המשבר בשיחות מיטיב עם ראש הממשלה נתניהו: המפלגה שהוא עומד בראשותה מזנקת ומניבה - על פי סקר "הארץ" - דיאלוג - 37 מושבים בכנסת. הסקר, שנערך על ידי הפרופ' קמיל פוקס, מראה על עלייה ניכרת בכוחה של מפלגת השלטון, בשיעור של חמישה מנדטים לעומת סקר קודם, שנערך לפני שישה שבועות. מתברר, כי הציבור אוהד פוליטיקאים שמייצרים תחושה של עמידה חזקה, אל מול מה שנתפס כ"סחטנות פלשתינית". גם מפלגת הבית היהודי נהנית מהשבירה ימינה של הציבור הישראלי: הסקר מלמד כי היא זוכה לעלייה של 2 מנדטים לעומת סקר קודם, ומניבה 15 מנדטים.
לעומת הגידול בכוחו של "הליכוד ביתנו", המפלגות המזוהות עם קידום התהליך המדיני כמו העבודה, התנועה ומרצ, חוות ירידה בתמיכה הציבורית, בשיעור כולל של ארבעה מנדטים. מפלגת העבודה עומדת על 15 מנדטים לעומת 16 בסקר הקודם; מרצ יורדת גם היא במנדט ומניבה 9 מנדטים לעומת 10 בסקר קודם; "התנועה" בראשות לבני נמחקת כמעט לחלוטין מהמפה הפוליטית, וזוכה רק ל-3 מנדטים. נתון שעל פי אחוז החסימה, יותיר את שרת המשפטים לבני בביתה בבחירות הבאות.

נתונים אחרים בסקר: ש"ס - 9. יהדות התורה - 7. המפלגות הערביות - 12. קדימה אינה עוברת את אחוז החסימה.

הסקר בדק גם את מידת הפופלריות של הסגל הבכיר במדינת ישראל. באופן מפתיע, בפעם הראשונה מתברג לראש הרשימה, הרמטכ"ל בני גנץ, שזוכה ל-78% שביעות רצון, ועוקף את נשיא המדינה פרס, שהחזיק בשנים האחרונות בתואר "יקיר הציבור בישראל". את הרשימה סוגר, ולא במפתיע, שר האוצר יאיר לפיד. נחמה פורתא יש ללפיד, שלעומת הסקר הקודם שבדק את הפופולריות שלו, חלה עלייה זעירה בשיעור שבעי הרצון מתפקודו של שר האוצר. הפרשן הפוליטי יוסי ורטר, מנסה לענו על השאלה מדוע דווקא האיש האפרורי שנבחר כרמטכ"ל אין-ברירה, הצליח אחרי שלוש שנים להפוך לדמות הפופולרית בישראל, ולמה למרות הובלתו של גנץ במדד שביעות הרצון של הציבור, במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור, לא צריכים להיות מודאגים.

"בחמש השנים האחרונות היה מושל אחד בכיפה, ללא עוררין: שמעון פרס. רק פעם אחת הוא היה צמוד ליו"ר הכנסת לשעבר, רובי ריבלין. הפעם, דווקא לקראת פרישתו הקרבה של פרס מהנשיאות ומהחיים הציבוריים, אחרי כמעט 70 שנה שבהן הוא מעולם לא חיפש לעצמו תפקיד, נראה שהציבור החליט לגמול אותו אט-אט מהפופולאריות שממנה לגם והשתכר בשנות נשיאותו. עם זאת, הוא עדיין פופולארי ביותר. מעניין, דווקא בשנתו האחרונה במשכן, שבה הרשה לעצמו להיות יותר פוליטי, אחוזי שביעות הרצון ממנו עלו במקצת, ובהתאמה, גם אחוזי אי שביעות הרצון".
"אבל פרס הוא כמעט היסטוריה", ממשיך ורטר.

לדבריו, כוכב פוליטי חדש עולה לאחרונה. "הרמטכ"ל, בני גנץ. בשנה הזאת הוא ביצע דילוג נחשוני לצמרת הרשימה. שיעור שביעות הרצון ממנו פנטסטי: 78%. רק 7% אינם מרוצים ממנו... נאמר זאת כך: אם גנץ היה מסיים את תפקידו מחר-מחרתיים, ואם הוא לא היה כבול על ידי חוק הצינון הדרקוני למשך שלוש שנים מיום שחרורו, ואם - וזהו אם גדול - הוא היה בנוי מחומר של פוליטיקאי, כקודמו, גבי אשכנזי - המערכת הפוליטית היתה נתקפת היום תזזית שדומה לה נרשמה רק כשאמנון ליפקין-שחק תלה את נעליו הצבאיות והודיע שיתמודד על ראשות הממשלה. האורות בבית ראש הממשלה בירושלים היו דולקים כל הלילה, ומן הקומה השנייה היו נשמעים רעשי סירים וצלחות מוטחים בקירות ונשברים. חמ"לים פוליטיים היו מוקמים בלשכות השרים, ומנהיגי המפלגות המרכזיות והתקשורת היתה חוגגת.

אלא שלא זו ולא זו ולא זו. גנץ משתחרר רק בעוד כעשרה חודשים. חוק הצינון כאן כדי להישאר, ונדמה שגם בעלי דמיון פרוע במיוחד לא ידמיינו אותו קופץ לבריכה העכורה של הפוליטיקה, שם גורלו יהיה כשל קרפיון שתעה לתוך להקת דגי פיראנה. נשאלת השאלה, מה גרם לו לאהדה ציבורית שכזו לפתע? הוא לא סוחף כאשכנזי, לא מבריק כאהוד ברק... ואולי בכך טמונה התשובה. דווקא האנמיות המסוימת, חוסר הכריזמה, הממוצעות, הרוגע והשלווה, שלא לומר התרדמה והשעמום שהוא משדר...".

מאת. א. בן מנחם באדיבות הפלס.

קטגוריה: אקטואליה