"בכ' בתמוז לפני שנתיים התייתמתי מאבי ה-לא ביולוגי, הרגשתי שהעולם נגמר. עמדתי על יד מיטתו לילה שלם ובכיתי, התנקיתי מבפנים, כמו כל פעם בשנתיים הללו בלעדיו שאני הולך לקברו ופוגש את ה-אני האמתי שלי". זהו סיפור אהבה של מלך זילברשלג, כתב תאגיד השידור הציבורי 'כאן'. סיפור על אהבה וגעגוע אינסופי לרבי מסערט ויזניץ'.

"נכנסתי לחדר, נער צעיר בן 13, הוא שאל אותי אם הרב בישיבה מכבד אותי, אם אני נהנה שם בישיבה, אם האוכל טעים ואם המיטה נוחה. הוא לא שאל אם אני לומד, כמו שמתבקש שרב ישאל תלמיד, גם לא נשאלתי אם אני מתפלל, מניח תפילין או טובל במקווה. הוא פשוט רצה שיהיה לי כיף שם. היום לפני שנתיים נפטר הרבי שלי, רבי אליעזר הגר האדמו"ר מסערט ויז'ניץ. אני זוכר את ההודעה שהגיעה אז ועד היום אני מסרב לקבל. אני זוכר שמול עיניי רצו החגים, השמחות, הרגעים היפים וגם אלה שפחות שתמיד היו יחד איתו. שום דבר לא קרה בלעדיו.

רבים בסביבתי שואלים אותי למה אני דומע כשאני מדבר עליו. או במילים פשוטות: מה לבן 20 ובן 90. למה רבבות יצאו להלוויתו וממשיכים לבכות אותו לאחר מכן. התשובה אינה שכלית היא רגשית, החיבור הזה הוא הקשר הרגשי החזק ביותר בחיי. גדלתי על דרך החסידות, על ברכיו של הרבי. לא היה ציון דרך בלעדיו. לפני הברית הוא זה שבחר לי את שמי יחד עם הוריי בחלאקה הוא גזר את שערי, לא לפני שהושיב אותי על ברכיו ושוחח איתי כאילו אני בן שיחה רגיל

בבר מצווה הניח לי תפילין, רק איתי ונשק לי במצחי. ולו רק הייתי זוכה היה הרבי רוקד איתי גם בחתונה שלי. לא זכיתי.

באדיבות הקול היהודי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.