הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים הם – עשרת ימי תשובה. ימים שיש בהם מסוגלות מיוחדת שמאפשרת את ההגעה עד לעצם הנשמה, מקום שלמעלה ממדידה והגבלה, ומשם המשכת כוחות ייחודיים שיש בהם מסוגלות לתשובה אמיתית ושלמה. כדי להבין עניין זה לעומקו, נעמוד על האופן שבו הקב"ה ברא את העולם, אופן כזה שבשורשו מתאפשרת הארת התשובה.

על הכתוב "ברא אלוקים" (בראשית א' א) אומר רש"י – "ולא אמר ברא הוי' שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין".

הקדמת מידת הרחמים ושיתופה עם מידת הדין הוא הבסיס והשורש לעניין התשובה. כידוע, השם המפורש של ה', י-ה-ו-ה, משמעו "היה הווה ויהיה", הוא מבטא עניין בלתי בעל גבול, שהוא מעל הזמן והמקום, למעלה ממדידה והגבלה. והשם אלוקים, מבטא דווקא את הדין ואת המוגבלות של העולם לשאת באורו האינסופי של הבורא.

לכאורה נראה ששם אלוקים מבטא צמצום והסתרה, אבל למעשה זהו צמצום והסתרה שעניינם הוא דווקא הגילוי של האור האלוקי. הרי שכדי לברוא את העולם הקב"ה היה צריך לצמצם את אורו, ובכך לאפשר את התהוות המציאות, כדבר שלכאורה מרגיש את עצמו כשישות נפרדת. ואם לא היה מצמצם את אורו, לא הייתה יכולה להתהוות מציאות העולמות כי הם היו מתבטלים ונכללים בו. על דרך משל – אם נדליק גפרור בתוך השמש, ברגע אחד הגפרור יתבטל לאש השמש ויהפוך להיות חלק ממנה, ללא כל זכר למציאות משל עצמו. אבל אם נתרחק מהשמש, רק אז יוכל הגפרור להידלק ולהישאר במציאותו.

באופן דומה הקב"ה צמצם את אורו, כדי שלכאורה המרחק ממנו יאפשר את התהוות המציאות כיש. אז נוצר הרשימו, הוא הימצאותם של האורות בתוך החלל והמקום הפנוי שלאחרי הצמצום. מתוך הרשימו משך הקב"ה את הקו, דרכו נמשך האור אינסוף לפי ערך ומידה, וממנו משתלשלים העולמות והתהוותם מאין ליש, בלי שיתבטלו לנוכח אורו האינסופי. עניינו של הקו הוא הגילוי, ועניינו של הרשימו הוא ההעלם וההסתרה. על דרך משל – אדם שמשיג באיזו חכמה וברצונו להמשיך את אותה חכמה לאדם אחר, כותב ביאור של החכמה באותיות ומשפטים. והרי שבאותיות שכתב נמצא אור החכמה, שאותה רצה להעביר, אך האותיות מכסות על אור החכמה והיא נעלמת בתוכן. החכמה תעבור לאדם שרוצה להשיג בה, באופן שתואם את כלי השגתו, על ידי קריאה והעמקה באותיות הכתובות. ואם יתעמק ויקרא את הכתוב שוב ושוב, יוכל לגלות בכל פעם עומק גדול ונשגב יותר, שנמשך מאור החכמה של זה שכתב וטמן את חכמתו בצירופי האותיות. במובן מסוים האותיות מכסות על החכמה, אך מצד האמת – האותיות הן הדרך היחידה להעביר לזולת את אותה החכמה באופן שיהיה תואם להשגתו, כך שדרך הצמצום וההסתרה נובע עצם הגילוי שבאותה חכמה.

בענייננו – הקו עניינו הוא הגילוי והוא המקור לאורות, והרשימו עניינו הוא ההסתרה והוא מקור לכלים. בהקשר שהובא לעיל בשני שמותיו של הקב"ה (שם הוי', ושם אלוקים), שם הוי' הוא הגילוי ושם אלוקים הוא ההסתרה, שמטרתה היא עצם הגילוי שבשם הוי'.

ייחוד הקו והרשימו, כמו גם ייחוד שם הוי' ושם אלוקים, הם העניין שמצוי בבריאת העולם דרך שיתוף מידת הדין ומידת הרחמים. הרחמים עניינם לאפשר צמיחה אצל הזולת דרך התכללות החסד והגבורה. החסד הוא נתינה בלי גבול, והגבורה היא נתינה לפי דין - לפי גבול ההשגה של המקבל. הרחמים מבטאים מעטפת חיצונית שגדולה יותר מכליו של המקבל, ויש בה דבר נעלם ובלתי מושג לו. הדין הוא קבלה לפי כליו של המקבל באופן שמושג וברור לו. על דרך משל - כמו עובר שנמצא ברחם אימו, ועל אף שהוא מתפתח ומתהווה בתוך הרחם, אין לו השגה בדבר שסובב ועוטף אותו. דווקא בגלל השילוב בין מה שהוא משיג ובין מה שאינו משיג, הוא מתהווה והופך לגוף שעתיד להיות כלי מתוקן וראוי לנשמה שתשכון בתוכו, ואז תתקיים בו בחינה של עולם קטן. עולם הוא מלשון "נעלם", משמע שכדי שיוכל להתקיים ולהיות כדבר שלכאורה מורגשת בו הנפרדות והישות, חייבים להיות בו גם הדין (מה שמושג) וגם הרחמים (מה שסובב ויש בו חלק בלתי מושג - נעלם).

לפני בריאת העולם היה אור אינסוף ממלא את החלל ולא היה מקום למציאות העולמות. מכאן שהדבר שעל ידי העלמתו מתאפשרת התהוות העולמות, הוא בבחינת ממלא. זאת על אף היותו כסובב לאחר שנברא העולם ומורגשת בו לכאורה הנפרדות ממקורו. כך גם בדרך המשל, דווקא בגלל הרחמים שעטפו את העובר בבטן אימו ואפשרו את התהוותו כעולם קטן, תתקיים בו בחינת הרחמים להיות עוטף וסובב לזולתו, כמו גם, ובעיקר – לעצמו בפנימיותו.

ראש השנה נקבע להיות ביום השישי למעשה בראשית, ולא ביום הראשון של הבריאה! ביום השישי למעשה בראשית נברא האדם הראשון, והוא זה שפעל את עצם קיום הבריאה, כאשר הוא חיבר בדעתו את הסובב והממלא להיות שייכים בדבר אחד. האדם הראשון אמר – "הוי' מלך גאות לבש". כך, על ידי זה שהוא המליך את הקב"ה להיות מלך העולם, נמשך עצם קיום הבריאה, וזהו הראש שממנו נובע העניין הכללי, שממנו נמשך כל שיבוא אחריו. כידוע – "אין מלך בלא עם" וההבדל בין המלך והעם הוא כעניין חיבור הסובב והממלא. שהרי העם הוא ריבוי הפרטים וההתחלקות (כפי שמובא בשם אלוקים), שעצם חיבורם יחד, מבטא את המורכבות הכללית שישנה במלך (כפי שמובא בשם הוי'). האור שנמשך מהתכללות שניהם יחד, הוא משיכת העצם שלמעלה מההתהוות.

מה הוא עניינו של העצם ?
העצמות ומהות של הבורא היא תכלית הטוב ושלימות הטוב, זהו הגילוי שאותו פועל היהודי לגלות בעולם. המשכת העצמות נובעת מהתכללות שני הפכים שבחיבורם נמשך אור שלמעלה משניהם. כדי שיוכל להימשך אור שלמעלה משניהם, חייב להיות בהם צד גלוי וצד נסתר, שמתוך החיבור בניהם נעשית התחדשות. מתוך ההתחדשות של הגילוי, שנובע ממה שנסתר, נמשך התענוג העצמי.

התענוג העצמי הוא מה שהיה הוא ושמו לבדו, לפני שנברא העולם והתאפשרה מציאות העולמות כדבר שמורגש בו היש כנפרד לכאורה. והרי שכדי שתוכל להיות התחדשות, חייבת להיות מציאות היש שמורגש כנפרד. והגילוי שנמשך ביש מתוך מה שנסתר ונעלם, הוא המשכת העצמות – היא תכלית הטוב ושלימות הטוב, שלמעלה מהתהוות ולכן אין בה שינוי.

בראש השנה חוזרים כל ענייני העולם לשרשם, שהרי הוא המקור והדבר הכללי שממנו הם נמשכו. משמע שבראש השנה צריך היהודי להמשיך את התחדשותו מהעצמות. את ההמשכה הזו אנו עושים על ידי התפילה. העצמות שבנשמות ישראל היא בהעלם, ודרך אותיות התורה נמשך ומאיר הגילוי, שנובע מתוך ההעלם. קיימות שתי בחינות בתפילה – תפילת העני ותפילת העשיר. כתוב שאין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת (נדרים מא, ריש ע"א), וכדי להבין את מעלתם אחד על השני נשתמש במשל – כאשר אב רוצה להסביר לבנו דבר חכמה שאין בכליו של הבן לתפוס, עליו לפשט את נקודת החכמה ולצייר אותה בקווים פשוטים שהבן יוכל להשיג בהם. לצורך המשל האבא הוא העשיר והבן הוא העני (בדעת). וודאי שהנקודה שבה הבן משיג מחכמת אביו, היא לא כל החכמה שבה האב משיג בשכלו. אך במידה והבן יתבטל לחכמת אביו וייתן לנקודה להאיר בו מתוך הבנה שיש לו עוד מה להשיג באותה החכמה שאצל אביו, הרי שכל פעם שיתבונן באותה נקודה יוכל להתחדש בו דבר נוסף מעצם החכמה, כפי שהיא מצויה אצל אביו. והרי שמצד ההתחדשות מגיעים לעצם, ובהתקשרות שיש לעני עם העשיר, באופן שממשיך להתחדש ולהוסיף, נמשך התענוג. דבר זה פועל גם בכיוון ההופכי – כאשר האב, שעשיר בדעת וחכמה, מקבל את ההארה הפשוטה שיש בעצם חכמתו, זאת על ידי הצמצום שהוא נדרש לו כדי להעביר אותה לבנו, ודרך צמצום זה נובע הגילוי העצמי שבאור חכמתו ומתקבל גם אצלו התענוג העצמי. והרי שכמו בכוונת הבריאה - שתהיה המשכת אלוקות ולא מציאות היש כדבר שמורגשת בו נפרדות, כך גם מטרתו של האב בהעברת החכמה לבנו. האב אמנם מצמצם את השגותיו ולא מגלה אותן בפני הבן באופן מלא, שהרי הבן אינו מסוגל להכיל אותן, ואם האב ייתן לו אותן כפי שהן - הבן יתבלבל והשגתו המוגבלת תתבטל בתוכן לגמרי והוא לא יבין דבר. בעצם הצמצום של האב מול בנו, הוא יוצר את הנפרדות בניהם, אך למעשה מטרתו היא חיבור והתחדשות, זאת כדי שבנו יעלה מחיל אל חיל ואף יתעלה מעליו בעתיד.

כך גם בתפילת העני ותפילת העשיר. העני מתפלל מתוך מקום חסר. הוא מבין שבתוך אותיות התפילה, שתיקנו חכמי ישראל, טמון אור אינסופי שיאיר בו את אור הנשמה הנעלם. ועל ידי ההתחדשות שיש בתפילת העני נמשך התענוג העצמי. לכן תפילת העני מתקבלת לפני תפילת העשיר. לעומת זאת, העשיר לא מבקש בעד עצמו, הוא רוצה במה שהוא סובב ומשמש לו כעוטף, כך שמקום הידיעה מנתק אותו מעצם האור שבדעתו, מהמקום הפשוט. ודווקא כשיצטרך לפשט את חכמתו לעני, אז תתגלה בו הארת עצם ההשכלה.

העני והעשיר מבטאים שתי בחינות בעבודת ה' - בעל תשובה וצדיק. העני מכיר בחסרונו ודווקא דרכו יש בכוחו למשוך אור שנעלה יותר ממה שבכליו להשיג. כמו בעל תשובה, שהזדונות שפעל בחוסר ידיעתו לרצון ה' ולדרך האמת, לבסוף נהפכו לו לזכיות. והעשיר שמבטא את עבודת הצדיק, יש בכוחו להאיר את דרכם של הטועים, ולעורר את דעתם למה שנסתר ולא מושג בהם ברצון ה' ודרך האמת. את השלמות שממנה נמשך עצם הנשמה, היהודי מקבל על ידי התכללות שתי הבחינות הללו - זהו גילוי עצם שם הוי' שלמעלה משם הוי'. מצד אחד להתייגע ולהשכיל בדעתו את משמעות התפילות שתוקנו, ואת החכמות הרבות שיש בהן. ומצד שני להבין שהנסתר שבהן הוא אור אינסופי ובלתי ניתן להשגה. מתוך תחושת עניות זו, שעל אף השגותיו השכליות לעולם לא יוכל להשיג בעצם האור שממנו הן נמשכו, יוכל להתפלל מתוך פשטות. והרי שהמעלה של העצמות היא פשטות. ואם ישחרר את כל השגותיו השכליות ויכוון את כוונת ליבו אל העניות של הגילוי אל מול ההעלם, יוכל להתעלות עד לפשיטות העצמות של עצמות אין סוף ברוך הוא, שמתגלה בפשיטותו של איש פשוט. וזה מה שכתוב שהצדיקים יחזרו בתשובה, כאשר יגלו את עניותם במדרגות נעלות מאוד, שהרי השורש והמקור של עצם הנשמה הוא באין ערוך לכל מה שמאיר בדעתם פה למטה.

וזה מה שכתוב – "כל שנה שהיא רשה (עניה) בתחילתה מתעשרת בסופה", שתחילה היה אור אינסוף ממלא את החלל ולא היה מקום למציאות העולמות - בחינה של עניות במידה מסוימת בהקשר היעדר העולמות. ומתוך המעלה שבעניות, נבע הצמצום שסילק את האור הגדול ואפשר את משיכת הקו מתוך הרשימו. ועל ידי הקו התקבל האור לפי ערך ומידה והתאפשרה בריאת העולמות – בחינה של התעשרות לנוכח התווספות מציאות העולמות. ובקב"ה בעצמותו ומהותו אין שינוי, שכן הוא כולל את שתי הבחינות הללו בעצם. כך התפשטות האור האלוקי באה לידי ביטוי ברשימו, שנבע מתוך הצמצום העצמי, והוא בחינת גילוי העוני – גילוי פשוט שמעל העלם והסתר (עבודת בעלי התשובה). ובמשיכת הקו ובריאת העולמות באמצעותו, מתגלה בחינת גילוי העשיר – גילוי מורכב שמתחת, ואף כפוף, להעלם וההסתר (עבודת הצדיקים). ומשורש זה נמשך העניין הכללי שבתשובה, עניין שתקף אפילו לצדיקים גמורים ולבעלי מדרגה והשגה נעלית באלוקות. והרי שכאשר ה' הלך לברוא את העולם אז הוא נמלך בנשמותיהם של צדיקים וברא את העולם, זאת מכך שמאור הקו (הגילוי המוגבל שכפוף לגילוי הבלתי בעל גבול שממנו הוא מתהווה - בחינת העשיר שמבטא את עבודת הצדיקים) השתלשלו העולמות לפי ערך ומידה, ונתהוו כמציאות שיש באפשרותה לשוב אל ה' ולגלות בה את אורו האינסופי.

והרי שהתכלית ומטרת בריאת העולמות היא לא כדי שתורגש בהן מציאות נפרדת, אלא כדי שיהיה בהם גילוי אור אינסוף. לשם כך נתן לנו ה' תורה ומצוות שהן "עצמות", אבל לא פשיטות העצמות. המצוות הן בחינת גילוי השייך במעשיו של כל יהודי (במובן זה זו בחינת עשיר – צדיק), ללא קשר לדרגתו והשגתו השכלית. הקיום המעשי של המצוות הוא גילוי רצונו של ה' יתברך, ולימוד התורה הוא גילוי חכמתו של ה' יתברך. והתורה היא בחינת גילוי שנובע מתוך העלמות והסתרים (במובן זה זו בחינת עני – בעל תשובה). דרך יגיעה והתעלות בהשגת החכמה האינסופית שבתורה, יכול היהודי לחדש בעצמו דיוקים וכוונות נעלות, כך להביא את מעשיו שיהיו בבחינת צדיק שהוא בעל תשובה. אז תתגלה פשיטות העצמות, שעל כך הייתה תכלית ירידת הנשמה בגוף ותכלית בריאת העולמות, ואת זה יוכל לגלות רק כאשר המורכבות האינסופית תהיה בו כאיש פשוט, דבר שקיים באיש פשוט בדרך ממילא כאשר הוא בטל לחכמתו ורצונו של הקב"ה. והמצוות על אף היותן פרטים השייכים בכלל תרי"ג המצוות, בכל מצווה ישנו עניין כללי שנמשך ממנו אור בלתי בעל גבול. על ידי קיום כל המצוות ממשיכים ישראל את האור שלפני הצמצום, שכן העשייה הגשמית בעולם שבו האלוקות לכאורה מכוסה, היא דבר בעל גבול (מידת הדין). אך הכוונה שממנה נובע קיום המצווה בפועל ומעשה, הוא דבר שמעל הגבלה ומדידה (מידת הרחמים). והרי שהתלבשות הכוונה בתוך המעשה, היא המשכת המקור לקיום המצוות, וזהו גבול שמעל מדידה והגבלה – מעל שייכות של גשמיות ורוחניות, זמן ומקום.

וזהו יחוד שם הוי' ושם אלוקים, ובשורשו זה ייחוד הקו והרשימו. בעולם הגשמי ביטוי זה הוא ייחוד האורות והכלים – המעשה והכוונה. וכפי שכתוב - שכל שנה שהיא רשה בתחילתה מתעשרת בסופה – הרי שכל מעשה חסר כוונה, השייך בכל יהודי ללא קשר לדרגתו והשגתו באלוקות, סופו שיתעשר ותהיה בו כוונה ופשטות, שהחיבור בינה ובין המעשה הוא המשכת גילוי עצמות ומהות.

בעשרת ימי תשובה כתוב שהמאור בקירוב אל הניצוץ ולכן בימים אלו אין מדידות והגבלות. צריך להבין כיצד נפעל דבר זה שמאפשר לכל יהודי המשכת התחדשות מהעצם ממש : בימים אלו היחיד הוא כמו הציבור, מכאן שהמשכת האור משני דברים אלו (יחיד וציבור) שהפוכים בתכלית, יש בכוחה ליצור התחדשות עצמית.

בראש השנה מתווספים שלושה עניינים – מלכויות, זכרונות, ושופרות. לכל אחד מעניינים אלו, ולחיבורם יחד כפי שהוא בא לידי ביטוי בראש השנה, חלק ותפקיד בדבר הרוחני שנפעל - התקרבות המאור לניצוץ.

מלכויות – המלכת המלך, שההבדל בין המלך והעם הוא כמו ההבדל בין העשיר והעני, שהרי על ידי המלכת המלך, האדם שם את עצמו כעני. זכרונות – מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר וגם למחשבת התורה. לכן על אף שהתורה מגלה את מעלת הנשמות, הרי שבמובן זה התורה היא בחינת אורות וגילויים, ומצד זיכרון המחשבה שישראל קדמה לכל דבר, היהודי בבחינת עשיר. שופרות – הנשמה היא עצמות ממש, רק שהעצם נמצא בהעלם. על אף שמעלת הנשמה גדולה יותר מהתורה, החיבור בין מה שנעלם בנשמה ובין מה שגלוי בתורה (אותיות התפילה) הוא זה שמושך את העצם. כדי לעורר המשכה זו ולחבר את המלכויות (העני – בעל תשובה) עם הזכרונות (העשיר – הצדיק) תוקעים בשופר - הוא זה שמעורר את הזיכרון העתיק של הנשמה, כפי שהיא כלולה ומתבטלת בעצמותו ומהותו של הקב"ה.

השופר נעשה מהבהמה, אך הוא נעשה ממקום ההתנשאות של הבהמה, שכן חלק השופר עולה ממנה כלפי מעלה וכולל בתוכו שילוב ממוצע של צומח ודומם, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחי. הקרן היא כדבר דומם ממש, אך היא צומחת ומתנשאת מעל הבהמה, והרי שהבהמה היא בדרגת החי. לכן הקול שיוצא מהשופר אינו דומה כלל לאדם, אבל יש בו את מה שסובב לו ומעורר את הכוחות המקיפים שלמעלה ממה שמלובש וגלוי בו. זו בחינת "בהמה רבה" שלמעלה מעולם האצילות והיא שורש ומקור לכל בהמה, גם לנפש הבהמית שמכסה ומסתירה על האלוקות שבפנימיות ליבו של היהודי. קול השופר מעורר את צעקת הלב הפנימית באופן פשוט שאין בו קול כלל, ומעל גילוי זה נעלמת ונסתרת בחינת א"ק (אדם קדמון), הוא העולם הראשון לאחר הצמצום, ממנו נובע כל סדר ההשתלשלות והוא בבחינת רצון כללי ומחשבה של - 'אנא אמלוך'. רצון שחייב להישאר בהעלם והסתר אצל היהודי, כדי שיוכל להמליך על עצמו בפשטות את הקב"ה. כך מעלת העני תתקבל לפניו יתברך וממנה תבוא ההרחבה והעשירות - המשכת השפע. זה מה שפועל השופר – "קלא פנימאה דלא אשתמע" – קול פנימי שאינו נשמע, וזו עבודת התשובה מצד עצם הנשמה - שייכות הניצוץ במאור.

ומה עניין "בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון" ?

בראש השנה ישנה נתינת הכוח הכללי מהיום הראשון שבו נברא האדם והמליך על עצמו את הקב"ה. מעניין כללי זה נמשך הכוח לראות את עצמו כעני אל מול התלבשות אור אינסוף בבריאה, ומתוך עניין כללי זה נכתבים הפרטים ופרטי הפרטים שמרכיבים את חייו ופועלו. הרגשת היש והנפרדות מאלוקות, מכסה על ביטול האדם במציאות, ולכן נתינת הכוח הכללית לביטול במציאות, חייבת להקדים לכתיבת הדין שבראש השנה. על דרך הכתיבה בדף, שחייב להיות בו מקום פנוי, ואז יוכל להיכתב בו דבר חדש. עניין הכתיבה הוא הדין, משמע - לפי גבול ומידה. כמו גם שאת האותיות הכתובות יכול להעתיק כל אדם, גם כזה שאינו משיג בחכמה הכתובה. זאת על דרך המעשה שבקיום המצוות, ששייך בכל יהודי ללא קשר לדרגתו והשגתו באלוקות. כפי שנכתב - "בראשית ברא אלוקים", ומה שנתבאר לעיל בנוגע לצמצום שבשם אלוקים, הוא מידת הדין, כמו שראש השנה הוא יום הדין ובו נמדדים ענייני העשייה של העולם הזה.

בימים שבין ראש השנה לכיפור - עשרת ימי תשובה, ישנה נתינת כוח מתוך כלליות עשר הספירות כפי שהן בשרשן, שנעלה יותר מיום בריאת האדם ביום השישי למעשה בראשית. מקורם הכללי ונתינת הכוח להם, הוא מעשר המאמרות שבהם נברא העולם, התהוות יש מאין, שעדיין כולה אלוקות ואינה מכוסה בהעלמות וצמצומים רבים. כפי שנכתב "בדבר הוי' שמים נעשו", ומה שנתבאר לעיל בנוגע לשם הוי' שהוא בלתי בעל גבול, והוא מידת הרחמים שקדמה למידת הדין ואף נכללה בה למטרת קיום העולם. בשונה מהכתיבה שבראש השנה והיא דבר נפרד לאחר שנכתבה, הדיבור אמנם יוצא כלפי חוץ אך הוא נובע ומחובר למקורו בפנימיות האדם. הדיבור הוא הממוצע המחבר שבין המעשה (הכתיבה) ובין המחשבה (החתימה שביום הכפורים עצמו), ולכן יש בו חיבור עצמי שבו נתינת כוח כללית בקירוב המאור והניצוץ.

וביום כפור יחתמון, משמע שביום כפור תתחבר הכתיבה המוגבלת, שמבטאת את הגילוי שבצמצום (מידת הדין), אל הדיבור שיש בו גילוי עצמי (מידת הרחמים) והתעלות מעל סדר ההשתלשלות (הבל הלב – קול פשוט שאינו נשמע). חיבורם של שני אלו יהוו יחד את החתימה - המחשבה הפנימית של היהודי - שייכותו בעצמותו ומהותו של הקב"ה, תכלית הטוב ושלימות הטוב. לכן יום זה מכפר ומטהר מכל החטאים, לפי שקדמה לו נתינת הכוח הכללית והמשותפת במידת הדין ובמידת הרחמים.

כבר ממשמעות שמו ניתן להבין את עניינו הפנימי שמחבר יחד את הבלתי מושג ואת ההשגה. "כפורים" הוא – כמו פורים, אך ההבדל שמצוי בין השניים הוא שבפורים אנו מתחפשים ובכך מגלים כלפי חוץ את הפנימיות הנעלמת שלנו. וביום כפורים אנחנו מתפשטים ומתחברים לפנימיות האמיתית שלנו - ליש האמיתי, הוא עצם הנשמה שכולו טוב בתכלית, ללא ההתכסות וההסתרה ששייכים בענייני העולם הזה. לכן כדי להתחבר למקום מקודש ועצמי זה, אנו מסירים מעלינו את כל מה שמעניק לעולם החומרי את האחיזה הגשמית עלינו – אוכל, שתייה, מלאכה וכו'.. וכך נוכל לפשוט מעלינו את מה שהעולם מכסה על האלוקות שבעצם.

עניינו של הצום הוא הרעב שמעל הבירורים שהנשמה צריכה לברר בעולם. הרי כשהגוף שבע אזי הנשמה קיבלה את כל מה שעליה לברר. וכשהגוף רעב, מתגלה בצום הצימאון של הנשמה לחזור ולהיכלל במקורה ושורשה - צימאון לגילוי העצם שמעל הבירורים של העולם הזה. לכן בעשרת ימי תשובה היחיד הוא כמו הציבור - בחינת יחיד זו בחינת המקיף שביחידה, מה שמבטא את צעקת הלב, וצעקה היא מלשון אסיפה, שאוסף אליו את כל הכוחות הפנימיים ממה שנתפזרו בתוך ענייני העולם הזה והתכסו בהעלמות והסתרים. לעומת שאר ימות השנה שהוא בחינת אחד, והוא המקיף שבחיה - פרט אחד שפועל בתוך הכלל כדי להשפיע את חלקו, שתלוי בקיום חלקם של יתר הפרטים, ומתוך שיתופם ואחדותם יוכל להביא לקיום הרצון העליון. ובעשרת ימי תשובה כשהוא אחד ויחיד (יחיד כציבור), מתגלה בו העצם - שבו כל העניינים שבפנים ובחוץ נאספים להיות דבר אחד. וכך הוא מגביה את עצמו למעלה מההשתלשלות וממשיך את נתינת הכוח מעצם הנשמה לכל מה שנעלם מכוחו לברר. הוא יוצא ממקומו הגלוי ונכלל במה שמכוסה בעצם נשמתו, והרי שבזה ישנה התכללות הנעלם והגלוי וממילא ניתן לו הכוח לתשובה שמגעת בהעצמות ממש, ששם אין הגבלות כלל – עצם שם הוי' שלמעלה משם הוי' ולמעלה מהתהוות - תכלית הטוב ושלימות הטוב.

קטגוריה: