פרשת השבוע, פרשת אחרי מות, מבארת בפנינו את המעלה העצומה שקיימת בקבלת עול תורה ומצוות, שבכוחה לקדש את החיים וכך לקיים את רצונו של ה׳, שהעולם הזה הגשמי יהיה כלי מזוכך, כדי שתוכל שכינתו להתלבש בו וכך לשרות בו באופן גלוי, שאין גשמיות העולם מסתירה ומעלימה מאורו יתברך, אלא דווקא מגלה את עוצמת כוחו הבלתי מוגבל, כאשר אפילו במקום התחתון ביותר יש בכוחו לגלות את הנעלה ביותר (נשיאת הפכים).

הפרשה נפתחת בפסוק - ״וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה׳ וימותו״, צריך להבין למה מוזכר מותם של בני אהרון פעמיים בפסוק, ואיך עניין זה מתקשר לרצון ה׳ בקבלת עול תורה ומצוות ? האזכור הראשון ׳אחרי מות׳ הוא ציון עובדה גשמית, זו התוצאה והיא מותם, אך האזכור השני ״וימותו״ מציין את מהות החטא שבגללו הם מתו, היינו הסיבה הרוחנית שבגללה מתו שני בניו של אהרון, שהיו צדיקים גדולים ע״פ דברי חז״ל.

רצונו של הקב״ה זה גילוי האורות העליונים במקומות התחתונים ביותר, ״לעשות לו יתברך דירה בתחתונים״ (תנחומא נושא טז), לשם כך נשלחה הנשמה לעולם הזה, בו היא פועלת בגוף גשמי וכך ע״י קיום תורה ומצוות, מתקיים רצונו של ה׳ לקדש את העולם הזה, ומתוך הפעולה בתוכו דווקא, לזככו עד שיהיה כלי ראוי ומתוקן להשראת השכינה. הנשמה מצידה כמהה לאור האלוקי אך מצד שני היא נשלחה על מנת להגשים את ייעודה ועליה להישאר בעולם הזה ולפעול את הדבר שלשמו היא נשלחה. בני אהרון הרגישו את הקדושה ואת הקרבה לאור האלוקי, עד שהגיעו למצב של כלות הנפש, ובכך חטאו לשליחותם בעולם הזה, להפוך את הגשמי לכלי, שבו הקדושה תתקבל ותתגלה.

בגלל הכמיהה העצומה שלהם לאורו של הקב״ה, הם נסחפו מעלה במסירות נפש, אך לא הייתה זו מסירות נפש כדי להגן על רצון ה׳, אלא מסירות נפש מצד רצונם הפרטי להתקרב לקב״ה. לכן הם ״נכנסו לפני ולפנים״ - עלו יותר ממה שנדרש מהם, היו ״מחוסרי בגדים״ - הבגדים הם לבושיו של האדם לגופו הגשמי, כך המצוות הן לבושי הנפש ובגלל רצונם הגדול של בני אהרון, להתקרב לאלוקות, הם זנחו את ההתעסקות בדברים הגשמיים, כמו להתחתן ולהביא ילדים.

מסירות נפש והתקרבות לקב״ה צריכה לנבוע מתוך מחשבה על רצון ה׳, ומאחר ורצונו שנגשים את שליחותנו בעולם הזה, מסירות הנפש של היהודי צריכה להיות מצד החיים דווקא, מסירות לשליחות ולפרסום דבר ה׳, אם משמעות הדבר תחייב מהיהודי למסור את נפשו ולמות למען שליחות זו, הרי שבמותו הוא ממשיך חיים לעולם, כי מת למען קיום התורה והיא תורת חיים, שניתנה לנו כדי שנחייה בה. אך אם מסירת נפשו נובעת מתוך הרצון והכמיהה שלו להתקרב לקב״ה ולהתרחק מהעולם הזה הגשמי, הרי שלמרות אהבתו הגדולה לקב״ה והשגתו הנעלית ביכולת ההתקשרות שלו לאלוקות, הוא חוטא לרצון ה׳ ולשליחות, שלשמה נשלח לעולם הזה מלכתחילה.

ניתן להבין מפתיחת הפרשה ש׳קבלת עול׳ היא נקודת המוצא לעבודת ה׳, ללא קבלת עול מצדו של האדם, אין ביכולתו להגשים את רצון ה׳ ואת ייעודו בעולם הזה. הפרשה ממשיכה בציווי שהקב״ה מצווה את משה, שילמד את אהרון, את סדר עבודת יום הכיפורים במשכן. אהרון יכנס לקודש הקודשים, כדי להקטיר קטורת, אך זו תהיה כניסתו היחידה לקודש הקודשים במהלך השנה כולה! על מנת שלא יתפתה ויסחף אחרי הרצון העצמי של הנשמה, להתקרב לקב״ה, נפתחת הפרשה בתזכורת על שאירע לבניו, נדב ואביהוא, ומכאן הוראה נצחית לכל הדורות בעניין יום הכיפורים והכניסה לקודש הקודשים, במשכן הפרטי שבליבו של כל יהודי (רצון הלב), מתוך קבלת עול ורצון להגשים את השליחות, לגלות אור אלוקי בעולם הזה דווקא, ולא מתוך מיאוס בחומר הגשמי ורצון להיפרד ממנו, כדי להתקרב לאלוקות באופן שאינו מלובש בגשמיות העולם הזה.

בסוף הפרשה מוזכרים עניינים הנוגעים בקדושת ישראל בטהרת המשפחה, מתוך אותו העניין, שבתוך המשפחה האהבה מורגשת באופן גדול, כפי שהורגש בין בניו של אהרון לקב״ה, ולכן עלינו לזכור את המחויבות שלנו ולהיזהר מהדברים שמצוינים בפרשה, דברים טמאים שהיו במצרים ועל ישראל להיזהר שלא להסתגל למעשים אלו, כאשר הם מגיעים לארץ כנען, כי דברים אלו אינם מצד הקדושה והם עלולים לטמא את הארץ עד שעוונה יפקד עליה ותקיא הארץ את יושביה, כפי שגופם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון, הקיא את נשמתם ומסרה חזרה לקב״ה. עיקר האזהרה נוגע בנושא גילוי עריות במשפחה, איסור נידה, ואיסור משכב זכר ובהמה.

משה רבינו חושף בפנינו את רצון ה׳ והוא כרועה נאמן, שמוביל את העדר אל ייעדם המובטח, פועל את שליחותו, כפי שהיא מתגלה בפנימיותו, שהוא הממוצע המחבר בין הקב״ה ועם ישראל, אך מעבר לבחינה הפנימית שממנה פועל משה כרועה שמוביל את הדרך, על העדר מוטלת המשימה לראות במשה כזה שמוביל אותם - ״ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו״ - ומתוך הביטול לדרכו, לגלות בו את הבחינה החיצונית, היא בחינת התואר נסיך (מלך המשיח הוא משמונת נסיכי אדם כפי שיתגלה במשה כגואל אחרון). ובאופן פרטי שנוגע לעבודת האדם, כך גם בכל יהודי צריכה להתגלות בחינת הרועה הפנימית, כשהוא רועה את הנפש הבהמית ומוביל אותה ע״פ תורה ומצוות אל ייעודה המובטח, ולאחר שזו תכיר בו כרועה, תתגלה בו בחינת הנסיך החיצונית ותורגש בו הקדושה על היותו בן של מלך מלכי המלכים, הקב״ה, באופן גלוי, שמגשים את מטרת הבריאה, בכך שאין גשמיות העולם מסתירה ומעלימה מאורו של ה׳ יתברך, אלא דווקא מגלה את עוצמת כוחו הבלתי מוגבל, כאשר אפילו במקום הפנימי ביותר (קבלת עול) יש בכוחו לגלות את החיצוני ביותר (תואר נסיך), וכך להלביש את העליון בתחתון, באופן שנושא את היפוכם ומגלה את שייכותם האחד לשני באחדות פשוטה.

צילום: קבלת עול מלכות שמים בהר הבית, ארגוני המקדש

קטגוריה: