? האם יש משהו בהלכות אלו יותר מכל נושא הלכתי אחר?

אלא, מבארים לנו רבותינו, שכאשר אמרו להמן שברגעים הרי גורל אלו יושב מרדכי בבית המדרש יחד עם תלמידיו, בטוח היה כי הם אבלים וחפויים, ראשם מורכן, והם מכינים עצמם לגרוע מכל. לבטח, כך חשב, מרדכי אומר עימם וידוי, מחזק אותם במדרשים על מסירות נפש וקידוש ד’. אולי מתאר להם את הזכות הגדולה המצפה לאלו המוסרים נפשם ולא משתחווים לצלם.

אך כאשר שמע המן הרשע כי תלמידי הישיבה בראשות רבם לומדים על בניין בית המקדש, הבין הוא כי אין לו כל סיכוי למולם. בארמון המלוכה עוסקים בהכנות האחרונות לקראת הריגתם של כל היהודים. מתכננים במרץ את הפיקוד על כל מאה עשרים ושבע מדינות אחשורוש, מוודאים שההוראה להשמיד, להרוג ולאבד את כל העם היהודי הובנה ומיושמת כראוי בכל מדינה ומדינה, ששום מושל או ראש עיר לא מתחמק מביצוע ההחלטה, שכולם מוכנים ומזומנים ליום הגדול. וכאן, בבית המדרש, כלל לא מתעניינים בזה, ועוד עסוקים באמונה שלמה בבניין ובתקומה, מתוך ידיעה ברורה, כי כל הנאמר בתורה ובנביאים על בניין בית המקדש ועבודת הכהנים מוכרח להתקיים, ואם כה מוחשית אמונתם, אות היא שהיהודים ניצחו. מול תורה כזאת ונגד עם כזה הבין המן, כי לא יוכל להם.

אף אנו צאצאי צאצאיהם של יהודי שושן הבירה שרדנו מאורעות וזמנים קשים מנשוא. אבות אבותינו חשו ונפגשו פעמים אינספור בנהרות של שנאה ודם מצד גויים שפלים שונאי יהודים. העם היהודי עבר ועדיין עובר סבל בל יתואר מכל צורריו ומבקשי רעתו. לכל אורך ההיסטוריה, בכל מקום בו התגורר יהודי, פגש במוקדם או במאוחר במושג הקשה ששמו אנטישמיות, ותרגומו: הצקות ורדיפות, עלילות וטביחות. בכפרים הנידחים ביותר ובמרכזי הערים הגדולות זיהו תמיד השכנים הגויים מי הוא יהודי ולמי עליהם להציק ולהרע. אך יסוד אמונה גדול נר לרגלנו ומחזק את לבנו בכל עת צרה וצוקה. אנו מאמינים באמונה שלמה בביאת משיח צדקנו, עינינו נשואות ליום שבו פתאום יבוא ויגאלנו. ניוושע ונתפטר מכל הייסורים והמכאובים ונצעד בעוז ובגאון למקום שבו מעולם לא זזה שכינה מעם ישראל.

יהודי מאמין יודע לנתב את כאבו ואת צערו לחיזוק האמונה והביטחון בד’. יהודי מאמין יודע, כי הרוצה להינצל מחבלי משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. זו היא התשובה למבקשי רעתנו, ובכוח אמונה יוקדת ובהירה זו תנצח ה”קמיצה” שלנו את עשרת אלפים ככר כסף וכלי נשק משוכללים וחדישים שלהם.

הדברים אמורים כלפי כל הניסיונות לפגוע ולחבל בעולמנו. כאשר יהודים, בני בניו של אברהם יצחק ויעקב, מבקשים להרים יד חלילה בכל הקדוש והיקר לנו מאז מתן תורה, לנתקנו מכור מחצבתנו – התורה הקדושה, עלינו להמשיך בבניינו של העם היהודי ולהוסיף ביתר שאת בחיזוק עולמנו הרוחני הערכי, הבונה ומקים נדבך ואבן נוספים לבית הבחירה, מתוך תפילה וציפייה להיגאל ולהינצל מן הסבל והמצוק הנמשכים מזה אלפי שנות גלות קשה ומפרכת.

באדיבות הפלס