פרשת השבוע, פרשת "נצבים – וילך", מורכבת משתי פרשות. פרשת "נצבים" שבאופן קבוע תהיה השבת שלפני ראש חודש תשרי, הוא ראש השנה. ופרשת "וילך" שתמיד תהיה או לפני ראש השנה, בצירוף לפרשת נצבים (כמו השנה), או אחרי ראש השנה. לשתי הפרשות הללו יש קשר חזק וברור בעניינו של ראש השנה, וכדי להבין קשר זה נעמוד על משמעות כל אחת מהפרשות בנפרד, ומתוך זה נבין את הקשרם יחד.

פרשת "נצבים" מבארת בפנינו עניין חשוב בעבודת ה' - היא מוכיחה שלכל דבר קיים בעולם, יש שורש בקדושה. גם לקליפות ולסיטרא אחרא, לדברים הקשים ביותר שנראים לאדם כרוע גמור, יש שורש קדוש שאותו הם משרתים. והמטרה בסופו של דבר היא להקל על עם ישראל בהתקשרות שלהם עם הבורא ועם עבודתם בזיכוך העולם הגשמי והכנתו לגאולה השלמה.

המטרה העיקרית של עבודת היהודי בעולם, היא הביטוי המעשי שהוא נותן לקדושה, דווקא בתוך אותם דברים גשמיים ונמוכים לכאורה. הקב"ה נתאווה להיות לו יתברך דירה בתחתונים ולשם כך הוא ברא את העולם, לכן תפקידו של היהודי לשמש את קונו ולבנות את הבית הקדוש שבו יוכל לשרות הבורא. אך לשם כך הוא צריך לזכך את כל הכוחות המנגדים ולגלות את שורשם בקדושה. עניין זה קשור עם ראש השנה, כפי שנכתב "אין אדם נידון בראש השנה אלא לענייני העולם הזה".

השבת שלפני ראש חודש היא "שבת מברכים", השבת שבה אנו מברכים את החודש החדש שמתחיל, אך שבת פרשת נצבים היא שבת שונה בתכלית. בשבת זו אנו לא מברכים את החודש החדש כמו בכל שבת מברכים אחרת. בשבת זו אנו מברכים את כל חודשי השנה שעברו! ובראש החודש של תשרי, בראש השנה, הקב"ה הוא זה שמברך אותנו, כפי שמובא בפרשה – "לעברך בברית ה' אלוקיך", בברית שמקשרת ומאחדת את עם ישראל איתו יחד, עד שה' וישראל הופכים לדבר אחד ממש שאין בו פירוד.

עניינים אלו ניתן ללמוד מפרוש המילה "נצבים" שמורכבת משתי מילים – "נץ" ו – "בים". הנץ מובא בספר ויקרא פרק יא' טז', בהקשר החיות הטמאות שאסורות למאכל. הוא מבטא את עניין הקליפות והדברים האסורים לישראל כדי שיכלו לקדש את עצמם במותר ולא יתפתו לענייני העולם הזה שמאיימים להסיר אותם מדרך ה'. הים מבטא את העולם המכוסה – "עלמא דאיתכסיא" שמתקשר בעולם האצילות, העולם שבו אור אינסוף שורה באופן ממשי ומורגש. בעולם האצילות אין מקום לרע, כפי שכתוב – "לא יגורך רע", והוא כולו טוב. מחיבור שני עניינים אלו, הנץ שטמא ואסור למאכל, והימצאותו "בים", המקום שבו לא שייך הרע, אנו מבינים שפרשת נצבים מביאה את גילוי השורש הקדוש שנמצא בכל דבר ודבר בעולם, ודווקא בדברים הגשמיים שבהם האלוקות מכוסה ולכאורה אינה מורגשת.

על הנץ פירש האבן עזרא – "הפורש כנפיו תמיד לפאת דרום, כי יבקש מקום חם", מכאן שהנץ בורח ממקום הרע (מצפון תפתח הרעה), והוא מבקש את החמימות, זו שהעולם הגשמי מבקש לקרר כדי להסתיר את האלוקות שבו. בעל הטורים מפרש על הנץ – "בעל נוצה הרבה ומנצח שאר עופות ותופשם", מכאן שבנץ יש נתינת כוח לנצח את כל העופות ולתפוס אותם. עניין העוף מבטא את "הנפש השכלית", את ההשגה בחכמה. אצל היהודי הנפש השכלית מהווה ממוצע מחבר בין הנפש הבהמית והנפש האלוקית. כפי שידוע שהעוף גר בחצר מקורה, והבהמה בחצר הפתוחה, והאדם גר בתוך הבית עצמו. כך הבהמה מבטאת את הנפש הבהמית שצריכה גדר (מחשבה, דיבור ומעשה) שיגבילו אותה, והנפש השכלית צריכה גג מקורה כדי לזכור שיש מעליה דבר נוסף. תוכו של הבית עצמו הוא הנפש האלוקית, משכנו של היהודי וחלקו המשותף עם הקב"ה. חלק זה שאותו הקב"ה מבטיח לנו בברכתו בכל ראש השנה, בברית שהוא נותן לנו.

אם כך, שילוב המילה נץ יחד עם הימצאותו בים – נצבים, מבטאת את השורש הקדוש שיש גם בדברים האסורים, הדברים שישראל צריכים להתרחק ולהישמר מהם כדי לקיים את חלקם בברית עם ה'. אך איך עניין זה מוכיח את הטענה שבשבת זו אני מברכים את החודשים של השנה החולפת ולא את החודש שעתיד להיכנס ?

במלכים א ד' ה' כתוב – "ועזריהו נתן על הנצבים", רש"י מפרש – "שנים עשר נצבים היו לכלכל את המלך ואת ביתו". מצודת דוד מוסיף ומבאר – "אשר הועמדו לכלכל את המלך כל אחד בחדשו". מכאן שעניין הנצבים מבטא את כלכלת חדשי השנה כולם, בתוספת הזכרת "ביתו" שמכוון לנפש האלוקית שביהודי. ומאיפה שזו ברכה על מה שחלף ולא על כל חדשי השנה שעתידה לבוא ? כתוב "הועמדו" ולא "יעמדו".. משמע שהכוונה היא כל חדשי השנה שחלפו. בנוסף מובא במלכים א ד' יט' – "נציב אחד" שהוא שילוב של נץ ו- י"ב, משמע שורש הקדושה שבכל י"ב חדשי השנה. על כך מפרש מצודת דוד – "ועוד נציב אחד אשר היה בכל בני מדינתו, הנה חלק את ארצו לשנים עשר חלקים כנגד י"ב חדש, באופן שכל חלק יפרנס את המלך ויכלכל שולחנו חדש ימים, ומינה נצבים שיתעסקו בזה, באופן שכל אחד היה מכין כל השנה לחם לחדש אחד, ובזה הוקל הדבר מן הכלל באשר נחו ממשאם אחד עשר חדש". עניינו של הנצב הוא המלך, כפי שמובא במלכים א כב' מח' – "נצב מלך", אך מפרושו של מצודת דוד ניתן להבין את סיכום עניין פרשת נצבים – את השורש הקדוש שה' נתן בדברים הטמאים שאסורים ליהודי, הוא נתן כדי להקל עליהם, כדי שינוחו ממשאם. האור האלוקי שטמון בדברים האסורים הוא אור נעלה מאוד וכדי שהיהודי יוכל להעלות אור זה למקומו בתיקון, הוא יצטרך להילחם מלחמות קשות עם הקליפות והסיטרא אחרא. לכן הקב"ה הוריד מעליו את העול הזה ונתן לו רק את מה שהוא מסוגל לעשות. הקב"ה מינה מי שישא באותן קליפות קשות והוריד מישראל את ההתמודדות בעניינים קשים אלו, שהמון יפלו בהם אל תוך הרוע שבעולם הגשמי. זאת כדי שישראל יוכלו להתעסק בענייני התורה! כפי שמובא – "באופן שכל אחד היה מכין כל השנה לחם לחדש אחד", וכפי שמבואר בחסידות לחם הוא עניין התורה. ובכך מברך הקב"ה את ישראל בראש השנה, כפי שמפורש על המילה "היום" בפסוק "אתם נצבים היום" – ויהי יום הדין הגדול. זו ההבטחה שבראש השנה נעמוד ונזכה בדין! שנקבל על עצמנו לזכך רק את מה שביכולתנו ואנו מסוגלים לו, וכך על אף העבודה הקשה והיגיעה בתורה ומצוות, נוכל לנצח את כל חכמות העולם (כפי שמובא על הנץ שמנצח את כל העופות ותופשם) ונזכה בדין זכאי לקדושה וגילוי התענוג האלוקי בתוך העולם הגשמי והחומרי, כפי שמובא בהמשך בפרשת וילך.

פרשת "וילך" נפתחת במילים "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" והיא מסתיימת המילים "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם", מכאן ניתן להבין שעל אף שבישראל רבבות רבבות של דרגות, כולם שייכים ללכת בדברים שמשה מביא בפניהם. כמו בעניין השירה, שאמנם אדם אחד יכול להיטיב לנגן או לשיר, לכתוב או להלחין, לפי כשרונו האישי - את השירה עצמה כל אחד יכול לשמוע וליהנות ממנה, גם אם הוא לא מבין את פרטי הפרטים שממנה מורכבת השירה בחכמתה המוזיקלית. אך מעבר לדברים שמשה מדבר לבני ישראל, הוא מהווה להם דוגמא אישית כיצד להתעלות ולהגיע אל גילוי שורש נשמתם, שבשורש זה כולם שווים וכולם מסוגלים. זאת אנו מבינים מתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק – "ואזל משה למשכן בית אולפנא", משמע שאפילו משה היה נוהג ללכת לבית המדרש כדי להעמיק ולעיין בדברים לפני שהוא הביא אותם בפני העם. אך בהבדל שמצוי בין "וידבר את הדברים" בתחילת הפרשה, ובין "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה" בפסוק שממשיך את הפרשה, מגיע הביטוי לתהליך היגיעה שעל היהודי לעבור כדי לגלות את שורש נשמתו הקדוש. כפי שמפרש רש"י (בהעלותך יב, א) – "אין דיבור בכל מקום אלא לשון קשה.. ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים" (לשון רכה). משמע שלאחר הקושי היגיעה יגיעו הקלות והרוך שבאחדות הפשוטה שקיימת בבורא, גילוי עצם הנשמה והתענוג.

ובהקשר שתי הפרשות יחד – ניתן להבין שאם נקיים את העמידה האיתנה בקיום תורה ומצוות כפי שה' ציווה לנו, ונשמור את הברית שהוא נתן לנו, אז נוכל ללכת מכל הרע שפוקד את העולם ונגיע אל הגאולה האמיתית והשלמה שבה בכל יהודי יהיה גילוי אלוקות של עצמותו ומהותו של ה' יתברך.

בעל הטורים מפרש שכאשר חל ראש השנה ביום ב' או ג', רק אז פרשת נצבים ופרשת וילך נפרדות. מכאן ניתן להבין שבשונה מכל יתר פרשות התורה, שכל אחת מהן היא פרשה עצמאית שעומדת בפני עצמה ואם חוברו שתי פרשות יחד זה רק בגלל סדר הזמנים והקביעות, במקרה הנ"ל של פרשת ניצבים – וילך, מדובר בשתי פרשות שהן אחת. ואם בגלל סדר הזמנים והקביעות יצא שהן התפצלו, הרי זה מצב הפוך ממצבן הטבעי. שכן, כאשר האדם נצב בברית שה' נתן לו וודאי שגם ילך ויגלה את שורש נשמתו. כמו כן, יגלה בתוך הקליפות והחומר הגשמי את שורשם באלוקות ממש. ואם ייפרד ח"ו היהודי מקיום חלקו בברית ה', אז יכסה העולם הגשמי על השורש האלוקי וייראה ליהודי כאילו שישנה נפרדות לכאורה בין הקב"ה ובין העולם, מצב שאיננו טבעי ליהודי, כמו הפירוד שבין פרשת נצבים ופרשת וילך.

קטגוריה: פרשת השבוע